אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פקד על פי משה ביד איתמר בן אהרן הכהן (לח, כא). והספיקות רבו, מאחר שהתורה נצחי והוא נוהג בכל עת וזמן ובכל אדם, וזה פלאי. ועוד, מאי אלה. ועוד, כפל המשכן משכן. וחז"ל דרשו (שמ"ר נא, ג) שנתמשכן ב' פעמים וכו', מה ענינו לכאן. ועוד, מה ענין הפקידה דוקא למשה וביד איתמר וכו'.
ואגב נבאר מצוה (דברים כה, יז-יח) זכור את אשר עשה לך עמלק, שהוא ויזנב בך וגו', מכת זנב, חותך מילות וזרקו כלפי מעלה (תנחומא תצא י). להבין ענין זה שיהי' עבור זה מלחמה לה' בעמלק מדור דור.
ונראה לי דכתב האלשיך סוף מלאכי (ג, כב-כד) זכרו תורת משה עבדי וכו', הנני שולח לכם אליהו הנביא והשיב לב אבות על בנים וגו'. ופירש, כי חורבן בית ראשון הי' על עזבם את תורתי (ירמיה ט, יב), ובית שני נחרב עבור שנאת חנם (יומא ט:), ולתקן החטא ההוא בב' דברים כדי שיזכו לבנות בית שלישי שהוא האחרון, אמר זכרו תורת משה עבדי - לתקן חטא של חורבן בית א', ונגד תיקון חטא ב' אמר הנני שולח וגו' - שיזכו לשלום וכו', ודפח"ח.
ולי נראה דמה שאמרו חז"ל חורבן בית א' על עזבם את תורתי, דאם הי' ביטול תורה ביניהם ודאי הוא נגלה ומפורסם, ואם כן מ"ט כששאל לחכמים ולנביאים מ"ט לא פרשוהו וכן הקשו גדולי המפרשים, במגלת סתרים דרבינו יונה, עיין במוהרש"א. אלא ודאי עסקו בתורה אלו התלמידי חכמים, וכל זמן שהי' אחדות בין המוני עם לתלמידי חכמים, אע"פ שהי' שנאת חנם בין תלמידי חכמים כדאיתא בש"ס דיומא (שם), מכל מקום הי' התורה מגין ומציל על כולם. מה שאין כן כשגברה השנאה של המוני עם לתלמידי חכמים והי' פירוד ביניהם, לא היו יכולין להגן עליהם, על אלו שלא עסקו בתורה.
וז"ש על עזבם את תורתי, ופי' במדרש איכה (פתיחתא דאיכ"ר סי' ב) דקאי על עזבם הת"ח, יעו"ש, רק שפירוש המדרש קאי על שלא החזיקו בידם יעו"ש, ולדברינו קאי כפשוטו, עבור השנאה ופירוד לבבות אין אחד מגין על חבירו. כמו שכתבתי בביאר מ"ש בטור אורח חיים הלכות ראש השנה (סי' תקפ"א) במשל גדולי המדינה שיצאו לקראת המלך, אם עשו בשליחות המדינה מוטב, יעו"ש. א"כ חורבן ראשון עבור שנאת המוני עם לתלמידי חכמים.
מה שאין כן חורבן בית שני, שנפלה קטיגוריא בתלמידי חכמים עצמן, וזש"א חז"ל (יומא שם) שאוכלין זה עם זה, ודקרו זה את זה בחרבות שבלשונם, שנאמר (יחזקאל כא, יז) מגורי וגו'. ור"ל, דכתב מוהר"ש במשנה (אבות פ"ג מ"ג) שלשה שאכלו, בדיעבד, דלכתחילה אין דבר טוב יצא במסיבת אנשים הרבה לאכילה, דלכך כתיב (שמות כג, כה) ועבדתם את ה' אלדיכ"ם, וברך את לחמך, לשון יחיד, ועצה היעוצה שיעסוק בתורה וכו', ודפח"ח. והם לא די שלא היו דיעבד, אלא שאוכלין זה עם זה לכתחילה במסיבה הרבה. והתקנה לעסוק בתורה, והם דוקרין זה את זה בחרבות שבלשונם, להראות חריפות שלהם כחרב חדה לדקור את השני, שהוא גדול ממנו. וזה גרם חורבן בית שני, ונארכו ימי הגלות עד שיתוקן חטא זה.
וז"ש (הושע י, ב) חלק לבם עתה יאשמו. כי התלמידי חכמים הם לבם של ישראל, כמ"ש (שופטים ה, ט) לבי לחוקקי ישראל, וכשיש פירוד ביניהם חלק לב"ם, וכמ"ש בתיקונים (תכ"א נ:) אשרי כל חוכי ל"ו (ישעיה ל, יח) יעו"ש. והוא גימטריא אל"ה.
וזה נראה לי פירוש פסוקי תהלים (יב, ג) בלב ולב ידברו. כי לב"ם מספרו ע"ב, שם ע"ב, ועתה חלק לבם ונעשו ב' לבבות, וז"ש 'בלב ולב', מספרו ע"ב כמו לבם. וזה גרם ח"ו פירוד בין ב' אותיות ראשונות של השם לב' אחרונות, לכך עונשו ג"כ יכרת ה' (תהלים שם, ד), שיש ב' פירושים כביכו"ל, והבן.
וזהו שעשה עמלק הוא היצר הרע, כמ"ש האלשיך וכו' יעו"ש (דברים כה, יח). וזה נ"ל ויזנב בך, מכת זנב, ר"ל כי אבר זה גורם אחדות, והוא עשה פירוד בין ישראל למטה, וח"ו גורם פירוד אותיות השם למעלה כנ"ל, וז"ש חתך מילות וזרקו כלפי מעלה, והבן.
ולכך כי יד על כס י"ה (שמות יז, טז), שאין השם שלם כל ימי משך הגלות עבור שנאת חנם, עד לעתיד שיבער חמץ הוא היצר הרע, על ידי שישלח אליהו הנביא והשיב לב אבות על בנים ולב [בנים] על אבותם (מלאכי ג, כד), שהי' פירוד בין המוני עם הנקרא בנים ובין אבות שהם הת"ח, שהוא גרם חורבן בית ראשון, שזה גורם חורבן ב' שנעשה פירוד בין ת"ח עצמן מחמת קיפוח פרנסה, כמ"ש בזה במקום אחר. ולכך כפל ב' פעמים והשיב אבות על בנים ובנים על אבותם, לתקן ב' דברים הנ"ל, אז יבא גואלינו במהרה בימינו אנס"ו.
ובזה יובן אלה פקודי המשכן משכן, שנתמשכן ב' פעמים בחורבן וכו'. והענין כי הגאולה נק' פקידה, כמ"ש פקוד יפקוד אתכם (בראשית נ, כד) יעו"ש. וה"נ אל"ה גימטריא ל"ו, שהוא אשרי כל חוכי לו (ישעיה ל, יח), שיתחבר לב ולב, שהי' חלק לב"ם לב' חלקים שכל אחד מספרו אלה, וכאשר יתחברו אלה עם אלה אז יהי' קץ גאולה, שהוא פקודי המשכן משכן ב' פעמים.
ופקידה א' על ידי משה, כמ"ש זכרו תורת משה עבדי (מלאכי ג, כב). ופקידה ב', ביד איתמר בן אהרן הכהן, כי חטא נדב ואביהו הי' שלא נטלו עצה זה מזה כדאיתא במדרש (תנחומא אחרי ו), והי' חלק לבם, אם כן שמע מינה שאלו הנותרים הי' מדתם היפך מזה, שהיא מדת אליהו הנביא שהשיב לב אבות על בנים וגו', והיא פקידה לחורבן ב' שהי' עבור שנאת חנם, וביד איתמר יתוקן זה, וק"ל.
•
ברש"י (לח, כא) ואלה פקודי המשכן - בפ' זה נמנו כל משקלי נדבת המשכן לזהב ולכסף ולנחושת, ונמנו כל כליו לעבודת[ו]. המשכן משכן - ב' פעמים, רמז שנתמשכן וכו'. העדות - עדות לישראל שויתר להם מעשה העגל.
וי"ל, חדא, מה בעי רש"י בזה שפירש כאן נמנו וכו'. ועוד, דבאמת לא נמנה כאן כלל כל כלי הזהב, דהיינו שלא נמנו הארון ובדיו והשולחן והמנורה ומזבח הזהב שהיו כולן של זהב.
ועוד, דמה לו לפרש רמזים ולא פירש פשוטו של מקרא, וכמאמר רש"י בכמה מקומות ואני פשוטו של מקרא באתי ליישב, והכא נמי איכא לפרש קרוב לפשוטו, הובא בילקוט (רמז תיד) ובמדרש (תנחומא (בובר) פקודי ב, שמ"ר נא ב), לפי שהי' המלאכה די למשכן והותר, אמר משה לה' מה נעשה בנותר, אמר לו עשה משכן לדברות [פירוש ארון העדות], ולכך כשבא ליתן חשבון אמר לישראל כך וכך יצא למשכן, וביותר עשיתי משכן לעדות שנאמר אלה פקודי המשכן משכן העדות. נמצא מבואר בזה מ"ש משכן משכן ב' פעמים, וג"כ מ"ש העדות, ושוב לא הי' צריך רש"י לפרש ג"כ מאי העדות וכו'. הגם שזה שפי' רש"י הוא ג"כ ממדרש הנ"ל, מכל מקום פירוש הא' הוא קרוב לפשוטו יותר.
ונראה לי, דפירש אבן עזרא על פסוק (לח, כד) ויהי כל זהב וגו', וז"ל: אמר הגאון, למה הזכיר מה עשה בכסף ולא הזכיר מה עשה בזהב התנופה. והשיב, הנה הזכיר כי המנורה היתה מזהב, גם ככה הכפורת והארון ומזבח הקטורת. ואין זה נכון שיהי' המזבח כולה של זהב או הארון, רק הי' ציפוי זהב מבית ומבחוץ, וכן השלחן והבדים והקרשים והבריחים כולם מצופים זהב, ומי יוכל לשער כמה זהב הי' ציפוי כל כלי המשכן, עכ"ל. מוכח מזה מדלא נמנה כאן כלי הזהב, משום שלא אפשר ליתן חשבון עליהם, שהיו רק ציפוי ומי יוכל לשער וכו'.
נמצא ע"כ אי אפשר לומר כפירוש המדרש דלכך כתיב המשכן משכן העדות, שאמר כך וכך יצא למשכן ובית"ר עשיתי משכן לעדות, דשמע מינה דמזהב איירי, דארון של זהב הי', מכאן מוכח דמזהב לא ניתן חשבון, דאם לא כן תיקשה ליחשב כל כלי הזהב כמו דנמנה כאן כל הכלים.
וזהו כוונת רש"י שפירש בפרשה זו נמנו כל נדבת המשכן לזהב ולכסף וכו', ונמנו כל כליו הנעשה ממנו. וא"כ קשה למה לא נמנו כל כלי המשכן הנעשה מזהב הנדבה הנ"ל, וצ"ל משום דאי אפשר לשער ולכך לא ניתן חשבון עליהם, ואם כן אי אפשר לומר המשכן משכן העדות כפירוש המדרש, וצ"ל כאידך הפיר[ו]ש רמז שנתמשכן ב' פעמים וכו', וא"כ קשה מאי העדות, וצ"ל שהוא עדות לישראל שויתר להם וכו', וקאי הכל על המשכן, ואתי שפיר וק"ל והבן.
•
בפסוק פ' אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פוקד על פי משה וגו' (לח, כא). והספיקות רבו. ונבאר מ"ש הטור בטור אורח חיים (סי' תכח) סימן לשנה פשוטה - פקדו ופסחו, ולשנה מעוברת - סגרו ופסחו. וכתבתי ביאור זה במקום אחר יעו"ש, וכעת נ"ל לבאר זה.
ונבאר תחלה ש"ס סוף הוריות (יג.) שאלו תלמידיו את רבי אלעזר, מפני מה הכלב מכיר את קונו וחתול אינו מכיר את קונו, אמר להם, ומה האוכל ממה שעכב(ו)ר אוכל משכח, האוכל העכבר עצמו על אחת כמה וכמה. שאלו תלמידיו את רבי אלעזר מפני מה הכל מושלים בעכברים, מפני שסורן רע. מאי היא, רבא אמר אפילו גלימא גייצי. רב פפא אמר אפילו שופתא מרא גייצי. ופירש רש"י, מפני מה הכל מושלים בעכברים - כלומר מפני מה נתנה מפלה יתירה לעכברים שנרדפין תדיר. אפילו גלימא גייצי - דלאו מאכל ולית בהו הנאה אפילו הכי גייצי. שופתא - ביתד של מרא, דעץ הוא, גייץ ונשכו. והוא תמוה מרישא לסיפא.
ונ"ל דכתבתי במקום אחר ביאור (שמות כ, ב) אנכי ד' אלדיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים. וביאור פסוק (שמות ג, יד) אהיה אשר אהיה וכו'. וביאור פקידה כפולה פקוד יפקוד וכו' (בראשית נ, כד), יעו"ש. וכעת נראה לי לבאר באופן אחר, ונבאר פסוק פ' ויקהל (שמות לח, ח) ויעש [את ה]כיור נחושת ו[את] כנו נחושת במראות הצובאות וגו'. ונשאלתי, דהל"ל ממראות הצובאות, מאי במראות הצובאות.
ונראה, דכתבתי לעיל דשמעתי ביאור ש"ס דמנחות פרק ד' (מג:), בשעה שנכנס דוד למרחץ ראה עצמו ערום, אמר אוי לי שאני ערום בלא מצות, כיון שנזכר במילה שבבשרו נתישבה דעתו, וכשיצא אמר שירה, למנצח על השמינית וכו' (תהלים יב, א), יעו"ש. וביאור, כי הי' דוד רוצה לרחוץ מן פני' חיצונית שיש בכל מצוה, וזה שנכנס למרחץ לרחוץ מן טומאת הפניה של המצות, אז אמר אוי לי שאני ערום בלא מצות, ר"ל כשירצה לרחוץ הטומאה הנ"ל ישאר ערום מכל המצות, שאין מצוה בלי פני' חיצונית. כיון שנזכר במצות מילה שבבשרו, שנימול כשהוא קטן בלי דעת פני' חיצונית, אז נתישבה דעתו ואמר שירה וכו', ודפח"ח.
ובזה יובן ויעש כיור נחושת וכנו נחושת וגו', ומבואר במ"א ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ורגליהם בבואם אל אהל מועד וגו' (שמות ל, יט-כ), וכתבתי ביאור טעם זה במקום אחר, כי הרוצה לכנוס לפנים להיות עבד ה', צריך לרחוץ עצמו ולטהר את עצמו מכל פני' חיצונית כמו דוד המלך, ודוקא כשנכנס לפנים צריך לרחוץ מפניה חיצונית, מה שאין כן בחינת אנשים שהם חיצונים א"צ, כי אדרבה על ידי פני' חיצונית נתקרב להש"י, כמ"ש לעיל דשמעתי טעם פרה אדומ"ה מטהר טמאים ומטמא טהורים וכו' (במ"ר יט, א), יעו"ש.
ועל פי זה נראה לי לבאר פסוקים פ' פקודי (לט, כב-כה) ויעש מעיל האפוד וגו', ופי המעיל בתוכו וגו' שפה לפיו סביב לא יקרע וגו', ויעש[ו] על שולי המעיל פעמון ורמון פעמון ורמון וגו'.
ונ"ל דיש ב' מיני מוסר, א' בחי' פנימי, וב' חיצונית, וכתבתי מזה במקום אחר הכניס שופר בתוך שופר אם קול פנימי שמע יצא וכו' (ר"ה כז:). ונגד זה יש ב' סוגי בני אדם, א' פנימי, יאמר לו מוסר פנימי. וא' חיצוני, יאמר לו מוסר חיצוני, כל אחד לפי בחינתו. עוד י"ל, כי לאדם פנימי הנכנס בפנים, שצריך שיאמר לו מוסר פנימי לרחוץ ולטהר את עצמו מכל פניה חיצונית, כמ"ש הש"ך (עה"ת שמות כה, כג) ויכלא הגשם מן השמים (בראשית ח, ב) וכו', מה שאין כן לאדם חיצוני(') יאמר לו מוסר חיצוני, שיתקרב אל הש"י על ידי פניה חיצונית, שיהא איש חשוב בפני אנשים וכו'.
ובזה יובן ויעש מעיל האפוד, כי מעיל הוא דברים שבקול, כמבואר בש"ס (זבחים פח:). ולדרכינו רמז על תוכחת מוסר שנק' מעיל האפוד, דכתבתי במקום אחר ביאור פסוק (דברים טז, יח) ושפטו את העם משפט צדק, כי מבואר בש"ס (תמיד כח.) כל זמן שתוכחה בעולם ברכה בעולם, ורעה מסתלקת מן העולם וכו'. והטעם, כי שמעתי ביאור רומ"ח וכו', וכשיש יחוד קבה"ו, דהיינו על ידי תוכחת מוסר נתחברו ב' בחינות יחד, שומע ומשמיע, שהוא המשפיע ומקבל השפע, בזה נעשה יחוד קבה"ו. ובזה יובן ושפטו את העם, בחינת מוסר, כדי לחבר ב' בחינות משפט וצדק, והבן. והנה תיבת אפוד גימטריא צ"א, שהוא חיבור ב' שמות יחוד קבה"ו על ידי תוכחת מוסר שהוא דבר שבקול הנקרא מעיל האפוד.
ופי המעיל בתוכו, שידבר בפיו תוכחות מוסר, שהוא בתוכו, בפנימיות כנ"ל. מה שאין כן על שולי המעיל, יעשה פעמון ורמון פעמון ורמון, כי פושעי ישראל מלאים מצות כרמון (עירובין יט.), היינו, ע"י פעמון להשמיע קול שהוא עושה מצות, שהם ע"י פני' חיצונית, עושה המצות, ועל ידי הפעמון נעשה רמון, וק"ל.
הרי מבואר דוקא בבואם אל אהל מועד, שנכנס בפנים, אז צריך לרחוץ מן פני' חיצונית, ובפרט ידיהם ורגליהם, כמ"ש טעמו במ"א כי רחיצת ידיהם הוא להסיר הגאוה, ורחיצת רגליהם להסיר מה שהורגל במדות רעות.
אמנם אם יאמר אדם שאינו צריך לרחוץ, כי הוא טהור בעיניו, כמו שכתבתי ביאור פסוק (שמות יג, ז) לא יראה לך חמץ, שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים וכו' (פסחים ה:).
אמנם יש תקנה לזה, שכתבתי במקום אחר ביאור פסוק (שה"ש א, ח) אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן, דשמעתי בשם מורי זלה"ה ביאור משנה איזהו חכם הלומד מכל אדם (אבות פ"ד מ"א), על פי משל המסתכל במראה יודע חסרונו וכו', כך ברואה חסרון זולתו יודע שיש בו שמץ מנהו וכו', ודפח"ח. ובזה כתבתי ביאור פסוק ואהבת לרעך כמוך וכו' (ויקרא יט, יח), וביאור פסוק כי תראה וגו' לא תוכל להתעלם וגו' (דברים כב, ג), יעו"ש, ובזה יובן אם לא תדעי לך וגו', והבן.
ובזה יובן הפסוק ויעש כיור נחושת, דהינו לרחצה, וקשה שמא יאמר שאין צריך לרחצה, ומשני דלכך נעשה כיור במראות הצובאות - שיסתכל במראה שרואה חיסרון זולתו, אז ירגיש שחסרון זולתו יש בו בעצמו ג"כ, ואז ידע שצריך לרחצה, והבן. ואחר כך מצאתי בכתבי במקום אחר ענין זה בשם המנוח מהר"ן זלה"ה בקיצור נמרץ, יעו"ש.
אמנם דוקא חכם הוא הלומד מכל אדם, כמו המסתכל במראה יודע חסרונו על ידי שרואה חסרון זולתו, מה שאין כן מי שאינו בגדר חכם אינו רואה חסרונו על ידי חסרון זולתו. ובזה כתבתי במקום אחר ביאור משנה (אבות פ"א מ"א) משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהוש(י)ע, וביאור ש"ס (ב"ב עה.) פני משה כפני חמה ופני יהוש(י)ע כפני לבנה וכו', כי משה ידע חסרונו לכך קיבל התורה מעצמו, מה שאין כן יהוש(י)ע שלא ידע חסרונו, מסרוהו לו בעל כרחו וכו', יעו"ש.
והנה זה הי' סיבת גלות מצרים, שלא ידעו חסרונם, כמבואר בכתבי האר"י זלה"ה כי בגלות מצרים נסתלק הדעת, וזש"ה (שמות ג, ד) וירא ה' כי סר לראות וכו', יעו"ש. לכך היו בגלות אצל פרעה בחינת העורף מקום השכחה, לכך אמר פרעה לא ידעתי את ה' (שמות ה, ב), היפך הדעת. עד שנתגלה בחי' משה בעולם שהוא בחי' הדעת, ואז וימת פרעה מלך מצרים (עי' שמות ב, כג), שנסתלק השכחה ובא בחי' הדעת בעולם, אז ידעו חסרונם, ולכך ויאנחו בני ישראל מן העבודה (שם) - שחסרו עבודת הש"י, ותעל שועתם אל האלהי' מן העבודה (שם). וכ"ז על ידי ומשה הי' רועה וגו' (שמות ג, א).
ולכך מאחר שעיקר הגלות מצרים הי' על ידי שנסתלק הדעת, בחינת גלות הרוחני, שהי' בגדר השכחה ולא ידעו חסרונם, לכך נמשך מגלות הרוחני גלות הגשמי. מה שאין כן כשידעו חסרונם ע"י בחינת הדעת, אז עשו תשובה לתקן חסרונם, ונתקרב קץ הגאולה, כמו שכתבתי במקום אחר ביאור (הגש"פ) מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות וכו'.
וזה כפל לשון אהיה אשר אהיה, כי גלות הגשמי נמשך מגלות הרוחני. וגם להורות כמו שהי' גלות מצרים עבור חסרון הדעת שלא ידעו חסרונם, כך גלות האחרון וכו'.
לכך נאמר פקידה כפולה, כי תיבת פקוד יש לו ב' משמעות, א' לשון חסרון כמו ויפקד מקום דוד (שמואל א כ, כה), ב' לשון זכירה. וזה נמשך [מזה], כשבא בחינת דעת וזכירה אז יודע חסרונו, ויראה לתקן חסרונו על ידי תשובה, ועל ידי זה בא הגאולה. וז"ש פקוד יפקוד, מן פקידה הרוחני נמשך פקידה לגלות הגשמי. וגם בחי' כפל, להראות כמו שהי' גלות מצרים ע"י משה בחינת הדעת, כן בגלות האחרון יהי' הגאולה על ידי הדעת.
ובזה יובן אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, מגלות הגשמי, על ידי שהוצאתיך מגלות הרוחני מבית עבדים, מלהיות עבדים לפרעה, שהוא היצר הרע, בחינת השכחה לעבודת הש"י, שזה נמשך מזה, כמו ששמעתי כאשר קרבה אל נפשי גאלה (תהלים סט, יט), אז הוא גאולה בגשמי גם כן.
ובזה יובן אלה פקודי המשכן, בחי' פקידה של הגאולה לימי הגלות שנתמשכן המקדש ב' פעמים, מן גלות הרוחני בא גלות הגשמי, ולכן כפל המשכן משכן, ונחרב בימי הגלות. והסבה לזה הוא משכן העדות, שנתמשכן הדעת ונסתלק, לכך גרם גלות הרוחני לגלות הגשמי. והתיקון לזה, אשר פקד על ידי משה, כאשר בא בחינת משה שהוא בחינת הדעת בעולם, והי' פקידה כפולה כנ"ל, אז הי' גאולה ברוחני מזה נמשך גאולה בגשמי, והבן. וז"ש (תהלים כב, כא) הצילה מחרב נפשי בגשמי, על ידי שתציל מכלב יחידתי ברוחני, וק"ל.
ובזה יובן ש"ס הנ"ל (הוריות יג.), שאלו תלמידיו את רבי אלעזר, מפני מה הכלב מכיר את קונו. כי הפרש בין ימי הגלות לימי הגאולה, כי כאשר נראה על המזבח דמות ארי' הוא סימן לגאולה, ובהיפך כאשר נראה דמות כלב על המזבח וכו'. וזש"ה הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי, שניצול בגשמי מחרב, כאשר ניצול נשמתו שנק' יחידתו, מיד היצר הרע שנקרא כלב.
וכונת השאלה ששאלו תלמידיו מפני מה הכלב מכיר את קונו, הכוונה כי הי' ראוי לאדם שילמוד מן היצר הרע שהומה תמיד לפתות את האדם לעשות רצון קונו כמבואר בזוהר (ח"ב קסג.) משל הזונה וכו', אם כן איך שומע האדם ליצר הרע לעשות עבירה, הי' ללמוד מיצר הרע עצמו שעושה רצון קונו תמיד. וכאשר שמעתי בשם מורי זלה"ה ביאור פסוק (דברים כא, י) כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה' אלהיך בידך ושבית שביו, ודפח"ח. וזהו ג"כ פירוש המשנה איזהו חכם הלומד מכל אדם (אבות פ"ד מ"א) גם מיצר הרע וכו'.
וזה ששאלו מאי טעמא חתול הוא בגדר השכחה שאינו מכיר את קונו, שהוא בני אדם שהם בגדר שכחה העוברים על רצון קונם, שאין להם דעת וחכמה ללמוד מיצר הרע.
והשיב להם שפיר, כי דוקא תואר חכם הוא הלומד מכל אדם, מה שאין כן מי שהוא בגדר השכחה וכו', וזהו שאמר מה האוכל ממה שאכל עכבר משכח, האוכל עכבר עצמו עאכ"ו שהוא בגדר השכחה, שנסתלק הדעת, ואינו בתואר חכם שילמוד מכל אדם.
ובזה נמשך שאלה ב' ששאלו מפני מה הכל מושלים בעכברים. כי על ידי שכחה של עכברים שהוא גרם גלות הרוחני, נמשך גלות הגשמי שהכל מושלים בעכברים, וכפירוש רש"י - שנרדפין תדיר, והכוונה כי תדיר הי' קשה לנו שאלה זו, אבל לפי תירוץ שאלה ראשונה מבואר שאלה זו ג"כ דלא קשה מידי, כי השכחה גורם דמפנה לבו לבטלה, ועל כי אין אלהי בקרבי מצא[ו]ני הרעות (דברים לא, יז), וכנ"ל.
אך דיש תקנה, ובו תדבק (דברים י, כ) הדבק בת"ח וכו'. ומשני שסורן רע, ע"י שסרו מן הת"ח, זה גרם רע להם, וכתבתי מזה במקום אחר.
עוד י"ל שסורן רע, והשיב שיש עוד טעם בדבר, שסורן רע, מאי היא, רבא אמר אפי' גלימא גייצי. ר"ל, כי מחמת חסרון השכחה שהוא רע לשמים לא הי' ראוי לעונש הנ"ל, אלא מחמת שהוא רע לבריות ג"כ, מצורף לזה רע לבריות במה שאין לו הנאה. ומפרש כוונת הש"ס פ"ק דקדושין (מ.) אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו (ישעיה ג, יא), וכי יש רשע רע וכו', אלא רע לשמים ורע לבריות זהו רשע רע וכו'. ולפי הנ"ל אתי שפיר, שהוא רשע לא להנאתו רק לעשות רע לחבירו וכו'. כי גם במה שאין לו הנאה להתנצל שעשה לחבירו רעה כדי שיצא לו מזה טובה, מה שאין כן הם אפילו גלימא גייצי, וכפירוש רש"י דלית בהו הנאה לעצמו.
ומפרש רבא יותר, אפילו שופתא מרא גייצי, הכוונה אם עושה לחבירו בהיות בחיים להשפילו ולהורידו גם שאין לו הנאה, יש להתנצל ולומר שכוונתו שלא יוכל להרע לו לאחר זמן ע"י שמשפילו, מה שאין כן כשכבר מת וקוברין אותו בשיפתא דעץ כפירוש רש"י, דהיינו זבולא בתרייתא שקוברין אותו, גם אז גייצי ונושכו להנקם ממנו כנהוג בח"ק, וזהו על ידי שסורן רע בצירוף השכחה, לכך הזהירה זכור ולא תשכח, להנצל מכל הנ"ל, והבן.
ועוד י"ל ביא[ו]ר ש"ס מפני מה חתול אינו מכיר את קונו וכו'. דכתבתי לעיל פירוש הפסוק (תהלים קיח, כד) זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו, דכתב רבי משה אלשיך (ויקרא ט, א) מוסר השכל וביאר פסוק (תהלים סב, יג) ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו - שיתן האדם אל לבו שכל מאורעותיו הוא בהשגחה פרטיות ממנו יתברך, יעו"ש.
ולהרחיב ענין זה נ"ל דכתבתי במקום אחר ביא[ו]ר ש"ס (שבת לא.) העמידני על רגל א'. וביא[ו]ר ש"ס (מכות כד.) בא חבקוק והעמידן על אחת, דקשה וכו'. והעולה משם, כי אי אפשר לקיים כל התורה כי אם על ידי שלום, ובזה ביארתי פסוק (תהלים כט, יא) ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום וכו', יעו"ש. אמנם מניעת השלום, שסובר שחבירו עשה לו הרעה ואין זה בהשגחה פרטיות מהש"י, דאם לא כן מה מקום לשנאה זו שהוא כמקל ביד מכהו. ובזה יובן העמידני על רגל א', להיות מורגל באחדות עם חבירו וכו' יעו"ש. ובזה יובן בא חבקוק והעמידן על אחת, שיהי' אחדות בעולם אז סגי באמת באחת מן המצות כנ"ל. אמנם בחינת אחדות אי אפשר להיות בהמוני עם, כי אם לצדיק אשר באמונתו יחיה (חבקוק ב, ד), שמאמין כי כל המאורעות בהשגחה פרטיות ממנו יתברך, ובזה אין מקום להשניא חבירו ויש לו שלום עם הכל, ובזה אפשר לו לקיים כל התורה כנ"ל, לכך צדיק באמונתו יחיה, כי התורה היא עצם החיים, כענין שנאמר (דברים ל, כ) כי היא חייך ואורך ימיך.
ובזה יובן השאלה הנ"ל, מפני מה אין החתול מכיר את קונו, כי חתול הנושך ואוכל עכברים, הוא משל לבני אדם הנושכים ואוכלים זה לזה, למה אינו מכיר את קונו שידע שהכל בהשגחה פרטיות ממנו ית', וא"כ אין ראוי לאחד לשנוא חבירו לאוכלו ולנושכו. והשיבו שפיר מה האוכל ממה שהעכב(ו)ר אוכל משכח, האוכל עכב(ו)ר עצמו לא כל שכן שיש לו שכחה, לכך אינו מכיר את קונו, והבן.
ועל פי זה נבאר בסדר הגדה, חד גדיא חד גדיא דזבין אבא בתרי זוזי חד גדיא חד גדיא, ואתא שונרא ואכלה לגדיא וכו', ואתא כלבא ונשיך לשונרא דאכלה לגדיא וכו'. והספיקות רבו, א' למה כפל חד גדיא ב' פעמים. ב' למה דוקא בתרי זוזי. ג' גבי שונרא נאמר אכיל לגדיא, וגבי כלבא נאמר דנשיך לשונרא. ושאר הספיקות יבוארו ממילא.
ונ"ל, דכתבתי במקום אחר ביאר פלוגתא הרמב"ם (הל' תפלה פ"א ה"א, סה"מ מצוה ה) והרמב"ן (סה"מ שם) אם תפלה דאורייתא או דרבנן, והעולה משם כי בהתחברות שניהם יחד אנשי החומר עם אנשי הצורה יהי' תפלה דאורייתא וכו', יעו"ש. ועל פי זה כתבתי לעיל ביאור משנה כל העושה מצוה אחת מטיבין לו וכו' (קידושין לט:), יעו"ש.
אמנם התחברות זה יש לפעמים סכנה לאנשי הצורה, ועל פי זה כתבתי שם ביאור ש"ס (עירובין יח:) אמר רבי ירמי' מיום שחרב בית המקדש דיו לעולם שישתמש בשתי אותיות וכו', יעו"ש. ולכך צריך תחלה לקשר עצמו לדבק בו יתברך, כמו ששמעתי ביאור פסוק על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא וכו' (תהלים לב, ו) יעו"ש. ועל פי זה כתבתי במקום אחר ביאור פסוק (במדבר ח, ב) בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות.
ונודע מ"ש בש"ס דשבת פרק הבונה (קד.), גימ"ל דל"ת גומל דלים וכו'. ובזה כתבתי במקום אחר ביאור ש"ס (ברכות ג:) עמך ישראל צריכים פרנסה וכו', עד פשטו ידיכם בגדוד. והעולה משם, כי אנשי הצורה הם בחינת אות גימ"ל, והמוני עם הם בחי' דל"ת, וכאשר יתחברו אלו ב' אותיות גימ"ל עם ד', אז יתפרנסו זה מזה. והשפע והפרנסה הוא אות י' שהוא הטפה והשפע כנודע. וכאשר יתחברו ב' בחינות אנשי חומר ואנשי צורה, ואז נעשו א', ונצטרף אותיות גדי"א.
ובזה יובן חד גדיא, שצריך לחבר ולייחד אות ג' עם אות ד' והם ב' סוגי אנשים הנ"ל, אז בא הטפה אות י' ונעשה ב' בחינות חומר וצורה אחד שהוא אות א', וזהו חד גדיא, הכפל מורה א' בגשמי ב' ברוחני, והבן.
דזבין אבא בתרי זוזי, דנודע מ"ש בזוהר פ' תרומה (קכח:) דצריך למיקני האי בר נש בכסף שלים לאתחברא בהדי' ולמיליף מיניה, ובזה אמרו (אבות פ"א, מ"ו) וקנה לך חבר, באגר שלים בעי' למיקני לי' וכו', עד הכא בעי למירדף בתר זכאה ולמיקני לי' באגר שלים, אוף הכי האי זכאה בעי למירדף בתר חייבא ולמיקני ליה באגר שלים, בגין דיעבור מיני' ההוא זוהמא, וכאלו הוא ברא לי' וכו', וזהו שאמר (תהלים קיב, ד) זרח בחשך אור לישרים וכו', יעו"ש שהאריך בזה.
ונודע כי החכם נקרא אבא, כמו שנאמר באלישע (מלכים ב ב, יב) אבי אבי רכב ישראל. וזה שאמר דזבין אבא, שקנה החכם את המוני עם להתחבר עמהן להעלותן. קנה אותן בתרי ז"ו ז"י, דכתבתי במקום אחר ביאור פסוק (ישעיה מג, כא) עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו ולא אותי קראת(י) יעקב כי יגעת בי ישראל וכו', ודפח"ח. ולי נראה לפי הנ"ל שצריך לעשות ב' בחינות, וכל א' נק' זו, דהיינו בחינה א' שיתחבר אנשי הצורה עם אנשי החומר וכו', וכתבתי מזה במקום אחר שבע יפול צדיק וקם (משלי כד, טז), כי הצדיק הוא אות ו' ומתחבר עם המוני עם שהם בחינת ז', ועל ידי זה וקם - שיתחבר עמהן להעלותן, וכן כתבו בתקונים שטעו בין שש לשבע, יעו"ש. ואז כאשר נתחברו ב' בחינות אלו הוי תפלה דאוריתא כהרמב"ם וכנ"ל. בחינה ב' הוא ג"כ ז"ו, גימטריא אחד, ר"ל שתחלה קודם שיתחברו אנשי הצורה עם המוני עם, צריך שיתחבר ויקשר את עצמו תחלה באחדות יתברך, וזש"ה (תהלים לב, ו) על זאת יתפלל כל חסיד וכו'.
ובזה יובן עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו, כי יצרתי ב' סוגי אנשים, אנשי החומר ואנשי הצורה, שהם ב' אותיות ז"ו. כדי שיהי' תפלה דאוריתא וכנ"ל, וז"ש תהלתי יספרו, כי תהלה נק' תפלה. ולא אותי קראת יעקב, כי נאמר (דברים י, כ) ובו תדבק - הדבק בת"ח, מה שאין כן בדרך רחוקה וכו' (במדבר ט, י), ואינו מדבק בת"ח, הוא על ידי כי לא אותי קראת יעקב, לכך אינו מדבק בת"ח, וכתבתי מזה במ"א יעו"ש.
ובזה יובן דזבין אבא בתרי זוזי, חד ז"ו לחבר ב' בחי' אנשים יחד, וחד ז"ו לחבר את עצמו בו יתברך שהוא אחד גימטריא זו, ואז נעשה חד גדיא חד גדיא, והבן.
ובזה נבאר ואתא שונרא ואכיל לגדיא, כי שונרא שהוא חתול שאינו מכיר את קונו על ידי בחינת השכחה שבו, ואכיל לגדיא כי הם שני הפכים, כי גדיא הוא חיבור שני בחינות הנ"ל, ע"י שמכיר את קונו שהכל בהשגחה פרטיות מזה נמשך השלום, מה שאין כן אלו האנשים שיש להם מוח של החתול שהוא גדר השכחה שאין מכיר את קונו, הוא אכיל לגדיא.
ואתא כלבא ונשיך לשונרא, כי הכלב מכיר את קונו ומאמין שהכל בהשגחה פרטית, לכך נשיך לשונרא דאכיל לגדיא, כי הגדיא הוא בחינת האמת, ולא אכל ליה רק נשיך ליה, כי נשיכה לשון זיווג וחיבור כמו בש"ס ונשכו העיסה וכו', וכמבואר בכתבי האר"י זלה"ה בסוד זיווג של ימי הפסח יעו"ש, להורות על החיבור היפך הפירוד, לעשות שלום בארץ, והבן.
ובדרך כלל רמז מוסר, על ידי דאתא שונרא, המוני עם שהם בגדר השכחה בחינת שונרא, ואכל לגדיא שהוא אנשי הצורה שנק' ח"י גימטריא גדיא, לכך אתא כלבא הם האומות ונשיך לשונרא, ואתא חוטרא שמכה לישראל בו הכה לכלבא, על דרך ששמעתי ממורי זלה"ה וגם הגוי אשר יעבודו דן אנכי (בראשית טו, יד), כבר נידון, כי מגלגלין זכות וכולי (שבת לב.), והבן.
•
במסכת ברכות (נה.) שם, כשאמר הקדוש ברוך הוא למשה עשה לי משכן ארון וכלים, הלך משה והיפך, אמר לו למשה רבינו כלים שאני עושה להיכן אכניסם, שמא כך אמר לך הקדוש ברוך הוא וכו'. אמר רב יהודא יודע הי' בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ. וכבר הקשו רבים וכן שלימים לאיזה טעם היפך משה מדבריו שאמר הקדוש ברוך הוא למשה. ב', מה סמיכות יש לזה שאמר יודע הי' בצלאל לצרף וכו'.
ונ"ל, דידוע מה שכתבו המקובלים דלכך אין מוקדם ומאוחר בתורה (פסחים ו:), דאלו נכתבה כסדר היו יכולין לברוא שמים וארץ [ו]להחריבן. נמצא י"ל דמשה ודאי הי' יודע סדרה, דבכל ביתו נאמן הוא (במדבר יב, ז), אלא שנכתבה שלא כסדר לכוונה הנ"ל שלא ישתמשו בה לבנות עולם ולהחריבו.
ובזה יובן, דמשה היפך סדר התורה, שנאמרה לו פרשת המשכן תחלה ואחר כך פרשת ארון וכלים, ומשה היפך לכוונה שעשה בכל התורה, שנכתבה ונאמרה לישראל שלא כסדר שלא לברוא עולמות וכו'. ואמר לו בצלאל ארון שאעשה להיכן אכניסו, ועל כרחך לא כך אמר הקדוש ברוך הוא וכו'. וכי תימא דבכוונה היפך הסדר שלא לברוא עולמות, לכך אמר הא בלאו הכי יודע הי' בצלאל לצרף אותיות שנברא בהם שמים וארץ, דעשיות המשכן היינו ממש בריאת עולם, שהי' העולם תוסס עד הקמת המשכן, וע"כ הי' צריך לידע סדר הצירוף כמו בבריאת שמים וארץ, וק"ל.