ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל, ויאמר אל אהרן קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעולה וכו' (ט, א-ב). והספיקות רבו. ונראה לי לבאר בג' פנים, א' בדרך כלל, ב' בדרך פרט, ג' כלל פרט וכלל.
והוא, דיש לדקדק מה בא ענין זה בתורה, מה דהוי הוי. ונ"ל שהוא מוסר לכל אדם, ר"ל הנקרא בתואר אדם בעבודת ה' ובתורתו, שיש לחוש פן יתגאה לומר מי כמוני עוסק בתורה ובעבודת ה', נקי מכל חטא של בני עולם המשוטטים בחוצות שאינו ניצול מהסתכלות נשים וספורי לשון הרע וליצנות וכיוצא בזה. לזה באה התורה להעירו שלא נמלט גם המתבודד מחטא עגל עכ"פ, כדי שלא יהי' לו מקום להתגאות שהוא שורש לכל החטאים והעונות, וכמ"ש בעוללות אפרים ובספר שערי קדושה (ח"ב ש"ד), יעו"ש. וענין חטא עגל, ביאר בעוללות אפרים דף נ"ב (מאמר רא, תלח), שאמרו חז"ל (ב"ב קסה.) רוב העולם נכשל בג'זל ומיעוטן בע'ריות והכל בל'שון הרע, ר"ת שלהם ע"גל וכו'. גילוי עריות היינו גסות הרוח, שאמרו חז"ל (סוטה ד:) כל המתגאה כאלו בא על כל העריות וכו', יעו"ש.
ובזה יובן ויהי ביום השמיני וגו', דקאי אדלעיל (ח, לג-לד) ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים וגו', כאשר עשה ביום הזה צוה לעשות לכפר עליכם, ודרשו חז"ל (יומא ב.) לכפר זה מעשה יום הכיפורים וכו'. א"כ כמו ז' ימים שקודם יום הכיפורים נקרא ימי תשובה, לכפר כל מה שחטא בז' ימי השבוע כל שנותיו, כמבואר בכתבי האר"י זלה"ה, כך אלו ז' ימים מכפרין, וביום השמיני יהי' שמח, שכבר נתכפרו עונותיו, ופן יתגאה ואיך יקריב קרבנו, דבעי למיקם על המזבח ברוח נשברה ויכסוף מעובדוי, וכמ"ש בזוהר ויקרא דף ה' ע"א יעו"ש, לכך אמר הכתוב ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו וגו' קח לך עגל בן בקר לחטאת, ר"ל שעל כל פנים המצא ימצא בך חטא ע"גל, ר"ת עריות גזל לשון הרע. וגם שאינו נמצא במעשה, מ"מ המצא בך במחשבה כאלו עשה, כי המתגאה כאלו בא על העריות, וכיוצא באינך, וזהו נקרא בן בקר, לשון (בראשית מד, ג) הבקר אור, היפך חשך מעשה הרשעים. וגם איל לעולה, שנדמו שרי' כאילים, להכניס ראשו של זה בצד וכו' (שבת קיט:), וכשתעלה בך מחשבה זו, יהי' לך לב נשבר, וזה שאמר והקרב לפני ה', כמ"ש (ישעיה נז, טו) אשכון את דכא, וק"ל. הרי מבואר זה במעלת הצדיקים ההולכין בתורת ה' שלא ימוט, מכנ"ל.
פן ב' ההיפך זה, בדרך הרשעים ההולכין בשינת אולתם כל ימי משך ע' שנה, וכמה שכתב בעוללות אפרים (מאמר יד) שזה שתמה מי איכא דניים ע' שנה וכו' (תענית כג.), ומכח זה חושב שכל מעשיו נכוחים וישרים לפני ה'.
וכמ"ש בע[ו]ללות אפרים דף נ"ח (מאמר רכט), ביאר הש"ס דערובין (נג:) שאמר רבי יהושע בן חנניא שנצחו תינוק, שהראה לפניו ב' דרכים א' קצרה וארוכה, וא' ארוכה וקצרה. ביקש לילך בקצרה וארוכה, כיון שהגיע לעיר היו מקיפים לה גנות ופרדסים, וחזרתי לאחורי וכו'.
והענין, שיש ב' דרכים שהניח ה' לפני כל בעל בחירה, הדרך אחד קצרה וארוכה, הוא הדרך רשעים, שתחלתן שלוה ונראה להם כאלו קרוב ה' להם, אמנם סופן יסורין ורב הדרך בינם לבין אלדיהם. הדרך הב', דרך הצדיקים ארוכה וקצרה, שתחלתן יסורין ונראה כאלו רחוק ה' מהם, אמנם סופן שלוה וקצר להם הדרך אשר ילכו לעלות אל המקום אשר ה' שמה.
ומתחלה ביקש לילך בקצרה וארוכה, כי חמדת עה"ז נראה לעין הגשמי מיד לשעתו, מה שאין כן שכר עה"ב עין לא ראתה וכו'. ובזה נתפתה חוה שאמרה וכי תאוה הוא לעיניים (בראשית ג, ו), כי עין ראתה בטובתם לשעתה.
כיון שבא לעיר, הפסיקו בעדו גנות ופרדסים בינו ובין העיר, כי תענוגי עה"ז נמשלו לגנות ופרדסים, והם מבדילין בינו לבין העיר וקדיש, כי עונותיו מבדילין וכו'.
מיד חזרתי לאחורי, שחזרתי בתשובה להיות עיני פקוחות על דרכי, לבלתי היות מכת הטועים בדמיונם ובלבבם יחשבו כי נוכח ה' דרכם, וכמ"ש (משלי כא, ב) דרך איש ישר בעיניו, ויחשוב שבכלם יסכים ה' על ידו, והוא מורה היתר לטהר הכל, יעו"ש.
ובזה יובן ויהי ביום השמיני, ר"ל ווי לזה שלא נתעורר בתשובה כל ז' ימים שהם ע' שנים, רק ביום השמיני קרא משה, שהוא סוד הדעת שבאדם, קרא לאהרן שהוא אותיות נר"אה, ר"ל לזה שנראה לו כל דרכיו ישרים לפני ה'. או היצר הטוב שמצד ימין נקרא אהרן איש החסד, ולבניו, שהם כחות וחיילות של היצר הטוב, שיתעוררו לשוב אז לזקנותו. וגם שדרכיו ישרים בעיניו ואינו צריך לשוב, מ"מ יתן לב על חטא עגל שהוא ברוב עולם, וכמאמר חז"ל. וז"ש קח לך עגל בן בקר לחטאת, וכשישוב על זה, אז הודע אליו חטאתו לשוב על הכל, וק"ל.
פן ג' על הפרט וכלל, דבארנו ענין גלות מצרים וגאולת מצרים, כמו שהי' בדרך כללות אומה ישראלית, כך יש בפרטות אדם אחד, וכמו ששמעתי פירוש הפסוק (תהלים סט, יט) קרבה אל נפשי גאלה, כי קודם שיתפלל על גאולה כללית צריך להתפלל על גאולה פרטיות לנפשו, ודפח"ח.
והנה כמו שמצינו בגאולת מצרים הוצרכו לה' דברים. א' שלום, ב' זכות עצמו, ג' זכות אבותיו, ד' זכות הצדיקים שבדור, ה' כבוד שמו יתברך, וכמ"ש בעוללות אפרים דף ך"ב (מאמר סא) ביא[ו]ר (שמות יב, ג) ויקחו להם איש שה לבית אבות וכו', וזה לשונו: כי אריכות הגלות החל הזה הוא העדר השלום, ופירוד הלבבות שבינינו, וכמ"ש באיכה רבתי (א, ח) שאמר תפור לי מדוכא זו, א"ל שזור לי חוט אחד מן החול, כשיהיו ישראל אגודה א' חוט אחד שזור, אז יתפור המדוך וכו'. וזה שנמשלו ישראל לשה, שיהי' כל א' צר בצרות חבירו, וה"ה לשמוח בשמחת חבירו וכו'. וחמשה אלו נרמזו בפרשת בהר, שנאמר (ויקרא כה, מח) אחרי נמכר גאולה תהי' לו אחד מאחיו יגאלנו, ר"ל האחדות שבין א' לאחיו זה יגאלנו. ב' זכות אבות, ז"ש או ממשפחתו. ג' זכות עצמו, או השיגה ידו ונגאל. ד' או בן דודו, זכות הצדיקים. ה' או דודו, זה הקדוש ברוך הוא וכו', יעו"ש.
ובזה יובן ויהי ביום השמיני, דנודע מ"ש בכתבים כי ז' ימים הם ז' מלכים שנתבטלו וכו', וביום ח' בא מלך הדר שהוא יסוד ברית שלום, לכך ניתנה מילה ליום שמיני וכו', יעו"ש. ור"ל שבא להור[ו]ת לאדם במה תקרב אל הש"י לידבק בו, שהוא עיקר התכליות שיזכה לגאולה פרטיות השייך לנפשו ורוחו ונשמתו, כמ"ש קרבה אל נפשי גאלה.
ומפרש והולך שצריך ה' דברים, כמו בגאולה כלליות, ופתח בשלום תחלה, שהוא יום השמיני מדה ח' שהוא נקרא ברית שלום, וכנ"ל, וז"ש ויהי ביום השמיני, שבאו למדה זו שלום, אז קרא משה לאהרן שהי' מדתו ג"כ אוהב שלום ורודף שלום כדאיתא בפ"ק דסנהדרין וכו' (ו:), והוי ג"כ זכות עצמו. ולבניו, דהוי להו זכות אבות ג"כ. ולזקני ישראל, דהוי ג"כ זכות הצדיקים שבדור. ואז וירא אליכם כבוד ה', שהיא מעלה חמישית שהיא תכלית הכל, והבן.
•
מצוה - ראשיכם אל תפרעו. ומצוה - ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו ועל כל העדה יקצוף, ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ה' (י, ו).
ונ"ל, דאיתא ב' דיעות על מ"ש (ישעיה נז, א) מפני הרעה נאסף הצדיק, או שלא ישאר להם מגן ומחסה וח"ו תבוא הרעה, או לכפר עליהם שלא תבא.
ונראה לי דשניהם אמת, כי הצדיק הוא הנשמה וחיות העולם, ושאר בני העולם הוא הגוף המלביש את הנשמה. וא"כ מאחר שאין חיות לגוף כי אם מצד הנשמה, ובצאת הנשמה מהגוף נשאר הגוף כפגר מובס, א"כ לכך ראוי שיתנו לב אנשי העולם להתאבל ולקונן בנפש מרה על העדר הצדיק ממה נפשך, אי היה מיתתו כדי שלא ישאר להם מגן ומחסה כדי שתבוא הפורעניות חלילה, א"כ פשיטא ראוי לקונן, כי בנפשו הוא. ואף אם יאמר לו לבו רק שלום יהי' לי, כי העדר הצדיקים הי' לכפרת הדור ולא תבוא הצרה, מכל מקום אין לך צרה גדולה מזה העדר הצדיק, שהוא הנשמה וחיות העולם, שהי' ממשיך השפע אל כל העולמות דרך עולם המלאכים עד למטה, הן השפעת הגוף והן השפעת שפע רוחני וחיות לנשמה, ומעתה נשארו ח"ו כגוף בלא נשמה.
ואם העולם אינן מרגישים מה שנחסר חיותם בהעדר הצדיק, מכל שכן וכל שכן שראוי להתאונן, שירדו כל כך למטה, שהם במדריגת המתים אשר אינם יודעים מאומה מהחולשה שלהם. וכמו ששמעתי משל על אחד שהי' לו ריבוי דמים, ורפואתו הי' על ידי פחד, עד שהורגל בכל מיני פחד ולא נמצא לו שום רפואה. ועל ידי זה בא הרופא האמ[י]תי והעיר לבו איך שאין רפואה למכתו, וחרד חרדה גדולה ונתרפא רפואת עולם. כך הענין ממש, המתעצל בהספדו של חכם ראוי לקוברו בחייו, כמאמר הש"ס דשבת פרק י"ג (קה:), והטעם מבואר כנ"ל, אף שהוא בחיים, מכל מקום כמת יחשב לקוברו בחיים, מאחר שאינו מרגיש בהעדר הצדיק שהוא העדר החיים, ומתעצל בהספדו, וק"ל.
ובזה נ"ל ש"ס דמועד קטן פרק ג' (כח.) אמר רבי אלעזר למה נסמכה מיתת אהרן לבגדי כהונה, לומר לך מה בגדי כהונה מכפרין אף מיתתן של צדיקים מכפרת. וי"ל לשון מ"ה בגדי כהונה וכו'. ועוד, דכאן משמע דבגדי כהונה מכפרין על עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים ולשון הרע, ובפ"ט דזבחים (פח:) ובערכין (טז.) משמע דעל ז' דברים נגעים באים על עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים ולשון הרע, משמע דבגדי כהונה אינן מכפרין.
הגם דקושיא זו מקשי בש"ס דערכין, איני, דכאן משמע מעיל מכפר על לשון הרע, והא אמר רב ענני ב"ר ששון למה נסמכה וכו'. אפס דזה קשה, למה מקשי בש"ס רק על לשון הרע, ולא מקשי ג"כ על עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים, דכאן אמר בגדי כהונה מכפרין, ושם אמר דנגעים באים, משמע דבגדי כהונה אינן מכפרין.
ומכח קושיא זו פירש רש"י שם (ד"ה אהנו) לחלק, דבגדי כהונה מכפרין על אחרים שלא יענשו עבורו, והרוצח עצמו או גילוי עריות בנגעים, מה שאין כן בלשון הרע לא נענשו אחרים עבורו וכו'. אך דהתוספות (ד"ה הא דאהנו) דחו זה, דגם בלשון הרע ביש בידם למחות נענשו אחרים, ואם אין בידם למחות גם בשאר עבירות לא נענשו אחרים, ומביא ראי' נכונה וכו'. והנה לתרץ תמיהת התוספות על רש"י, כבר ב[י]ארתי במקום אחר, יעו"ש.
ומוהרש"א בפ"ט דזבחים (פח:) תירץ, דהא דבגדי כהונה מכפרין על גילוי עריות ועבודה זרה ושפיכות דמים, היינו בשוגג, אבל במזיד נגעים באים. אבל לשון הרע דלא שייך אלא במזיד פריך שפיר, יעו"ש.
ולי נראה פשוט, דלכך פריך מלשון הרע ולא מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים, דהנה עינינו רואות בחוש ענין בעלי לשון הרע, שנכנסו בגדולות לחרחר ריב, ונכנס בסכנה עצומה פן יתוודעו איש אל אחיו - המקבל והנאמר עליו, ויתגלה הדבר על זה שהוא המחרחר הריב, ויהי' קרח מכאן ומכאן מב' הצדדים, שזה איש חזק רדפו מכאן וזה מכאן, ואיך מלאו לבו לדבר זה.
וצ"ל דגם זה הבעל לשון הרע הוא חכם להרע, ובתחבול[ו]ת יעשה, ורובא דרובא שהולכי רכיל מרגילין לשונם שקר לדבר סרה על ראשי הדור הצדיקים, אשר הוא מיושבי סתר, ומופרש מבני אדם להתבודד עם קונו, אחרי מואסו בעניני עולם הזה וחושק לדברים רוחניים מענייני עולם הבא, ואין חברתו עם בני אדם הבוחרים ביושבי קרנות לדבר סרה על ה' ועל משיחו. וזה בעל לשון הרע, כשבא לאחד מבני העיר הבוחר בכל תאוות גשמיות ועניני עולם הזה וכבוד ולשון הרע, איך שדיבר זה הצדיק עליו סרה, וברית כרותה ללשון הרע שתקובל, וגם אינו מתראה פנים בפנים עם זה האיש המוצנע תמיד, ואז אהני מעשיו.
ואם כן דברי רש"י אמיתית וישרה, דעל עבודה זרה וגילוי עריות וכו' שפיר נענשו אחרים עבורו על שלא מיחו, כשסיפק בידם, וכמ"ש במס' שבת (דף נה.) על זקנים שלא מיחו בשרים, נענשו תחלה כו'. מה שאין כן לשון הרע שהוא מסתמא בין השרים להזקנים, שזקן זה קנה חכמה (קידושין לב:), וקניות חכמה במיעוט שיחה במיעוט סחורה וכו' (אבות פ"ו מ"ו), והוא הבדידות, וכיון שזה הוא נסתר ומופרש מבני אדם, יש מקום לבעלי לשון הרע לחרחר הריב עד שגדלה אש המחלוקת מהשרים על הזקנים. וא"כ אין למי שיענש עבורו כי אם השרים עצמן ולא הזקנים, כי עליהם התלונה ואין מקום למחות, וכמ"ש משה ואהרן (עי' שמות טז, ז) ואנחנו מה כי תלינו עלינו, ור"ל שהתנצלו כי אין מקום עונש לחול עליהם שהם זקני הדור שלא מיחו בשרים להסיר אש המחלוקת, כי תלינו עלינו, ואיך אפשר לנו למחות על כבוד עצמינו.
וזה נ"ל פירוש הפסוק (תהלים קא, ה) מלשני ב"סתר רעהו, ר"ל דמסתמא הרכילות והלשון הרע הוא על יושבי ב"סתר בבדידות, והוא אומרו בפני רע"הו רשע כמותו, כמו שדרשו רז"ל (שמ"ר א, כט) למה תכה רעך (שמות ב, יג), רשע כמותו. וז"ש מלשני בסתר רעהו, דהיינו בין הזקנים והשרים, לכך או"תו אצמית, ואין אחרים נענשין עבורו כמו בשאר עבירות שנענשו הזקנים על שלא מיחו בשרים, מה שאין כן בלשון הרע, כי עליהם התלונה. ולכך פריך הש"ס דוקא מן לשון הרע לא מן שאר עבירות, וסרה קושיית התוס' על רש"י, ודוק.
ובזה יובן הפסוק (הושע י, ב) חלק לבם עתה יאשמו. כי נודע כי ראשי צדיקי הדור נקרא לבם וכנ"ל, ושאר בני העולם נקרא שאר איברי הגוף, הניזון מן חיות הלב. ולכך ראשי הדור נענשו עבור אנשי הדור כנ"ל ואשמם בראשיכם (דברים א, יג), כי הי' להם למחות. מה שאין כן כשנחלק שאר איברי הגוף מן הלב, שאין נמשכין אחרי לבם, עתה יאשמ"ו הם עצמם, וק"ל. ועל דרך זה נראה לי לפרש ש"ס (שבת קיט:) כל המבזה ת"ח אין רפואה למכתו וכו'.
ובזה נבוא לביאור הנ"ל. דנודע דבגדי כהונה אינן מכפרין כי אם בעודן עליו, כמו שדרשו חז"ל (יומא ז.) עודן עליו וכו', מה שאין כן כשהן מונחים בפני עצמן אינם מכפרים. וה"נ הנשמה שהוא שוכן בלב נקרא כהן, וכמ"ש בזוהר (ח"ב צה.) על ובת כהן כי תהיה (ויקרא כב, יב), והגוף שהוא שאר איברים הוא נקרא לבוש האדם. כי הפנימי' הצדיק נקרא אדם, ושאר אנשי הדור נקרא בשר אדם, שהוא הבגד אל הכהן המשמש בעבודת ה'. וכשיש אחדות ביניהם שאחד באחד יודבקו, כמו הבגד אל הכהן שהם עליו למגן ולמחסה לכבוד ולתפארת, אז מכפרין. מה שאין כן אם הם בפני עצמם, שאינם עליו, אז חלק לבם עתה יאשמו.
וכל זה בחיי הצדיק, והוא הדין ח"ו במות הצדיק שהוא הנשמה שיצאה מן הגוף, אם מצטערין עליו, וכמ"ש חז"ל (ויק"ר ד, ו) למה נמשלו לשה, מה שה לוקה באחד מאיבריו וכולן מרגישין וכו', וזה מורה על אחדות שהי' ביניהם, אזי מכפר.
ובזה יובן הש"ס למה נסמכה, לומר מה בגדי כהונה מכפרת, ר"ל על מה שבגדי כהונה מכפרין, כשהם יודבקו על עצמות הכהן דוקא, שהם עודן עליו, מה שאין כן בפני עצמו. כך מיתת צדיקים מכפרת כשיש לו אחדות עם שאר הצדיקים, ומצטער במיתתו של זה הצדיק, שנחסר ממנו החיות והשפע, ומרגיש להתעורר בהספדו של חכם זה, אז מיתת הצדיקים מכפרת, והבן.
ובזה יובן ב' מצות הנ"ל, אחר שכבר זכרתי קושיא זו בכמה מקומות, כי המצות הן מעצמותו יתברך שהוא נצחי ואין מצוה זו לדורות.
ולפי הנ"ל אתי שפיר, שהוא מוסר השכל, ראשיכם אל תפרעו, והוא לשון הנזכר בנביא' בפרוע פרעות בישראל (שופטים ה, ב), כשבא פרצות, וכפירוש רש"י. והוא להזהיר את אנשי הדור על ראשי הדור, שלא יפרצו בהם, וכמו שדרשו חז"ל (רש"י דברים א, יג) ואשמם בראשיכם, לנהוג בהם כבוד ויראה. ואשמם חסר יו"ד, שאשמות ישראל תלוי בראשיהם וכו'. ולכאורה קשה איך אפשר לדרוש ב' דרשות בתיבה א'. ולפי הנ"ל אתי שפיר, שהכל א', שזה נמשך מזה, שהם הדור נמשך אחר ראשי הדור וסיפק בידם למחות, אשמם בראשם על שלא מיחו. מה שאין כן כשאין נוהגין בהם כבוד ולא נשמעין דברי הראשים, ואין סיפק בידם למחות, אז הם בעצמם בעונם ימקו ולא ראשיהם.
ואם כן הכא נמי ממש כך הוא, אם ראשיכם אל תפרעו, אז בגדיכם אל תפרמו, כתרגומו לא תבזעון, שלא יענשו אנשי הדור על אשמתם, כי הם המכונים לבגדים כנ"ל, וז"ש ולא תמ"ותו אתם, כי הראש נתפס.
ולפי שלא תטעה לפרש אל תפרעו בהיפך, שהוא אל תגדלו, וכפירוש רש"י באמת כך. לכך בא הכתוב לפרש, ועל כל העדה יקצוף, ור"ל בתנאי שתדע בבירור סילוקן של צדיקים הוא לסיבה שיהי' קצף על כל העדה ח"ו, או מפני הרעה נאסף הצדיק, פי' שתבוא הרעה ח"ו, ואף גם שתפרש שהוא לכפר על הרעה שלא תבוא, מכל מקום תצטער ותבכה ותספוד, אחר שתדע שהוא הנשמה וחיות גוף כללות העולם הוא שנסתלק, ולכך ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ה', שנשארו כגוף בלא נשמה, וכיתמי בלא אבא, ובירה בלא מנהיג, וראוי לצעוק על הספינה שאבדה קברניטה, ואז מכפר, והבן.
ובזה נראה לי לבאר ש"ס דפרק ג' דמועד קטן (כה:) כי נח נפשי' דרבינא פתח עליה, תמרים הניעו ראש וכו' על משים לילות כימים. והוא תמוה. ונ"ל דהרשעים נקרא לילה, שנאמר והי' במחשך מעשיהם (ישעיה כט, טו), והצדיק נקרא יום. וכשם שאי אפשר לפרי בלא קליפה, כך אי אפשר לעולם שיהי' צדיקים בלא רשעים, כי הנשמה הוא הצדיק, והגוף הוא הרשע, ושניהם יחד הוא פרצוף אחד, קומה שלימה. ואשרי לצדיקים שעושין מהגוף נשמה, שמחזירין הרשעים למוטב, וטוב לרשעים שנעשין מן הגוף נשמה. ואוי להם לרשעים שעושין מהנשמה גוף, שאינם מניחין הצדיקים ג"כ שישארו בעבודת ה', לא די שהם אינם נכנעין להם, אלא שהם חוטאין ומחטיאין, אוי להם שגמלו לנפשם רעה, שאין מספיקין בידם לעשות תשובה.
ונודע כי תמר הוא עולה וצומח זכר ונקבה יחד, כמ"ש בכתבים צדיק כתמר יפרח (תהלים צב, יג), יעו"ש. וענין זכר ונקבה, כי הזכר הוא חסדים שהוא הצדיק, ונקבה היא גבורות שהם הרשעים, שהם מסטרא דגבורה. ועולין יחד כמו הגוף ונשמה, כך הצדיקים והרשעים נבראין, זכו נעשה מן הגוף נשמה, ואם לאו בהיפך.
ובזה יובן דפתח ההוא ספדנא עלי' דרבינא תמרים הניעו, ור"ל תמרים שהם זכר ונקבה, גוף ונשמה, הרשעים וצדיקים שיש בכל דור ודור, שאי אפשר לזה בלא זה, כמו תמרים שעולין יחד מצד הבחירה, או שיהי' נעשה הגוף נשמה, או איפכא ח"ו. לכך עתה שמת רבינא ראוי להניע ראש על צדיק כתמר, ר"ל אף שהי' עם בני דורו כתמר שהם ב' מינים זכר ונקבה, מ"מ הי' צדיק שהכריע אותן והחזירן למוטב. לכך ראוי לקונן, ולהשים לילות כימים על משים לילות כימים, שהחזיר למוטב הרשעים שהם לילות, ועשאן כימים - צדיקים, וק"ל.
וז"ש בזוהר פ' נשא דף קמ"ז ע"א, אדם ובהמה תושיע ה' (תהלים לו, ז), וז"ל: תא חזי, קרא הקדוש ברוך הוא לישראל כגוונא דלעילא, וקרא להו בהמה וכו', ובג"כ אדם ובהמה תושיע ה' וכו' דכתיב (הושע ב, כג) אענה את השמים והם יענו את הארץ. לביש, דכתיב (ישעיה כד, כא) יפקוד ה' על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה על האדמה וכו', יעו"ש.
ולפי הנ"ל כך פירושו, הצדיק נקרא אדם, ובהמה נקרא רשע העושין מעשה בהמה, ואדם זוכה על ידי בהמה - שמ"חזירו למוטב, אז תושיע ה', שנתקדש שם שמים, בסוד תנו עוז לאלדים (תהלים סח, לה), והתשועה הוא לה' ממש. וה"ה בהיפך, שעל ידי אדם שהוא הנשמה וחיות העולמות להמשיך השפע עד למטה הנקרא בהמה, וז"ש על ידי אדם, גם ובהמה תושיע ה', וכאשר מפרש, אענה את השמים, שאשפיע אל הצדיקים שנקרא שמים, והם יענו את הארץ להמשיך השפע לכל העולם הנקרא ארץ, וכמ"ש (ברכות יז:) כל העולם ניזון בשביל חנינא בני. וה"ה בהיפך כשאין העולם זכאי אז יפ"קוד [לשון חסרון כמו (שמואל א כ, כה) ויפקד מקום דוד] על צבא המרום, שנחסר השפע מצדיקי יסודי עולם, ואז גם על האדמה מגיע הפגם וחסרון השפע בכולם.
ומכל שכן כשנחסר צדיק אחד, שנסתלק מהעולם, שראוי לקונן מר על העדרו, ולא יבטיח לו יצרו שהמיתה של צדיק אחד יהי' בית מנוס לכפר לו, דאי מפני הרעה שתבא הלא יש עוד צדיקים אחרים. דאי נמי כדבריו הוא שנפטר לכפר, מ"מ יש העדר חיות ושפע לעולם עכ"פ, ושמא הי' זה הצדיק חלק החיות של זה האיש הפרטי. דנודע שיש רמ"ח איברים ושס"ה גידים גשמיים לאדם, וכן יש לנשמה רמ"ח איברים ושס"ה גידים רוחניים, והיינו בפרט, וכן הוא בכלל, כי כל ישראל הם פרצוף אחד, המוני עם הם רמ"ח איברים ושס"ה גידים גשמיים, והצדיקים שבדור הם רמ"ח ושס"ה רוחניים המחיים ומשפיעים לגשמיים, וכל צדיק שהוא אבר אחד מאיברי הנשמה, הוא מחי' ומשפיע אבר אחד הגשמי שהוא אדם אחד בפרט מהמוני עם. ולכך י"ל ג"כ כל המבזה ת"ח אין רפואה למכתו (שבת קיט:), שמא הוא איברי הנשמה שלו, וכשאינו מדבק את עצמו אל החיות שלו, אין רפואה. ומכל שכן כשנעדר הצדיק ונסתלק, שראוי לכל א' להתאונן שמא הוא חלק חיות נשמתו שנסתלק, וישוב בתשובה כדי שיזכה אל חיות מחדש, ואז הוי כפרה, וק"ל.
•
מסכת פסחים דף צ' (ע"א-ע"ב): אמר רב יהודא אמר רב שוחטין וזורקין על טבול יום ומחוסר כפורים, ואין שוחטין וזורקין על טמא שרץ. ופריך, מאי שנא טבול יום דשוחטין משום דחזי לאורתא, טמא שרץ נמי חזי לאורתא. ומשני מחוסר טבילה. ופריך, טבול יום נמי מחוסר הערב שמש. ומשני, שמשא ממילא ערבא וכו'.
ובמסקנא דסבירא לי' לרב מדאורייתא נמי לא חזי, דכתיב (במדבר ט, ו) ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם, מי לא עסקינן שחל ז' שלו בערב פסח דהוי כטמא שרץ דחזי לאורתא, ואמר רחמנא לידחי לפסח שני. וכי תימא ממאי דהני הויא, ופירש רש"י וכו' יעו"ש. סבר לה כרבי יצחק דאמר מישאל ואלצפן עוסקי במת מצוה הוו שחל ז' בערב פסח, שנאמר (במדבר שם) ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא, אבל לערב יכולין היו לטהר, ואמר רחמנא לידחו, ע"כ.
ופסק הרמב"ם (הל' קרבן פסח פ"ו הל' א-ב) דשוחטין וזורקין על טבול יום דשרץ, ואין שוחטין וזורקין על טבול יום דמת. והשיג הראב"ד*וזה לשון הראב"ד דההוא מעשה הכי הוי, ששחטו וזרקו עליהם קודם טבילה והזיה, ושאלו אם יעלה להם, והושבו שנדחה וכו'. והקשה עליו הכסף משנה וז"ל: דבר תימה למה לא שאלו קודם מעשה, וכי בתר דעבדין מתמלכין. ועוד למה נדחו, הוי לי' למימר שיזו ויטבלו וישחטו פסח אחר. ועוד כתיב (במדבר ט, ז) למה נגרע לבלתי הקריב וגו', וכבר הקריבו וכו'. ועוד, מאי קאמרי אנחנו טמאין, והיו יכולין ליטהר בטבילה והזיה., הא לטעם דשוחטין וזורקין על טבול יום דשרץ משום דשמשא ממילא ערבא, זה שייך נמי בטבול יום דמת, ומנא לי' להרמב"ם לחלק.
ונראה לי דראיות הרמב"ם כראי מוצק חזקים מפסוקי התורה כדבריו, לחלק בין טבול יום דמת ובין טבול יום דשרץ.
והוא, דהוקשה להרמב"ם מה שהקשה התוס' בסוגיין (צ) ע"ב בד"ה שחל ז' שלו וכו', לרב דסבירא לי' שוחטין וזורקין על טבול יום, אמאי נדחו לפסח שני, הי' להם לטבול בו ביום ויעשו פסח שני. וי"ל שמא כן עשו, ובשעה ששאלו לא טבלו עדיין, ואמר להם אם לא יטבלו היום תדחו לפסח שני, ע"כ. ויש לתמוה מה שאלה היתה להם זאת, דודאי אי אפשר להם לאכול קודם הזי' וטבילה, וא"כ יזו ויטבלו קודם לכן ולמה ישאלו, וכן (הקשו) [הקשה] בתוספות יום טוב פ"ו דפסחים (מ"ב) יעו"ש.
ואם נתרץ קושיא זו תקשי קושיא אחרת, והוא, דהראב"ד מפרש וכו', ולא קשה מידי. אך לפי זה קשה קושית הכסף משנה וכו', עיין בהג"ה.
ועוד דקאמר ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא, דמשמע אבל לערב יכולין לעשות, ולהתוספות דבטבילה תליא מלתא, הלא כך יכולין ביום ההוא כמו למחר אם יטבלו ביום ההוא, ואם לא יטבלו גם למחר לא יהיו יכולין לעשות. וכן הקשה הכסף משנה להראב"ד, מובא בתוספות יום טוב שם פ"ח (מ"ה), יעו"ש, ולדידי קשיא לתוספות גם כן כך.
לכך נ"ל דלהוצעת הרמב"ם יבואר קושיית התוספות ותירוצו על נכון. וכדי לתרץ זה, נ"ל לעורר מה שהקשו התוספות בדף צ"ג ע"א (ד"ה רבי) דמסיק הש"ס רבי עקיבא לטעמי' דסבירא ליה אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ וכו'. והקשו התוס', תימא מנ"ל להש"ס דסבירא לי' לרבי עקיבא כך, דלעיל מסיק הש"ס סבר לי' כרבי יצחק דאמר אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ וכו', אבל רבי עקיבא לא סבירא לי' כרבי יצחק בסוכה דף ך"ה (ע"ב) וכו', ונשאר התוס' בתימא. ובודאי יש לכל מעיין לתרץ תמיהת התוס' על הש"ס שהוא כראי מוצק חזקים.
וכדי לתרץ זה, נ"ל להפליא היותר תימא על הש"ס בסוגיין, דמסיק סבירא לי' כרבי יצחק דאמר מישאל ואלצפן עוסקי במת מצוה שחל ז' שלהן בערב פסח וכו'. והוא סותר ש"ס דסוכה הנ"ל דסבירא לי' לרבי יוסי הגלילי נושאי ארונו של יוסף היו, ורבי עקיבא סבירא לי' מישאל ואלצפן היו, אמר להם רבי יצחק לדבריכם כבר היו יכולין ליטהר, אלא עוסקי במת מצוה היו שחל ז' שלהן בערב פסח וכו'. וא"כ איך אמרינן כאן דמישאל ואלצפן היו עוסקי במת מצוה שחל ז' שלהן בערב פסח. וזה אינו, חדא דהרכיב ב' דיעות יחד. ועוד דנדב ואביהו[א] מתו ביום א' לר"ח ניסן, וכבר יכולין היו ליטהר. ואף להתוס' שם בסוכה (כה: ד"ה שחל) דגרס כאן בפסחים (צ:) ס"ל כר' יצחק וכו', ולא גריס רבי עקיבא. מ"מ קשה מה שזכרנו, דלרבי עקיבא מישאל ואלצפן לא חל ז' שלהן בערב פסח כלל.
ונראה דאתי על נכון, דהא קשה לרבי יוסי ורבי עקיבא דהא כבר יכולין היו ליטהר, וכדמקשה להו רבי יצחק, ומהרש"ל (גיטין ס.) תירץ, יעו"ש.
ונ"ל דודאי רבי יצחק לא אתי לפלוגי על רבי יוסי ורבי עקיבא, אלא דאתי לפרש דברי רבי יוסי ורבי עקיבא. דע"כ מכח קושיא זה צ"ל דלא ס"ל כסדר עולם, רק כדיעה שני' שנזכיר, ונפרש אליבא דרבי עקיבא הצריך לשיטתנו.
דס"ל לסדר עולם דר"ח ניסן הי' ביום א', ונטל עשר עטרות שבו ביום הוקם המשכן וכו'. ויש דיעה אחרת דס"ל דהקמת המשכן היינו כשנגמר המלאכה הי' בר"ח, אבל שמיני למלואים הי' ח' לחודש ניסן, ובו ביום נשרפו נדב ואביהו[א]. וכשנתעסקו בהם מישאל ואלצפן והוצרכו להזאה ראשונה שהוא הזאת שלישי והי' עשרה לחודש, והזאה שני' שהיא הזאה ז' הי' בי"ד, אם כן לדיעה זו שפיר י"ל דמישאל ואלצפן חל ז' שלהן בערב פסח.
וזהו שהקשה רבי יצחק לרבי עקיבא דאנן קיימין ביה, אם מישאל ואלצפן היו, כבר יכולין היו ליטהר, ועל כרחך צריך לומר דס"ל כמאן דאמר דהי' ח' לחודש, וא"כ היו עוסקי מת מצוה שחל ז' שלהן בערב פסח, וביום ההוא לא יכלו לעשות אבל לערב יכולין היו ליטהר, ומאי טעמא לא שחטו וזרקו עליהן דהיו כטמא שרץ. אלא שמע מינה דסבירא לי' לרבי עקיבא לפי מה דמפרש בי' רבי יצחק, דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ, ושפיר מסיק בש"ס דרבי עקיבא לטעמי' דסבירא לי' אין שוחטין וזורקין וכו', והיינו מכח קושיא הנ"ל, על כרחך מוכח דס"ל כך. והתוספות אזלי לשיטתי' דלא גריס כלל רבי עקיבא, לכך הקשו תימה, אבל באמת לא קשה מידי, ודו"ק.
ועל פי זה נראה לי לתרץ ספרי זוטא פ' בהעלותך (במדבר ט, ו), ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא, שבאותו יום נטמאו וכו'. וי"ל, הא בפסוק אמר אשר היו טמאים לנפש אדם, משמע דכבר היו טמאים, ואיך אמר שוב ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא שבאותו יום נטמאו, כמוסיף טומאה על טומאתן, והוא תמוה. ב' קשה, איך אמרו למה נגרע, מאחר שבאותו יום נטמאו איך אפשר לעשות הפסח בטומאה, דאין קדשים קרבין בטומאה. ג' קשה, בשלמא להש"ס אתי שפיר ביום ההוא לדיוקא אבל לערב יכולין היו ליטהר, מה שאין כן לספרי הנ"ל קשה. וכי תימא דנטמאו בטומאת ערב כגון שרץ וכיוצא בו, זה אינו, דקרא כתיב טמאים לנפש אדם משמע טומאת מת. כי אם לומר, דקודם לזה נטמאו במת, ובו ביום נטמאו בשרץ וכיוצא, אבל הוא נביאות.
ונ"ל, דכתב הרמב"ן טעם הזאת טמא מת בשלישי ושביעי, משום דצדיקים אינן מטמאין, ומי חטאת שנפל על טהור נטמא. לכך בהזאה ראשונה שהוא בג', חוששין שמא הי' המת צדיק, והנוגע בו לא נטמא במת רק בהזאה ראשונה נטמא, לכך צריך הזאה שני' לטהרו מטומאת הזאה ראשונה.
ומקשין העולם, שמא המת אינו צדיק ונטהר בהזאה ראשונה, ואתי הזאה שני' ומטמאו. ומתרצין דחוזר ונוגע במת זה אחר הזאה ראשונה, וממה נפשך אתי שפיר, אי לא הי' צדיק ומטמא בנגיעתו, ונטהר בהזאה ראשונה, אתי הזאה שני' לטהר נגיעה שני'. ואי הי' צדיק ונטמא ע"י הזאה ראשונה, א"כ נטהר בהזאה שני', כי בנגיעה ראשונה ושני' במת לא נטמא כלל, וק"ל.
וכל זה אתי שפיר במת דעלמא, מה שאין כן בנדב ואביהו[א] אי אפשר בתקנה זו, דהקשו התוס' בסוכה הנ"ל (כה: ד"ה מישאל), וא"ת למאן דאמר אף גופן נשרפו, אמאי נטמאו. ויש לומר דשלדן קיימת, כמ"ש התוס' דסנהדרין (נב: ד"ה ההיא), דאם לא כן לא נטמאו מישאל ואלצפן, דאפר המת אינו מטמא. ומעתה אין שייך בהן טומאה כי אם בתחלת לקיחתן מעזרה, שהי' צורת אפר קיימת בתואר אדם. מה שאין כן אחר כך שוב לא הי' שלדן קיימת ואינו מטמא, וכנזכר סברא זו ג"כ באור יקרות יעו"ש.
ומעתה לפי הנ"ל דשמיני להקמת המשכן הי' שמיני לחודש ניסן, ובו ביום נשרפו נדב ואביהו[א], אם כן יום שלישי למיתתן שהוא הזאה ראשונה הי' בעשור לחודש, ואם נטמאו בנגיעתן, כאשר העיד הכתוב עליהם ויהי אנשים אשר היו טמ"אים לנפ"ש אד"ם, ובא לשלול שלא תאמר מחמת הזאה ראשונה נטמאו, ולא נטמאו בנפש אדם, לזה אמר דאינו, כי נטמאו במותן, מחמת שאינן בגדר צדיקים כל כך, ובאמת איכא כמה דיעות בש"ס (עירובין סג.) דבחטאם מתו, למר וכו', אם כן נטמאו מישאל ואלצפן בנגיעתן, והזאה ראשונה נטהרו. וביום שביעי שהוא י"ד לחודש ניסן שהי' הזאה שני', נטמאו, דכאן אי אפשר בתקנה זו לחזור וליגע במת זה קודם הזאה שני', דזה אינו, דבנגיעה ראשונה שהיו מונחין במקומן בעזרה הי' שלדן קיימת, היו טמאין בנגיעתן, מה שאין כן בנגיעה שני' אין שלדן קיימת, אינו מטמא.
ובזה יובן ספרי הנ"ל, ויהי אנשים אשר היו כבר טמאין לנפש אדם, שנתעסקו בנדב ואביהו[א] שמתו בשמיני למלואים, שהי' שמיני לחודש. מזה נמשך דלא יכלו לעשות פסח ביום ההוא - שנטמאו בו, דבהזאה ראשונה נטהרו בי' לחודש, וביום ההוא שהיה י"ד לחודש ניסן, באותו יום נטמאו ע"י הזאה שני', וכאן לא הי' אפשר בתקנה זו לחזור וליגע במת זה קודם הזאה שני' מטעם האמור, דאז לא הי' שלדן קיימת. ושפיר דייק הפסוק דהא דלא יכלו לעשות הפסח, משום דהי' ביום ההוא של הזאה ב', ונטמאו כנ"ל, וק"ל.
אך דאכתי נשאר קושיא ב' הנ"ל, איך אמרו למה נגרע וכו'. ולתרץ זה נ"ל לבאר הפסוקים, ויקרבו לפני משה ולפני אהרן ביום ההוא ויאמרו האנשים ההמה אליו אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע וגו'. וי"ל חדא לשון ויקרבו, דהל"ל ויבואו לפני משה ואהרן. ב' קשה לשון לפני לפני ב' פעמים, דה"ל לכלול בחדא מחתא לפני משה ואהרן. ג' קשה, תחלה הל"ל לפני אהרן ואחר כך לפני משה, דאם אהרן לא ידע וכו', ודברי רש"י ידוע. ד' קשה, ההמה דרש בספרי (זוטא במדבר ט, ז) שלא הוצרכו לשלוח שליח וכו', קשה פשיטא, הא משה במחנה לוי' הוי יתיב, ומת עצמו מותר במחנה לויה, שנאמר (שמות יג, יט) ויקח משה [את] עצמות יוסף עמו במחיצתו (פסחים סז.), טמא מת לא כל שכן. וכי תימא לפי שהיו לפני אהרן במחנה שכינה, שהי' עבודת היום בערב פסח, ואצטריך שלא שלחו שליח. וכן פירש באבן עזרא עמדו ואשמעה וכו' - עמדו באהל מועד וכו', קשה באמת איך נכנסו טמאי מתים למחנה שכינה, דכבר נאמר שלוח מחנות בר"ח ניסן (גיטין ס.). ה' קשה ויאמרו האנשים אלי"ו וגו', אליהם הל"ל, דלפני משה ואהרן היו.
ונראה לי, דאיתא בנדה דף ך"ז ע"ב, דכתבו התוספות בד"ה מת וכו', ירושלמי (נדה פ"ג ה"ג) שפיר שנתבלבל צורתו מהו, רבי יוחנן מטמא, וריש לקיש מטהר. איתבי' ריש לקיש לרבי יוחנן מרבי יצחק מגדלאה, מת שנשרף ושלדו קיימת טמא. ומשני, דבר תורה אפילו שלדו קיימת טהורה, מפני מה אמרו טמא, מפני כבוד של מת אינו בטל. ומסיק דש"ס שלנו חולק וכו', יעו"ש.
אם כן סברו, מאחר דלירושלמי הנ"ל אין אפר המת מטמא כלל דבר תורה אף בשלדו קיימת, רק חכמים אמרו שיטמא מפני כבודו של מת. ובטבילה דרבנן כתבו התוספות בפסחים דף צ' ע"ב בד"ה מחוסר טבילה, דטבילה שהיא מדרבנן א"צ הערב שמש יעו"ש. והכי בנדב ואביהו[א] שנשרפו אף גופן, מדאורייתא ליכא שום טומאה אף בשלדן קיימת כנ"ל, ובהזאה ראשונה נטמאו, ואתי הזאה שני' לטהרן. מאי אמרת, בשלדן קיימת יש טומאה מדרבנן, ונטמאו בהזאה שני' אחר טומאה דרבנן, וטבילה בעי, אבל הערב שמש לא בעי. וי"ל דבאמת טבלו ונכנסו למחנה שכינה, דבלאו הכי אף טהור אינו נכנס למקדש בלא טבילה (יומא ל.), אלא דהיו מחוסרי הערב שמש, וזהו ספיקת שאלתן.
ובזה יבואר המשך פסוקי הנ"ל, ויקרבו לפני משה, ר"ל מתחלה שלא היו טבול יום, נתקרבו רק לפני משה במחנה לוי' בשאלתן, אף דבו ביום נטמאו, מכל מקום אין טומאתן רק עד ערב, והוו כטמאי שרץ. וכשהשיב משה דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ מאחר דמחוסרי טבילה, וכמ"ש התוספ[ו]ת בפסחים דף צ' (ע"ב ד"ה שחל), תשובת משה היה אם לא יטבלו ידחו וכו', יעו"ש. ואז נתקרבו יותר לכנוס לפנים ממחנה שכינה על ידי שטבלו, רק היו מחוסרי הערב שמש, וז"ש ולפני אהרן ב"יום ה"הוא דייקא, ר"ל מה שנסתפקו והוצרכו לישאל, הוא שבאו לפני אהרן ביום ההוא, שעדיין יום ולא העריב שמשן.
וז"ש ויאמרו האנשים ההמה בלא שליח, אליו לאהרן, למה נגרע לבלתי הקריב קרבן ה' בתוך בני ישראל, ר"ל שהם עצמן יעשו הפסח כמו שאר טהורין, מאחר דטומאתן מדרבנן, וסגי בטבילה בלא הערב שמש להקרבת פסח. ותשובת משה הי' להם תחלה כשלא טבלו, שאף אם יטבלו ישחטו אחרים עליהם ולא הן עצמן, כדין שוחטין וזורקין על טבול יום, דמשמע לא הן עצמן, לזה טענו עכשיו שטבלו הוי טהורין לגמרי, ויעשו הם עצמן פסחים בלא שליח כלל, וסברא זו נזכר בתוספות שם יעו"ש. לכך אמר להם עמדו ואשמעה וגו'.
ואחר שראינו שנדחו לפסח שני, קשה הא אף להש"ס דפליג אירושלמי הנ"ל, וסבירא לי' דשלדו קיימת טמא מדאורייתא, הא מכל מקום טבלו, רק מחוסרי הערב שמש היו, ועכ"פ הי' להם לעשות הפסח על ידי שליח, דקי"ל שוחטין וזורקין על טבול יום. אלא שמע מינה לחלק בין טבול יום דשרץ הוא דשוחטין וזורקין, ובזה איירי הש"ס, אבל טבול יום דמת, אין שוחטין וזורקין. ומזה יצא להרמב"ם לחלק, מעובדא הנ"ל, ואתי שפיר ודו"ק.
ומעתה לפי זה אתי שפיר הפסוק ולא יכלו לעשו"ת הפסח ביו"ם ההוא, ולא קאמר לאכול, אלא לאכול היו יכולין לאכול לערב לסברת משה תחלה שאמר להם שאם יטבלו ישחטו אחרים עליהם ויאכלו לערב. אלא שהם רצו לעשות בעצמן הפסח, שישחטו הם בעצמן ביום ההוא אף קודם הערב שמש, דסברו דטהורין הם, ואחר שטבלו ונכנסו למקדש לעשות הפסח, ושאלו למה נגרע שיעשו הם בעצמן, דכבר טבלו והערב שמש אין צריך. ואמר משה עמדו וגו', והשיב הקדוש ברוך הוא שידחו לפסח שני ולא יעשו אף על ידי שליח, ש"מ כהרמב"ם, ואתי דברי התוספות ותירוצן על נכון, ודו"ק.
•
במדרש שמיני, נוסח שבמדרש ילמדינו: וזאת הבהמה אשר תאכלו, רב אמר לא ניתנו המצות כי אם לצרף הבריות וכו', אמר רבי יודן כל בהמות ולויתן עתידין לעשות קניגין לצדיקים לעתיד לבא. כיצד הם נשחטין, לויתן נותן לבהמות בסנפיריו ונוחרו, וחכמים אומרים וכי זו שחיטה כשירה היא, ולא כך תנינן (חולין פ"א מ"ב) הכל שוחטין ולעולם שוחטין ובכל שוחטין חוץ ממגל קציר והשניים, מפני שהם חונקין, אמר הקדוש ברוך הוא תורה חדשה מאתי תצא, חידוש תורה מאתי תצא, עכ"ה.
ותחלה נראה לי לעורר הספיקות בדברי רבי יודן, ל"ל להאריך בזה דהכל שוחטין ולעולם שוחטין, דה"ל לקצר ולומר ולא כך תנינן בכל שוחטין חוץ וכו', דבש"ס גופי' שם (חולין) דף י"ו ע"ב עביד צריכותא ל"ל לעולם שוחטין, ומכל שכן כאן. ב' קשה, דאמר תורה חדשה מאתי תצא, הא הוא א' מי"ג עיקרים שמחוייב להאמין שהתורה לא תשתנה אף דין אחד, ואיך אמר תורה חדשה. הגם די"ל דהמדרש עצמו רוצה לפרש זה, דחיד[ו]ש תורה מאתו תצא ולא התורה עצמו, כי ודאי לא תשתנה, רק פירוש וחידוש תורה מאתי תצא. אך דלפי זה אין זה ענין לתרץ קושיא הנ"ל. וגם דל"ל מאתי, הל"ל תורה חדשה היא, או חידוש תורה היא.
ונ"ל דקושיא חדא יתורץ באידך, דבלא זה לא הי' מקום להקשות וכי זו שחיטה כשירה, דהי' אפשר לתרץ, אך ממה שתמן תנינן בכל שוחטין ולעולם שוחטין נסתר התירוץ, ונשאר קושיא וכי זו שחיטה כשירה.
דיש להבין לפי הגירסא דאיתא במדרש, לא ניתנה המצוה לישראל כי אם לצרף הבריות. משמע דמצוה זו ניתן לישראל כדי לצרף בהם הבריות, ולא כשאר מצות שנוגע להקדוש ברוך הוא, מה שאין כן בזה דלא איכפת להקדוש ברוך הוא בשוחט מהצואר או מעקר מהעורף וכו', וכאשר נתעורר להקשות בזה בשל"ה (שער הגדול).
ולפי גירסא זו לא קשה מידי, כאשר יבואר, דאיתא בפ"ב דחולין (דף כז:), דריש עובר גלילאה בהמה שנבראת מיבשה הכשירה בשני סימנין, דגים שנבראו מן המים הכשירן בלא כלום וכו'. ופי' מוהרש"א וז"ל: יראה לפי דעת החוקרים, שכל יסוד היותר רחוק מהגלגל הוא יותר גשמי וחומרי, והארץ יסוד התחתון, הוא יותר עכור וחומרי מיסוד המים שעליו. לכך הבהמה אשר נפשה מהאדמה מחומר הגס, יצטרך לזכך חומרה בשחיטת ב' סימנין, אבל דגים שנבראו מן המים מחומר היותר דק, אין צריך שום הכשר וכו', יעו"ש.
ומעתה לפי זה הסעודה שעתיד הקדוש ברוך הוא לעשות לצדיקים לעתיד, שהוא מבהמות שנבראו מששת ימי בראשית, מוכח דא"צ שחיטה במכל שכן מדגים הנ"ל.
דאמרתי להבין טעם המשנה באבות (פ"ה מ"ו), כי אחד מעשרה דברים שנבראו ערב שבת בין השמשות הוא פי הארץ. ויש להבין למה דוקא בערב שבת, ולא בעת בריאת הארץ ביום ראשון מהיולי לישות, אז ה"ל לברוא פי הארץ. והרב האלשיך פירש, משום דהי' צריך לזה כח חיוני לשאוף ולמשוך עדת קרח בתוך הבליעה, כאשר האריך בפרשת קרח (במדבר טז, ל-לא), יעו"ש. אבל אכתי צריך למודעי למה דוקא בערב שבת נברא כח חיוני זה, וגם בין השמשות.
ונראה לי דפירש האלשיך (בראשית א, יא) דהארץ תחלה קודם חטא אדם הי' בה כח רוחני וחיוני, עד שאמרו (ויק"ר כ, ב) תפוח עקבו של אדם הראשון הי' מכהה גלגל חמה, הרי שחומר השפל שבאדם שהי' מאדמה, הי' יותר זך ורוחני מגלגל החמה. וגם אמרו חז"ל (בר"ר ז, ה) תוצ(י)א הארץ נפש חי' (בראשית א, כד) זהו רוחו של אדם הראשון וכו', ואחר חטא האדם ונתקללה האדמה בעבורו אז קנתה הארץ עכירות וגסות מכל היסודות וכו', יעו"ש.
ומעתה אתי שפיר, קודם שחטא אדם בעת בריאת הארץ לא הוצרך לברוא פי הארץ שהוא כח חיוני, שכבר הי' כח חיוני ורוחני עד שהוציאה חומר זך שנברא ממנה אדם שהיה תפוח עקבו וכו'. מה שאין כן בערב שבת בשעה עשירית שחטא אדם, ואח"ז בשעה י"א נתקללה האדמה בעבורו (סנהדרין לח:), ונתעכר חומר הארץ מכל היסודות, אז הוצרך לברוא פי הארץ, ר"ל שישאר רק מקום אחד בכח רוחני וחיוני אשר בשם פי הארץ יכונה, שיהי' בה כח לשאוף ולבלוע. וזה הי' בין השמשות, כדאיתא בטור אורח חיים סי' רס"א, סוף שעה י"א מתחלת בין השמשות, עיין בבית יוסף בשם רבינו תם, ואתי שפיר.
העולה מזה, דבששת ימי בראשית היה הארץ חומרה זך מכל היסודות אף מהגלגל, שהרי תפוח עקבו של אדה"ר שהי' מאדמה הי' מכהה הגלגל וכו'. אם כן בהמות שנבראו אז מאדמה ההיא, לא הוצרכו לשום צירוף וזיכוך, במכל שכן מדגים שנבראו מיסוד המים א"צ שחיטה לזכך חומרם, מכל שכן בהמות שנבראו בששת ימי בראשית, שחומר הארץ הי' יותר זך מיסוד המים, ואין צריך שחיטה לזכך.
ומאמר הש"ס בהמות שנבראו מיבשה צריך הכשר ב' סימנין, הוא על בהמות שנבראין והולכין מחטא אדם ואילך, שנתקללה האדמה בעבורו, וכל הנבראין הם מעין בריאה ראשונה, ולכך בהמה שנבראין מיבשה, ר"ל שיסוד העפר גובר בו, שחומרה עכור מכל היסודות, צריך שחיטת ב' סימנים. מה שאין כן דגים שיסוד מים גובר בו, מעין בריאה ראשונה, אין צריך הכשר [כי כל הנבראין שבעולם בהוה ועבר ועתיד יש בו מד' יסודות, אלא שבבהמה גובר יסוד העפר וכו', וכמ"ש בשפע טל דף ל"ו יעו"ש].
ומעתה לפי זה אין מקום לשאלתם וכי זו שחיטה כשירה היא, דניזל בתר טעמא, שאין מצוה זו שוה בכל חיות ועופות ודגים שיצטרכו הכשר ב' סימנין, כי אם זה בב' וזה באחד וזה כלל לא, וצ"ל לפי עכירות וגסות חומרה כך הכשרה, דמצוה זו לא ניתנה רק לזכך ולצרף חומרה, ובבהמה שנבראת מיבשה חומרה יותר גס מיסוד המים, לכך בעי שחיטת ב' סימנין, מה שאין כן דגים וכו'. א"כ לפי זה סעודה זו שהם מבהמות בהררי אלף, שנבראו מששת ימי בראשית קודם חטא אדם, שהיה הארץ חומרה זך ובהיר יותר מיסוד המים בכמה מעלות, אין צריך שום זיכוך וצירוף ולא בעי כלום, וא"כ אין מקום לתמיהתם וכי זו שחיטה כשירה.
לכך התחכמו במתג לשונם ואמרו תמן תנינן הכל שוחטין ולעולם שוחטין וכו', שבזה יבואר דאין להתיר בלא שחיטה מטעם אחר.
דאיתא בפ"ק דחולין דף י"ו ע"ב: בשלמא הכל שוחטין הכל בשחיטה ואפילו עוף, אלא לעולם שוחטין למאי איצטרך. ומשני לרבי ישמעאל דסבירא לי' בשר תאוה נאסר במדבר, ומשנכנסו לארץ ישראל הותר, ועכשיו שגלו יכול יחזרו לאסורן, לכך שנינו לעולם שוחטין. מתקיף לי' רב(י) יוסף מהיכי תיתי לאסור, מעיקרא מאי טעמא אישתרו דמרחקי ממשכן, ומכל שכן השתא דמרחקי טפי. אלא לרבי עקיבא דסבירא לי' מתחילה הותר בשר נחירה, וכ[ש]נכנסו לארץ נאסרו, ועכשיו שגלו הוה אמינא יחזרו להתירן, לכך שנינו לעולם שוחטין וכו'. בעי ר' ירמי' איברי בשר נחירה שהכניסו ישראל עמהן לארץ מהו וכו', ועלתה בתיקו.
וי"ל, הא טעמא דאידחי הא דרבי ישמעאל, משום דמהיכי תיתי לומר שעכשיו שגלו יחזרו לאסורן וכו'. הכי נמי קשה לרבי עקיבא, מהיכי תיתי לומר עכשיו שגלו יחזרו להיתרן דאיצטרך לומר לעולם שוחטין. ועוד קשה לאידך גיסא, אם יש איזה סברא להתיר כשגלו בלא שחיטה, קשה למתני' דאתי להוציא מזה ואמר לעולם שוחטין, מנ"ל למתני' זה אחר שיש סברא להתיר. אלא דליכא שום סברא להתיר, הדרא קושיא הנ"ל מאי איצטרך לעולם שוחטין.
ועוד קשה לרבי ירמי' דבעי וכו', מה דהוי הוי. ורש"י (חולין יז. ד"ה שהכניסו) הרגיש בזה, ופירש דרוש וקבל שכר. אך דזה אינו, דכמה פעמים הקשה בש"ס מה דהוי הוי, או הלכתא למשיחא, נימא דרוש וקבל שכר. אלא צ"ל כמ"ש התוספות בסנהדרין (טו: ד"ה שור) גבי שור סיני, דדוקא אי נפקא לן שום איסור והיתר או שאר נפקותא שנוהג לעתיד אתי שפיר, מה שאין כן בלאו הכי קשה מה דהוי הוי או הלכתא למשיחא, ואם כן גם כאן קשה.
ונ"ל דקושיא חדא יתורץ באידך, דודאי אפשר לומר בביאור קושיא א', דמצינו כמה פעמים בש"ס שאני כהנים הואיל וריבה בהן הכתוב מצות יתירות, ראוי להחמיר בהן וכו', ביבמות דף ה' (ע"א) יעו"ש. ואם כן, דוקא לרבי ישמעאל הוא דיש להקשות כנ"ל, מה שאין כן לרבי עקיבא דר"ל הואיל ולא נאסר נחירה כי אם בביאת ארץ ישראל, שמע מינה דמצד מעלת ארץ ישראל הוא דנאסר, הואיל וריבה בהן הכתוב מצות יתירות כגון תרומת ומעשר ושאר מצות הנוהגין בארץ, לכך החמיר הכתוב גם בנחירה בארץ דוקא מצד מעלתה, והוי אמינא עכשיו שגלו יחזרו להתירן הראשון, ושפיר איצטרך למתני' לומר לעולם שוחטין. מה שאין כן לרבי ישמעאל דלענין בשר תאוה קאמר דמשנכנסו לארץ הותרו, אם כן מהיכי תיתי לאסור עכשיו משגלו, דאתי במכל שכן, דהשתא בארץ ישראל הותרו מכל שכן בחוץ לארץ, וכדמקשה בש"ס כך בענין אחר.
אלא אי קשיא הא קשיא, לרבי עקיבא דהוה אמינא משגלו יחזרו להתירן, מנ"ל למתני' להוציא מסברא זו, דלעולם בעי שחיטה.
ונ"ל, משום דעלתה המסקנא בפ"ק דביצה דף ה' ע"ב: אף מתקנת רבי יוחנן בן זכאי ואילך ביצה אסורה, מאי טעמא מהרה יבנה בית המקדש ויאמרו אישתקד מי לא אכלנו ביצה בי"ט שני, ולא ידעו דאישתקד ב' קדושות וכו'. ומטעם זה פסק הרמב"ם (הל' מאכ"א פ"ג הי"ד) והרשב"א (תוה"ק ב"ג ש"ו צ:) בטור יורה דעה סי' קט"ו, לענין גבינות של עכו"ם אחר שנאסרו מטעמא שהי' לחכמי הדור ההוא, שוב אין להתיר אף במקום שאין טעם לאיסור וכו', יעו"ש. וכן כתב הסמ"ק שמא יטעו וכו', והיינו כנ"ל.
ואם כן זהו טעם מתניתין הנ"ל, אף שהיה מקום להתיר עכשיו משגלו, מכל מקום מהרה יבנה בית המקדש ויחזרו לקדושת הארץ לאסור נחירה, ויאמרו אישתקד מי לא שריא נחירה עכשיו נמי, לכך נשאר באיסורא קמא דלעולם שוחטין. הרי אף שיש מקום להתיר בלא שחיטה מ"מ אין להתיר אחר שכבר נאסר פעם א', דלכך תנינן לעולם שוחטין, אף במקום שיש להתיר בלא שחיטה מ"מ אינו יוצא מאיסורו לעולם, וא"כ ה"נ אין להתיר בלא שחיטה.
איברא נראה דמשם ראי' להתיר, דפריך בש"ס שם, אי הכי עדות נמי לא נקבל, מאי טעמא מהרה יבנה בית המקדש ויאמרו אישתקד מי לא קבלנו עדות החודש כל היום השתא נמי נקבל, ומשני, הכי השתא, התם עדות מסורה לב"ד, והם ידעו טעמו של דבר ולא יטעו, משא"כ ביצה לכל מסורה וחיישינן שיטעו, וכפירוש רש"י שם, נמצא בדבר המסור לבית דין לא חיישינן לשמא יטעו. וא"כ בסעודה זו שעושה הקב"ה לצדיקים, וממנו תצא חידוש זה שלא להצריך שחיטה בבהמות אלו, אין לחוש לשמא יטעו בבהמות אחרות שאינן מששת ימי בראשית, כי בדבר המסור לבית דין אין לחוש לטעות, ומכל שכן לבית דין של מעלה שאין לחוש לטעות כלל, ושריא בכל האופנים.
ובזה יכוון בעיות רב ירמי', איברי בשר נחירה וכו', דמקום הספק הוא מי שיש לו היתר ולאחר זמן נאסר, אם יצא מהתירא שהי' לו תחלה ונכלל באיסור או לאו, ונפקא מניה לבהמות בהררי אלף שנבראו מששת ימי בראשית שהי' לו היתר נחירה קודם שנעכר הארץ, ולאחר שנעכר הארץ והוצרך שחיטה, אי בהמות מששת ימי בראשית נשארו בהיתירא קמא או נכלל באיסור נחירה. ומעתה לא קשה מה דהוי הוי, דיש נפקותא לעתיד, ולכך עלתה בתיקו, ר"ל תשבי יתרץ קושיות ואבעיות, מאחר דשאלתך על העתיד, ואז יבוא אליהו ויפשוט שאלתך.
ובזה יובן המדרש וזאת הבהמה אשר תאכלו, אמר רב לא ניתנה המצוה לישראל כי אם לצרף בהם הבריות, כי מה איכפת לי' בשוחט מהעורף וכו'. ר"ל משום דקשה לי' למה ישונה מצות שחיטה שנתחלק בין המינין, דבבהמה בעי ב' סימנין ובעוף סגי בסימן א' ודגים לא כלום. לכך משני דמצוה זו של שחיטה לא ניתנה לישראל רק לצרף בהן הב"ריות, ר"ל לזכך ולצרף חומר הבריות, דהיינו מין בהמה ועופות ודגים, ולפי מזג חומרם כך הצירוף, דבהמה חומרה מיבשה גס, בעי שחיטת ב' סימנים, ועוף מיסוד הרקק סגי באחד, ודגים מיסוד המים בלא כלום.
אך קשה מנ"ל זה דמצוה זו ניתנה משום צירוף, לזה מייתי רבי יודן מהא דעתיד הלויתן ליתן סנפירו לבהמות ונוחרו, וחכמים אומרין וכי זו שחיטה כשירה וכו', וכי תימא משום דבהמות שלעתיד הם מששת ימי בראשית שהי' חומר היבשה זך מיסוד המים, לכך אין צריך שחיטה, לכך אמרו והא תמן תנינן הכל שוחטין ולעולם שוחטין, קשה למאי איצטריך, וצ"ל אף שהיה הסברא באיזה זמן להתיר נחירה מכל מקום אין להתיר אחר שכבר נאסר, אם כן הוא הדין לעתיד אף שיש להתיר מטעם האמור שאין צריך זיכוך וצירוף, מכל מקום דבר הנאסר אין להתיר מטעם שמא יטעו וכנ"ל.
והשיבם הקב"ה תורה חדשה מאתי תצא, ר"ל חידוש דין זה מא"תי תצא, ובדבר המסורה לבית דין אין לחוש שמא יטעו, ושרי לנחור הבהמות שהם מששת ימי בראשית שאז היה חומר היבשה יותר זך מיסוד המים, וק"ל.
ובזה נראה לי להבין לפי גירסת מדרש ילמדינו: אמרת ד' צרופה (שמואל ב כב, לא), וכי מה איכפת לי' להקדוש ברוך הוא כששוחט בהמה ואוכל או נוחר בהמה וכו'. וי"ל מה ענין שחיטה ונחירה לכאן. ועוד מה קשה לי' דהוצרך לומר דלא ניתנה המצות כי אם לצרף. ועוד מה שהקשה בשל"ה דף ל"א ע"ב (שער הגדול) דבהרבה מקומות מוכח דעבודה צורך גבוה, ואיך אמר מה איכפת להקדוש ברוך הוא וכו'.
ולפי הגירסא שבמדרש שלפנינו אתי שפיר, דרק במצות שחיטה קאמר שניתנה לצרף ולזכך חומר הבריות הנאכלין לאדם, לכך נחלקה המצוה לפי חומרם.
ואחר כותבי זה מצאתי סעד לדברי ממה שכתב הרב המורה חלק ג' פ"כו: יראה שקצת מהמצות שאין בו רק צואה, כמו שאמרו חכמינו ז"ל מה איכפת לן בשוחט או וכו'. דמשם נראה דענין הצירוף הוא רק במצוה זו, וע"כ הגירסא כנזכר לעיל, ולא קשה מידי, ודו"ק.