ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך (כז, כ). ומנה הרמב"ם (סה"מ עשין כה) אחד מתרי"ג מצות לערוך נרות במקדש וכו', יעו"ש. והקושיא מפורסמת, איך בזמן הזה בטלה מצוה זו, והא התורה והמצוה הם נצחיים מעצמותו יתברך שהוא היה הוה ויהיה. ועוד אתה תצוה מיותר, דהל"ל צו את בני ישראל. ועוד מאי ויקחו, דהל"ל ויתנו. הגם די"ל דמצינו (סוטה לה:) ארון נושא את נושאיו, כי המפרנסים הת"ח הם נותנים, ובאמת הם לוקחים השפע לעצמם על ידי זה, וכמו שכתבתי מזה במקום אחר יעו"ש. ועוד אליך הוא מיותר. וכן הקשה האלשיך.
ונ"ל דאיתא בפסוק (קהלת ט, ח) בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך לא יחסר. לבאר זה, דזכרנו לעיל שתכלית האדם שנברא בחומר וצורה, כדי שיכניע החומר אל הצורה בפרט אדם אחד. והוא הדין בכללות העולם, שיחזיר רשעים למוטב והבוגד, יהי' נעשה מן היצר הרע שהוא נבל, ליצר טוב הנק' לב"ן, כמ"ש ע"ם לב"ן גר"תי (בראשית לב, ה), וכנ"ל. וכאשר המוני עם עולין מדריגה א', אז גם הראש שבדור יעלה למעלה, כמו שמצינו במשה רבינו ע"ה, כאשר חנו ישראל בתשובה שנאמר ויחן שם ישראל נגד ההר, אז ומשה עלה אל האלדי"ם (שמות יט, ב-ג). והוא הדין בהיפך ח"ו, וכמו שכתבתי בשם המנוח מוהרי"ל פיסטנר ביאר פסוק (תהלים יב, ב) כי גמ(ו)ר חסיד לפי שפסו אמונים מבני אדם וכו', יעו"ש.
ובזה יובן, שתכלית האדם שבכל עת יהיו בגדיך, כמ"ש (ישעיה כד, טז) ובגד בוגדים בגדו, שיהיו בוגדיך לבנים, ואז ממילא נמשך שפע רב טוב המכונה לשמן, על ראשך לא יחסר, לראשי הדור שלך, וק"ל.
אך כדי שיחזור למוטב המוני עם צריך שיתחבר עמהם, כמו שזכרתי במשל בן מלך שפשט השר לבושו וכו'. ומצינו צוותא לשון חברותא.
ובזה יובן, ואתה תצו"ה, ר"ל כשיהי' לך צוותא והתחברות עם בני ישראל להעלותם שיחזרו למוטב, גם לך יהיה טובה גדולה מזה, ויקחו אליך שמן זית, שימשכו השפע המכונה לשמן, לך גם כן, כמו שאמר ושמן על ראש"ך לא יחסר, וק"ל.
עוד י"ל, דשמעתי בשם מורי פירוש הש"ס דהני תרי בדחי דהוי בני עלמא דאתי (תענית כב.), ועל פי שאלה נאמרה לו, דהענין דהני תרי בדחי הי' כל עסקם להתחבר עם כל איש ואיש, וליחד קבה"ו בכל פרטי מעשה איש, הן בביתו של כל איש ואיש, או בעסקיו, ובכלל ובפרט, זולת מי שהי' לו צער ח"ו לא הי' יכול לייחד יחודו להתחבר עמו, לכך היו מבדחי לי' בדברים עד ששמח ונתחבר עמו לדבק אתו עמו בו יתברך וכו', והוא כלל גדול, והבן, ודפח"ח.
ובזה יובן, ואתה תצוה את בני ישראל, להתחבר עמהם בצוותא חדא ולדבקם בו יתברך, ואז גם אליך יבוא שפע רב וז"ש ויקחו אליך שמן זית זך וגו', וק"ל.
ובזה תבין כי תשא את ראש בני ישראל (שמות ל, יב), הוא להעלותן ולדבקם בו יתברך, וזהו כי תשא וגו', והבן.
הגם די"ל דרך פנימי, כי המדריגות הם כסדרן, א"ת הוא מ"ל, רא"ש הוא חיבור י"מ, כמ"ש (בראשית מז, לא) וישתחו ישראל על ראש המטה, כמ"ש בזוהר שם (ח"א קמט:). ב"ני הם נו"ה, ישר"אל הוא ת"ת, וז"ש כי תשא, כשתרצה להעלות המדריגות, תראה להעלותן כסדרן, א"ת רא"ש בנ"י יש"ראל, והבן. ובזה יובן בזאת יבא אהרן אל הקדש (ויקרא טז, ג), מ"ל תחלה, וק"ל.
•
מצוה - ועשית את מעיל האפוד כליל תכלת, והיה פי ראשו בתוכו שפה יהיה לפיו סביב מעשה אורג כפי תחרא לא יקרע, ועשית על שוליו וגו' (כח, לא-לג)
והספיקות רבו, א' הא מעיל הוא תכשיט בפני עצמו, ואפוד הוא תכשיט בפני עצמו, ומה זה דאמר מעיל האפוד. וכי תימא כפירוש רש"י על שם שהאפוד נתון על המעיל לחגורה, נקרא מעיל האפוד וכו', אם כן קשה דהל"ל אפוד המעיל, שהאפוד חגור על המעיל. ב' קשה, דדרשו חז"ל (שמ"ר לד, ב) בכל כלי המשכן כתיב ועשית, ובארון כתיב (שמות כה, י) ועשו, שכל הרוצה לזכות בכתרה של תורה זוכה בה וכו'. ואם כן גבי אפוד נמי כתיב ועשו את האפוד וגו', מה דרשית בי'. ג' לשון כליל צריך הבנה, דהל"ל כולו תכלת, דגבי עולה הוא דאמרינן עולה כולו כליל, מה שאין כן כאן. ד' למה הקפיד על צבע תכלת, הגם דאין זה קושיא כל כך, בהדי כבשא דרחמנא, מכל מקום בדאפשר למיהב טעמא אתי שפיר.
ה' קשה, לשון פי ראשו בתוכו צריך הבנה. וגם שאר לשון הפסוק שעשה דמיון לתחרא שהוא מעשה שריון צריך הבנה. ו' קשה, דהוא א' מתרי"ג מצות לא יקרע, והנה התורה היא נצחי, דבר הנוהג תמיד, וזה אינו, שמעיל אינו נוהג בזמן הזה, וודאי קשה. הגם דיש הרבה מצות כאלו מכל מקום בכולם קשה כך. ויבואר גם כן על דרך שנבאר כאן.
ונראה לי דכתב מהרח"ו בריש ספרו שער הקדושה (ש"א ח"א), כי נודע אל בעלי מדע כי גוף האדם איננו אדם, אבל הוא ענין לבוש אחד תתלבש בו נפש השכלית היא הנשמה שהוא האדם עצמו, בעודו בעולם הזה, ואחר הפטירה יופשט מעליו הלבוש ההוא ויתלבש בלבוש רוחני הנק' חילוקא דרבנן וכו', והוא נעשה מרמ"ח איברים רוחנים ושס"ה גידי' רוחנים, הנעשה על ידי קיום רמ"ח מצות עשה ושס"ה לא תעשה, וז"ש (זכריה ג, ד) הסירו הבגדים הצואים וגו' והלבש אותך מחלצות, ע"כ.
וכבר נודע כי הנשמה היא חלק אלוה ממעל, נולד כבי"כול מזווג ת"ת ומלכות שהוא יחוד הוי"ה אד"ני העולה צ"א כמנין אפו"ד, וכמ"ש בס' מאורות נתן (מע' הא' סי' קח), יעו"ש. נמצא העושה מלבוש רוחני לנשמה, הוא מלביש את זו"נ על ידי קיום רמ"ח מצות עשה ושס"ה לא תעשה בכוונה הראוי בלי שום פניה ומחשבה זרה, שלא יהי' חלק לסטרא אחרא בכוונת המצוה, דאם לא כן פיגול הוא שנפסל במחשבה לא ירצה, אלא צריך שיעשה כל המצוה לשמה בלי שום תערובות פניה ומחשבה זרה.
והסגולה לזה כ' בספרי היריאים שיהי' נדמה כאלו מת ואינו בעולם הזה ועומד בגן עדן לפני כסא כבודו וע' סנהדרין, כמ"ש חברים מקשיבים לקולך וגו' (שה"ש ח, יג) יעו"ש. וכל זה הענין מרמז תכלת, שהוא מרמז על מיתה כמ"ש בזוהר, וגם מרמז על כסא הכבוד, וכמ"ש באלשיך בזה יעו"ש ותרווה צמאונך בענין מוסר גדול על מספרי לשון הרע, יעו"ש.
והנה שיהי' מחשבתו ראוי לייחד יחודים בלי שום מחשבה זרה, אי אפשר לייחד כל כך כי אם שיהי' לו נשמה מעולם הבריאה, ואם לאו אין יחודו יחוד, כי האדם יש לו נפש מעולם עשיה, ורוח מיצירה, ונשמה מבריאה, ונשמה לנשמה מאצילות. ואלו ד' עולמות הוא ד' אותיות הוי"ה, באופן שהאדם הוא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה (בראשית כח, יב), וכמ"ש האלשיך פ' ויצא יעו"ש. ונשמה הוא מרמ"ח איברים ושס"ה גידים רוחנים, על ידי קיום תרי"ג מצות, באופן שאם לא קיים מצוה א' הרי הוא חסר אבר א', ומום בו, ואינו כסא להשראת שכינה ולהמשיך נשמה מאצילות או מבריאה.
ובזה יובן ועשית את מעיל האפוד, ור"ל שיעשה לעצמו חלוקא דרבנן שהוא לשון מעיל, לנשמתו, שהוא מייחד זו"נ שהוא כמנין אפוד, וזהו מעיל האפוד - חלוקא דרבנן לנשמתו שהוא האפוד.
וסדר עשיתו הוא כך, שיהא כליל, ר"ל שיהא כליל לה' רק לשמה, שיעשה רמ"ח מצות עשה ושס"ה לא תעשה לשמה בלי שום פניות שבעולם. והסגולה לזכך מחשבתו כך על ידי צבע תכלת שיהי' נדמה כאלו מת ועומד לפני כסא כבודו. ואז כשיזכך מחשבתו כל כך יהיה פ"י ראשו בתוכו, ר"ל כמ"ש (דברים כא, יז) פ"י שנים, שהוא לשון חלק, וכוונתו שהחלק שבראשו, דהיינו שיזכה למשוך לעצמו נשמה אצולה מראש המדריגות שהוא מעולם הבריאה, יהי' בתוכו - בתוך האדם. ושפה יהיה לפיו סביב, ומפרש התרגום כפול יהי' בתוכו, כי יש למעלה מנשמה עוד חלק הנקרא נשמה לנשמה מאצילות, וכל מי שיש לו נשמה מאצילות אין חטא בא על ידו כמבואר בתיקונים, כי רגלי חסידיו וכו' (שמואל א ב, ט). וז"ש כי פי ראשו בתוכו יהי' כפול כמו שפה, דהיינו שיזכה להמשיך לעצמו ולתוכו, נשמה ונשמה לנשמה, ויהי' כמו גדר ושפה גם כן לפיו סביב לשמרו מהקליפות שלא יחטיאו.
והיינו בתנאי שלא יהא שום חלק לסטרא אחרא בכל רמ"ח איברים ושס"ה גידיו רוחנים, שיהי' כולו לה'. שאם יהי' מקום במצוה א' לסטרא אחרא, גורם להסתלקות הקדושה והתפשטות הסטרא אחרא בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו, כמו במעשה שריון, שאם נתקלקל א' מטבעתי השריון אזי נתקלקל הכל. וכמו ששמעתי משל, באחד שהפציר מחבירו לקנות ביתו ולא עלתה לו, עד שקנה בדמים מרובים שיהי' לו מקום בביתו רק על מסמר אחד, עד שזה הי' סבה שהוכרח לעקור מביתו לגמרי. כך הענין כשיש מקום לקליפות לשלוט באדם באבר א' ח"ו, אזי הוא סבה להסתלקות הקדושה ח"ו מכל וכל. וזה שרמזה התורה והזהירו שיהי' מעשה אורג הנארג הכל כאחד, כפי תחרא, שלא יקרע אפי' במקום אחד, שלא יתן מקום באחד מאיבריו חלק לסטרא אחרא, רק יתקדש בכל איבריו וגידיו בכוונתו הראויה, ואז קדוש יאמר לו.
וקאמר ועשית על שוליו רמוני תכלת ופעמוני זהב בתוכם וגו', ור"ל אחר שתיקן וקישט את עצמו ועשה מעיל חלוקא דרבנן לאפוד, היא נשמתו ברמ"ח איברים ושס"ה גידים רוחנים, אזי בסוף יראה לזכות הרשעים גם כן, שהוא תכלית השלימות לקשט את עצמו תחלה ואחר כך לקשט את אחרים (ב"ב ס:), וז"ש על שול"יו ר"ל אחר שנגמר המעיל לעצמו יעשה על שוליו רמוני תכלת, הרשעים שבחייהם נקראים מתים (ברכות יח:) הנרמז על תכלת וכנ"ל. ומכל מקום נקרא רמון, כי פושעי ישראל מלאים מצות כרמון (עירובין יט.). ותראה שיהיו פעמוני זהב בתוכם, כי התורה מפי הגבו"רה ניתנה מצד צפון שהוא גבורה, ומצפון זהב יאתה (איוב לז, כב), ותראה ללמדו תורה ומוסר שיהי' נמשך בו רוח חיי"ם, היפך מה שהי' מת שלא נשמע קולו כמו רמוני תכלת, ועכשיו יהי' בו רוח ממללא, כפי' התרגום על פסוק לנפש חי' (בראשית ב, ז), ויהי' פעמוני זהב הנשמע קולו בתורה הנרמז לזהב, בתוכו. וזה יהי' לו סביב, להגן מהקליפות להעלות נשמתו, כי מבואר בכתבי האר"י שאין לך דבר מסוגל לעליות הנשמה להגן מחיצונים, כמו המזכה לרשע, ואתי שפיר והבן, וק"ל.
•
במסכת סוטה דף ל"ו (ע"א) מית[י]בי, שני אבנים טובים היו לכהן גדול על כתיפיו, ושנים עשר שבטים כתוב עליהם, ששה על אבן זו וכו', שנית כתולדותם ולא ראשונה כתולדותם, מפני שיהודא מוקדם, וחמישים אותיות היו, עשרים וחמש על אבן זו וכ"ה על אבן זו. רבי חנינא בן גמליאל אומר בני לאה כסידרן וכו', ואלא מה אני מקיים כתולדותם, כשמותם שקרא להן אביהם ולא כשמות שקרא להן משה, ראובן ולא ראובני וכו'. הני חמישים אותיות נ' נכי חדא הוי, אמר רבי יצחק, יוסף הוסיפו לו אות אחת שנאמר (תהלים פא, ו) עדות ביהוסף וגו', מתקיף לה רב נחמן בר יצחק כתולדותם בעינן, כשמות שקראו אביו, אלא כל התורה כולה בנימן חסר כתיב, והכא בנימין מלא, כדכתיב (בראשית לה, יח) ואביו קרא לו בנימין, עכ"ל. ופי' רש"י כתולדותם - כסדר לידתן חוץ מיהודה וכו'. נ' נכי חדא - אאבן השני קאי, ע"כ.
וי"ל, חדא, דא' מפני שיהודא מוקדם, משמע הא דמפרשינן הפסוק כך משום דיהודא מוקדם. ועוד, זהו גופא מנלן דכאן יהודא מוקדם, שמא כאינך תנאי דאין כאן שום קדימה ליהודא. ועל כל פנים איפכא הל"ל, כתולדותם אלא שיהודא מוקדם שנאמר שנית כתולדותם ולא ראשונה. מה שאין כן השתא, תלי תניא בדלא תניא.
ב' קשה קושיא תמוה, לתנא קמא דסבירא ליה כל השבטים כסדר לידתן נכתבו, רק שיהודא מוקדם. אם כן ל"ל קרא כלל ללמד זה מדכתיב שנית כתולדותם, דבלאו הכי היו עושין כן מסברא, דאמר בפ' נשא בשם ספרי זוטא (במדבר ז, יא) ויאמר ה' אל משה נשיא אחד ליום (במדבר ז, יא), אמר משה לישראל, הקדוש ברוך הוא אמר לי שתקריבו, אבל לא נאמר לי מי מכם יקריב ראשון, נתנו עיניהם בנחשון משבטי יהודא ואמרו הוא שקי"דש שמו של הקדוש ברוך הוא על הים, ראוי הוא שיקריב ראשון וכו'. ביום השני הקריב נתנאל נשיא יששכר, לפי שבא ראובן ועירער ואמר די שקדמוני יהודא, מקריב אני לפי סדר התולדה, א"ל משה כך נאמר לי מפי הגבורה וכו'. הרי דהתם שלא נאמר מי יקריב ראשון הקדימו את יהודא מסברא, ואחר כך הי' הסברא נותנ(ו)ת להקריב לפי סדר התולדה, שמטעם זה עירער ראובן עד שאמר משה שנאמר לו מפי הגבורה וכו'. אם כן בנדון דידן שהוא לפי התולדה ויהודא מוקדם, ל"ל קרא על זה, דבלאו הכי היו עושין כך מסברא כמו התם.
ג' קשה, מאחר דפסוק כתולדותם משמע הכי ומשמע הכי, אם כן מאי טעמא לא סבירא לי' למר כמר, ובאיזה סברא פליגי. ד' קשה, שפי' רש"י נ' נכי חדא קאי אאבן השני, מה בעי רש"י בזה, ומהיכי תיתי שלא נאמר דקאי אשני מאחר דהחסרון ניכר שמה. ה' קשה לרב נחמן דאמר הא כתולדותם בעינן נכתב כשמות וכו', הא קושיא זו קאי לת"ק דאמר חמישים אותיות וכו', ולת"ק לא ס"ל כתולדותם כשמות וכו', ולרבי חנינא דפליג את"ק הוא דסבירא ליה הכי וכנ"ל. וביותר לפי המסקנא דעלה בש"ס דבנימין מלא כתיב כשמות שקראו אביו, משמע דגם למסקנא דסבירא ליה לת"ק כשמות וכו', והוא נגד הש"ס הנ"ל.
ו' קשה לרש"י שפירש בחומש (כח, י) כתולדותם כדרך שנולדו, ראובן וכו', ובנימין מלא שכך כתוב בסדר לידתו וכו'. שהוא נגד הש"ס הנ"ל, ואתי דלא כמאן, דלת"ק דסבירא ליה כדרך לידתן מכל מקום ס"ל דיהודא מוקדם, ורש"י חשיב ראובן שמעון ויהודא רביעי, וכן הקשה מוהרש"א (סוטה לו. ד"ה שנית), והניח בצ"ע. ז' קשה, דלפי הוצעות הש"ס הנז' כשמות שקרא לו אביו, הוא לרבי חנינא, ואם כן רש"י פתח בת"ק וסיים כרבי חנינא.
ח' קשה להרמב"ם שכתב בפירוש המשניות (יומא פ"ז מ"ד) והריטב"א (יומא עג:) שכתב, דיהוסף כתיב, ובש"ס סותר זה במסקנה, כנ"ל.
והסגנון יהי' כך, דשני קושיות הראשונות יתורץ א' בחברתה על פי קושיא ג'. דיש לומר דטעמא דת"ק דלא סבירא לי' כרבי חנינא דתולדותם אתי ללמד שלא יכתוב ראובני וכו', דזה אינו, דניזל בתר טעמא שכתב משה ראובני, כדי שיהי' שם י"ה מעיד עליהם שלא נכשלו בזנות, וממילא מוכח דבאפוד אין צריך שיכתוב ראובני, דאמר שם (סוטה לו.) יוסף נכנס לדבר עבירה ובאתה דיוקנא של אביו ואמר לי' עתידין אחיך שיהיו נכתבין באפוד ושמך לא יכתבו וכו'. הרי אם הי' חוטא בזנות לא הי' שמו נכתב באפוד כלל, אם כן אין לך עדות גדולה מזו שלא נכשלו השבטים בזנות מדכתיב שמם באפוד, ובודאי דאין צריך עדות של י"ה כאן באפוד שיכתב הראובני, ואם כן למה לי קרא על זה, אלא שמע מינה כתולדותם אתי לת"ק.
ורבי חנינא סבירא לי', על כרחך מוכח דלא כת"ק, ואי מכח קושיא הנ"ל, זה אינו, דאף באפוד הוה אמינא דצריך עדות הנ"ל, והוא מדמצינו שהי' כתוב באפוד יהוסף כדמסיק רבי יצחק הנ"ל, וידוע דמשום זה ניתוסף ה' ליוסף, כדי שיהי' שם של י"ה מעיד עליו שלא נכשל בזנות, שנאמר עדות ביהוסף וגו' (תהלים פא, ו). ואם כן לפירוש זה הוה אמינא דגם ראובני צריך לכתוב גם כן, דהיינו עדות של השם, לכך איצטרך כתולדותם למעט ראובני, דדוקא כשמות שקרא להם אביו בעינן.
אך דלפירוש זה קשה לרבי חנינא איך נכתב יהוסף גופא, הא בעינן לדידי' כשמות שקרא להם.
והשתא תבין דבביאור קושיות האחרונות יבוארו ג' קושיות הראשונים ממילא. והוא, דרש"י פירש בכוונה דהקושיא חמשים נכי חדא קאי על אבן השני, ללמד דקושי' הש"ס קאי רק לת"ק דסבירא לי' חמשים אותיות היו, ולפי סדרו הי' באבן השני רק ך"ד אותיות וחסר אות א'.
ואף על פי דלפי הוצעה הנ"ל דסבירא לי' לרבי חנינא דלא כת"ק משום דה' כתיב יהוסף וכו', אם כן שמע מינה דסבירא לי' גם כן דחמשים אותיות היו באפוד, ולכך ה' כתוב יהוסף דאם לא כן הוי נכי חדא, ואם כן י"ל דהקושיא בש"ס נכי חדא קאי גם כן לרבי חנינא. מכל מקום סבירא לי' לרש"י דהקושיא בש"ס הוא רק לת"ק ולא לרבי חנינא, וזה נלמד ממה שכתב רש"י אאבן השני קאי שהי' חסר א', והוא דוקא לת"ק, מה שאין כן לרבי חנינא הי' חסר באבן השני ז', יעו"ש ברש"י (ד"ה בחומש שני) הסדר לרבי חנינא, דהי' באבן ראשון ך"ח ובשני ך"א.
והשתא דמוכח דהקושיא הוא לת"ק, ותירוץ הש"ס הוא גם כן אליביה, דה' כתיב יהוסף, ועל זה מקשה רב נחמן, השתא דאתינו לזה דגם לת"ק סבירא לי' דהי' כתיב יהוסף, אם כן מעתה אין מקום לת"ק לדחות דברי רבי חנינא בזה דסבירא לי' דכתולדותם אתי למעט ולא כשמות וכו', וכנ"ל, אם כן קשה גם לת"ק איך נכתב יהוסף, הא בעינן כשמות וכו'.
ועל זה משני, דבאמת למסקנא גם הת"ק סבירא לי' כתולדותם דבעינן כשמות שקראו אביו, דאם לא כן איך היו חמשים אותיות, וע"כ בנימין כתיב. וכי תימא השתא דסבירא לי' לת"ק כתולדותם בעינן ולא כשמות וכו', אם כן לפי סדר התולדה מנלן, זה אינו, דהא קשה קושי' א' ב' הנ"ל - למה לי קרא ע"ז דהוא נלמד מסברא וכנ"ל, ולפי מסקנא זו אתי שפיר הכל, דסדר התולדה באמת נלמד מסברא, וכתולדותם בעינן ולא כשמות.
והשתא משמעות הסוגיא בדברי הת"ק הוא גם כן כך, שנית כתולדותם ולא ראשונה כתולדותם, ור"ל מה שנכתב כתולדותם דבעינן כשמות שקרא אביו, הוא קאי על אבן השני, דבנימין היה באבן השני. אבל לא ראשונה, ר"ל דאבן הראשון אין צריך מיעוט, והיינו ראובני וכו'. דזה אינו, דבלאו הכי מוכח דאין צריך ליכתוב כך, כיון דלמסקנא סבירא לי' לתנא קמא דלא הי' כתוב שם יהוסף, נשאר סברת ת"ק הנ"ל אדוכתיה דעל ראובני אין צריך שום מיעוט. ועל זה מקשה הש"ס מנלן דכתולדותם אתי ללמד ולא כשמות, דלמא כתולדותם אתי ללמד על סדר התולדה שהוא באבן השני ולא בראשונה. ואמר דע"כ זה אינו, דלפי זה דאבן הראשון הוא אינו כסדר התולדה אם כן עדיין לא נודע מי בראש, וצ"ל דסמכינן אסברא מפ"ני שיהו"דא מוקד"ם, כמו שמצינו בנשיאים, אם כן לפי זה לא בעי קרא כלל, דיהי' נלמד הכל מסברא וכנ"ל, אלא שמע מינה דבאמת סדר התולדה נלמד מסברא, וקרא אתי ללמד על בנימין דיהי' מלא ולא למעט ראובני גם כן, וכנזכר, וק"ל.
וכל זה אתי שפיר לשיטת רש"י דהקושיא חמשים נכי חדא קאי לת"ק. מה שאין כן הרמב"ם והריטב"א ס"ל דהא הש"ס לא פרט דהקושיא קאי על אבן שני, רק כלל אומר - חמישים נכי חדא, אם כן י"ל דהקושיא קאי לתרווייהו בין לת"ק בין לרבי חנינא דסבירא לי' דחמישים אותיות הי' שם, והא הוי נכי חדא, ומשני לתרוייהו יהוסף כתיב. ומקשה הש"ס הא כתולדותם בעינן כשמות וכו', וקו' זו קאי לרבי חנינא דסבירא לי' כנ"ל, ואתי שפיר, והבין, כי קצרתי מחמת נחיצה, והמשכיל יבין, וק"ל.