ואלה תולדת יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק (כה, יט). ופירש רש"י, יעקב ועשו האמורים בפרשה. והספיקות יבוארו, חדא - הכפל. וגם איך הוא זה בכל אדם וזמן. ועיין לעיל מזה.
ונ"ל (עוד) [על דרך] שכתבתי ביאר כחצות הלילה אני יוצא וכו' (שמות יא, ד), שהוא כלל גדול בהנהגת האדם וכו', יעו"ש. ובזה יובן, גם שהוא תקיף בדעתו וגבור במדת יצחק, אם חביריו אומרים לו ההיפך, כגון יודע אני שאיני כהן, ואם חבירי אומרים לי עלה לדוכן וכו' (שבת קיח:), וז"ש יצחק בן אברהם, להכנס במדת אברהם, וכשהוא במדת אברהם יכנס במדריגות יצחק, ואז נולד ההכרעה שהוא יעקב, והבן.
עוד י"ל, שזהו ביא[ו]ר ש"ס דר"ה (טז:), ג' ספרים וכו', א' של צדיקים גמורים, ב' של רשעים גמורים, בינונים תלוין ועומדים וכו'. והקשו המפרשים וכו'. גם כפל תלוין ועומדין וכו'.
ונ"ל כי ג' אבות הם בכל אדם, שהם תלת מוחין, והם ג' ספרים הנ"ל שיש בכל אחד מג' כתות הנ"ל.
והוא, דכתב בעל עקידה בפ' נשא (שער עג) וז"ל: דכתב בספר המדות שאלה, איך יהי' החושב על יושר, חוטא. וטעם השאלה, כי אחר שהכל יכספו במחשבותם אל הטוב וכו', ולא יקבל השכל אפשרות החטא וכו', וכן גזר פלוני שבמקום השכל לא יעמוד החטא, והסכימו חז"ל לדעתו ש"ס דסוטה פ"א (ג.) אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות וכו' שנאמר (במדבר יב, יא) אשר נואלנו ואשר חטאנו, כאלו הודו שהדעת והחטא לא ימצאו יחד. וגם ישעי' הנביא אמר הוי האומרים לרע טוב וכו' (ישעיה ה, כ), הנה לא גנה אותן שיהיו רוצין ברע, כי אין איש אשר לא יכסוף הטוב, אמנם אמר שהם סכלים בהכרתם הטוב והרע עד שגזרו על רע טוב וכו'.
אך דלפי זה, הא התורה לא ניתנה אלא לבעלי הדעת, כי השוטים והקטנים והאנוסים והבלתי יודעים כלם פטורים, כי אין אונס גדול מחסרון הדעת, וא"כ כל החוטאים פטורין מהדין שבלא דעת חטאו.
אמנם היתר ספק זו ביארו החכם, מהידוע שמין האדם נחלק לענין זה לשלשה חלקים, א' איש הישר שכל מעשיו יפעל על פי כח השכלי בלי שום התנגדות. ב' הוא ההיפך, זה איש הבהמי שיעשה על פי כח הרצוני בלי שום התעורר[ו]ת אל הטוב. ג' איש האמצעי אשר יראה את הטוב ואת הרע, ובאפשרותו שיעשה על פי השכל או על פי הרצון, אשר שני אלו נקראו אצל חז"ל יצר הטוב ויצר הרע, וכאשר בא לפניו דבר טוב או רע, שניהם יושבין על מדין, זה לעומת זה, וכל אחד ישפוט לפי ענינו וטבעו.
המשל, בא לפניו מאכל איסור או ערוה וכיוצא מדברים המתאווים, הנה השכל ישפוט כי כל ערב ומתוק מותריי הוא רע וראוי להרחיקו. אמנם הרצון ישפוט ואומר כי ערב ומתוק הוא טוב, וכל טוב ראוי לעשותו. וכל אחד נותן טעם ומראה פנים לאמתתו, והשכל לא יוכל להכחיש דברי הרצון לגמרי, נוסף לזה שהרצון מראה אמיתתו בחוש ובהווה, כי מתיקות ועריבות המעשה הוא עומד מוכן לפניו, מה שאין כן השכל הוא מראה אמיתותו לעתיד, והחמדה יש לה כח חזק לפעול בהווה, וגומר החטא בכח החמדה נגד השכל, ולכך הבהמה אינו חוטא ולא כשרה וכו', וראי' לזה מהבחירה, שנאמר לא טוב היות האדם לבדו (בראשית ב, יח), שאי אפשר למצוא פועל הטוב המיוחד אל הבחירה כי אם שימצא שם התנגדות יטהו אל הרע אשר בבחינת כבשו אותו יקרא פועל טוב וכו'.
וזהו כוונת הש"ס בפ"ג דנדרים (לב:), עיר קטנה זה הגוף, ואנשים בה מעט ובא מלך גדול ומצא בה איש מסכן וכו' (קהלת ט, יד-טו). ויש להבין למה קראו מסכן וכו'. אלא שגזלו כלי מלחמתו מידו ונלחמים עליו, שאין אחד מהם שיאמר וידרוש הטוב, רק הפסד תאוותם יגזור להם על הרע טוב ועל הטוב רע, וכמו שכתוב (בראשית ג, ו) ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וגו' ונחמד העץ להשכיל ותקח מפריו ותאכל וגו', והוא בנין אב לכל החוטאים, וזש"ה תהלים לו (ב) נאם פשע לרשע כי החליק אליו בעיניו וכו', יעו"ש עד גמירא, שהמסכן עמדה לו חכמתו להכריז אל המלך זקן, הנה שערי העיר פתוחין לפניך, אך דע כשתכבוש העיר לא תכון אתה ומלכותך, ראה נא ספר זכרונות וכו', אז יחדל וכו', גם שהעיר ושוכני' ייטב להם בהווה בהתנהגם על תאות העולם וחמדותיו וכו', אבל יש לדעת שהתאווה מתוקה בראשה, אבל סופה וכו'. ומה שאמרו חז"ל אין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, היינו רק שאינו חושש על העתיד רק חפץ בהווה. וז"ש ותשחק ליום אחרון (משלי לא, כה), שהוא לועג וצוחק ליום אחרון, עד שאיש מסכן מלט העיר בחכמתו וכו', ודפח"ח.
ובזה יובן, כי ג' אבות שהם ג' קוין של ג' ספרים רמוזין בפסוק זה, והם ג' חלוקים שזכר הרב הנ"ל במין האדם, אחד נקרא יצחק בן אברהם, קו שמאל שנכנס בימין, שכל מעשיו יפעל על פי כח השכלי הנקרא אברהם כנודע שהיא כח הנשמה. ב' אברהם הוליד את יצחק, כח השכל נכנע בקו שמאל המנצחו להוליד על פי קו שמאל של יצחק, שהוא כח הרצון. ג' הנולד מהם דבר ממוצע הוא יעקב ועשו שיש בו ב' כחות השכל והרצון, והשכל נקרא יעקב, לשון עקב, כי מראה אמיתותו לעתיד בעקב, מה שאין כן כח הרצון הוא בהוה שעומד בפניו לעשותו נקרא עשו. וז"ש (בראשית כה, לד) ויבז עשו את הבכורה, לקבל חלק הבכ[ו]ר פי שנים שהוא לעתיד, ותשחק ליום אחרון, רק בחר בהווה ויאכל וישת ויקם וילך ויבז עשו את הבכורה (שם).
ובזה יובן הש"ס, ג' ספרים נפתחין, שהם תלת מוחין תלת אבהן, ג' קוים של ימין ושמאל ואמצעי שיש בכלל ובפרט, א' השלימות שבאדם שהוא עושה על פי השכל קו ימין, והגרוע הוא עושה על פי הרצון קו שמאל, ובינוני שהוא בכח השכל והרצון במשקל שוה שהם תלויין ועומדין עד שיזדמן המעשה שהם שופטים כל אחד לפי ענינו. זכ"ו, ר"ל שמנצח לחבירו לזכות, כמו ברבי אלעזר בן עזרי' שאמר ולא זכיתי לנצח חכמים שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא וכו' (ברכות פ"א מ"ה), ובזה סרה קו' המפרשים וכו', וק"ל.
או י"ל דכל הפסוק איירי בבינוני, שהם בתולדות של יצחק שהם יעקב ועשו, שהוא השכל והרצון יחד, מדת הבינוני, כשמזדמן מעשה עבירה אזי השכל נוטה לימין של אברהם שלא לעשות, והרצון נוטה לקו שמאלי שנכלל ביצחק לעשותו, והטענה כי זה נקרא יעקב על שם עקב, גם שהוא ערב ומתוק בהווה מ"מ לעתיד בעקב יהי' מר, וזה שכנגדו טוען בהווה לעשות ותשחק ליום אחרון, ונקרא עשו כמו שמצווה עֲשוּ ואין לחוש לעתיד.
לכך פתח יעקב בחכמה ואמר מכרה כיום את בכרתך לי (בראשית כה, לא), דנודע בש"ס חגיגה דף יב (ע"ב), דעולם הזה נמש(ו)ל ללילה ועולם הבא נמשל כיום, ופתח יעקב דברי המסכן הנ"ל נגד מלך זקן וכסיל שהוא עשו, דע בזה שאתה בוחר בהווה ותשחק ליום אחרון, א"כ מכרה כ"יום, חלק עה"ב שנמשל כיום, שהוא לעתיד, למה הוא לך, כי בבחירה זה אתה הולך למות לעה"ב, וסבר שבזה ינצחו כנ"ל. והוא עשה מזה צחוק ובי"זה עולם הבא, ואמר הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה, ובחר בהווה בעולם הזה, ויאכל וישת ויקם וילך בהליכה הנ"ל, ויבז עשו את הבכורה, עד שאח"כ נתחרט ועשה תשובה, וק"ל.
•
בפסוק ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה בת בתואל הארמי מפדן ארם וכו' לו לאשה, ויעתר יצחק וגו' (כה, יט-כא).
והנה גם שאין לנו עסק בנסתרות, מ"מ מה שמפורש בספר עץ חיים (ש' הכללים פ"א-פ"ב, ש"א ענף ב) סוד הצמצום, ובריאת העולם התהו, ואח"כ עולם התיקון, ואע"פ שידע הש"י מהשבירה ומיתת המלכים לא נמנע לבראן כדי שיהיה הבחירה על ידי שיהי' טוב ורע שכר ועונש וכו', יעו"ש.
ובזה יובן ואלה תולדות יצחק, ר"ל כי אלה שנק' ו' קצוות כנודע, שהם בריאת העולם על ידי ו"ק, הוא על ידי תולדות יצחק קו הדין, סוד הצמצום האור שיהי' מקום לברוא העולם, כמבואר שם בכתבים. ולפי שנברא ע"י יצחק קו הדין גרם מיתת המלכים ושבירת כלים, עד שהוצרך אח"כ לעשות עולם התיקון ע"י קו החסד והרחמים, וז"ש בן אברהם, כי ראה שאין העולם מתקיים במדת הדין ושתפו במדת הרחמים, וז"ש בהבראם (בראשית ב, ד), באברהם (בר"ר יב, ט), והיינו מ"ש בן אברהם שהוא עולם התיקון, ואז אברהם הוליד את יצחק, מצד ששיתף מדת הרחמים עם הדין של יצחק הולידו תולדות שמים וארץ.
אך קשה אם כן למה בתחלה לא שיתף מיד מדת הרחמים וכו'. לזה ביאר רש"י יעקב ועשו האמורים בפרשה, ר"ל, שכוונת הבריאה הי' שיהי' הבחירה נתונה לאדם לעשות טוב ורע שיהי' לו עונש או שכר, לכך הוצרכו להיות יעקב ועשו בעולם שהם טוב ורע, והם מצד שיתף הדין עם הרחמים הולידו אותן.
אך לשתוף ולהמתיק מדת הגבורה הקשה בחינת יצחק עם מדת החסד בחינת אברהם אי אפשר כי אם על ידי דבר ממוצע שהוא בחינת יעקב הנקרא נורא מצד יצחק כנודע, וכפי שקבלתי מפי קדוש המנוח מוהר"י פיסטנר בענין הברכות*הגם דאפשר לפרש בסוד הברכות, שצריך להעלותן למעלה לקבל השפע, ואח"כ מורידן למטה, וז"ש ברוך א"תה ה' אלד"ינו - אברהם יצחק ויעקב וכו'.
ובזה יובן, ואלה תולדת יצחק בן אברהם, כי העיקר תולד' יצחק הי' יעקב, וצריך לחברן בחסד וז"ש בן אברהם, ואז על ידו נשפע השפע להוליד ולהצמיח וזה שאמר אברהם הוליד את יצחק, וק"ל.
עוד יש לפרש, לפי מה שקבלתי איך יש עשר ספירות בפה אדם וכו'. ובזה יובן אלה תולדות יצחק בן אברהם, כי מצד התפשטות החסד אי אפשר להגביל הדיבור, כי אם מצד הדין של יצחק הנותן מדה, אלא שמצד הדין צפון קרשי מיא, וצריך לחסד לפשר, והבן., איך להמתיק תחלה מדת הדין הקשה ע"י מדת הדין רפה שהיא מלכות וכו', יעו"ש.
וז"ש ויהי יצחק בן מ' שנה בקחתו את רבקה, וכמ"ש בזוהר (תולדות קלז.), שהיתה דינא רפיא, וע"י שהיתה בת בתואל הארמי וכו' מצד הדין שבהם, והיא היתה צדקת רחמים, נעשית ממוזג, דינא רפיא, נמתק מדת הדין הקשה של יצחק, וז"ש לו לאשה.
וז"ש ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו כי עקרה היא. ועל עצמו לא התפלל, כי טבע צפון מדת הדין דגלידי מיא ולא מוליד, מה שאין כן היא שהיתה ראויה להוליד, ואפילו הכי היתה עקרה עד שהוצרך להתפלל עליה, ויעתר לו ה' ותהר רבקה אשתו וכו', והש"י יכפר.
ובדרך מוסר נ"ל, דצריך לקשר שמאל בימין, ונכנע בימין, והוא כלל לכמה ענינים, כמו ביצה"ר שהוא מצד שמאל והוא מורד באדונו, ובאמת רצון אדונו עושה, וכמו שכתבתי במשל הנ"ל. והוא הדין בבא על האדם איזה מאורע' והרפתקא' מצד הדין, ומקבל באהבה, מקשר שמאל בימין, ונעשה הכל ימין וחסד. וישמע חכם ויוסיף לקח שהיא עיקר הכל, והבן.
ובזה יובן אלה תולדת ומאורעות של יצחק [כפירוש חזקוני בפרש' נח (בראשית ו, ט)] קו הדין, לקשרו בימין, וזה שאמר בן אברהם, ואז אברהם ימין הוליד את יצחק, הצחוק והשמחה, שנעשה שמאל ימין, שהיא הצחוק והשמחה שמצד ימין, וק"ל.
ובזה תבין שנקרא קו הדין של שמאל יצחק, שיצחק וישמח ויקבלו בשמחה, ונכלל אז בימין, ונעשה כך בכל העולמות עליונות התכללות שמאל בימין, וק"ל.
•
עוד יש לפרש, לפי מה שזכרנו לעיל סדר המדריגות, תחלה לעשות מד[ו]ת טובות שמצד התולדה היו רע וכו'. ואח"כ צדיק, וזה נקרא יצחק, כמ"ש בתיקונים כי צדיק יסוד עולם נקרא קץ חי, יעו"ש. ואח"כ חסיד, בסוד אברהם איש חסיד.
ובזה יובן ואלה תולדות יצחק וגו', שבא ללמד לאדם דעת איך שילך ממדריגה למדריגה כסדר, תחלה יהי' אלה תולדות של הצדיק הנקרא יצחק, שיסיר מדות רעות שמצד התולדה מכח חלק הרע שבד' יסודות אש רוח מים עפר, ולקנות מד[ו]ת טובות, עד שיהיה כגמול עלי אמו, כאלו נולדו עמו מבטן אמו, וכמ"ש בשערי קדושה (ח"א ש"ג). ואח"כ בגדר יצחק עצמו, שהוא צדיק הנקרא קץ חי. ואח"כ בן אברהם, שיהי' חסיד המתחסד עם קונו (רע"מ פנחס רכב:), וק"ל.
•
עוד יש לפרש, דאיתא במסכת שבת פרק כל כתבי (קיח:), אמר רבי יוסי כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים, שנאמר (ישעיה נח, יד) אז תתענג על ה' והאכלתיך נחלת יעקב אביך וכו'. וכבר כתבתי מזה במקום אחר יעו"ש.
ונראה, דאיתא בפרק א' דאבות (מ"ג) אנטיגנוס אומר אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס אלא היו כעבדים וכו'. ויש לתמוה(ו) ל"ל הכפל. ונ"ל דהנפקותא בין העובד על מנת לקבל פרס ובין העובד מאהבת חסד שלא על מנת לקבל פרס, הוא זה, כי העובד לקבל פרס, יש גבול ומצר לפי מעשיו, אם הי' איש פנוי או טרוד, ואם עבד בשמחה או לאו. מה שאין כן העובד מאהבת חסד, שהוא מקבל שכר מצד החסד גם כן, ונודע כי חסד היא השפעה בלי גבול ומצר ומדה, וכ"כ בראשית חכמה יעו"ש. וכזה שמעתי מהרב המגיד מ' מנחם, דפח"ח.
ובזה יובן, אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס. והוא מטעם הנ"ל, דאם כן אין השכר רק לפי העבודה בגבול ומצר ומדה, מה שאין כן בשלא על מנת וכו', וכאמור. אך שמא יכוין כך בעבודתו שלא על מנת לקבל פרס כדי שיהי' שכרו בלי גבול, א"כ הדרא הוי על מנת לקבל פרס. לכך חזר ואמר לשון שלילה, א"לא היו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס, ר"ל כלל לא, בין גבול ומצר, בין בלי גבול, רק לשם פעלן, וק"ל.
ובזה יובן אלה תולד[ו]ת יצחק. ר"ל, כי עיקר תולד[ו]ת הצדיקים הנק' יצחק כנ"ל, הן מעשים טובים, ואינם עושים הטוב כדי שיקבלו טוב רק מצד אהבת הבורא מצד החסד הנקרא אברהם, וז"ש בן אברהם, ולכך שכרו ושמחה שנותנין לו הוא ג"כ מצד החסד, וז"ש אברהם הוליד את יצחק, שהיא העונג והשמחה והצחוק שמצד החסד של אברהם, הוא בלי מצר וגבול.
וזהו כוונת כל המענג את השבת, ולא את עצמו שיהי' על מנת לקבל פרס, או מצד הב' הנ"ל, רק כוונתו להתענג על ה', לכך נותנין לו נחלה בלי מצרים וגבולים, שהיא מדת יעקב שהי' תולדת יצחק הנ"ל, כי הפשוטו ג"כ אמת. ובזה יבואר קושיא שעל הש"ס, איך נרמז שהיה יעקב בבחינת מדריגה זו שניתן לו שכר בלי מצר וכו', ולדברינו אתי שפיר, והבן.
עוד יש לפרש כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים וכו'. והענין כי שבת נקרא עונג, לכך אסור לבכות בשבת. וכתב רמ"א באורח חיים סימן רפ"ח (ס"ב) וז"ל: ומי שיש לו ענג אם יבכה כדי שילך הצער מלבו, מותר לבכות בשבת, עכ"ל. וכתב הט"ז (סק"ב), דוקא מרוב דביקותו בקב"ה מותר לבכות, אבל כדי שיצא מלבו לא וכו'. והוא נגד רמ"א דכתב סתם מותר.
ונ"ל לתרץ דדברי רמ"א כנים ואמתים, דקי"ל (טואו"ח סי' שלא) מילה דוחה שבת. ויש להבין, מ"ט שופר ולולב שהם מצות ג"כ, ואינו דוחה שבת גם שהיא רק שבות, ומ"ט מילה שהיא אב מלאכה ודוחה שבת. וכי תימא דכתיב (ויקרא יב, ג) ביום השמיני ימול בשר ערלתו אפילו בשבת (שבת קלב.), באמת ק' למה התירה תורה זו דוקא.
ונ"ל, דודאי מילת ערלת הלב דוחה שבת, לומר מוסר כדי למול ערלת לבו של בני אדם דוחה שבת, גם שהיא ענג ועל ידי מוסר מצטער מכל מקום דוחה שבת, וכמו שביארתי פירוש הש"ס מהו לכבויי בוצינא קמי באישא בשבת וכו' (שבת ל.), וזהו ודאי שרימזה תורה מילה דוחה שבת, וא"כ ודאי לא דיברה תורה במתים המצטער על הבלי עסקי עולם הזה, שהוא נגד הפסוק (דברים ו, ה) ואהבת את ה' בכל מאדך, בכל מדה ומדה שמודד לך הוי מודה לו במאוד מאד, כדאיתא בש"ס דברכות (נד.). אלא ודאי במצטער על עונותיו, ועל ידי שבוכה על זה ומתחרט על עונותיו, שהוא עיקרי התשובה שכתב הרמב"ם (הל' תשובה פ"ב ה"ה), אין לך מילת ערלת לב גדול מזה. וכדי שילך זה הצער מלבו, ודאי שרי, ומכל שכן מרוב דביקות דשרי, ואתי שפיר דברי רמ"א, וק"ל.
והנה כמו שמצוה למול ערלת לבו של עצמו, כך מצוה למול ערלת לבם של אחרים על ידי תוכחת מוסר ודיבורו. והנה מובא בכתבים על פסוק טובה תוכחת מגולה מאהבה מסותרת (משלי כז, ה), כי יש אור פנימי ואור מקיף, ובזה תבין פירוש הש"ס (תמיד כח.) על פסוק (משלי כד כה) ולמוכיחים יונעם ועליהם תבוא ברכת טוב, כי נועם הוא בינה, והיא אור המקיף שהיא בלי מצר וגבול, מה שאין כן אור פנימי וכו'.
ובזה יובן כל המענג את השבת, שדברי מוסר נחשב לו לתענוג, תוכחת מגולה מאור מקיף, לכך זוכה לתענוג לחזות בנועם ה' שהיא אור מקיף בלי מצר וגבול, והבן.
עוד יש לפרש, דאיתא בפ"ב דשבת (ל:), ולא עוד שדבריו סותרין זה את זה, כתיב (קהלת ח, טו) ושבח[תי] אני את השמחה, וכתיב (קהלת ב, ב) ולשמחה מה זו עושה. לא קשיא, כאן בשמחה של מצוה ושבח[תי] אני וגו', ולשמחה שאינו של מצוה אז ולשמחה מה זו עושה. ויש להבין, איך נרמז בפסוק דזה איירי בשמחה של מצוה וכו' וזה איירי באינו מצוה. כי אם מכח קושיא וסתירת הפסוקים, א"כ הוי תדע מן הקושיא. ועוד, א"כ חכמים שבקשו לגנוז מכח סתירת הפסוקים, הוי להו לתרץ כך.
ונ"ל, דנודע כי שכר מצוה מצוה, ושכר עבירה עבירה (אבות פ"ד מ"ב). וז"ש ושבח אני א"ת השמחה, שהוא ריבוי, כי שמחה של מצוה הוא מצוה, ושכר מצוה הוא ממשיך עוד מצוה. מה שאין כן לשמחה מה זו עושה, כי אינו עושה שום פועל כיוצא בו לטובה. מה שאין כן שמחה של מצוה שעושה כיוצא בו עוד שמחה. וא"כ תירוצם נרמז בפסוק עצמו.
ובזה יובן אלה תולדות יצחק בן אברהם, כי עושה תולדת כשהשמחה והצחוק היא של מצוה מצד הנשמה הנק' אברהם. והנפקותא בין השמחה של מצוה שמצד הנשמה הנקר' אברהם, ובין השמחה שאינו של מצוה, הוא זה, כי אברהם הוליד א"ת יצחק לרבות עוד צחוק ושמחה, מה שאין כן באינו מצוה, אחר שמחה תוגה, כמ"ש בזוהר, אבל שמחה של מצוה עושה עוד שמחה, וק"ל.
•
עוד י"ל, אלה תולדת יצחק בן אברהם וגו'. דנודע מה שאמרו חז"ל, לעולם יכנס אדם בבית הכנסת שיעור ב' פתחים (ברכות ח.). ומבואר בכתבים שהם ב' מדות החסד והפחד וכו'. והנה ג' דברים שהעולם עומד עליהן (אבות פ"א מ"ב) צריך בכל א' ב' מדות הנ"ל, סוד יחוד קבה"ו בדחילו ורחימו ורחימו ודחילו, שיכלל רחימו בדחילו, ודחילו ברחימו. וישמע חכם ויוסף לקח.
ובזה יובן אלה תולדות יצחק בן אברהם, כי כל תולדות מעשים טובים צריך שיכנוס בב' מדות הנ"ל, החסד והפחד, וז"ש יצחק בן אברהם, ר"ל שנכלל דחילו הנקרא יצחק, ברחימו וז"ש בן אברהם, ואז נכלל רחימו בדחילו וז"ש אברהם הוליד את יצחק, שמכח רחימו יש לו דחילו, ולא מצד פחד העונש, והבן זה.
•
עוד י"ל, דאיתא במסכת מגילה (לב.) וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל (ויקרא כג, מד) מצותן שיהא קורין כל אחד בזמנן, ת"ר משה תיקן וכו' הלכות פסח בפסח עצרת בעצרת חג בחג. והקשה מהרש"א הא דנקט רק ג' רגלים, הא גם ראש השנה ויום הכפורים כתיבי בפרשה זו, ולמה לא תיקן וכו'. ומשני, דלא תיקן בשאר מצות כי אם הבא מזמן לזמן, והכי נמי ר"ה ויה"כ לא מיקרי מזמן לזמן, דיש לאדם ליתן לבו לתשובה בכל השנה כמו בר"ה ויה"כ, מה שאין כן בשלש רגלים דמצותן בזמנן וכו', יעו"ש.
וכבר זכרנו במקום אחר מה שכתב האלשיך בפסוק (ישעיה נה, ו) דרשו את ה' בהמצאו וגו' וישוב אל ה' וירחמהו ואל אלהינו כי ירבה לסלוח (ישעיה נה, ז), על פי משל המובא בטור אורח חיים הלכות ראש השנה (סי' תקפ"א), כי כל השנה הם ימי החסד והרחמים הנק' הוי"ה, ומר"ה עד יה"כ הם ימי הדין מדתו של יצחק, וקאמר שלא ימתין עד ראש השנה, רק יקדים את עצמו וכו', יעו"ש. וכן כתבתי במקום אחר משל למלך שגינז אוצרות בהיכל אחד שבנה באויר והכריז וכו'.
ובזה יובן אלה תולדות יצחק, כי יש כמה תולדות של מעשים טובים שעושין בני אדם מאימת הדין ופחד יצחק, כמו המשמורת שעשו בשנה הידוע מפחד הדין והמהומה שהי' בעולם, ששבו בני העולם בתשובה ועשו כמה מעשים טובים, אלה הוא תולדת יצחק כאמור. וטוב יותר כשהוא עושה כך בימי החסד והרחמים שהוא בן אברהם שנקרא אוהבי (ישעיה מא, ח), שעושה מאהבה, שיהי' אברהם מוליד נוסף וקודם ליצחק או אחריו, וז"ש אברהם הוליד א"ת יצחק, והוא על דרך וישוב אל ה' וירחמהו נוסף וקודם לימי הדין, אז אל אלהינו ירבה לסלוח, והבן.
•
עוד י"ל, כי עיקר מעשה הטוב של הנשמה ע"י איברי הגוף, והנה הם ג' דברים כמבואר במשנה דאבות (פ"א מ"ב) על ג' דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים וכו'. והנה בכל אחד מהשלשה צריך לעשות המעשה עם המחשבה, וכמו שזכרנו בשם מורי ביאר הפסוק כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה (קהלת ט, י), שהוא יחוד קבה"ו וכו' יעו"ש. והמעשה נקרא גוף, והכוונה והמחשבה נקרא נשמה.
והנה העבודה שהיא תפלה, מרגלא בפומא דאינשי תפלה בלא כוונה כגוף בלא נשמה. ותורה, מלבד הפשוטו קבלתי ממורי כשלומד ואינו מבין הוא במלכות, וכשיורד לעומקו להבין הפשט, מייחד מלכות עם בינה, ודפח"ח. וכן בגמילות חסדים צריך כוונה ומחשבה מלבד הפשוטו, לגמול חסד עם השכינה. והנה הגוף והמעשה נקרא יצחק, כמ"ש במדרש הנעלם (זח"א קלה.) כי אותו הגוף שהיה מצטער תמיד בעבודת קונו, הוא יקום בתחיית המתים וישמח ה' במעשיו, וזה יצחק יעו"ש, והנשמה שהיא המחשבה נק' אברהם.
ובזה יובן אלה תולדות יצחק, כי עיקר תולדת שהם המעשים טובים הוא מצד הגוף שנקרא יצחק. וראוי שיהי' בן אברהם, שיצרף המעשה עם המחשבה, שנקרא בן אברהם. ואז אברהם הוליד את יצחק, שישמח במעשי"ו, שעל שם זה נקרא יצחק לשון עתיד, וק"ל.
וז"ש ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה, כי בן מ' לבינה. ור"ל שיקשר מלכות הנק' רבקה כמבואר בזוהר שם (ח"א קלז.), בבינה הוא בן מ'. בת בתואל, בתו של אל כמבואר וגו'.
ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא. והענין, דבארתי פסוק (כז, ט) ורבקה אמרה וגו' לך נא אל הצאן וקח לי משם שני גדיי עזים טובים ואעשה אתם מטעמים לאביך כאשר אהב. והוא, כי צדיקיא אינון שלוחי דמטרוניתא, מה שמחוסר להן הן דוחק פרנסתו כיוצא בזה, ידע שהחסרון הוא בשכינה, וידע להתפלל למלאות החסרון שם, שהיא העיקר והוא טפל, וכמו שהאריכו בתיקונים בזאת יבא אהרן אל הקודש וכו' (ויקרא טז, ג), יעו"ש.
וזהו כוונת הפסוק, לך נא אל הצאן, שהם בני ישראל. וקח לי משם, ר"ל שיהי' עיקר כוונתם שיקחו לי, להעלות השכינה הנק' תפלה, אל אלדי ישראל שנקרא אביך, והיא תעשה מטעמים לאביך כאשר אהב.
וז"ש ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו, אל השכינה שהיא נוכח אשתו. כי עקרה היא, ר"ל עיקר תפלה היא על השכינה, ששם ימולא החסרון, ואז ממילא נענה הוא ג"כ, וז"ש ויעתר לו ה' ותהר רבקה אשתו, בגשמי ג"כ, וק"ל.
עוד י"ל, והוא הנ"ל רק יותר בביאור, דיש להבין ב' לשונות, ויעתר יצחק לה' וגו' ויעתר לו ה', רק הניקוד לא כתוב בתורה, והל"ל ויתפלל. ונ"ל דכ' מהר"ם שיף (דרושים נחמדים) ביאר הפסוק כחוט השני שפתותיך (שה"ש ד, ג), ר"ל שהוא על דרך רבי חנינא בן דוסא שהי' מתפלל על החולה וידע אם חי או מת, אם שגורה תפלתי בפי וכו' (ברכות לד:). והנה, חוט השני הי' סימן לישראל, אם הי' מלבין ידעו שנתכפרו עונותיהן וכו' (יומא סז.). וז"ש כחוט השני שהי' בו סימן כנ"ל, כך שפתותיך יש בו סימן אם שגורה וכו', ודפח"ח.
אך כדי להבין מהו אם שגורה תפלתו בפיו, נ"ל דאיתא בתיקונים (תכ"א מה.) אם תשכבון בין שפתיים (תהלים סח, יד) אל תיקרי אִם אלא אֵם וכו', וכן מפורש שם (ת"ע קלז.) בכהן גדול שנכנס לפני ולפנים, אם נתכוון להשכינה, סם חיים יצא לקראתו וכו', וכמו שכ' שם בסמוך (תכ"א מה.) מפסוק (ע' בראשית כד, טו) עודנו מדבר והנה רבקה יוצאת, שהיא השכינה וכו', יעו"ש. ובזה תבין אם שגורה תפלתו, שהוא השכינה בפיו, שנק' תפלה, כמ"ש ואני תפלה (תהלים קט, ד), יודע שסם חיים יוצא לקראתו וכו'.
ובזה יובן ויעתר יצחק לה', ר"ל שהוא משמש ב' לשונות, ויעתר גם ויעתר, וזה נמשך מזה, כי יצחק ידע מן ויעתַר שיהי' נענה והקרי ויעתֵר, וכמו רבי חנינא בן דוסא הנ"ל. וה"נ שראה ששגורה תפלתו בפיו, ששכינה בפיו שהיא לנוכ"ח אשתו, כי עקרה היא, שעיקרה היא השכינה, לכך ידע ויעתר לו ה', וכך הי' ותהר רבקה אשתו וגו'.
ובזה תבין כמה ספיקות, ל"ל ויעתר לו, דחזינן ותהר רבקה אשתו, וכ"ת להורות לו ולא לה (יבמות סד.), בלאו הכי נודע זה, שאינו דומה תפלת צדיק בן צדיק וכו' (שם). ובזה תבין הש"ס גם כן, וק"ל.
•
בפסוק וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם אביו סתמום פלשתים, וישב יצחק ויחפר וגו', ויקרא עשק וגו', ויקראו שטנה וגו', ויקרא רחובות (כה, טו-כב). וכבר ביארתי מזה במקום אחר. וכעת נ"ל לפרש בג' אופנים:
פן א', דהקושיא שהקשו (ברכות לג:) אין לגבי משה יראה מילתא זוטרתא וכו', ואיך אמר לישראל שזוטרתא להם גם כן, שנאמר (דברים י, יב) ועתה מה ה' שואל מ[ע]מך וגו'. וביארתי במקום אחר שר"ל, מי שהי' אז בדורו לגבי משה שפתח צינור יראה לדורו, הוי זוטרתי להם ג"כ וכו', יעו"ש. והטעם, שהוא משבט לוי קו שמאל מפחד יצחק ששם היראה. ואהרן שהי' כהן, איש החסד, פתח צינור אהבה, כאשר ביארתי בפ' בהעלותך, יעו"ש.
ובזה יובן, כי הבארות והצינורות אשר חפרו בימי אברהם, שהם צינור אהבה וחסד, סתמום פלשתים, במות אברהם נסתם הבאר והצינור שהי' עובדים הש"י מאהבה. וישב יצחק ויחפור באר וצינור היראה, מדתו של יצחק, ומאחר שאינו צנור אהבה ואחדות כאברהם, לכך ויריבו רועי גרר לאמר לנו המים ויקראו עשק וכו'. בשלמא בחינת אברהם, מה שאין כן בחינת יצחק שהוא הפחד יש בו כמה בחינות פחד ויראה חיצונית, כמו שבארתי פ' יתרו (שמות כ, יז) ובעבור תהי' יראתו וגומר, שהוא סותר וכו' עי"ש. והכי נמי תחלה נקרא עשק, ר"ל כי יראה חיצונית מחמת עונש נקרא ח"ו עובד ע"ז כמ"ש בזוהר, ועשקו החיצונים ממנו הכל כנודע.
ויחפר באר אחרת ונקרא שטנה, שמעורר השטן ע"י הבכיה שמעוררין המוכיחים, כמו ששמעתי ממורי ז"ל.
ויחפר באר אחרת, יראה פנימיות, ונקרא רחובות כי הרחיב ה' לנו, ופנימיות היראה נק' רחובות, והבן.
ועל דרך הלצה נראה לי, הרוצה להשתמש בתגא, לעשות מנין לעצמו בשבת, שהוא לכבוד ולתפארת שידעו שהוא איש נכבד, וכשיש בו יראת שמים שאינו רוצה לטלטל ס"ת בשבת, ומטלטל בערב ש"ק.
וז"ש ויריבו רעי גר"ר גימטריא ת"גא ע"ה, מי שרוצה להיות רועה לעצמו נקרא רועה גר"ר. ויאמר לנו המים, שאנחנו ג"כ יכולין להראות תורה ומוסר הנק' מים בסעודה שלישית, או בשחרית בבית המדרש המגיד. ולקחו ס"ת עש"ק, לכך ויקרא עשק ר"ת ערב שבת קודש. ובפירוד הגופות נפרד הנפשות והשנאה גוברת ונק' שטנה. ואח"כ שראו שמאריכים בתפלתם, ונק' רחובות על שם שמרחיבין ומאריכין בתפלתם, אז נתרצו לפטור מהם ובחרו במיעוטן, ואז אמרו כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ. ור"ת ג' בארות עשק שטנה רחובות הוא עשר, דקאי על מנין שהוא בעשרה, רמז על האמור.
וכפי המאורע, למי שאינו סובל בתפלת בית הכנסת שמקצרין, ובהלכו לבה"מ ויריבו רועי גר"ר תג"א, והלכו משם לעשות מנין לעצמו, אז נק' שטנה, שסברו שעשו מחמת שנאה ליפרד מהם, ואחר המשך הזמן שראו הרחבה וריבוי זמן התפלה, שמחו ובחרו בשלהן ונק' רחובות, והוא ענין אחר מן האמור למעלה, והכל בקנה אחד עולה. והשם ית' ירחיב לנו ופרינו בארץ אנס"ו.
•
עוד י"ל פן ב', על פי מה שכתוב לעיל, כל זמן שלא הסיר חלק הרע של הד' יסודות אש רוח מים עפר, גם שעושה מצות הוא עם היצר הרע, לכך תחלה צריך להסיר הרע. ואח"כ צדיק שאינו גמור, שצריך מלחמות היצה"ר. ואח"כ צדיק גמור, שאין היצה"ר לוחם שוב כנגדו.
ובזה יובן, תחלה שם הבאר עשק, שעסק היצר הרע עמו בחלק המצות. ואח"כ שטנה, שיש שנאה ומלחמה בינו ובין יצה"ר. ואח"כ רחובות, ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו (משלי טז, ז) זה היצר הרע (בר"ר נד, א), ופרינו בארץ, וק"ל.
•
פן ג', על פי מש"כ במקום אחר בענין בארות אשר חפרו עבדי אברהם מצד החסד, הוא סוד יציאת מצרים, שבאו המוחין הכל בפעם א' בליל א' דפסח. ואח"כ סתמום פלשתים שנסתלקו הכל, והוא סוד אחר ליל א' דפסח. וחזר יצחק לחפור, סוד ספירת עומר, מצד הגבול והמדה, מצד הדין שעל פי מעשה הטוב, לילך בהדרגה מעט מעט עד שזכה למדריגה מצד הדין, ואז ויחפר באר אחרת ויקרא רחובות שזה נשאר קיים, וז"ש ופרינו בארץ, וק"ל.
•
ועוד נ"ל על דרך הלצה, נגד מי שחושק בתורה ועבודה זו תפלה שהיא עומדת ברומו של עולם, ובני אדם מבזין אותה וחוטפין וממהרין כחותה גחלים. ובימי אברהם חפר בארות לפתוח צינור אהבתו יתברך בעולם, והיו מאריכין בתפלה, ובתורה בבית הכנסת אחר התפלה. ואח"כ סתמום פלשתים וחזרו למדריגתן. וכשבא יצחק, מדת הפחד בבגידת הזמנים, חזר וחפר בארות הנ"ל להתפלל וללמוד מחמת הפחד, ובעבר הזמן וחזרו למדריגתן, הוצרך לברור עשר אנשים ולעשות מנין לעצמו ונקרא עשק, ואח"כ שטנה, ואח"כ רחובות, ופרינו בארץ, וק"ל.