וידבר אלדים אל משה ויאמר אליו אני ה', וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם (ו, ב-ג). והספיקות יבוארו, וכבר כתבתי מזה לעיל יעו"ש, בענין עבודת הש"י, שמתחלה הוא מקרב את האדם מצד חסד אברהם, ואחר כך ביגיע כפו עד שיזכה בדין ונקרא יצחק, ואחר כך כשמתמיד בעבודתו יושב אהלים, נקרא יעקב וכו' יעו"ש, וק"ל.
•
ע"וד י"ל, דאיתא בשבת (קיח.), כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים, שנאמר (ישעיה נח, יד) והאכלתיך נחלת יעקב וכו'. לבאר זה, דכתב בעללות אפרים דף מ"ב ע"ד (מאמר קסד) שראוי לשמוח לפני ה' ולעבדו בשמחה ובטוב לבב ולא יהי' דרך עוצב בו, רק שיש זמן שיש שמחה לנפש ולא לגוף, ויש זמן שמחה לגוף ולא לנפש, ויש זמן שמחה לגוף ולנפש שהיא המובחר. ומשל לב' בני אדם שפירשו מארץ מגוריהם אשר גרו בה, ובבוא אחד למדינת חבירו גם שעשה לו מטעמים כפי מקומו, מ"מ השני שלא הורגל בו, בעצבון יאכלנה. וכן נזדמן השני למקום חבירו לא ערב לו. שלא נתקררה דעת שניהם עד שבאו למקום מגורת שניהם, ויעשו להם מטעמים כאשר אהבו שניהם וכו'. כך הענין בגוף ונפש שפרשו מארץ מגוריהם, והנפש המשכלת אינה שמחה באכילת הגוף, וכן בשעת הלימוד ותפלה שהיא לחם הנפשי אין הגוף שמח בו, כי אם באכילת מצוה אכילת שלמים בחג ששניהן מתענגים וכו', ודפח"ח. העולה מזה, שהגוף והנפש הם שני הפכים, וענג של זה הוא מצר וצער לזה, כי אם בענג מצוה.
ובזה יובן כל המענג את השבת, שהיא אכילת מצוה. נותנין לו נחלה בלי מצר"ים דייקא, שהיא שמחת הגוף והנפש יחד בלי מעיק ומצר וצער, והיא נחלת יעקב כאשר יבואר, וק"ל.
ובזה יובן וארא אל אברהם, שיש זמן שיש שמחה לנשמה שנקרא אברהם כנודע. ויש זמן שיש שמחה לגוף שהיא מצד יצחק שהוא ציד בפיו (בראשית כה, כח). ויש זמן שיש שמחה לשניהם, הגוף והנפש, שהוא בחינת יעקב המכריע בין שניהם, ישב אהלים כנודע, וז"ש והאכלתיך נחלת יעקב אביך, והבן.
וכל זה באל שדי, שנקרא הטבע, כמ"ש הרמב"ן בפרשה זו (שמות ו, ב) ושמי ה' שהיא למעלה מהטבע לא נודעתי להם, כי אם למשה רבינו ע"ה שהי' סוד הדעת לקיים בכל דרכיך דעה"ו (משלי ג, ו), שגם באכילה גשמיות עושה יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, וכמו ששמעתי בפסוק (קהלת ט, י) כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך, שהיא הנשמה, עשה, ודפח"ח. ואז אין שייך ג' בחינות רק הכל בחינה א', והבן.
עוד י"ל, דכתב הרמב"ן (ויקרא יח, ד) וחי בהם (שם ה), כי יש רוצה שעל ידי התורה והמצוה יהיה לו חיי הגוף עושר וכבוד, ונותנין לו, ויש חיי עולם הבא וכו', יעו"ש. ובאמת אין זה עיקר השלימות, וכמו שכתוב בעללות אפרים (מאמר קעז, מאמר רל), לבלתי סור מהמצוה ימין או שמאל (דברים יז, כ), שלא יכוין בעשיות המצוה שבשמאלה עושר וכבוד, או לאורך ימים שבימינה, רק יעשה לשם פועלן וכו'. וז"ש הרוצה להחכים ידרים, להעשיר יצפין וכו' (ב"ב כה:) יעו"ש.
ובזה יובן, שיש נוטה לדרום, לזה אני גם כן וארא אל אברהם, להחכים מצד דרום בחינת אברהם. ויש להעשיר, שנוטה לצפון בחינת יצחק. ויש שאינו פונה לימין או לשמאל רק באמצע שהוא בחינת יעקב. וכל זה באל שדי, שעושה כדי להשפיע לו רב טוב מצד אל שדי שהוא די בברכותיו. מה שאין כן שמי ה', שיעשה למען שמי ה', לא נודעתי להם, כי אם מי שהוא בבחינת דעת לקיים בכל דרכיך דעה"ו להש"י, שיעשה לשמו, וק"ל.
ועל פי זה נבאר (זמר מה ידידות) נחלת יעקב י[י]רש בלי מצרים נחלה, ויכבדוהו עשיר ורש ותזכו לגאולה, יום שבת אם תשמרו והייתם לי סגלה, ששת ימים תעבודו ובשביעי נגילה וכו'. כי בארנו ש"ס (שבת קיח.) כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים, שנאמר (ישעיה נח, יד) והאכלתיך נחלת יעקב אביך וכו'. כי החומר והצורה הם ב' הפכים, כשיש ענג לזה הוא מצר לזה, זולת באכילה לשם שמים שהוא תענוג ממוצע לשניהם, והוא בחינת יעקב איש תם ישב אהלים, לכאן ולכאן, והבן.
ובזה יובן, שרצה לספר בשבח המענג את השבת באכילה גשמיית גם כן נהנה הנשמה, והוא ענג לחומר וצורה. וז"ש נחלת יעקב י[י]רש בלי מצרים נחלה, שאין זה מצר לזה. ויכבדוהו עשיר, זה הצורה המשפיע, בסוד המאור הגדול, ורש זה החומר המושפע, בסוד המאור הקטן. ועל ידי זה תזכו לגאולה, סוד גי"מל דל"ת, שיסוד הנקרא גואל המשפיע לדל, והבן.
יום שבת אם תשמרו, שהת"ח נקרא שבת כנודע, ואם תשמרו אותו והייתם לי סגולה, כי הוא המשפיע לכם תורה ומוסר, כדי שתהיו לי סגולה אם תשמרו לעשות כאשר יאמר לכם.
ששת ימים תעבודו ובשביעי נגילה, דהקשה האלשיך בפסוק ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי תשבות וגו', ל"ל לצוות על עשיית מלאכה שהיא רשות וכו', יעו"ש. ובארנו, כי הוא ששת ימים תעבודו, שהיא עבודת הש"י, בפיך ובלבבך לעשותו (דברים ל יד), לקבל משבת נפש רוח ונשמה, ועל ידי זה ובשביעי נגילה, בתוספת נשמה כנודע, וק"ל.
חפציך אסורים, ר"ל כי צדיקיא אינון שלוחא דמטרוניתא להתפלל שיתמלא החסרון הלבנה, ולא שיכוין אל עצמו, וז"ש חפציך אסורים. וגם לחשוב חשבונות, אין עיקר כוונת השמות הנז' בכוונת האר"י על חשבונות כפשוטו, רק לדבק ולקשר את עצמו שם. ואמר הרהורים מותרים, שמכוין ומהרהר לעצמו גם כן, והעיקר לשכינה, זה מותר, וז"ש ולשדך הבנות, שהוא לייחד קודשא בריך הוא ושכינתיה, שהוא לשדך הבנות, והבן.
ועל פי זה נבאר ש"ס פ"ק דברכות (ג:), כתיב (תהלים קיט, סב) חצות לילה אקום להודות לך, וכי דוד בפלגא דלילה הוי קאי, מאורתא הוי קאי, דכתיב (שם, קמז) קדמתי בנשף וגו'. אמר רבי אושעיא הכי קאמר, מעולם לא עבר עלי חצות לילה בשינה. ודוד מי הוי ידע חצות לילה אימת, השתא משה רבינו ע"ה לא הוי ידע דכתיב (שמות יא, ד) כה אמר ה' כחצות הלילה, מאי כחצות, א[י]לימא דאמר לי' הקדוש ברוך הוא כחצות, מי איכא ספיקא קמי' שמיא, אלא דאמר לי' למחר בחצות כי השתא, ואתי איהו ואמר כחצות אלמא מספקא ליה, ודוד הוי ידע. ומשני דוד סימנא הוי ליה, כנור הי' תלוי למעלה ממטתו וכיון שהגיע חצות לילה רוח צפונית מנשבת בו. והספיקות כתבתי לעיל וכו' יעו"ש.
ומקודם נבאר מצוה דחשב הרמב"ם במנין המצות (מ"ע מצוה כט) להבעיר אש במזבח העולה תמיד, שנאמר (ויקרא ו, ו) אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה וגו'. להבין, הא התורה והמצות הם נצחיים, ואם כן איך נוהג מצוה זו בזמן הזה. וגם שיהי' בכל אדם.
ונראה לי דיבואר זה עם ביאר הפסוק פרשת צו את אהרן וגו' כל הלילה עד הבוקר ואש המזבח תוקד בו (ויקרא ו, ב-ו). דקשה הל"ל תוקד עליו, מה שאין כן בו משמע דקאי על אהרן דפתח בי' הכתוב צו את אהרן וגו'. And it appears to me that the explanation of this can only come through explaining the verses 2 through 6 of the 6th chapter of Vayikra: it is difficult, behold, why do I have written "is kept going on it" (Leviticus 6:2) which does not seem to apply to Aharon, and yet the verse opened with "command Aharon".
ונראה לי, דאיתא בש"ס דעירובין פ"ו (סג.) מאי דרשו, ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח (ויקרא א, ז), אף על פי שהאש יורד מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט וכו'. ופירש הרב רמ"א בספרו (תורת העולה ח"ג פ"ב), שצריך שיתעורר האדם להתלהב באש הדיוט, ואז יורד שלהבת י"ה משמים וכו', יעו"ש. אך דלדברי התוספות שם (ד"ה מאי) לא שייך זה, דהקשו התוס', לכאורה משמע שהקטירו על המזבח החיצון, דאי במזבח הפנימי שם לא הי' יורד אש משמים וכו' מיהו בתורת כהנים משמע שהקטירו בפנים ושם נשרפו, וצ"ע, עכ"ל. And it appears to me as it is present in Eruvin 63a what they explained, that the children of Aharon the priest will light the fire on the altar (Leviticus 1:7) even though the fire comes down from heaven, it is a mitzvah to bring common fire, etc. And the Rema (Moshe Isserles) explained in his book (Torat HaOlah III, chapter 2) that a person needs to become aroused to kindle with a common fire, and then the kindling of Y"ah comes from heaven, etc, see there. And the words of the Tosfot, in Eruvin (Mai) teach that they offered incense on the outside altar, because if it was on the inside, fire from heaven would not have descended, etc, however in the Torat Kohanim it is taught that they offered in the inside altar, and there they were burned, and this needs to be studied more deeply, until here.
וכדי לבאר כל זה, נראה לי לבאר תחלה ביאר ש"ס פ"ק דברכות (ה:), תניא אבא בנימין אומר, על ב' דברים הייתי מצטער כל ימי, על תפלתי שתהא לפני מטתי, ועל מטתי שתהא נתונה בין צפון לדרום. מאי לפני מטתי, א[י]לימא לפני מטתי ממש, והא צריך שלא יהי' חוצץ וכו'. וי"ל קושית הט"ז (או"ח ס"ג סק"ה) מאי מצטער, הוה לי' ליתן בין צפון לדרום. ומה שבארתי עיין במקום אחר. ועוד מה ענין ב' דברים אלו יחד, שיצטער דוקא על שניהם יחד. ועוד דמשני, אלא אימא וכו'. הא לא קאמר סמוך אלא לפני ומשני אלא אימא, וע"כ הסגנון כמאמר אל תיקרי וכו' והסוגיא שם וכו', והכי נמי כך. ועוד דהוה ליה למימר בין דרום לצפון מימין לשמאל, ולא בין צפון לדרום. And to understand all this, it appears to me that at first one needs to look at the first chapter of Brachot (Brachot 5b): "A baraita: 'Aba Binyiamin says: on two things I was careful/I worried every day of my life, that my prayer should be before my bed, and that my bed should be between north and south'. What does 'before my bed mean? Let us say in front of my bed - in this case one needs that the bed should not separate etc." And the question asked by the Ta"z (maybe at Orach Chayim 90:5) What is "I worried? That he had set his bed between north and south. And what I explained, see in a different place. Also, what is the issue of joining these two things?
ובארתי בפסוק (בראשית כה, כא) ויעתר יצחק לה' כי עקרה הוא וגו', מהו שגורה תפלתי בפי, שיכוין אל השכינה וכו' יעו"ש. וזהו כוונת הפסוק אם תשכבון בין שפתים (תהלים סח, יד), אל תיקרי אִם אלא אֵם, שיכוין בשפתותיו אל השכינה שנק' אם כל חי, והבן. וזהו כחוט השני שנק' כך השכינה כנודע, כך יהי' שפתותיך, שיכוין בתפלתו אל השכינה. וכן משמע בתיקונים (סוף הספר ת"ו קמה:) פומא ברתא דמלכא, ובה לשון למודים זהו צדיק. ר"ל שהצדיק יכוין בלשון למודים שלו, בין בתפלה בין בתורה, אל השכינה שנק' ברתא דמלכא, וז"ש וב"ה לשון למודים [והבן], וזהו כחוט השני שפתותיך וכו', יעו"ש בסוף תיקונים.
וכן שמעתי ממורי, כי צדיקיא אינון שלוחי דמטרוניתא, ומה שחסר להם ידעון שהחסרון זה הוא בשכינה, ויתפללו שימולא החסרון שם, ולא שיכוין להנאת עצמו. והוא כלל גדול, שהוא חסיד המתחסד עם קונו ולא עם עצמו.
ובזה יובן, תניא אבא בנימין על ב' דברים הייתי מצטער כל ימי, על תפלתי שתהא לפני מטתי וכו', אלא אימא סמוך למטתי. ור"ל שרצה לעורר לבות בני אדם דכל חסד עבדין לגרמייהו, ובריש תיקונין (תיקון ו כב.) קורא תגר על זה שאינון צווחין ככלבים וכו', רק יכוין שתהא תפלתו סמוך למטתי, ר"ל על כמו ועליו מטה מנשה (במדבר ב, כ) שהוא סמוך. והכי נמי שיכוין בתפלתו להשכינה שנק' מטה, כמ"ש (שה"ש ג, ז) הנה מטתו שלשלמה, וכמו שדרשו בזוהר (ויחי רכה:) על ראש המטה (בראשית מז, לא), יעו"ש.
ועל מטתי שתהא נתונה בין צפון לדרום, דנודע מ"ש המקובלים פירוש הש"ס לעולם יכנס אדם שיעור ב' פתחים ואחר כך יתפלל (ברכות ח.), שהוא ב' מדות הפחד והחסד וכו', יעו"ש. והוא לקשר השכינה בין תרין דרועין דמלכא, על ידי שיתפלל בדחילו ורחימו שהם ב' פתחים הנ"ל, הפחד והחסד שהיא אהבה ויראה.
ובזה יובן שהיה מצטער על ב' דברים אלו, שראה בני אדם גם בני איש יחד עשיר ואביון אינם נזהרין בזה להתחסד עם קונו, שתהי' תפלתי לפני מטתי, שהיא השכינה וכנ"ל. ושתהא מטתי נתונה בין צפון לדרום, שיעור ב' פתחים הנ"ל, בסוד שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני (שה"ש ב, ו). ויען כי ראה שמצות אנשים מלומדה, ומחזיק טיבותיה לראשו דכרע במודים (ירושלמי ברכות פ"ב ה"ד) בלי פחד ואהבה, לכך הי' מצטער על זה. וכמ"ש הט"ז באו"ח (שם) שכלפי בני עולם אמר זה, יעו"ש.
וזהו צחות לשונו בין צפון לדרום, שיתחיל מצפון שהיא דחילו, ואחר כך לדרום שהוא רחימו, והסוד אשה מזרעת תחלה (נדה לא:), דחילו של האשה מצד צפון, הוין לי' בנים זכרים, וכמו ששמעתי בשם מורי מה שנאמר לו משמים טעם איחור ביאת משיח, שאין מאריכין באהבה רבה, סוד נשיקין שקודם הזווג, כדי לעורר תאוותה, שתזריע תחלה ותלד זכר שהוא רחמים, ודפח"ח. וזה שסיים בש"ס (ברכות ה:) דהווין לי' בנים זכרים, והבן, והש"י יכפר. וזה סוד עורי צפון ובאי תימן (שה"ש ד, טז), והבן.
ובזה יובן מצוה צו את אהרן וגו', ואש המזבח תוקד בו. ר"ל בו באהרן, שאש המזבח היא רחימו ושלהבת י"ה של השכינה שנק' מזבח כנודע, תוקד בו בכהן, שיכהן להש"י בדחילו ורחימו שהוא שיעור ב' פתחים הנ"ל בין צפון לדרום, וכאמור. And with all this one can understand the command: 'command Aharon and his sons etc, the fire of the altar perpetually on (Leviticus 6:2-6) It means that in Aharon, there is where the fire is to be perpetual, since the altar is a symbol of compassion and the flames of Ya"h, of the Shechinah, which is called altar, as it is known, is to be perpetually on, inside the kohen, [meaning] one who will serve the Holy Blessed Name as a kohen, that is, one who will arouse those two entryways, which are north and south.
וכמו שהוא בפרט אדם אחד שיקשט את עצמו, כך ראוי שיהי' שפתי כהן ישמרו דעת להשיב רבים מעון, וכמו שביארתי כי גמר חסיד כי פסו אמונים מבני אדם (תהלים יב, ב), דמשמש מרישא לסיפא ומסיפא לרישא. And this is specifically a person who will prepare oneself, so that to be [the verse] will be suitable: "the lips of the kohen will guard awareness" (Malachi 2:7) and as I explained regarding the verse "that the faithful have vanished, that the loyal are no more" (Ps. 12:2) which can be read forwards and backwards.
ובזה יובן, אף על פי שהאש יורדת משמים, ר"ל משלומי אמוני ישראל שנק' שמים, כמו שכתבתי האזינו השמים וכו' (דברים לב, א). מ"מ מצוה להביא מן ההדיוט, שהם המוני עם, שיתעוררו הם גם כן להתחבר עם שלומי אמוני ישראל. מה שאין כן כשהם אינן מתחברין עמהם, ומכל שכן שהם מלעיגים עליהם, שגורמין רעה ח"ו. And through this one understands that even though the fire comes down from heaven, meaning, from "those who seek the welfare of the faithful in Israel" (II Samuel 20:19), which are called heavens, as I wrote regarding "listen heavens etc" (Deuteronomy 32:1). In any instance, it is a mitzvah to bring common fire, which are the multitude of the people, that they too arouse themselves and connect with the one who seek the welfare of the faithful in Israel. When they connect only in their own groups, and when they poke fun at each other, evil follows, God forbid.
ובזה יובן אש תמיד תוקד על המזבח, תחלה הזהיר להכהנים שהם שלומי אמוני ישראל, ועכשיו הזהיר להמוני עם שהם הדיוטים, שיביאו אש מהדיוט, כדי שיגרמו אשר אש תמיד תוקד על המזבח, שהם שלומי אמוני ישראל. וז"ש לא תכבה, שלא יגרמו לכבות אש שלהביות עבודת ה' מן שלומי אמוני ישראל, כמ"ש גמר חסיד כשפסו אמונים מבני אדם, וק"ל. And through this one can understand "a perpetual fire shall be kept burning on the altar" (Leviticus 6:6). At the beginning is was warning for the kohanim that they are the seekers of the welfare of the faithful in Israel, and now, there is a warning for the common folk that they are actually the 'common', which bring a regular fire, so that they will cause "a perpetual fire to be kept burning", which are the seekers of welfare of the faithful in Israel. And this that is written "it shall not go out" (Leviticus 6:5) is that they should cause the burning out of the flames of the service to God that the seekers of the welfare for the faithful in Israel, as it is written "that the faithful have vanished, that the loyal are no more" (Ps. 12:2). And this is easy to understand.
והנה יש מזבח החיצון, ששם אש הדיוט, נגד המוני עם, ויש מזבח הפנימי, שלומי אמוני ישראל. וזהו כוונת ביאר קושית התוספות.
ונחזור לענין הנ"ל, כי נודע דוד הי' סוד המלכות שנקרא חצות לילה, כמ"ש בזוהר פ' בא (לז.), והכוונה לקשרה בין תרין דרועין דמלכא. ובזה יובן חצות לילה אקום להודות לך (תהלים קיט, סב), ר"ל בסוד אקים את סכת דויד הנופלת (עמוס ט, יא), כך הי' כל כוונת דוד להקים השכינה הנקרא חצות לילה, להודות להש"י שהוא תפארת ישראל, וז"ש חצות לילה אקום להודות לך, כאמור.
והמקשן לא נחית לזה, וסבר כפשוטו, לכך הקשה הא מאורתא קאי שנאמר (תהלים קיט, קמז) קדמתי בנשף וגו'. ומשני, הכי קאמר, מעולם לא עבר עלי חצות לילה בשינה, ר"ל שלא עברה עלי השכינה הנק' חצות לילה בשינה, שהיושב בטל כישן דמי.
ואכתי קשה, וכי ידע זמן חצות כדי להקימה אז, וז"ש ודוד מי ידע וכו', וסוד יד"ע הוא חיבור, וז"ש השתא משה לא ידע שנאמר (שמות יא, ד) כה אמר ה' כחצות הלילה אני יוצא וגו', והכוונה שהש"י מתלבש בחצות לילה ויוצא בתוך מצרים, בסוד וה' בהיכל קדשו (חבקוק ב, כ), כי חצות לילה שהיא השכינה היא היכל לשם הוי', להתגלות בתוך מצרים. וז"ש מאי כחצות, אילימא דאמר ליה הש"י כחצות, מי איכא ספיקא וכו', אלא דאמר ליה בחצו"ת כי השתא אני יוצא, הכוונה כאמור. ואמר איהו כחצות, שלא ידעו על כוונה זו שיהי' התלבשות הש"י בחצות לילה רק יאמרו כפשוטו, וכאשר לא יכוונו רגע חצות לילה יאמרו שאינו כמו שאמר משה, ואם כן איך ידע דוד.
ומשני, כנור הוי ליה, ורוח צפונית מנשבת ביה ומנגן מאליו, שהכנור שהיא השכינה שמצד צפון, נתעוררה לשורר ולנגן מאליו לתפארת ישראל, בסוד שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני (שה"ש ב, ו), וכאשר הכנור הי' מנגן אז ידע להקימה וכו', והבן, וק"ל.
•
בפסוק וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם (ו, ג). לבאר זה על דרך כלל, שבכל אדם יש מדריגה זו, כמו שהי' בבריאת עולם ז"א בעל ששה קצוות סוד ו' שבשם, ואחר כך בגדלות שבאו המוחין סוד הדעת, כי קטן אין בו דעת, רק בגדלות, ואז נשלם שם הוי' ב"ה, כך יש באדם בכל עת וזמן.
וז"ש וארא אל אברהם יצחק ויעקב סוד ו"ק המתחיל מחסד שהוא אברהם וכו'. ושמי ה' לא נודע"תי להם, שלא הי' סוד הדעת עד משה רבינו ע"ה שנשלם בו שם הוי', כמ"ש בתיקונים (תס"ט קיא:), וק"ל.
וכדי להלביש ענין זה, נראה לי על פי מה שבארתי בתוספות מס' שבת (פח.), מכאן מודעא רבה לאורייתא, והקשו התוס' (ד"ה כפה) הא אמרו נעשה ונשמע. ומשני, מתוך האש הגדולה וכו'. ושם בארתי סוד יציאת מצרים וספירת העומר וכו', כי האדם עיקר ביאתו לעולם בחומר וצורה כדי להכניע החומר אל הקדושה, ובזה נכנע שמאל בימין, שנכנעו הקליפות והטומאה אל הקדושה, והנה אדם פרא יולד עם היצר הרע שהוא זקן, שהקדים טענתו קודם היצר הטוב שהוא ילד זקונים קטן שבא אחר כך בשנת י"ג, וכשנתעורר אדם משינתו שינת חמדת עולם עכור ליכנס בקדושה, אז מצד החסד מדריגת אברהם מסייעין לו שיצא ממצרים, מן מ"ט שערי טומאה, ויכנס בקדושה. וזה שאומר בעל הגדה, ואלו לא הוציא הקדוש ברוך הוא את אבותינו, שהוא תחלה אברהם מצד החסד, ואז יש לו התלהבות אש הגדולה. ואחר כך אומרים לו שילך מעצמו מתורתו ועבודתו יתברך, שבדין יטול שכרו, ובחינה זו נק' יצחק שהוא דין, ואז יש לו חבלי לידה וצער בתורה ועבודה. עד שנשלם ונתחזק בדרך המיצוע הנקרא יעקב, שהוא חבל נחלתו על ידי חוט המשולש.
ובזה יובן וארא אל אברהם יצחק ויעקב באל שדי שהוא סוד ו"ק. ואכתי שמי ה' לא נודעתי, שיתן הדעת בכל דרכיך דעה"ו (משלי ג, ו) שהוא דבר נפלא, כמו ששמעתי ממורי דברים פרטיים בזה איך יתן הדעת בכל דבר גשמי גם כן להעלותו ולקשרו, ולחבר האהל להיות אחד אנס"ו, ודי בזה.
וכדי להבינך זה, אזכור אפס קצה ששמעתי ממורי, בלומד דבר עמוק ואין מבין הוא מלכות, וכשנתן דעת להבין וירד לעומקו אז קישר וחיבר מלכות בבינה, ודפח"ח. ישמע חכם ויוסף לקח, שאם נזדמן לו שוגג יתן דעתו שכבר עבר מזיד ולא תיקנו, ועכשיו בא לזה שיתן דעתו לתקנו. וזה פירוש הפסוק למען ספות הרוה את הצמאה (דברים כט, יח), ות"א, והוא תמוה, איפכא הוה לי' למימר. ולדברינו אתי שפיר, וכיוצא בזה, וק"ל.
•
עוד י"ל וארא אל אברהם, מי שאין לו זכיות כלל ומבקש מצד החסד, שיוצא למעלה ממדריגת הדין והט"בע מספר אלדים שהוא מדת הדין, לזה נותנין מצד החסד בלי קצבה. ויש שמבקש מצד הדין, מאחר שאני עובד ה' שלמדתי שיעור גמרא ותוס' וכאלה, ראוי לקבל שכר, נותנין מצד הדקדוק מה שראוי להנתן לו ולא יותר, וזה נק' יצחק מדת הדין. וכמו ששמעתי בשם המגיד מו' מנחם נחלת יעקב יירש בלי מצרים נחלה וכו' (פיוט מה ידידות), ודפח"ח. ויש מי שהוא כולל משניהם הנק' יעקב יושב אהלי"ם, דהיינו שיש לו לתלות במעשיו הטובים וליטול שכרו מצד הדין שהוא בחינת יצחק, ומכל מקום אינו מבקש רק מצד החסד והחנינה שהיא בחינת אברהם, גם לזה נותנין בקשתו. ובזה יובן וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי וכו', וק"ל.
וז"ש וידבר אלהים אל משה (ו, ב), לפי שנהג את עצמו על פי הטבע גימטריא אלדים, לכך נהג עמו לדבר ממדריגה זו גם כן. אחר כך עלה למדריגה יותר, למעלה מהטבע, אז ויאמר אליו אני ה' גם כן למעלה מהטבע, דלכך נק' י"ג מדות וק"ל.
ובזה תבין טעם שנקרא אברהם חסד, כי מצד החסד קרבו הש"י לעבודתו, לא מצד זכות אבות שהוא תרח. מה שאין כן יצחק מהדין ראוי לכך, מצד אביו אברהם. וכן הענין בבני אדם, וק"ל.
ונראה לי דהמוכיח בשער צריך לומר לכל אחד מוסר לפי בחינתו, וכשאינו יודע מהותו יחקר אחר קיר[ו]ת לבו, שהלב שרש הכל כדאיתא באבות כי לב טוב וכו' (פ"ב מ"ט). וכי תאמר איכה נדע מצפון לבו, ונראה לי דיכול לידע מסיפורי דברים, דנודע קולמס הלב הוא הלשון, ונרמז בפסוק ולשוני עט סופר מהיר (תהלים מה, ב), וכתב בעללות אפרים (מאמר קלא) יעו"ש. ואמר החכם איש לפי מהללו (משלי כז, כא), מה שמשבח ומהלל מזה נודע מהותו וטבעו.
וכבר הוזהר ראש הדור כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל (שמות יט, ג), שינהג לכל אחד לפי טבעו ומדתו שהיא בלב ונודע על ידי הלשון. ובזה יובן (שמות ג, א) וינהג את הצאן קדשים שהם ישראל, אחר המ"דבר, וק"ל. עוד י"ל שהוא לשון דבר אחד לדור (סנהדרין ח.), כי דור ודור ודורשיו (סנהדרין לח:), שהדור לפי דורשיו, ובזה יובן, וק"ל.