ואתחנן אל ה' בעת ההוא לאמר, אדני ה' אתה החלות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורתך, אעברה נא ואראה את הארץ הטובה וגו' ויתעבר ה' בי למענכם וגו' (ג, כג-כו). והספיקות רבו, א' בעת ההיא ל"ל. ב' לאמר אין לו שייכות, כי אינו לאמר לזולת. ג' תואר שני שמות אלו למה, א' שם אדנ"י וב' הוי"ה בניקוד אלהים. ד' אתה החלות מהו. ה' מי אל בשמים אשר יעשה כמעשיך, משמע שיש אל זולתו ית' ח"ו רק שאינו עושה כמעשיו וגבורותיו. ו' אעברה נא, תיב(ו)ת נא מיותר. ז' ההר הטוב, על איזה הר מדבר. ח' ויתעבר ה' בי למענכם, הוא סותר פסוק (במדבר כ, יב) יען לא האמנתם בי. כל זה הקשה רבי משה אלשיך.
ונ"ל דכתבתי קושי' העולם, למה צריך דבור בתפלה, כי השי"ת יודע מחשבות. ושמעתי תיר[ו]ץ, כי צריך דבור כדי לעשות כלי להמשיך השפע בתוכה למטה וכו'. ובזה ביארתי משנה (עוקצין פ"ג מי"ב) לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום וכו'.
אמנם המתפלל שיזכה לדבק במחשבתו בו ית' ואין צריך הורדת השפע, אפשר דתפלה זו סגי במחשבה.
ובזה יובן, ואתחנן אל ה' בעת ההוא לאמר, הכוונה כי רק בעת ההוא ואתחנן התפלה לאמר, במחשבה ולא בדבור, שתפלה זו אין צריך כלי להוריד השפע, כאשר יבואר אח"ז.
אבל בשאר הזמנים ראוי לסדר התפלה באופן זה, אדנ"י יהו"ה בניקוד אלהים. והענין, דכתבתי ביאור פלוגתא הרמב"ם והרמב"ן אי תפלה דאורייתא או דרבנן, והעולה משם דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, כי תפלה צריכה דבור וכוונה שהוא מחשבה, ואז היא דאורייתא, מה שאין כן בלא מחשבה וכו', יעו"ש. וא"כ משה רבינו ע"ה למד דעת העם בענין סדר התפלה שצריך דבור, שהוא בחי' אדנ"י שהוא מלכות, וגם צריך כוונה ומחשבה שהוא בחי' הוי"ה בניקוד אלהים, שהוא בחי' בינה עולם המחשבה כנודע.
וגם לפי ששמעתי ממורי זלה"ה הן בסדר הלמוד הן בתפלה, אם הוא מבין פירוש המילות בתפלה ומבין פשט ההלכה בלימודו, אז מקשר מלכות שהוא דבור אל הבינה שהוא מחשבה, ודפח"ח. וז"ש אדנ"י יהו"ה שיהא מקשר הדבור אדני אל המחשב[ה] שהוא הוי"ה בניקוד אלהים, והבן.
אתה החלות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה. דשמעתי ביאור פסוק הוא ינהגנו עלמות (תהלים מח, טו) על פי משל וכו' יעו"ש. וז"ש אתה החלות להראות את עבדך את גדלך תחלה, ואח"כ ידך החזקה והגבורה, שילך מעצמו כדי ליטול שכרו, ובזה כתבתי ביאור מדרש (במ"ר כא, א) בדין הוא שיטול שכרו וכו', יעו"ש.
כי מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך, דכתבתי במקום אחר ביא[ו]ר ש"ס (ב"ב עד.) תא אחוי לך היכא דנשקי ארעא ורקיע אהדדי. על פי מה ששמעתי ממורי זלה"ה כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה (קהלת ט, י), ובזה מקשר הגשמי ברוחני, וזהו דנשקי ארעא ורקיע אהדדי וכו', יעו"ש.
וז"ש אשר מי אל בשמים ובארץ, לקשר ארץ הגשמי בשמים הרוחני, וגם אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך, כי נודע הדין הוא בעשי' בחי' אדנ"י דינא דמלכותא דינא, וכדי למתק הדין הוא בשרשי הדין כנודע, והוא פלאי ולמתק הדין והגבורה על ידי הגבורה עצמה, וז"ש אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך, למתק דין אדנ"י שבעשי', על ידי שורש הדין שהוא הוי"ה בניקוד אלהי' בינה, דדינין מתערין מינה.
וזה רמז משה רבינו ע"ה אדנ"י הו"יה בניקוד אלהים, למתק הדינין בשרשן, כאשר ביאר עצמו בסוף הפסוק אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך. כך הוא סדר התפלה הנהוג ברוב הזמנים. מה שאין כן בעת ההוא הי' התפלה רק לאמר במחשבה, והטעם, שהי' מתפלל אעברה נא, כי תואר נא הוא אן, כמו שכתבתי במקום אחר ולאן אתה הולך (אבות פ"ג מ"א), באופן שהי' מתפלל שיזכה להתפשט מעבר הגשמי, ואראה את הארץ הטובה שהוא הרוחני שכולו טוב, שיזכה לדבק שם, כי ראי' הרוחני הוא הידיעה והדביקות, כמ"ש בזוהר פ' וארא (כג.:) בפסוק (עי' שמות ו, ג) וארא אל האבות ושמי ה' לא נודעתי להם, ומבואר בדרשות הר"ן (דרוש רביעי) ששאל אחד, הידעת מהבורא ית', והשיבו אם ידעתיו היתיו.
ויתעבר ה' בי למענכם, דשמעתי ממורי זלה"ה פירוש הש"ס (ברכות יז:) כל העולם ניזון בשביל חנינא בני, שעושה שביל וצינור להשפיע שפע ברכה לעולם, ודפח"ח. וה"נ במשה רבינו ע"ה צריך דבור בתפלה כדי לעשות כלים להמשיך שפע לעולם, וז"ש למענכם לא שמע אלי בתפלה על ידי המחשבה.
ויאמר ה' אלי (עוד) אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה. הכוונה, גם אם ירצה לדבר ענין תפלה זאת שיזכה לדבק למעלה, ובזה לא יוכל להתחבר עמהן, כמו שכתבתי ענין זה במ"א, ולכך לא תוסף דבר אלי בדבר הזה, אפילו על ידי דבור, והבן.
•
בפסוק את בצר במדבר וגו', וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל (ד, מג-מד). והוא תמוה מה ענין זה לזה.
ונ"ל דכתבתי דהקשה הרמב"ם אם המזל מחייב שיהי' שופך דם א"כ אין עונש, ולמה יהרג במזיד וגלות בשוגג. ומכח זה סבירא לי' להרמב"ם דאין המזל מחייב דבר וכו'. והרב מהר"י בן שושן תירץ, כי נשמתו הוא למעלה מגלגלים וכו' יעו"ש.
ולי נראה דכתב בזוהר פ' פנחס דף רמ"ו ע"ב וז"ל: ת"ח כל בריין דעלמא קודם דאתייהיבת אורייתא לישראל הוי תליין במזלא ואפי' בני חיי ומזוני, אבל בתר דאתייהיבת אורייתא לישראל אפיק לון מחיובא דכוכביא ומזלא, ודא אוליפנא מאברהם וכו', וז"ש (בראשית טו, ה) ויוצא אותו החוצה וכו', ובגין דא כל המשתדל באורייתא בטיל מיני' חיובא דכוכביא ומזלא אם עוסק לשמה לקיים פקודהא וכו', מה שאין כן עמי הארץ וכו' דלא אתבטל מנהון חיובא דכוכביא ומזלי וכו', יעו"ש.
ובזה יובן, כי הפסוק עצמו ביאר קושיית הרמב"ם ותירוצו, כי אמר את בצר במדבר וגו' ואת גולן בבשן למנשי, והם ערי מקלט לנוס שמה ההורג לנפש בשגגה. וקשה קושית הרמב"ם הנ"ל, מאחר דאתיילד במזל המחייבו להיות שופך דם, אנוס הוא ואין ראוי לעונש במזיד מיתה ובשוגג גלות. לכך משני הפסוק עצמו וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל, א"כ מצד התורה בטיל מנהון חיובא דכוכביא ומזלי, לכך שפיר תיקן משה ערי מקלט, והבן.
•
בפרשה ואתחנן, ועל פי הדברים הנ"ל נבאר פסוקים בפ' זו, שמע ישראל וגו' ואהבת וגו' ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך וגו' (ו, ד-ח). והספיקות עם ביאורן זכרן רבי משה אלשיך. א' איך יתייחס אהבה בין אדם חומר קרוץ ובין השם, כי אהבה לא תתהוה אלא בין ב' בחינות שוים. גם ושננתם לבניך, הל"ל ולמדתם. גם למה פרט ד' דברים, בשבתך ובלכתך בשכבך ובקומך.
וביאר, כי האדם מצד שיש בו נפש רוח ונשמה הוא חלק אלוה ממעל, שייך לאהבה אותו יתברך בהן, וזהו ובכל נפשך שמרבה רוח ונשמה. וגם ע"י נר"נ מתקשרים העולמות, ויוכל להוריד השפע מעולם העליון שמשם נשמתו, לעולם המלאכים שמשם הרוח, ובעולם הגלגלים שמשם נפש, עד עולם השפל שמשם גופו וחומרו.
והיו הדברים האלה על לבבך ושננתם לבניך, הכונה, כי זה כלל גדול, אם הדברים יוצאים מהלב אז נכנסים אל הלב וכו', וז"ש והיו הדברים על לבבך, אז ושננתם לבניך וכו'. ורמז זה מרומז (זכריה יד, ח) חצים אל הים הקדמוני וכו', ומפורש בזוהר (ח"ג קעא.) שאלת הינוקא ותירוצו, כי המקור היוצא מהעיין מן מקום גבוה וכו', והבן.
ודברת בם, שתקדש בם במחשבה ודבור ומעשה, והיחל בדבור שיש בו ד' בחינות, בשבתך בביתך וגו', כי בשבתך בביתך הוא למעלה עולם העליון. ובלכתך בדרך, הוא בעולם הזה התחתון. ובשכבך, בקבר. ובקומך, בתחיית המתים. דוגמת ד' בחינות אלו יש באדם בשינה ובקימה וכו'.
וקשרתם לאות על יד(י)ך, כי הקיבור(ו)ת שהוא מניח תפלין הוא כנגד הלב, רמז לקשר הכוונה שבלב עם מעשה היד, ולא תהי' מעשה בלי כוונה או כוונה בלי מעשה וכו', יעו"ש שהאריך.
ולדברינו הנ"ל מבואר, כי ד' בחינות מרומז, ג' הוא בחי' הקטנות הנ"ל, ד' הוא בחינת הגדלות, וז"ש בשבתך בביתך, כי כאשר הנשמה בביתו אז היא בחינת הגדלות, כמו שכתבתי מזה במ"א ביא[ו]ר ש"ס (פסחים ד.) בשעה שבני אדם מצוין בבתיהם ואור הנר יפה לבדיקה וכו', יעו"ש.
ובלכתך בדרך, כי דר"ך הוא מספר ב' פעמים הוי"ה אלה"ים, ולדברינו יש רמז בחי' קטנות וגדלות ראשון, ובחי' קטנות וגדלות שני, כי בחי' הקטנות הוא אלהים ובחינ' גדלות הוא שם הוי"ה כמבואר בכתבים, וזהו בחינת במדבר בערבה, כי בחי' הקטנות שנק' מדבר הוא בחי' אלהי"ם, ובחי' הגדלות שנק' בערבה הוא בחי' שם הוי"ה, כי יתרון האור וכו'.
ובשכבך ובקומך, הוא בחי' נעוץ סופן בתחלתן (ספר יצירה פ"א מ"ז), כי הירידה נק' ובשכבך, והעלייה נק' ובקומך, ונעוץ סופן בתחילתן.
וקשרתם לאות על יד(י)ך, יד כה, שהוא בחי' המוני עם בחי' הקטנות, כאשר יתחברו ויתקשרו מצד האחדות עם שלומי אמוני ישראל שהם לטוטפות בין עיניך, כי נק' עיני העדה, א"כ במקום קטנות יש גדלות. ובזה יתחנן אדם לעמוד על עומדו על התורה ועל העבודה, ולא ימוט לעולם, והבן.
•
מצוה - שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד (ו, ד).
ותחלה נתרץ ש"ס דחגיגה דף ד' (ע"א) ברבי אלעזר בן עזרי' שדרש כו', ועוד דרש בה את ה' האמרת היום וה' האמירך היום (דברים כו, יז-יח), אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם ואני אעשה לכם חטיבה אחת בעולם, אתם עשיתוני חטיבה אחת דכתיב שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, ואני אעשה לכם חטיבה אחת בעולם דכתיב (שמואל ב ז, כג) ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. וכת' תוספות בזה (ד"ה ומי) ומי כעמך ישראל, אמרינן במדרש, ג' מעידין זה על זה הקדוש ברוך הוא וישראל ושבת, הקדוש ברוך הוא וישראל מעידין על שבת שהוא יום מנוחה, ישראל ושבת מעידים על הקדוש ברוך הוא שהוא אחד, הקדוש ברוך הוא ושבת מעידין על ישראל שהם גוי אחד באומות, ועל זה סמכו לומר אתה אחד במנחה בשבת, ע"כ. ובערוך (ערך חטב) הגירסא, אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם הזה, ואני בעולם הבא. והספיקות יפרטו לבסוף.
ונ"ל כי עיקר ותכלית כל התורה והמצות ועבודת התפלה כדי לבא למדרגה לאהוב את הש"י ולדבק בו, וכמו שכתב הרמב"ם בפ"ב מהלכות יסודי התורה (ה"א) וז"ל: האל הנכבד והנורא הזה מצוה לאוהבו שנאמר (דברים ו, ה) ואהבת את ה' אלהיך. וכתב המפרש להרמב"ם וז"ל: שלא ניתנו כל המצות אלא כדי שנגיע בהם לזו המדרגה, כדכתיב (עי' דברים ל, יט-כ) ובחרת בחיים למען תחי' לאהבה את ה', כנ"ל. ויש להבין איך אפשר זה לקרב אל השכל, שכל נתינת המצות הוא שיבואו למדרגת אהבה, שמצינו כמה וכמה מצות שלכאורה אין להם שייכות בזה כלל, דוק ותמצא הרבה.
ונראה דאתי שפיר, דהא יש קושיא מפורסמת, איך אפשר לצוות על דבר המסור אל לב, בשלמא מצות מעשיות אתי שפיר שיש מקום לצוות עליהן שיעשנה האדם מצד גזירת המלך עלינו, בין שהוא לרצונו או שלא לרצונו, רק שיעשה מעשה המצוה ההיא, מה שאין כן מצות אהבה השייכה בלב, גם שהוא מצוה לאהבו, אם אין האהבה נכנסה בלבו אפילו יצוה עליה כמה פעמים אי אפשר לקיימה. וכמו שזכרנו קושיית הפילוסוף בענין הציווי על היראה מלפניו שהוא ג"כ בלב וכנ"ל, ואין בידו של אדם לאהוב את חבירו שונאו מצד הציווי, או לשנא את אוהבו, כי אם שהוא אוהבו בלאו הכי מצד קירוב מעשה זה בזה, וכמ"ש בש"ס (עי' ב"ק צב:) מנא הא מלתא דאמרי אינשי דיקלא בישא מטייל ואזיל בתר קינא דשרכי, שנוי בתורה ובנביאים, וילך עשו אל ישמעאל וכו' (בראשית ח, ט), בכתובים (בן סירא) כל עוף למינו ישכון ובן אדם לדומה לו וכו'. וכמאמר החכם הרוצה לדעת מדת חבירו יסתכל במה שהוא משבח, אם הוא משבח הטובות בידוע שהוא בעל מדות טובות וכו' ואיש לפי מהללו (משלי כז, כא), וכ"כ בראשית חכמה שער ענוה פ"ד, יעו"ש. א"כ שהוא אוהבו בלאו הכי מצד מעשיהם, א"צ ציווי על אהבתו.
ונ"ל דקושיא זה מבואר על ידי קושיא הנ"ל, שכ' המפרש דנתינת התורה והמצות כדי שנגיע למדריגה ובחרת בחיים וכו'. והוא, דכתב הרמב"ם בהלכות דעות בפ"ג (ה"א) וז"ל: חולי הגוף טועמים המר מתוק ומתוק למר, [ו]יש מן החולים שמתאוה למאכל שאינו ראוי לאכילה וכו', כך בני אדם שנפשותיהם חולות מתאווים ואוהבים הדיעות הרעות ושונאים הדרך הטובה, וכמ"ש ישעי' הנביא (ה, כ) הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע שמים מר למתוק וכו', וגם כ' (משלי ב, יג) העוזבים אורחות יושר ללכת בדרכי חשך. ומה הוא תקנת חולי הנפשות, ילכו אצל החכמים שהם רופאי הנפשות וירפאו חליים, שהן יחזירוהו לדרך טובה, עכ"ל. וכ"כ פרק א' שם (הל' ה-ז) והלכת בדרכיו, וז"ל: כך למדו בפירוש מצוה זו מה הוא נקרא רחום וחנון אף אתה הוי רחום וחנון וכו', ולכך נקראת התורה דרך ה' כמ"ש פ' וירא כי ידעתיו אשר יצוה את בניו וגו' ושמרו דרך ה' (בראשית יח, יט), להודיע שהם דרכים טובים וישרים וחייב אדם להנהיג עצמו בהם ולהדמות אליו כפי כחו וכו', עכ"ל. ועכשיו מבואר קושיא הנ"ל, שלא נצטוו על האהבה מיד, רק אחר שניתנה התורה והמצות שנק' דרך ה' כדי להנהיג עצמו בהם, ואז נדמה אליו במדותיו, אז ממילא בא האהבה, כי בן אדם לדומה לו משבח ומהללו כנ"ל. ואתי שפיר דברי המפרש שלא ניתנו כל המצות אלא שנגיע לזה ובח"רת בחי"ים וגו', ור"ל לבחור במדותיו יתברך, ואחר שהורגל במדותיו ממילא יבא האהבה, וסרה קושית הפלוסוף ג"כ, והבן.
ובזה נ"ל מה שאמרו חז"ל ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט, יח) כלל כל התורה וכו'. דקשה, איך אפשר לאהוב את חבירו כשאינו שוה לו במדותיו, וכקושיא הנ"ל. ולדברינו אתי שפיר, דכבר א' במשנה דאבות פ"א (מי"ב) הלל אומר הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. הרי דעיקר האהבה הוא לבריות, כדי לקרבן לתורה. וא"כ ז"ש ואהבת לרעך כמוך, ר"ל שעיקר האהבה הוא שיהיה כמוך, דכאן הוא משנת חסידים דכבר קיים והלכת בדרכיו וכנ"ל, לכך תראה להיישיר גם השאר, שהוא מדת אהרן, רבים השיב מעון (מלאכי ב, ו), כדי שיהיה רעך כמוך, וע"ז היה צ[ו]וי ואהבת לרעך וכו', ובאמת הוא כלל כל התורה בהיישיר את עצמו וזולתו, שנעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית, שהמקיים נפש א' מישראל כאלו וכו' (סנהדרין לז.), וק"ל.
ואחר שזכינו לזה כי עיקר ותכלית קיום התורה והמצות שנק' דרך ה' כדי לילך בדרכיו ולהדמות אליו, כדי שנגיע למדרגת אהבתו ית' ולהדבק בו מצד דרכינו הדומה לדרך ה', שזה גורם אהבה ודביקות חבירים, וכביכול מצד זה קרא לישראל אחי ורעי. א"כ מצינו לומר כמו שיש ג' דרכים בקיום המצות, במחשבה ודיבור ומעשה, כמבואר בכתבי האר"י ז"ל, וכן משמעות הפסוק (דברים ל, יד) בפיך ובלבבך לעשותו, כמ"ש בראשית חכמה, כך האהבה והדביקות בו ית' שהוא תכלית הכל הוא ג"כ על ידי ג' דברים אלו, מחשבה ודיבור ומעשה, והם ג' דברים שבת ותורה וישראל, שכל אחד נקרא אחד, הגורם אהבה ודביקות בו ית' להתאחד בו, גם אהבה גימטריא אחד, כי באמת מצד מעשיהם הם אחד כביכו"ל, וכנ"ל.
ועל דרך זה אמרו בש"ס פ"ו דנגעים (מ"ז) ך"ד ראשי אברים יש באדם וכו', וקחשיב ראש הגווי'. ויש להבין למה נקרא ראש הגוי' יותר מכל רמ"ח איבריו של אדם, ובעל כף נחת כתב שם מה שפירש, והרב בעל תוספות יו"ט דחה, יעו"ש. ולי נראה דראש הוא לשון חשיבות, כמ"ש (שמות ל, כג) קח לך בשמים ראש, כי מעלות וחשיבות דכר יותר מנוקבא הוא באבר זה, לכך נקרא ראש הגווי', כמ"ש סבא במשפטים דף צ"ז (ע"ב) דאיהו ראש ואיהו אשר הוצאתיך מארץ מצרים וכו' (שמות כ, ב). ומעלתו וחשיבותו כי בו מעבר השפע להשפיע לכל העולם, וכמ"ש (משלי י, ו) ברכות לראש צדיק, ומבשרי אחזה אלוד, ולכך נקרא פרי עץ הדר (ויקרא כג, מ) כמ"ש בזוהר תצוה דף קפ"ו ע"ב.
וכמו שהוא בפרט כך הוא בכלל, כי צדיק יסוד עולם (משלי י, כה), ובו מעבר השפע לכל העולם שהם שאר איברי הגוף הנק' המונים. ועד"ז אמרו כל העולם ניזון בשביל חנינא בני (ברכות יז:), שהוא השביל והצינור הנקרא רצון, שהוא ראש הגוי'. וכללות אומה ישראל הם פרט נגד כלל הע' אומות, שנק' ראשי הגוי' בסוד ע' נפש נגד ע' אומות, ועל ידי ישראל מעבר השפע לכל האומות. ונגד ע' נפש מישראל, יש ע' פנים לתורה, להשפיע לישראל לע' נפש לבית יעקב, איש תם גבר שלים (בראשית כה כז, ת"א), בסוד בריתי שלום (במדבר כה, יב), ולזה נק' ברית, כי גוף וברית חד הוא, המייחד ומחבר קו שמאל בימין על ידי התכללות יוסף ביעקב, כמ"ש (בראשית לז, ב) אלה תולדות יעקב יוסף, כמ"ש בזוהר*ולכך גם בתורה נאמר (ירמי' לג, כה) אם לא בריתי יומם ולילה, ר"ל המחבר ומייחד בין יום ולילה שהוא קו שמאל בימין. וז"ש (דברים לג, ב) מימינו אש דת למו, כי תורה מפי הגבורה ניתנה ונכללה בימין, ולכך נקראת ברית.. ולזה נק' שבת שביעי וסוד שבת הגדול ע' רבתי. ולכך נתנה תורה בשבת (שבת פו:) דוקא לישראל.
וז"ס הכתוב (תהלים כט, יא) ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום, ודרשו חז"ל (זבחים קטו.) שנתקבצו כל אומות אצל בלעם בשעת מתן תורה, ואמרו שמא ה' למבול ישב, והשיב שלא יתיראו ה' עוז לעמו יתן וגו'.
וי"ל, הא עדיין יש מורא לאומות, שמא לא יקבלו ישראל את התורה ויחזור העולם לתוהו (ע"ז ג.). וכי תימא דבלעם אמר זה בשעה שקיבלו ישראל התורה, שאז יצאו ממורא הנ"ל, א"כ קשה מאי ה' עוז לעמו יתן לשון עתיד, נתן הל"ל, או נותן לשון הוה. ועוד, איך אמר בתואר עמ"ו, כשעדיין לא קיבלו התורה, שעל ידי נתינת התורה לישראל נעשו עם סגולתו, מה שאין כן קודם לזה, ואיך אמר לעמו יתן, משמע שכבר הם עמו קודם הנתינה.
ולדברינו אתי שפיר, כי בהכרח שייך התורה הנק' בריתי יומם ולילה, דווקא לישראל שניתן להם ברית מילה, וברית שבת שניתן להם במרה קודם מתן תורה, כמ"ש (שמות לא, יג) כי אות היא ביני וביניכם, וזה מורה כי כבר הם עמו ונחלתו ולהם ראוי' התורה ולא לכל האומות. ומה שחזר על כל אומה ולשון, הוא כי רצה ית' לברך את עמו בשלום, שלא יהי' קטרוג מאומות על שניתן לישראל התורה ולא להם, וכמובא בזוהר משל למלך שרצה ליתן מתנה לבנו, והי' לו ג"כ עבדא בישא, שלא יתקנא וכו', ע"ש. וה"נ כדי שיהי' להם שלום מאומות, חזר עליהם תחילה. וז"ש ה' עוז התורה לעמו דווקא יתן, ולא ליתר האומות, ומה שחזר על כל האומות כדי שיברך את עמו בשלום, וק"ל.
איברא לפי מה שזכרנו, כמו שיש ברית שלום שבו מעבר השפע, כמ"ש (משלי י, ו) ברכות לראש צדיק, להשפיע מזכר לנוק' בפרט, כך בכללות האומות נק' ישראל צדיק ברית שלום, כמ"ש (ישעיה ס, כא) ועמך כולם צדיקים וכו', לפי שעל ידם מעבר השפע לכל האומות ע' נפש ישראל, נגד ע' אומות, ולכך ניתנה לישראל התורה בע' פנים, להשפיע אל ע' נפש שישפיעו לע' אומות וכו'. וא"כ ז"ש ה' עוז לעמו יתן ולא לאומות העולם, והטעם כי ה' יבר"ך את עמו בש"לום, שהם בסוד ברית שלום שבו מעבר הברכה והשפע לכל העולם, וק"ל.
ונחזור לענין מ"ש התוס' ג' מעידין זה על זה. להבין לשון עדות. וגם שנכתב בתורה בפסוק שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, ע' מן שמע ואות ד' מן אחד רבתי, שהוא עד. והענין, לפי מה שזכרנו בהצעת דברי הרמב"ם הנ"ל שאי אפשר לקיים מצות ואהבת את ה' אלהיך כי אם שקיים כל התורה שנק' דרך ה', ולהדמות אליו יתברך בדרכיו מה הוא רחום וכיוצא, אז יוכל להדבק אליו ית' ולאהבו מצד שיווי המעשים, שגורם אהבה ודביקות. וכמו שזכרנו לעיל מאמר החכם הרוצה לידע מדת חבירו שאין ידוע לו, יראה עם מי הוא דבוק, שמעשה חבירו מעיד עליו, כי המחובר לטהור טהור וכו'.
ובזה יובן מצות שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. כי נודע יחודו יתברך במה שבחר באומה יחידית יותר מן ע' אומות, כי איש לפי מהללו, ותענוג הייחוד והזיווג מורה על שורש תענוג יחודו יתברך, והבן. הרי כי מן הנגלות יש עדות על הנסתרות ממנו. וז"ש שמ"ע והבן, ישר"אל אומה יחידית, כי ממה שהוא ה' אלהינו ולא אלהי אומות כפירוש רש"י בחומש, כי בחר באומה יחידית בין ע' אומות, זה עדות נאמנה על יחודו יתברך שהוא ה' אח"ד. ולכך ע"ד אתוון רברבין, כי זהו עדות על יחודו כאמור מן הנגלות על הנסתרות. ולעתיד שיהיה גם הנסתרות נגלות, כי לא יכנף עוד מוריך, אז יהיו עיניך רואות את מוריך (ישעיה ל, כ), שיראו בעין השכל מעלות יחודו יתברך. ובזה אתי שפיר פירוש רש"י בפסוק שמע ישראל וכנ"ל, וק"ל.
ועוד יש לפרש ע"ד, הוא כשמייחד שמו ית' עלינו כשעושין רצונו, שמייחד שמו על הצדיקים, ונק' ה' אלהינו, אז הכל מודים ומעידים שהוא ית' ה' אחד. כמו יתרו ביציאת ישראל ממצרים שאמר (שמות יח, יא) עתה ידעתי כו', ורחב שאמרה בנס הירדן כי שמענו אשר הוביש ה' וגו', ולא קמה עוד רוח באיש מפניכם כי ה' אלהיכם הוא אלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת (יהושע ב, יא). ר"ל מה שנודע רק בשמים ממעל, ועתה בארץ מתחת נודע יחודו ית', וכמ"ש (זכריה יד, ט) והי' ה' למלך על כל הארץ וגו'.
ובזה יבואר דע את אלהי אביך ועבדהו (דה"י א כח, ט). ומשנה דאבות (פ"ב מ"א) דע מה למעלה ממך. ובתיקונים דף צ"ט (ע"א) תיקון ס"ט: אל דעות ה' (שמואל א ב, ג), דעות עדות, לית עדות פחות מתרין וכו', והוא גוף וברית יחודא דאו"א וזו"נ וכו'.
והענין, דכתב הרמב"ן בפסוק (בראשית א, ב) והארץ היתה תוהו ובוהו, כי יש חומר הנקרא היולי וכו', והוא ממוצע בין המאציל והנאצל וכו', כי בחינת ממוצע יש בו מדרגה קרובה לצד זה ולצד זה כו', עיין בעץ חיים דף רכ"ב.
ומעתה מבואר, מאחר כי עדות הוא לשון חיבור מטעם הנ"ל כי מעשה זה מעיד על חבורו של זה שעמו, ואי אפשר לחבר ב' דברים כי אם על ידי דבר ממוצע אשר בו ב' בחינ' קרובה לצד זה ולצד זה, ולכך אין עדות שהוא דעות לשון חיבור, פחות מתרין. וכאשר באמת מפרש על גוף וברית, שיש בו בחי' לצד זה ולזה, בסוד יצחק ק"ץ חי נוטה לשמאל, ות"ת שהוא רחמים נוטה לימין.
וז"ש דע את אלהי אביך, כי דע הוא לשון עד, כי מעשה התחתונים הם עד להעיד על יחוד העליונים, א"כ ראוי לעבדהו שיהי' עדות נאמנה.
וז"ש ד"ע מה למעלה ממך, כי ממך הוא עדות על מה שלמעלה, א"כ דע והבן איך ראוי להשגיח על פרטי מעשיו וכנ"ל שיהי' עד וחיבור עם מה שלמעלה להדמות בדרכיו, וק"ל.
העולה מזה, כי עדות הוא לשון חיבור ב' דברים יחד, ואי אפשר לחבר ב' דברים כי אם על ידי דבר ממוצע, הרי ג' בחינות. ובזה תבין מ"ש ג' מעידין זה לזה.
ובזה יובן הש"ס ועוד דרש את ה' האמרת היום כו', אמר הקדוש ברוך הוא לישראל אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם. כי שבח יחודו ית' נודע ונתפרסם בעולם על ידי ישראל, שבחר הש"י באומה יחידית יותר מכל ע' אומות, וז"ש שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, וכנ"ל, וזולת זה לא נודע יחודו ית' בזה העולם עד לעתיד, וכאמור. ואני אעשה לכם חטיבה אחת בעולם, שנאמר ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, כי יחודו ית' מעיד ג"כ לאידך גיסא, שאומה ישראל הם שבחרו ביחודו ית' יותר מכל אומות, בזה יש עדות נאמנה כי הם יחידים באומות, ונאה ליחיד לדבק ביחיד להדמות בדרכיו.
ובזה אתי שפיר הגירסא של הערוך, אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם הזה, ואני אעשה לכם חטיבה בעולם הבא כו'. כי בעולם הזה אין יחודו נודע בעולם רק על ידי ישראל, כמו שמצינו ביתרו ורחב, וגם מצד שבחר באומה יחידית. מה שאין כן לעתיד לעוה"ב שיחודו ית' יהי' מפורסם ונגלה, אז הוא מעיד על ישראל שהלכו בדרכיו, שגם הם יחידים באומות. באופן כי בעולם הזה הוא ית' צריך לעדות ישראל, ולעולם הבא ישראל צריכין לעדותו, כי לעולם מעשה הנגלה ומפורסם יותר, מעיד על הנסתר, וק"ל.
ובזה תבין צחות דברי תוספות, כי מבואר כי עדות הוא דעות, שהוא חיבור שנתחבר עם איזה אדם, הוא עדות על מהותו ואיכותו של זה שנתחבר עמו. ואפשר שזהו פירוש אין עדות פחות מתרין, כי ב' פירושים יש למשמעות עדות ודעות, וב' הפירושים צריכין זה לזה, כאמור. עוד יש לפרש אין עדות פחות מתרין, כי מאחר שהוא לשון חיבור אין שייך חיבור פחות מתרי. עוד יש לפרש, כי אי אפשר לחבר כי אם על ידי ממוצע, ובחי' זה הממוצע אין פחות מתרין, וב' בחי' צדדים נתחברו על ידי זה הממוצע, ובו לבדו צריך שיהי' ב' הבחינות של ב' הצדדים שנתחברו.
וז"ש התוספות: אמרינן במדרש ג' מעידין זה על זה, ור"ל שאין עדות פחות מתרין, שהוא חיבור ב' בחינות, א"כ אינו פחות מב'. וחיבור תרין אי אפשר כי אם על ידי ממוצע, הרי ג' מעידין זה על זה.
ואמר, הקדוש ברוך הוא וישראל מעידין על שבת, ור"ל כי חיבור הקדוש ברוך הוא וישראל, [כי לשון מעידין הוא חיבור], וזה עדות על שבת, דהיינו בסיבת שבת הגורם חיבור ישראל אל הקדוש ברוך הוא, כמ"ש (שמות לא, יז) ושמרו בני ישראל את השבת כי אות היא ביני ובין בני ישראל, שהוא אות וחיבור דבר ממוצע בין ב' בחינות הנ"ל על ידי שהוא יום מנוחה, כמ"ש בליקוטי תורה אלה תולדות נח (ו, ט), ברית שלום, שהוא דבר ממוצע לחבר בחי' ליל שבת ביום שבת, וז"ש (שמות כ, ח) זכור [יסוד], את [בחי' לילה] יום השבת בחינת יום, לקדשו בסוד הרי את מקודשת לי, על ידי זכו"ר, והבן.
ישראל ושבת מעידין על הקדוש ברוך הוא שהוא אחד. כי חיבור ישראל אשר נשמתן חצובות מכסא הכבוד, בסוד ישראל בני מלכים (זח"א כז:) שהיא ה' אחרונה שבשם, ושבת היא בינה ה' ראשונה, וחיבורן שהם מעידין על הקדוש ברוך הוא, ר"ל בסיבת הקדוש ברוך הוא שהוא ת"ת ו' שבשם המחברן, כמ"ש בזוהר עד תאוות גבעות עולם (בראשית מט, כו) יעו"ש, וז"ש כי הוא א"חד - כי א"ח נתחבר עם ד'.
הקדוש ברוך הוא ושבת מעידין על ישראל שהם יחידים באומות. כי חיבור הקדוש ברוך הוא ושבת, הוא ע' פנים של התורה קול יעקב הנקרא קב"ה, ושביעי דשבת, הגורם חבורן להשפיע זה לזה, על ידי ישראל שהם יחידים באומות להשפיע להם, בסוד ברכות לראש צדיק (משלי י, ו).
ועל זה סמכו לומר במנחה דשבת אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד וכו'. ור"ל כי ג' שינוי זמן דשבת, הלילה, ויום שבת שחרית, וזמן מנחה, רמז לאבות אברהם יצחק יעקב, וזהו שֵבֵת שנתחברו ג' קווין בבת יחידה, וכמ"ש בזוהר ויקהל דף ר"ד (ע"א) שבת רזא דתלת אבהן דמתאחדן בבת יחידה, ואינון בעלמא דאתי, וכולא חד, יעו"ש, ואינון סוד ג' סעודות דשבת.
ומנחה הרמוז נגד יעקב איש תם (בראשית כה, כז), ותרגו' גבר שלים. יושב אוהלים, המשלים לתרין סטרין, כי הוא המחבר ב' קווין שהוא בחינת ממוצע, דלכך נקרא עמודא דאמצעיתא, וע"כ יש ב' בחינות בדבר הממוצע, ולכך נכללו בו ג' קווין, וז"ש במנחה בשבת אתה אחד, ונודע אחדותו כי שמו אחד, וזהו על ידי ישראל שהם גוי אחד בארץ. והוא סדר היחוד, כי האותיות נקראו כלים, ובו מתלבש רוחניות הספירות, ובו אור אין סוף בסוד ואתה מחי' את כולם (נחמיה ט, ו), שהוא המייחד ומחבר השמות ואותיות כאשר זכרנו בהקדמה. וז"ש אתה אחד, שהוא עצמות יחודו, המתלבש בשמות רוחניי' הספירות, בתוך כלי נפש אותיות התורה - וז"ש אתה אחד זה הקדוש ברוך הוא, ושמך אחד זהו שבת שמא דקב"ה, כמ"ש בזוהר (ח"ב פח:) מהו שבת שמא דקב"ה וכו', כי ש"בת חיבור ג' קווין בבת הוא שם הוי"ה, ג' אותיות ראשונות ג' קווים שנתחברו עם ה' אחרונה הנק' בת, וז"ס יהו"סף (תהלים פא, ו), שנכלל יוסף ביעקב ג' אלפים משל וכו'. ועמך ישר"אל הם יש ס' רבוא אותיות להתורה, הם כלי הנפש אותיות, שבו רוחניות הספירות שבת, ובתוכו אור א"ס שורש האחדות, ובזה יש מקום דביקות לישראל על ידי שבת בו יתברך, כמו שנאמר (שמות לא, יג) אות היא ביני וביניכם, על ידי בחינת ממוצע שהוא במנחה סעודה ג', והבן.
•
מצוה ואהבת את ה' אלהיך (ו, ה). ור"ל שיש כמה כללים, הא', שלא ילמוד יחידי וכמו שדרשו חז"ל (ברכות סג:) חרב אל הבדים (ירמי' נ, לו). כלל ב', כשילמודו שנים, ומכל שכן בפלפול, יהיה לשמה, אין צריך לומר שלא יהיה לקנתר או להתייהר, דאז נוח לו שלא נברא, וכמ"ש התוספות בברכות (יז. ד"ה העושה), רק שיהיה כוונתם בפלפול לברר ולקשט הלכה שהיא הכלה העליונה, ממוץ ותבן, וכשעוסקין באיסור והיתר שזה אוסר וזה מתיר יהי' לקישוטי הכלה, ואז גורמין אהבת השכינה, וכמו שדרשו חז"ל (קידושין ל:) את והב בסופה (במדבר כא, יד), שהוא ואה"בת את ה' אלהיך להמשיך לה בחי' כתר, ואז יזכה שיהי' לשני צדיקים אלו ג"כ לכל אחד ש"י, ושניהם גימטריא כתר, וק"ל. וז"ש (משלי ח, כא) להנחיל אוה"בי יש, ר"ל שאוהב אותו ולא את עצמו להתפאר או לשכר, רק לאהבת השכינה, כי איזה חסיד המתחסד עם קונו (זח"ג רכב:, ת"ז א:).
וכדי להבין מ"ש ואוצרותיהם אמלא. גם דברי רבי שמעון אין כלי מחזיק וכו' (עוקצין פ"ג מי"ב). דשמעתי ממורי פירוש הפסוק (תהלים קב, א) תפלה לעני כי יעטוף, דהל"ל תפלה מעני ולפני ה' וגו'. והמשיל למלך אחד גדול רחמן שהכריז שכל מי שצריך לשאול דבר יבא וישאל מהמלך שיתן לו, והנה יש שבא בשביל כסף וזהב, ויש עבור שררה. והנה איש אחד משכיל נמצא, שביקש מהמלך שימצא חן בעיניו לדבר עמו המלך בכל יום ג' פעמים, והיטיב בעיניו על שהוא משכיל ונבחר לו דבורי המלך עמו מזהב ומפז, וגזר אומר שכאשר ירצה זה האיש משכיל לילך אל חדרי המלך פנימה לדבר עמו, שילך דרך כל האוצרות בית המלך ויטול מה שירצה באין מוחה.
והנה המלך בעצם נקרא עני, שאין עמו דבר רק הכל ביד ממונים שלו על אוצרי המלך. וז"ש תפלה לעני, ר"ל שזה ביקש והתפלל לעני ר"ל שידבר עם המלך שנק' עני, ובאמת כי יעטוף, ר"ל שנתעטף בשאלה זה כל חמדה ואוצרי המלך. ומפרש ואמר שהתפלל ואמר כי לפני ה' בעצמו ישפוך שיחו, שידבר עם המלך בעצמו, ובו נתעטף הכל, ודפח"ח.
וז"ס להנחיל אוהבי יש, ר"ל שזה שאין מבוקשו רק שיהי' אוהבי, דהיינו ואהבת את ה' כנ"ל, לכך ע"כ להנחיל לו י"ש ג"כ כנ"ל. וגם אוצרותיהם אמלא גם שלא ביקש זה, וכמו שנאמר כי יעטוף, וק"ל.
וכדי להבין מה שאמר רבי שמעון אין כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום. נ"ל על פי מה שכתבתי בביאור פסוק (במדבר כה, יא-יב) פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן וכו' לכן הנני נותן לו בריתי שלום.
להבין זה נ"ל מה שאמרו חז"ל (סנהדרין פב:) לפי שהיו שבטים מבזין אותו הראיתם בן פוטי זה וכו', לכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן וכו'. והוא תמוה מאי לכ"ך יחסו, משמע דבל"ז לא הי' מיחסו אחר אהרן, מה שאין כן עכשיו. גם להבין דברי חז"ל (יומא כב.) אין ממנין פרנס על הצבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויין אחריו. וגם יבואר כל המבזה ת"ח אין רפואה למכתו (שבת קיט:).
והענין דכתבו חכמי הטבע והביאו הרמב"ן ז"ל בתחילת הפסוק (בראשית א, ב) והארץ היתה תוהו וכו', כי קודם שברא ד' יסודות ברא חומר א' הנקרא היולי וכו'. והענין כי ב' הפכים שהם ב' קצוות, אי אפשר לחברן כי אם על ידי דבר ממוצע, שיהי' בו בחינה א' מזה ובחינה א' מזה וכו', עיין בספר עץ חיים דף רכ"ב.
והנה בחוש הראות כשירצה אדם לתווך שלום בין ב' הצדדים שהם ב' הפכים, אי אפשר לו לקרבן ולחברן כי אם שיהי' לזה האיש צד קורבה עם זה מצד מדותיו [כמו שאמר החכם אם תרצה לידע מהותו של פלוני, תראה עם איזה אדם שיש לו קורבה, כי לא לחנם הלך זרזיר אצל העורב (ב"ק צב:)], וצד קורבה לב' מצד מדותיו. וששמעתי משל ממורי למלך ששלח בנו ידידו למרחקים כדי שיהי' לו אח"כ יותר תענוג, וברבות הימים נשכח מבן המלך כל תענוגי המלך, ושלח אחריו ולא רצה לחזור לאביו, וכל מה ששלח המלך יותר שרים חשובים אחריו לא הועילו כלום. עד שהי' שר אחד חכם, שכסות ולשון שינה כדמות הבן ההוא, ונתקרב אליו במדריגתו והשיבו אל אביו, ודפח"ח.
ובזה יובן ענין פנחס שניתן לו ברית שלום, כי על ידו נעשה יחוד ושלום בין ישראל לאביהם שבשמים, כי מצד שהי' בן פוטי שפיטם עגלים לעבודה זרה, והיינו מדריגת ישראל שזנו עם בנות מדין כי גזרו על בנותיהן משום דבר אחר שהוא עבודה זרה וכו' (שבת לז:), וא"כ הי' לו איכות מה עמהם. והי' לו ג"כ מדריגות אהרן, שהי' כהן ועובד ה', והי' קנאי גם כן, ואם כן הוא מדריגת יסוד המחבר ב' מדריגות, מצד שנכלל מן ב' מדריגות כנודע. וז"ש לפי שהיו השבטים מבזין אותו בן פוטי וכו', לכך יחסו אחר אהרן דוקא, וניתן לו ברית שלום, וק"ל.
וז"ש כל המבזה ת"ח וכו'. ר"ל כי מבזה אותו מצד שמצא בו מדה ומדריגה שאינו הגונה, והוא לתועלת ורפואת אנשי דורו, כדי שיהי' לו עמהם צד חיבור לקרבן בעבודת ה' וכנ"ל, והוא מבזה אותו, א"כ אין רפואה למכתו, כשאינו רוצה להתקרב עמו מצד זה המדה, א"כ שוב לא ימצא מקום חיבור עמו, וכמו מלך עם השר הנ"ל, כי המדה הגרועה שבת"ח הוא לבוש קרוע, כמו כן שיהי' נדמה לבן המלך שנעשה בן כפר ג"כ, ויהי' לו התחברות מה לדבר על לבו איך נתרחק מתענוגי המלך, ובמה יתרצה להשיבו אל אביו וק"ל.
ועיין שכתבתי ביאור משנה הילודים למות והמתים להחיות (אבות פ"ד), ואתי שפיר לפי הנ"ל. וגם ש"ס (ר"ה טז:) דג' ספרים נפתחין וכו'. ושם מבואר ענין פנחס הנ"ל ג"כ, יעו"ש.
ובזה יובן חתימת המשנה לחתום בשלום, כי ראה התנא שיש ג' מדריגות חלוקים המבזין זה את זה, והם ג' מיני גלות. כי יש גלות א' ישראל בין האומות, וכמו שהאריך בזוהר כי תשא דף קפ"ח ע"א וע"ב, ששאל הגמון שפת אמת תכון לעד (משלי יב, יט), כי הם שפת אמת, לכך תכון לעד, שהם בשלוה ועותרא, ועד ארגיעה לשון שקר, הם ישראל שהי' להם שלוה רק כרגע וכו'. וכן בפסוק (ישעיה סו, ה) אחיכם שנאיכם, אלו בני עשו דמבזין ישראל כי בו יכובד שם ה' ולא בישראל, אן הוא אלהכון אן הוא שלותכון וכו'. ובאמת לבסוף יבושו כל הנחרים בך וגו'.
ועוד גלות ב' הקשה מגלות א' הנ"ל, והוא שמבזין עמי הארץ את הת"ח, שהוא יותר קשה מגלות א'. באמרם כי הם שפת אמת לכך תכון לעד שהם בשלוה ועותרא, אבל הת"ח הם לשון שקר, שכל פסלנות נמצא בהם וכיוצא, לכך עד ארגיעה, הם בשלוה רק לפי שעה, ואח"כ נדלדלו ונעו אנשי מעשה ויראי חטא נמאסו, באמרם כי בם יכובד ה' ולא בישראל ת"ח ח"ו.
גלות ג' הקשה מכולם, הוא הת"ח יראי חטא, שסובלין גלות מן ת"ח שדין יהודאין. כאשר שמעתי על דרך הלצה, כי אלו ההורגין את זכרי' היו תלמידי חכמים, ודפח"ח. כי מה שמב[ו]זין התלמידי חכמים בעיני עמי הארצים, הוא על ידי התלמידי חכמים שמבזין זה את זה, ועל ידי שמבזין עמי הארץ התלמידי חכמים לכך מבוזין בעיני האומות כנודע, וכ"כ מפורש בספר חסידים (סי' רט).
וכדי להסיר מכשול מלב העקוב, חותם התנא להשוות המחלוקת שבין התלמידי חכמים, שלא יבזו זה את זה, רק שיהי' מחלוקתן לשם שמים. וז"ש עתיד להנחיל לכל צדיק וכו' שנאמר להנחיל אוה"בי יש, ר"ל שיאהוב הש"י בפלפול ולא את עצמו, דהיינו שיקשט השכינה, ולא שיקשט את עצמו בפלפול שיהי' לו יד ושם בין התלמידי חכמים ח"ו.
ואחר זה רצה התנא להסיר מכשול ב', בין עמי הארצות ובין הת"ח, שלא יבזו אותן, אף אם נדמה לעמי הארצות שמצא איזה מדה מגונה בת"ח, הלא הוא לטובת עמי הארצות, שהלבישו המלך לשר זה שהוא התלמיד חכם הנקרא שר ומלך, שנאמר (משלי ח, טו) כי בי מלכים ימלכו, ומאן (מלכי) [מלכי] רבנן (גיטין סב.), ונתלבש בכלי ולבוש קרוע ופחותה שהיא מדה רעה הנ"ל, כדי שבזה יתחבר עם עמי הארצות שהם בעל[י] מדות רעות, וכמו המשל הנ"ל, וגם כמו שכתבתי במאמר המבזה ת"ח וכו'.
ואז כשלא יבזו הע"ה את הת"ח ויהי' שלום ביניהם, ועשינו את שלנו, אז השם יעשה את שלו, שיהי' שלום בין ישראל לאומות העולם, שלא יבזו אותנו שהוא גלות ג' הנ"ל, והיינו על ידי שיהי' שלוה בישראל ועושר כשהם שפת אמת, ואז תכון לעד באמת.
ובזה יובן אין כלי מחזי"ק ברכה לישראל אלא שלום, שלא יהי' ביניהם מחלוקת וקטטה שהוא שפת לשון שקר, שהשלוה והעושר אינה מתקיימת כמשמעות לשון ועד ארגיעה לשון שקר. אבל הכלי שיחזיק ברכה לישראל ר"ל שיתקיים בם ותכון לעד, הוא כשיש ביניהם שפת אמת, והיינו כשהם בשלום זה עם זה. ובתיבת אמת מרומז ג' מדריגות הנ"ל שהם באחדות ושלוה, והוא ראש תוך סוף, כי הת"ח הצדיקים הם ראש, ות"ח רשעים הם בינוני, ועמי הארץ הם סוף המדריגות, ואותיות אמת הם ג"כ ראש תוך סוף כנודע. וכשאלו המדריג[ו]ת באחדות, נעשה יחוד מן ראש תוך סוף, ולכך חותם הקדוש ברוך הוא אמת (שבת נה.), ואז שפת אמת תכון לעד, והבן.
ובדרך רמז וסוד אתי שפיר, כי נודע כי צדיק יסוד עליון נקרא ברוך, בסוד והמלך שלמה ברוך (מלכים א ב, מה), וצדק נקרא ברכה, שמקבלת מאה ברכות בכל יום, ועל ידי הצדיק יסוד עליון הנקרא שלום, נעשה יחוד בין ישראל הוא ז"א, ובין נוק' הוא מלכות הנק' ברכה. והטעם, כי שלום הוא מספר הוי"ה אדנ"י בהכאה זה עם זה, הרי יש בו מדריגה מן ז"א הנקרא ישראל והוי"ה, ויש בו ג"כ מדריגה מן השכינה הנק' אדנ"י, לכך הוא יכול לייחד בין קבה"ו. וז"ש אין כלי מחזיק ברכה לישראל, שהוא ייחוד ב' מדות האמור, כי אם על ידי המדה שנק' שלום, כי בו נכללו ב' מדריגות הנ"ל כנזכר.
וכמו שהוא למעלה כך הוא למטה, שאי אפשר שיהי' יחוד בין סוף המדריגות שהוא עמי הארצות בסוד אדנ"י סוף המדריגות, ובין ראש המדריגה שהוא הת"ח שהם בתכלית השלימות בסוד ישראל עלה במחשבה (בר"ר א, ד), כי אם על ידי איש בינוני הממוצע בין ב' מדריגות הנ"ל, שיהי' בו מדה גרוע בסוד ולבוש פחותי ממדות עמי הארצות, וממדות הת"ח, וזה נקרא שלום סוד התכללות ב' מדות, ושפיר אמר אין כלי מחזיק ברכה לישראל אלא שלום.
וזה נלמד מהקדוש ברוך הוא כשנתן תורה לישראל, וחזר על כל האומ[ו]ת, ובא אל עשו, ושאל מה כתיב בה, ואמר לא תרצח, ולישמעאל לא תנאף, אמרו זה ברכתי, איני רוצה לקבל. ולישראל פתח במשפט, וז"ש (תהלים קמז, כ) לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום, עיין בזוהר. ולכאורה קשה, וכי הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו שפתח לו במצוה זו כדי שלא יקבלו, מה שאין כן לישראל.
ולפי הנ"ל אתי שפיר, שהקדוש ברוך הוא פתח בזה לטובתם, שלא מצא להם שום צד אחיזה בתורה רק מצד מצוה זו שהיא ברכתם על חרבך תחי' (בראשית כז, מ), ומזה נגזר שניתן רשות לבית דין לקטול, ופסיק טעמי בין לא לתרצח, וכמ"ש בזוהר (ח"ב צג:). ואף דשם משמע שניתן מתנה זו אח"כ, מ"מ התורה שהיא נצחית וכבר הי' פסיק טעמי אלפים שנה קודם בריאת עולם, וכמה פעמים כתיב מיתת בית דין בתורה, וע"כ מצד עשו הוא. וכן לישמעאל לא מצא לו אחיזה בתורה כי אם במצוה זו, אשר מצדה יכולין לקבל התורה, והם לא רצו, ונתנו מתנות לישראל שיקבלו, כי כולם אחוזים בכל התורה, כי ס' רבוא אותיות התורה הוא אחיזה לס' רבוא ישראל. וא"כ לישראל לא הי' צריך לפתוח בא' ממצות הנ"ל, ופתח במשפטים הצריכים לעת ההוא.
וא"כ אי אפשר לאדם לתווך השלום כי אם שיהי' כלול מן ב' מדות שבין ב' המדריגות, כי התורה היא כלי ממוצע בין העולם ובין הקדוש ברוך הוא, ובתורה נכלל מדריגות אפי' מדריגות עשו וישמעאל וה"ה שאר אומות, ומדות הקדוש ברוך הוא.
וז"ש ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום. כי תחלה בירך לעמו שיהי' שלום ביניהם, כמ"ש (שמות יט, ב) ויחן שם ישראל, שהי' באחדות. וכאשר אין בישראל שמבזין זה את זה, אז נתברכו בשלום מן האומות ג"כ, ונתנו להם מתנות שיקבלו הם התורה, ונק' התורה שלום שנכללה מן כל מדריגות כנ"ל, לכך נתברכו בשלום.
ושפיר חתם המשנה בזה, שישבח בתורה העוסקים בה לשמה, לייחד ולעשות שלום למעלה, ולמטה בין האומות ג"כ, ולהסיר ג' מיני גלות הנ"ל, ונעשה בן חורין, כי נק' חרות, וז"ש (קהלת י, יז) אשריך ארץ שמלכך בן חורין, שהת"ח שנק' מלכך עוסקין בתורה לשמה, שאז נק' בן חורין, אז אשרי ארץ, וק"ל כי קצרתי בסדור דברים.
•
מצוה - שמע ישראל יהוה אלהינו יהוה אחד (ו, ד) - מצות הייחוד. ובתיקונים (תכ"א) דף נ"ה ע"ב: ומסטרא דצדיק איהו יחוד דילה, דאיהו קוצא דאות ד' מן אחד, דקשיר בין א"ח ובין ד' וכו'.
להבין זה נ"ל דאיתא בתיקונים כמה פעמים, דאות יוד מן ד' שוי מן אחר אחד. והענין, דאות י' נק' טפה, הוא מן מוחא מן או"א, ואז נתפרדו הקליפות ממנה בסוד ושלהבת יה, כי כביכול מלכות הוא מתלבשת בתוך הקליפות בסוד ומלכותו בכל משלה (תהלים קג, יט), ואז אין זווג. מה שאין כן כשמקבלת הארה מן או"א, אז נתפרדו הקליפות ואז יש ייחוד וזווג. וז"ש ומסטרא דצדיק איהו יחוד דילה, ומפרש הטעם כי הוא קוצא דאות ד' י', סוד טפה המשכת מוחין מאו"א, ונתפרדו הקליפות, ואז איהו קשיר בין א"ח ובין ד'. וגם סוד גי"ד הוא זה - גמול דלים על ידי אות י' שהוא הטפה, והבן.
ובדרך מוסר נ"ל, ששמעתי ממורי שהאדם נקרא צדיק, בסוד צדיק יסוד עולם, כשיש לו תענוג גדול בעבודת ה', כי מבשרי אחזה אלוה. ונו"ה הוא מצד האמנה בו יתברך וכו', ודפח"ח. ולעיל זכרנו בזוהר כשיש אנפין נהירין אז מתערין כל דינין וכו', כי הקליפה הוא יגון ואנחה סוד אל אחר.
ובזה יובן, מסטרא דצדיק, העובד ה' בשמחה ותענוג גדול, אז יתפרדו כל פועלי און הנק' אל אחר, ויעשה קוצא לאות ד', וקשיר בין א"ח ובין ד', הכל על ידי השמחה ותענוג בפרט בסוד הייחוד האמתי, והש"י יכפר.
ובזה יובן בתיקונים דף ע"ב בסוף (ע"ב), ובדף נ"ח (ע"א), במה סתיר לה מני', בנקודה דאיהו קוצא דאות ד' וכו', י' דשד"י איהו קוצא דאות ד' וכו', והבן.