ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה וגו' ויקרבו ימי ישראל למות ויקרא לבנו ליוסף וגו' (מז, כח-כט). והספיקות רבו, ל"ל סיפור הזה בתורת ה' שהיא תמימה. ועוד איך שייך פרשה זו בכל אדם ובכל זמן. ועוד מה ענין ב' תוארים, יעקב ואח"כ ישראל. ועוד אצל חיים נזכר יעקב, ואצל מיתה ישראל, ואיפכא מסתבר, כי אין שלטון ביום המות (קהלת ח, ח), ושם ישראל מורה על שררה ושלטון.
ונ"ל, דשמעתי ממורי פירוש הפסוק ויגש אליו יהודא ויאמר בי אדוני וגו' (בראשית מד, יח), דאיתא בברכות (לב.) לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואחר כן יתפלל וכו', ובמסכת ע"ז (ז:) איכא דסבירא לי' איפכא וכו'. וביאר, דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, דכתב הרמב"ן כי כח הפעל במפעל, ובריאת העולם כולו כהדין קמצא דלבושי' מניה וביה, ובכל מיני צער שם יש ניצוץ הקדוש ממנו יתברך, אלא שהוא בתוך כמה לבושים, וזהו ענין ז' הנערות הראויות לתת לה מבית המלך (אסתר ב, ט). וכאשר יתן לב להבין שגם כאן הוא ית' אתו עמו, אז הוסר ונתגלה הלבוש, ונתבטל הצער וכו'. וזה שאמ' יסדר שבחו, שזהו שבחו שמלא כל הארץ כבודו, ובכל צרתם לו צער, אז לא צער ויתפלל, כי ממילא יתבטל הצרה אחר שיודע לסדר שבחו בענין הנ"ל, [בסוד תכין לבם תקשיב אזניך (תהלים י, יז) ששמעתי ממורי גם כן, עיין במקום אחר מזה]. ומר ס"ל יתפלל תחלה, והוא על ידי שמאמין שהשם יתברך שם הוא גם כן, ואז יוכל לסדר שבחו. ודפח"ח.
ובזה יובן ויגש אליו יהודא, הודאה ושבח לו ית', ויאמר בי אדוני, כי כל צער הוא בתוך שם זה, וכאשר יגש אליו הודאה ושבח הנ"ל, נתבטל הצער, ודברי פי חכם חן.
ובזה יובן ויחי יעקב בארץ מצרים, ר"ל מן המצר קראתי י"ה (תהלים קיח, ה), דהיינו שנתן לב להבין כי חי החיים שהוא נקרא יעקב, שבכל עקב ושפלות שם הוא ית' אשכון את דכא (ישעיה נז, טו), והוא בארץ מצרים, בכל מיני צער ומצר. והוא תואר י"ז שנה, מספר שם הקדוש אהו"ה גימטריא י"ז, שם של חסדים וגבורות, והטוב המגיע לאדם הוא החסדים, והצער הוא מצד הגבורות, א"כ שם שמו ית' שוכן, וזהו ויחי שנתבטל אז הצער כשנותן דעתו להבין זה, והבן.
•
עוד י"ל, ונבאר תחלה פסוק ישעי' (א, ה) על מה תכו עוד תוסיפו סרה וגו'. דשמעתי מהרב המגיד מו' מענדיל משל, שהי' שוטה אחד נתן פקדון ביד איש אחד, וכל שהיה מוסיף ליתן לו גרע חשבונו, עד שלבסוף אמר כמה אני צריך ליתן לך עוד שלא יהי' לי כלום אצלך וכו'. והנמש(ו)ל מובן, כי תכלית כל התורה והמצות לא ניתנו אלא כדי שיזכה לידבק בו ית', וכמ"ש ובו תדבק (דברים י, כ), וכמ"ש המפרש להרמב"ם בפ"ב מהלכות יסודי התורה (ה"א) וז"ל: כשיתבונן בהם תתאוה נפשו להדבק בו, ולא נתנו כל המצות אלא כדי שנגיע לזאת המדריגה, שנאמר (דברים ל, יט) ובחרת בחיים למען תחי' לאהבה את ה' וכו', יעו"ש.
וברבות השנים נתמעטו הלבבות להבין ולהשכיל ע"ד הנ"ל, רק לעשות מהתורה עטרה להתגדל בהם ולהתפאר בהם, וגם בעלי תשובה הוא להראות מעלתו, וכשלומד הלכה א' מתפאר מעט, וכשלומד יותר מתפאר יותר, וכשלומד פוסקים או קבלה מתגאה יותר, ונתרחק מהש"י כמ"ש בש"ס דסוטה (דף ה.) על גסי הרוח אין אני והוא יכולין לדור בעולם וכו'.
והנה הת"ח (המכתתון) [המכתתין] רגליהם לילך מעיר לעיר, כמ"ש בפ' וזאת הברכה (דברים לג, ג) והם תכו לרגלך וכו'. ובזה יובן, על מה תכו, יותר שמכתתין רגליהם לילך בישיבה ללמוד, עוד תוסיפו סרה - להתרחק ולסור מהש"י, וק"ל. [וז"ש (בראשית ג, טו) הוא יש[ו]פך ראש ואתה תשופנו עקב].
ובזה יובן ויחי יעקב, ר"ל כשהוא עקב ענוה אז הוא דבק בו ית' חי החיים, שנאמר אשכון את דכא (ישעיה נז, טו). מה שאין כן כשהוא מתפאר בתואר ישראל, לי ראש, לי נראה להיות ראש, שאני תלמיד חכם מקובל, אז ויקרבו ימי ישראל למות, כמו ששמעתי משל אחד, שביקש מלך אחד שיחיה לעולם, ונתן לו רפואה שיתרחק מהגאוה ויאחז במדת עקב ענוה ויחיה, וק"ל.
•
עוד י"ל, ונבאר ש"ס דשבת (קיח.) כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים, שנאמר (ישעיה נח, יד) אז תתענג על ה' והאכלתיך נחלת יעקב אביך וגו'. וכבר הקשו רבים למה יעקב דוקא.
ותחלה נבאר ש"ס דאבות (פ"ו מ"ד), כך היא דרכה של תורה וכו', ועל הארץ תישן וכו', אשריך בעה"ז וטוב לך לעה"ב. והקושיא מפורסמת, מה אושר בעולם הזה.
ונ"ל דשמעתי בשם הרב החסיד מוהרי"ל פיסטנר פירוש הפסוק (מלאכי ג, ו) אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם, דהתוספות (קדושין לא: ד"ה איסתייעא) הביאו משל לעני אחד שהלך בכד לשאב מים מבאר, ונפל הכד מידו לבאר, וצעק ובכה, עד שנזדמן שהלכה בת מלך בכד של זהב לשאב מים מאותו באר, ונפל הכד לבאר ג"כ, אז שמח העני, כי ע"י שיחפשו אחר הכד של זהב ימצאו כדו ג"כ וכו'. וז"ש (ישעיה סג, ט) בכל צרתם לו צר, כתיב באלף וקרי בוי"ו, שעל ידי שישתף השכינה בצערו, אז נושע הוא ג"כ עם השכינה, ואין צער כלל. ובזה יובן אני ה' לא שניתי, ר"ל ל"א שהי' ראוי לכותבו באלף, שניתי לכתבו בוי"ו, ועל ידי זה ואתם בני יעקב לא כליתם, ודפח"ח*ולי נראה דתיבת ישראל יש לו ב' פירושים, א' שי"ר א"ל כמ"ש בכתבים כוונת קריאת שמע (פע"ח ש' הק"ש פ"י) שהוא חסדים וגבורות יעו"ש. ובדרך לבוש שמעתי בשם הרבני מו' נח, שמצד הגבורות מכיר שפלותו וחסרונו, ומצד החסדים שיודע חסד אל וגדלותו באין סוף ותכלית וכו'. פירוש ב' ל"י רא"ש משמע שאינו מכיר ערכו ושפלותו.
והנה לפירוש א' נשתנה מן ל"א א"ל חסד, וז"ש אני ה' מצד הרחמים לא, שניתי סדרי שיהי' א"ל, ועי"ז אתם בני יע"קב לא כליתם, ר"ל לפי שהי' עקב ענוה, להיות מכיר ערכו ושפלותו, לכך לא כליתם, וכמ"ש התוספות במס' ברכות (יז. ד"ה ונפשי) ונפשי כעפר תהי', מה עפר מבלה הכל וכו', יעו"ש..
והנה הרב בעללות אפרים (מאמר קמא) כתב, כי מדת הסתפקות גם כשמונח על הארץ הוא ישן מיד, מה שאין כן באחרים וכו'.
וכיוצא בזה שמעתי, אמת משל היה, בעשיר אחד מליטא, שהי' הולך בדרך עם סוחרי מדינתינו, ובמלון הם הציעו כרים וכסתות, והוא הי' מונח בארץ לישן, רק המרדעת תחת ראשו, והי' ישן מיד, מה שאין כן הם. ושאלו פיו מהו זה, והשיב כי מה שיש לו הוא שלו ומניח לו לישן, מה שאין כן הם מה שיש להם אינו שלהם וכו', ודפח"ח.
ולי נראה הטעם, שזה העושר עיקר תענוגו בעשרו הוא בביתו שהכל שלו, ויותר שממעט בתענוגיו בדרך וממעט ההוצאה, ירויח בסחורה יותר להתענג יותר בביתו. מה שאין כן הם בבואם לביתם יחטפו הבעלי חובות, זה חומס וזה רומס, ואין כל תענוגיו רק בדרך שאינו בביתו, ואם ירבה בשינה אימתי יתענג, מה שאין כן העושר שהכל שלו, וכנ"ל.
וכך הוא בנמש(ו)ל, מי שטרח בערב שבת, בעולם הזה, כדי שיאכל בשבת בעולם הבא, וכל תענוגיו שם לעולם הבא, א"כ כל מה שממעט בכבודו ובתענוגיו בעה"ז, יהי' מופנה מכל צד להרויח בסחורתו בעה"ז, שיסגל תורה ומעשים טובים לעולם הבא להתענג שם בשבת שכולו שבת. מה שאין כן מי שהוא בעל חוב, שחייב בחטאיו, וכל תענוגיו בדרך בעולם הזה, כי אין לו שום בית שיתענג שם בביתו בעולם החיים הנצחי בלי גבול ומצר, רק בעולם הזה שיש לו גבול ומצר.
ובזה יובן, כך היא דרכה של תורה וכו', ועל הארץ תישן וכו', אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא. ר"ל, באדם שעושה הכנה לעצמו שיהי' לו כל טוב לעולם הבא, כי שם ביתו העיקרי, א"כ לדידי' אשריך בעה"ז, בין בעקו ובין ברווח לשמחה יחשב לו, ואשריך בעה"ז כי גם על הארץ תישן בקל כדי שימעט מהנאתו מכבודו בדרך, שיתענג יותר בביתו, וק"ל.
ובזה יובן כל המענג את השבת, שכל תענוגיו דווקא לעולם הבא שכולו שבת, ומואס בתענוגי עולם הזה שהוא ערב שבת, לפי שיש לו גבול ומצר, לכך נותנין לו ג"כ נחלה בלי מצרים וכו'. וז"ש והאכלתיך נחלת יעקב אביך וכו', כי יעקב סובל ב' פרושים, וכל אחד נמשך מחבירו, אחד לקבל שכרו בעקב לעולם הבא, וכמ"ש רש"י (דברים ז, יא-יב) והי' עקב סמוך לפ' היום לעשותם וכו'. ב' לשון עקב ושפלות. וזה נמשך מזה, לפי שעושה עיקר מעה"ב, כי שם ביתו, לקבל תענוגיו ושכרו שם בעקב, מה שאין כן עה"ז נחשב לדרך, שממעט מכבודו והנאתו להיות שפל ונבזה, כדי למעט הוצאה בדרך, וירויח בסחורתו יותר, לכך והאכלתיך נחלת יעקב אביך דוקא, וק"ל.
ובזה יובן ויחי יעקב בארץ מצרים י"ז שנה, ר"ל אצל חיים נזכר תואר יעקב, שהוא הגורם חיים בעולם הזה שנקרא ארץ מצרים, שכל תענוגיו יש לו גבול ומצר, לכך מסתפק במועט, לפי שכל תענוגיו לעולם הבא שהוא בעקב, ובעולם הזה עושה עצמו עקב ושפל, וזהו הגורם חיים, שמקבל מאהבה בין החסדים ובין הגבורות, ששם קדוש של חו"ג הוא עולה מספר י"ז כמנין טוב. וזהו אשריך בעה"ז, שהכל טוב בעיניו כמו נחום איש גם זו לטובה (תענית כא.). מה שאין כן כשהוא מרים ראש להתגדל, אז ויקרבו ימי ישראל למות, כי הגאוה גורם מיתה, כנזכר במשל מלך שביקש רפואה שיחיה לעולם, ונתן לו רפואה להתרחק מהגאוה וכו' יעו"ש, וק"ל.
ועפ"ז נבאר פ' ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה וגו' (מז, כח-כט). ותחלה נבאר פסוקי שיר השירים (ג, ב-ה) אקומה נא ואסובבה בעיר בשווקים וברחובות אבקשה את שאהבה נפשי בקשתיו ולא מצאתיו, מצאוני השומרים וגו' כמעט שעברתי מהם עד שמצאתי את שאהבה נפשי וגו' השבעתי אתכם וגו'. וכבר בארתי זה כמה פעמים.
וכעת נ"ל, דאיתא בתהלים סימן י"ו (ח-יא) שויתי ה' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט לכן שמח לבי וגו', עד תודיעני אורח חיים וגו'. וקצת פסוקים אלו בארתי, דאיתא בפ"ט דברכות (ס:), אמר רב הונא וכו' לעולם יהא אדם רגיל לומר כל דעבדין מן שמיא לטב, כי הא דרבי עקיבא אזיל באורחא וכו'. והקשה מוהרש"א, הא דלא מייתי הך דסדר תענית (כא.) עובדא דנחום איש גם זו לטובה. ומשני אפשר דניחא לי' לאתויי הך לישנא כל דעביד רחמנא וכו', דתולה הכל בהקדוש ברוך הוא, וק"ל, עכ"ל.
ויש להבין, וכי סלקא דעתך שיש דבר אחד בעולם שאינו מהקדוש ברוך הוא, כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, ובודאי נחום איש גם זו הי' תולה הכל בהקדוש ברוך הוא ג"כ, ואם כן היינו הך, והדרא קושיא דה"ל להביא הך דנחום איש גם זו.
ונ"ל דכל אחד הוא ענין בפני עצמו, כי כאן נלמד שיהא אדם רגיל לומר כל דעבדין מן שמיא לטב, היינו גם שהיא רעה, רק סופו יהי' לטובה וז"ש לט"ב. ולכך מברכין על הרעה ברכה מיוחדת, דאל"כ הי' ראוי לברך בזה ג"כ הטוב והמטיב, כסברת הרי"ף שם, אצ"ל כאמור. מה שאין כן ממעשה דנחום נלמוד ענין אחר, שהכל תלוי במקבל, שאם מקבל לאותו דבר שאירע לו לטובה, נעשה באמת טובה מיד. והוא דקשה לנחום דנקרא גם זו, כדאיתא בפ"ג דתענית (כא.) דשדרו על ידו דורן לבי קיסר מפטאמאן סיפטא דאבנים טובות ומרגליות, וגנבו ומלאו עפר, למחר כי חזא אמר גם זה לטובה, כי מטו התם בעי מלכא לקטלינהו לכולהו, אמר מחייכי בי יהודאי, אתי אליהו וכו'. ויש לתמוה(ו) אחר שראה נחום שגנבו ומלאו עפר, איך הלך בזה לקיסר לסכן כל היהודים ולסמוך על הנס.
וצ"ל דבארתי מה ששמעתי ממורי ש"ס דמכות (כד.), בא חבקוק והעמידן על אחת וצדיק באמונתו יחי' (חבקוק ב ד) יעו"ש. וההיפך מזה, הרבה עשו כרבי שמעון בר יוחאי ולא עלתה בידם (ברכות לה:), וכמבואר לעיל. ונחום איש גם זו באמונתו יחיה, שהי' מאמין אמונה שלימה שזו לטובה, וכך נעשה באמת, ואין זה אצלו נס כלל, והיה סומך על בטחונו ואמונתו וכך עלתה לו.
וזה נראה לי פירוש הש"ס (ברכות ס.), משמועה רעה לא יירא, כשהוא נכון לבו בטוח בה' (ע"פ תהלים קיב, ז). ונדרש מרישא לסיפא ומסיפא לרישא, כמו שכתבתי מזה בריש הספר יעויין שם.
ובזה יובן שויתי ה' לנגדי תמיד, כי שויתי ועשיתי רחמים שם הוי"ה גם מדבר שהוא לנגדיי מצד שמאל, איזה מאורע שאירע לו קיבל לאותו דבר נגדיי לטובה כאלו שהוא מימין, וז"ש כי מימיני לא אמוט, שקיבל הכל לטובה, ואז נעשה באמת טובה, וז"ש לכך שמח לבי, גם בדבר שמאלי ששם הלב. ויגל כבודי, אין כבוד אלא תורה (אבות פ"ו מ"ג), שאוכל ללמוד בשמחה. וגם בגשמי, מאחר שמקבל הכל בשמחה, ואינו שונא לשום אדם גם שהרע לו, ויוכל להנצל מג' דברים הקנאה והתאווה והכבוד שמוצ[י]אין את האדם מן העולם (אבות פ"ד מכ"א), וכמבואר בפירושי התורה. ומי שאין בו קנאה בשרו ישכון לבטח, שאין רימה שולטת בו, שנאמר (משלי יד, ל) ורקב עצמות קנאה, ודרשו חז"ל (שבת קנב:) וכו'.
כי לא תעזוב נפשי לשאול, ר"ל בזה שמכניע תמיד השמאל בימין, שאומר גם זו לטובה ומקבלו באהבה, והחומר נעשה צורה, אז לא תעזוב נפשי, אנשי החומר שלי, לשאול, כדי שלא תתן חסידך לראות שחת, לעבור דרך גיהנם להעלות הרשעים משם, וכמ"ש הרי"ף בש"ס ולא עוד שיש לפנינו ב' דרכים (עי' ברכות כח:), כי עוברי בעמק הבכה וכו' (תהלים פד, ז) יעו"ש. רק תודיעני אורח חיים, ר"ל דרך הישר לגן עדן הנקרא אורח חיים, וק"ל*ובזה נ"ל לבאר מצוה לשמוע מכל בית דין שיעמוד לישראל בכל זמן, שנאמר (דברים יז, יא) ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה לא תסור מהדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל, ודרשו בספרי (שופטים סי' יא) אפילו אומר לך על ימין וכו'. וי"ל וכי סלקא דעתך לשמוע לו על אסור שהוא שמאל, כשהוא אומר מותר שהוא ימין, וכיוצא בזה.
ונ"ל שיש יכולת לעשות מהשמאל ימין, כמו נחום איש גם זו, על ידי שקבל באהבה ואמר גם זו לטובה, אז נעשה טובה באמת. וז"ש ועל המשפט [זהו דברי מוסר כנודע] אשר יאמרו לך תעשה וגו', שיאמר לך על שמאל שהוא ימין, באמת נעשה כך וכנ"ל, וה"ה לאינך, כי יש ג' קוין, וזה שמחשב כאן ג' בבות, והבן.
עוד י"ל, גם בענין המשפט והדין שייך זה ג"כ, דהקושיא מפורסמת מה שאמרו חז"ל (עירובין יג:) אע"פ שאלו אוסרין ואלו מתירין אלו ואלו דברי אלדים חיים, וכי אפשר זה. ושמעתי כי בששה קצוות יש ימין ושמאל, מה שאין כן בג"ר הכל אחדות א', וז"ש אלו ואלו דברי אלוקים חיים הנק' בינה, סוד ג"ר, והבן.
והנה נודע כי הבית דין הם סוד ג' רישין, וכאשר שמעתי ממורי, עיין בקונטרס אחרון. א"כ כל בית דין מישראל יכול להעלות בשרשן לעשות מן שמאל ימין, ונעשה הכל אחדות א', מזה נ"ל (ע' דברים יז, ח) כי יהי' ריב בשעריך וקמת ועלית וגו', כי בו' קצוות הוא ריב, מה שאין כן כאשר קמת ועלית אל ג"ר, הכל אחדות א', והבן..
ובזה יובן, אקומה נא ואסובבה בעיר בשווקים אבקשה את שאהבה נפשי, לקבל מדריגה תחתונה שהיא בעשי' הנק' נפשי בשמחה, ולא מצאתיו. מצאוני השומרים וגו' שהם המעכבים כנודע. כמעט שעברתי מהם עד שמצאתיו את שאהבה נפשי, שבא אח"כ למדריגה זו של נחום איש גם זו וגו'. השבעתי אתכם אם תעירו וגו', קודם זמנו, כי אי אפשר לבוא לסימן העליון עד שבא סימן התחתון (נדה מח.), כסדר המדריגות, תחילה בטבע ואח"כ למעלה מהטבע, והבן.
עוד י"ל, על דרך ששמעתי ממורי על פסוק כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה (קהלת ט, י), לייחד קודשא בריך הוא ושכינתי' וכו'. וכן ענין תרי בדחי וכו' (תענית כב.). וז"ש אסובבה בשווקים וברחובות אבקשה את שאהבה נפשי, לקשר המעשה שהיא נפש דעשיה מלכות עם מדריגת האהבה שהיא ת"ת, ונק' יחוד קב"הו, כמו שעשו תרי בדחי וכו', ולא מצאתיו, כי מצאוני השומרים הם המבלבלים המחשבות, וכאשר שמעתי בשם הרב המגיד מו' מנחם על נהרות בבל וגו' (תהלים קלז, א), כי נהורין עליונים הם המחשבות, נתבלבלו, ונשארו שם יושב' גם בכינו בזכרנו את ציון, מה שעשו ציוני' וכו', ודפח"ח. כמעט שעברתי מהם מבלבול המחשבות ומצאתי את שאהבה נפשי מדריגה זו, רק השבעתי אם תעירו קודם זמנו מדריגה זו, כמו שכתבתי ושבית שביו (דברים כא, י) יעו"ש, והבן.
ובזה יובן ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה, מספר טו"ב, ור"ל גם שהי' במיצר מ"מ הי' חי, על דרך ותחי רוח יעקב אביהם (בראשית מה, כז), על ידי השמחה, וה"נ ויחי יעקב, גם כשהי' בעקב ושפלות בארץ מצרים כמו מן המצר קראתי י"ה (תהלים קיח, ה), והטעם כי היה י"ז שנה מספר טו"ב, שקיבל הכל בטוב, ונעשה טוב באמת, והבן.
•
עוד י"ל, ונבאר הקושיא שהוקשו ויחי יעקב וגו', ויקרבו ימי ישראל למות, איפכא מסתברא.
ונראה לי, דאיתא במשנה דאבות (פ"ד מ"ד), מאוד מאוד הוי שפל רוח בפני כל אדם שתקות אנוש רמה. ופירש הרמב"ם (הל' דעות פ"ב ה"ג) הענין על דרך המיצוע.
והחסיד מוהר"י יעבץ בפ"ד אבות (מ"ד) סותר הרמב"ם, ומביא פירוש אחר, ודקדק, דהוה לי' למימר לנוכח שתקותך רמה, כמו שהתחיל לנוכח הוי שפל רוח וגו'. ופירש כי יש ב' מיני גאוה, וכנגדו ב' מיני שפלות, א' החושב כי לו נאה הכבוד שיכבדוהו הכל, והוא לא יכבד לאדם וכו'. ב' המבזה אנשים ומחרפן ומגדפן מאפס ותהו נחשבו לו וכו'. ובאמת ב' דברים אלו הסתירה בצדן וכו'. וז"ש מאוד מאוד הוי שפל רוח, ר"ל אם יבזוך אחרים לא תחת מהם ומגדופיהם, ונתן סבה שתקות אנוש רמה, כי אותו האנוש העריץ אשר חרפוך, מחר תאכלנו רמה, [וכאלו הוא עכשיו רמה, שכל העומד לכך וכו'] ומה לך ולחרפתו וכו' והוא לשון הנביא (עי' ישעיה נא, ז) אל תראו חרפת אנוש ומגדופיהם אל תחתו וגו'.
ודע כי המופת המובהק על האדם אם השם יתברך לנגדו תמיד, שזה פרי כל התורה, שנאמר (דברים י, כ) את ה' אלדיך תירא וגו' ובו תדבק וגו', הוא השפלות, וההיפך הגאוה. ומשל לב' בני אדם, אחד דר בכפר ויש לו אלף זהובים וכו', והשני דר בכרך וכו' יעו"ש, כך מי שהוא רחוק מהשם יתברך וממלאכיו ומחסידיו, מתגאה על שלמטה ממנו.
אמנם זה נראה לי פירש הפסוק שויתי ה' לנגדי תמיד, לכך מימיני בל אמוט (תהלים טז, ח). ר"ל גם שאני הולך לימין, הכל הוא נגד מה שלמעלה ממנו לאין חשוב, וזה גורם בל אמוט לירד למטה. היפך מי שהוא רחוק מהשם יתברך ומחס[י]דיו וכו', שהוא מט לירד מטה מטה. לכך שמח לבי ויגל כבודי אף בשרי וגו', ר"ל גם שהחומר והצורה הם ב' הפכים, וכמ"ש האלשיך (פינחס כה, יב) בריתי היתה אתו החיים והשלום (מלאכי ב, ה) יעו"ש, מה שאין כן עכשיו כאשר שויתי ה' לנגדי וגו', מלבד ששמח לבי משכן הרוח, ויגל כבודי ל"ב נתיבות חכמה הנקרא כב"וד, משכן המוח והנשמה, שהם השייכים אל הצורה, אלא אף בשרי שהוא החומר, ישכן לבטח - שאינו מתנגד אל הצורה מחמת מורא ה' יתברך לנגד עיניו תמיד. ובזה לא תעזוב נפשי, המתלבש בחומר, לירד לשאול, ולא תתן חסידך כנ"ל, וק"ל.
אמנם הצדיקים אשר הש"י לנגדו תמיד, ישפלו את עצמם עד עפר, כי בהביט במעלת הש"י ובמלאכיו ובחסידיו יהי' נבזה בעיניו נמאס וכו', יעו"ש.
העולה מדבריו, כי יש מופת מובהק אם הוא דבק בו יתברך שהוא חי החיים, השפלות, וההיפך הגאוה. וגם זכרנו לעיל משל במלך שביקש רפואה שיחי' לעד, ונתן לו רפואה להתרחק מהגאוה, יעו"ש.
ובזה יובן ויחי יעקב, ר"ל מה שנקרא חי שדבק בחיים, הוא על ידי מדריגת יעקב, שהיה לו מדריגת השפלות ועקב. מה שאין כן תואר ישראל המורה על שררה וגאוה, בזה אמר ויקרבו ימי ישראל למות וגו', מה שאין כן על ידי מדריגת השפלות הי' נקרא חי, כי דבק בו יתברך חי החיים.
והנה מלבד חיים נצחיים בעולם הבא שיש לו בעקב, אפילו חיי עולם הזה הנק' ארץ מצרים שיש בו גבול ומצר, גם כן זכה להיות חי בארץ מצרים מצד שבע עשרה שנה שהוא מספר שם קדוש אהוה שם הדעת הכולל חסדים וגבורות, ויורד ביסוד ונמתק, בסוד אלה תולדות יעקב יוסף (בראשית לז, ב), שזכרנו לעיל ענין חסדים וגבורות, שהיא שפלותו של עצמו ומעלת הש"י, ודי בזה והש"י יכפר.
•
בפסוק ויאמר ישראל אל יוסף הנה אנכי מת והיה אלדים עמכם והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם, ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי (מח, כא-כב). והנה ב' פסוקים אלו בלתי מקושרים אל הקודם. וגם להבין תואר ישראל כאן. וגם שייחד הדבר אל יוסף מה ששייך לכולם. וגם להבין תואר האמורי. וגם בחרבי ובקשתי, פירש רש"י בחכמתו ותפלתו, שכל זה תמוה(ו).
ונראה לי, דזכרתי כי תואר יעקב מורה לשפלות ועקב, ותואר ישראל הוא מורה שררה וגסות רוח. וזה נראה לי פירוש הפסוק אלה תולדות יעקב יוסף (בראשית לז, ב), ר"ל כי בחינת יעקב שהיא שפלות, מוליד בחינת יוסף, לומר אסף אלדים את חרפתי (בראשית ל, כג), שהוא מאסף כל חרפה וחסרון דורו בעצמו, וכנ"ל.
ובזה יובן, ויאמר ישר"אל אל יו"סף דייקא, הנה אנכי מת, ר"ל כאשר יכלה בחינת גסות הרוח מישראל תואר שררה, וזה נקרא מיתה שירד ממדריגה ראשונה, גם שהיא עלי' מכל מקום נק' מיתה על מדריגה זה. ואז והיה אלדים עמכם, כי אשכון את דכא, וזה יהי' סבה והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם, וכמ"ש המפרש בתיקונים וישלח מלאך ויוציאנו וגו' (במדבר כ, טז) ר"ל על ידי ששלח מלאך היא השכינה להיות בגלות עמנו, על ידי זה ויוציאנו.
וזה נראה לי פירוש הש"ס דחלק (סנהדרין צח.) אמר זעירי אמר רבי חנינא אין בן דוד בא עד שיכלה גסי הרוח מישראל שנאמר (צפניה ג, יא-יב) כי אז אסיר מקרבך עליזי גאוותך וגו' והשארתי בקרבך עם עני ודל וחסו בשם ה' וגו'. וכתב הר"ם מקוצי (סמ"ג מל"ת מצוה סד) דאינו עני ממש רק ענוותן וכו'. והטעם, כי כל זמן שיש גסי הרוח אין השכינה עמהם, כי אין אני והוא יכולין לדור בעולם כדאיתא בפ"ק דסוטה (ה.), מה שאין כן כשיהי' עניו ושפל רוח, אז השכינה יהי' עמכם, ויקויים הבטחת אבינו יעקב והיה אלדים עמכם, אז והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם, וק"ל.
וזה נראה לי כוונת הפסוק ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ וגו' (ישעיה ס, כא). ר"ל כי הצדיק נקרא חי על ידי השפלות, כי הוא מופת המובהק כנ"ל, ואז מקיים נפשו כעפר לכל תהיה (ברכות יז.). ובזה יובן כי מצינו מעלת השפלות באומה ישראלית יותר מכל האומות, כמפורש בפסוק (דברים ז, ז) לא מרובכם מכל העמים וגו', כי אתם המעט מכל העמים, הממעטין עצמם, אברהם אמר (בראשית יח, כז) ואנכי עפר ואפר וכו' (חולין פט.). וז"ש ועמך כולם צדיקים, ונקרא חי. והטעם, כי לעולם יירשו ארץ, שירשו בחינת מדריגת ארץ שהיא השפלות להיות עפר ואפר, והוא המופת הגדול כנ"ל, וק"ל.
וז"ש והיה אלדים עמכם, שאתם כולכם צדיקים, וירשו גם כן ארץ עליונה השכינה, להיות דבוק בצדיק, לכך והשיב אתכם וכו', כאמור.
ולפי שהי' יוסף מיוחד במדריגת צדיק יותר מכל ישראל, כי בכללות ע' אומות נק' ישראל צדיקים, כי ממעטין עצמם יותר מהם וכנ"ל, ובפרטות אומה ישראל נקרא יוסף צדיק, ומגיע לו ב' חלקים, בסוד (בראשית מא, לו) והי' האוכל לפקדון לארץ, כמבואר בספרי קבלה, לכך ואני נתתי לך שכם, אותיות ש"מך, הברית ועטרה הם יוסף ורחל קשורים יחד, והוא אחד על אחיך.
אשר לקחתי מיד האמרי בחרבי ובקשתי, דכבר כתבתי בענין ב' מרגלים חרש לאמר (יהושע ב, א), שהוא היצר הרע ויצר הטוב, שהיצר הרע הוא אמורי - לוחש והומה תמיד לפתות האדם וכו', מה שאין כן היצר הטוב הוא חרש ושותק וכו', יעו"ש.
ולהנצל מיצר הרע הוא בא' מג' דברים שהתקין יעקב את עצמו נגד עשו, לתפלה ולדורן ולמלחמה. ובארתי שם כי בתפלה יש דורן ומלחמה, שהוא להלחם נגד מחשבות זרות עד שיקשר כל א' בשרשו, כאשר קבלתי ממורי בכל ג' קוין וכו', ואז מקבל בדורן זה של המחשבה שהי' זרה ונתקרבה בשרש הקדושה אל אבינו שבשמים וכו' יעו"ש. וכל זה נקרא בחכמה שהיא המחשבה.
ועוד יש בחינת בקשה, על פי שבארתי פסוק באלוני ממרא (בראשית יח, א), שהיצר הרע הוא עושה עצמו כעבד מורד באדונו, והולך לכבוש מדינות לנסות בני אדם, עד שבא למדינה והרגישו בזה, ובקשו ממנו, והניח המדינה והלך לו וכו', יעו"ש.
והוא כלל גדול לאיש הצדיק שלוחי דמטרוניתא, איך יתנהג עם היצר הרע הנקרא אמורי, לפעמים בחרבי ולפעמים בקשתי.
וז"ש ואני נתתי לך, ר"ל ואני בחינת מדריגת התפלה שהיא קול יעקב, ויעקב הכולל חג"ת, להעלות דרך ג' קוין, נתתי לך - למדריגת צדיקיא דאינון שלוחי דמטרוניתא. שכם אחד על אחיך, שהם המוני עם המתפללין כמצוות אנשים מלומדה, שאינם צריכין לזה, רק אתה וכיוצא בך צריכין לזה, שהוא אשר לקחתי נצוצי הקדושה במעלת התפלה, מיד האמורי הם המחשבות זרות שהיו בקליפה תחת יד עשו, ולקחתי ממנו בחרבי ובקשתי כנ"ל, והבן.
ובזה נבאר כל פרשת התשובה בפרש' נצבים (דברים ל, א-י), והי' כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה וגו' והשבת אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך וגו' ושבת עד ה' אלהיך וגו' ושב ה' אלדיך את שבותך ורחמך ושב וגו', וכל הפרשה כולה. והענין, כי להעלות המחשבות זרות הוא דרך ג' קוין, וצריך לתת לב על כל מחשבה זרה מאיזה קו היא, להעלותה בשרשה, וג' קוין אלו נק' אבות כנודע. והנה כי הקליפה נקרא קללה, שהיא המחשבה זרה, והיא הגלות השכינה בתוך עמקי הקליפות, וז"ש קרבה אל נפשי גאלה (תהלים סט, יט), ר"ל להעלות חלקי הנפש שהיא נצוצי השכינה מתוך הקליפה אל הקדושה נקרא גאולה, וכאשר שמעתי ממורי שצריך להתפלל על גלות נפשו רוחו ונשמתו שאצל יצר הרע וכו', ודפח"ח.
ובזה יובן, והיה כי יבואו עליך וגו' והקללה וגו' והשבות אל לבבך, ר"ל שיתן לב להבין ענין המחשבה זרה בכל הגוים אשר הדיחך ה' שמה, באיזה קו יוכל להעלותה, וז"ש ושבת עד ה' וגו', ואז ושב, הכתיב גאולה לעצמו כביכול. והביאך ה' אל הארץ אשר ירשו אבותיך, נוצר תאנה יאכל פריו (משלי כז, יח), שהעלה בג' קוין עד מקום הנק' אבותיך, ניצוצי השכינה הנק' ארץ, לכך והביאך ה' אל הארץ אשר ירשו אבותיך, והרבך מאבותיך דייקא, וכל הפרשה יובן ממילא וק"ל.
עוד, אם יהיה אלדים עמכם, לקיים שויתי ה' לנגדי תמיד (תהלים טז, ח), שיהי' מהרהר בתורה, כאשר זכרתי המפנה לבו לבטלה (אבות פ"ג מ"ד), יעו"ש. אז ודאי והשיב אתכם וגו', כאשר זכרתי ביאור פסוק (בראשית כח, כ) אם יהיה אלדים עמדי, ודאי ושמרני וגו', וק"ל.