וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל ויאמר אליהם בן מאה וגו' (לא, א-ב). והספיקות זכרתי במקום אחר, יעו"ש.
ונ"ל דבארתי ש"ס דסוטה (ב.) כד פתח ריש לקיש בסוטה אמר הכי, אין מזווגין לאדם אשה אלא לפי מעשיו וכו'. והעולה משם, כי הרוצה לפתוח פיו במוסר, יש לחוש שידבר סרה על ישראל, כמו בצאת(ו) רשב"י מן המערה בכל מקום שהיה מסתכל וכו', ויצא בת קול חזרו למערה וכו' (שבת לג:). אך כשיתן לב לישא ק"ו מה הוא שיושב על הספר, מ"מ בצאתו מהספר וכו', כמו שכתבתי בפ' שופטים יעו"ש, מכל שכן המוני עם וכו'. וז"ש אין מזווגין לאדם אשה אלא לפי מעשיו, אין להתרעם על דורו, כי הוא עצמו הגורם.
וז"ש (ויקרא יט, יז) הוכח לעצמך, ואח"כ תוכיח לחברך, ובזה ולא תשא עליו חטא, להשליך עליו החטא ולהוציא את עצמו מהכלל, רק ישתף את עצמו עמהן.
ובזה יובן וילך משה וידבר, ר"ל כשדבר דברי תוכחה הלך משה עצמו עמהם, ששיתף את עצמו עמהם כאמור, וממנו ילמדו לעשות כן בדרך זה. כמו שעשה ג"כ שמואל הנביא, כנזכר בירושלמי (תענית פ"ב ה"ז) שלבש חלוקן של ישראל ואמר חטאתי, יעו"ש וק"ל.
עוד יש לומר, דכתב האלשיך אלה הדברים אשר דבר משה (דברים א, א), שלחשובי הדור דיבר קשות, מה שאין כן להמוני עם וכו'. וכן מצינו במתן תורה (שמות יט, ג) כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל וכו'.
ובזה יובן וילך משה, שהלך לכל א' לפי מדריגתו - וידבר את הדברים האלה שהוא קשות, אל כללות הצדיקים שכל אחד כולל כל ישראל כנודע. ויאמר אליהם, שהם המוני עם וק"ל.
עוד י"ל, כי ביארתי משכיל על דבר ימצא טוב (משלי טז, כ), כי התורה סתום וגליא וכו' יעו"ש. ודיבור הוא בהכרזה, מה שאין כן אמירה בחשאי.
ובזה יובן, וילך משה לכל א' לפי בחינתו. וידבר חלק הנגלה אל כל ישראל בכלל, מה שאין כן חלק הנסתר ויאמר בחשאי, אליהם הראוים לכך, וק"ל.
עוד יש לומר, דכתב האלשיך בפ' קדושים (ויקרא יט, לב) והדרת פני זקן, שביאר פסוק (איכה ה, יב) שרים בידם נתלו פני זקנים לא נהדרו וכו', יעו"ש.
ואני ב[י]ארתי, דאיתא במסכת שבת (נה.) ה' במשפט יבוא עם זקני עמו ושריו וכו' (ישעיה ג, יד), על זקנים שלא מיחו בשרים וכו'. ובזה מבואר ב' מאמרי ש"ס דשבת (קיט:) לא חרבה ירושלים אלא שלא הוכיחו זה את זה וכו'. א"ר יהודא לא חרבה ירושלים אלא שביזו תלמידי חכמים וכו'. שזה נמשך מזה, על שלא הוכיחו זה את זה, כי התלמידי חכמים היו מבוזין ואין דבריהם נשמעין, וק"ל.
והנה התלמידי חכמים אוחזין בידם להשיבן, כמ"ש בזוהר (ח"ב קכח:) זכאה מאן דאחיד בידא דחייביא, אלא שהקליפות אוחזין בידם ג"כ, כמו שכתבתי אין מוציאין יד"י חובתן וכו' (ר"ה פ"ג מ"ח) יעו"ש.
ובזה יובן, שרים בידם נתלו, שזה מושך הילך בידו להחזירן בתשובה להקדושה, והקליפות מושכין בידם הילך, ונשארו תלוין באויר. וז"ש שרים בידם נתלו, והטעם וכי לא הי' כח בזקנים להוציאן יד"י חובתן מיד הקליפות. וביאר כי הטעם מפני שלא היו רוצין בזה, כי פני זקנים לא נהדרו, על דרך (שבת קיט:) כל המבזה ת"ח אין רפואה למכתו, ששמעתי מהרב המגיד, ודפח"ח, ולא היו רוצין לדבק א"ע לזקנים, שיוציאו אותן מידי הקליפות, וק"ל.
העולה מזה, כי על ידי הדביקות שמדבק את עצמו אל התלמיד חכם, והתלמיד חכם גם כן מדבק את עצמו עמו על ידי הדעת שהוא בסוד (בראשית ד, כה) וידע אדם את חוה (בראשית ד, כה) עמו, וזהו זכאה מאן דאחיד וכו'.
ובזה יובן וילך משה בחי' הדעת והדביקות, עם דברי תוכחתו, שהוא ממש דאחיד בידא דחייביא להעלותן, ובסוג זה דיבר את הדברים האלה אל כל ישראל, וזהו נק' אמירה בחשאי בסוד הדעת, וז"ש ויאמר אליהם, והבן.
ובזה נ"ל לבאר שיעור שופר שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן (ר"ה כז:), עיין מה שכתבתי מזה במקום אחר. ודאי זכאה מאן דאחיד בידא דחייביא, אך צריך שישגיח על עצמו תחלה, וכמ"ש הרב החסיד מוהרי"ל פיסטנר פירוש הפסוק (תהלים לב, ו) רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו, כי הטובע בנהר וחבירו רוצה להצילו, הוא מושך אותו אליו וכו'. ובזה יובן שיעור שופר, להחזיר אחרים למוטב, לאחוז בידם, ובתנאי שיראה לכאן - על עצמו, ולכאן - על אחרים, וק"ל.
עוד יש לומר, דבארתי פ' המלך, לא תוכל לתת עליך איש נכרי (דברים יז, טו), על פי משל שכ' בחובת הלבבות (שער עבודת האלהים פ"ט), שהי' מנהג במדינת הודו לעשות איש נכרי מלך על שנה וכו', יעו"ש. ובזה יובן שיראה לכאן כשהוא בעולם הזה, לעשות הכנה לעולם הבא וז"ש ולכאן, כמ"ש (פסחים נ.) אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו, וק"ל.
ונבאר ש"ס דראש השנה (כז:) הכניס שופר תוך שופר, אם קול פנימי שמע יצא, ואם קול חיצון שמע לא יצא. כי נודע סוד (משלי ג, ו) 'בכל דרכיך' הגשמיים 'דעהו' להש"י שהוא מלובש בתוך כל הדברים, וכמ"ש (משלי טז, כ) משכיל על דבר ימצא טוב, כי הש"י הכניס הרוחני בתוך הגשמי, וכמ"ש רמ"א באורח חיים (סי' ו) מפליא לעשות, שקשר הרוחני בגשמי והוא פלאי.
ובזה יובן, הכניס שופר הרוחני של עולם הבא, בתוך שופר הגשמי של עולם הזה. ואם קול פנימי שמע, שהוא מבין לכוין בעוסק בגשמי אל הפנימי, יצא ידי חובתו, שכוונתו לטובה. ואם קול חיצון שמע, לא יצא ידי חובתו, וצריך לחזור בגלגול עד שיכווין כנ"ל, וכמ"ש בכתבי האר"י זלה"ה יעו"ש, לכך החכם עיניו בראשו, וק"ל.
עוד י"ל, כי הכניס ענין פנימי בתוך כלים חיצונים, כגון עזות שהוא כלי גרוע וחיצונים, מכל מקום כשמלובש בתוכו ענין פנימי עבודת הש"י, כמ"ש (אבות פ"ה מ"כ) הוי עז כנמר וקל כנשר לעשות רצון אביך שבשמים. ובזה יובן, הכניס שופר פנימי בתוך שופר חיצוני כענין האמור, אם קול פנימי שמע, שהעזות הוא לעבודת הש"י הפנימי, יצא, ואם לאו וכו', וק"ל.
•
וילך משה וידבר את כל הדברים האלה אל כל ישראל ויאמר אליהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא (לא, א-ב). ובש"ס דסוטה (יג:) שאין תלמוד לומר היום, ומה תלמוד לומר היום, [היום] מלאו ימי ושנותי, מלמד וכו' שנאמר (שמות כג, כו) את מספר ימיך אמלא. לא אוכל עוד לצאת ולבוא, מאי לצאת ולבוא, א[י]לימא ממש והכתיב (דברים לד, ז) לא נס לחה וכו', אלא שנסתמה ממנו מעינות החכמה. והקשה מוהרש"א דלמא לעולם כפשוטו, ומאי לא אוכל איני רשאי וכו'.
לתרץ קושיא זאת, עם שאר הספיקות שזכרתי במקום אחר. וגם שאין ת"ל ומה ת"ל.
ונראה, דכתב הרמב"ם בפ"א מהלכות שופר (ה"א) וז"ל: מצות עשה לשמוע תרועת שופר בראש השנה, שנאמר (במדבר כט, א) יום תרועה יהי' לכם וכו'. והקשה בלחם משנה, דכאן כתב הרמב"ם השמיעה מצוה, ובשמיטה ויובל (פ"י ה"י) כתב התקיעה מצוה, והא דין יובל שוה לראש השנה וכו', יעו"ש.
ונראה להקשות עוד, דכתב בפ"ג (הל' שופר, ה"י) וז"ל: אחר שקורין בתורה כל העם יושבין, ואחד עומד ומברך מעומד וכו'. והטעם ביאר בטור אורח חיים, והבית יוסף שם, דכתיב לכם בשופר (במדבר שם), ויליף מן לכם דגבי עומר (ויקרא כג, טו), ושם כתיב (דברים טז, ט) בקמה ודרשינן בקומה וכו'. וי"ל הא הרמב"ם סבירא לי' דשמיעה היא עיקר המצוה, א"כ מאי טעמא תוקעין כשהם יושבין וכו'.
והנה ביארתי במ"א מאמר רבי יצחק למה תוקעין ומריעין כשהם יושבין, ותוקעין ומריעין כשהם עומדין וכו' (ר"ה טז.). והספיקות שיש בסוגיא (וביאורו) [וביאורן], יעו"ש. ומעתה אחר ביאורו שם דמבואר דלא קשה מידי קושיא ב' שעל הרמב"ם, דתוקעין כשהם יושבין לפי שהוא מדרבנן רק לערבב השטן, אבל במוסף שהוא דאורייתא לשם מצות תרועת היום, באמת תוקעין כשהם עומדין, ולא קשה מידי.
אם כן גם קושיא א' שעל הרמב"ם לא קשה מידי, כי שם מבואר דקי"ל כרבי יהודא דלית לי' גזירה שוה, וזהו שאלת רבי יצחק למה תוקעין בראש השנה, וכל הענין יעו"ש, והוא מדסבירא לי' לרבי יהודא בראש השנה בכפופין וביובל בפשוטים, ודלא כתנא קמא דסבירא לי' שוה ביובל לראש השנה וכו', א"כ מאחר דהלכה כרבי יהודא, שפיר כתב ביובל לתקוע ובראש השנה לשמוע, וק"ל.
ובזה נבאר הש"ס דראש השנה, ואמר רבי יצחק למה תוקעין בראש השנה וכו' עד לערבב השטן, על פי רמז מוסר. ונבא לביאור פ' וילך הנ"ל, עם קושיית מוהרש"א הנ"ל.
והוא, דכתב הרמב"ם (הל' תשובה פ"ג ה"ד) רמז שופר עורו ישינים מתרדמתכם. ובש"ס (ר"ה טז:) אמרו טעם השופר לערבב השטן. ונ"ל דשניהם בקנה אחד עולה, דזכרנו לעיל ביאור ירושלמי (הובא בד"מ או"ח סי תקפ"ג) מאן דדמיך בריש שתא, דמיך מזלי' וכו'. והוא דאיתא בש"ס דע"ז (יט.) אמר רבא אשרי איש (תהלים קיא, א) ולא אשרי אשה, אלא אשרי מי שעושה תשובה כשהוא איש וכו'. וכן בזוהר (ח"ג פז:, רכז:) מפני שיבה (ויקרא יט, לב), קדם שיבה דילך, אותיות יבשה, קודם שנתיבש הקליפה של אגוז, וכמבואר בכתבים.
ובזה יובן מאן דדמיך בריש שתא, ר"ל בראש שנותיו כשהוא איש לעורר משינת אולתו ולשוב בתשובה, דמיך מזלי' שגורם למעלה ג"כ שינה, שנק' מזלא, וסודו מבואר בכתבי האר"י זלה"ה הלכות שופר מהו השינה לעורר על ידי שופר, והבן. וכ"כ בתיקונים תיקון ס"ט דף קי"ב (ע"א) ויהי מקץ ימים ויבא קין וכו' (בראשית ד, ג-ד), כגון בר נש חזר בתיובתא סוף יומוי וכו', והבל הביא מבכורות צאנו ונתקבל, יעו"ש.
ובזה יובן שאלת רבי יצחק, שהי' לחדודי, וז"ש למה תוקעין בראש השנה, ר"ל מהו התועלת היוצא מזה לתקוע בראש שנותיו לעוררו מהשינה בריש שנותיו, ולעולם ידע הטעם תקיעת שופר שהוא לעורר מהשינה, והשאלה הי' על תועלת היוצא מזה. או יש לומר, דשאלתו הי' על עיקר התקיעה בריש שנותיו למה בא, דהא אמרינן (פסחים נ:) לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה שמתוך וכו'.
והלך לשיטתו, דאמר רבי יצחק לא הי' צריך להתחיל את התורה מבראשית אלא מן החדש הזה לכם (שמות יב, ב) שהיא מצוה ראשונה, כי תורה ראשית נקרא על שם היראה כמ"ש (תהלים קיא, י) ראשית חכמה יראת ה', ולפי הנראה אין צריך להתחיל מן בראשית שיהי' התחלת למודו בתואר ראשית שהיא יראת ה', רק גם שלא לשמה שמתוך וכו'. וילמוד דיני התורה והמצות שהי' מהחדש הזה לכם, ר"ל שיהי' מחדש בתורה לכם, לכבוד עצמיכם, שיקרא רבי וכמ"ש התוספות שהקשו וכו', ומשני שיקרא רבי מותר ולקנתר אסור יעו"ש.
אלא כח מעשיו הגיד לעמו דייקא, ר"ל התלמידי חכמים, כמ"ש (ישעיה נח, א) הגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם, ודרשו בש"ס (ב"מ לג:) אלו הת"ח וכו'. ור"ל דוקא לעמו הגיד והודיע כח מעשיו, שהמעשה גדול מהלימוד כי כל שמעשיו מרובין מחכמתו מתקיימת (אבות פ"ג מ"ט), וכן אמרו חז"ל (אבות פ"א מי"ז) לא המדרש עיקר אלא המעשה, וכן גדול תלמוד שמביא וכו' (קדושין מ:). אבל ינוקי דבי רב המתחיל ללמוד, יעסוק שלא לשמה ומתוך וכו'. וז"ש ואמר רבי יצחק, דקאי על ענין הנ"ל, שהיא לשיטתו.
והתרצן סבר דשאלת רבי יצחק הי' למה תוקעין בראש השנה, דלא שפיר עבדי המתעורר בריש שנותיו להתפלל ולשוב בתשובה, כמו סברת המוני עם שהוא ביט[ו]ל תורה. וסבר שזהו ג"כ כוונת רבי יצחק בראשית וכו', שאין צריך רק דיני התורה ילמוד גמרא ופוסקים. ועל זה השיבו רחמנא אמר תקעו, הא מצד רחמנותו רמז לתקוע בראש השנה כדי שיתעורר משינתו בריש שתא, וכמ"ש אשרי איש וגו', והתועלת מזה חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנו (עי' משלי כב, ו), והיתה התשובה לב' סוגי השאלה הנ"ל. ובש"ס לעולם יעסוק אינו ציו[ו]י, רק רשאי לעסוק שלא לשמה שמתוך וכו', אבל ודאי מי שמצא חן בעיני הש"י שיקוים בו לב טהור ברא לי אלהים (תהלים נא, יב), ודאי יותר נכון המעורר בריש שנותיו ללמוד לשמה ולשוב בתשובה עד הש"י. וכמ"ש (תהלים כה, ח) טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך, הרי שמצד רחמנותו יתברך שהוא טוב וישר, יורה חטאים בדרך לשוב אליו ית'.
וחזר ושאל אלא למה מריעין, שאם זה רחמנותו ית' שיתקרב האדם אצלו, א"כ למה מריעין. כי לשון מריעין סובל ב' פירושים, א' כפשוטו, ב' לשון הש"ס (ר"ה טז:) מריעין בסופה. ור"ל למה אחר שנתקרב מריעין לו, כמ"ש האלשיך (דברים כו, ו) ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה, שאחר ויענונו לשוב בתשובה אז ויתנו עלינו עבודה קשה ביסורין וכו'. מה שאין כן כשהי' הולך בשרירות לבו אז שלום יהי', וכמ"ש בזהר (ח"ג רכא.) ששאל המין אתם אומרים שאתם קריבים למלכא, א"כ למה אתם ביסורין, וכנ"ל.
והשיבו התרצן רחמנא אמר זכרון תרועה, ר"ל גם זה מצד רחמנותו, כי צדיק יבחן (תהלים יא, ה) כדי שיעלה לזכרון על ידי התרועה שמריעין לו, כמו עקידת יצחק שהי' לנסותו כדי שיעלה זכרונו תמיד לטובה לזכור איל של יצחק, וה"נ בכל נסיונות הצדיקים.
וחזר ושאל, אלא למה תוקעין ומריעין כשהם יושבין, ותוקעין ומריעין כשהם עומדין, והכוונה על ב' אופנים, כאשר יבואר. והוא, כי רמז התקיעה לעורר מהשינה יש בו כלל ופרט, כי דרך כלל הוא המוכיח המרים קול כשופר להשיב רבים מעון, צריך שיעוררן מהשינה בדברים המתישבין על הלב. אפס שהוא כלל הצריך לפרט, שיש בזה סוגים שונים שיאמר לכל א' לפי בחינתו, כמ"ש (שמות יט, ג) כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל ודרשו חז"ל (מכילתא פ' יתרו ורש"י, זח"ב עט:) יעו"ש. לכך יש בקול שופר כמה בחינות, שברים תרועה תקיעה. ומלבד שיש בחינות שונות בענין דקות המוסר, כמו ששמעתי בשם מוהר"ן קאסוור (ברכות ג:) אין אומרים בפני המת שהם הרשעים, אלא דברים של מיתה, מה שאין כן לצדיק דקות המוסר, שידבק בו ית' וכו', ודפח"ח, וזה נקרא שברים, שישבר לבו של אדם, ודביקות בו ית' נק' תרועה, כמ"ש (במדבר כג, כא) ותרועת מלך בו, וכפירוש רש"י שם, וכיוצא בזה, הנק' תשר"ת. עוד יש בחי' שונות הרמוז בתקיעה ושברים וכו', כמ"ש האלשיך ריש אלה הדברים (דברים א, א), והיוצא משם כי מי שאוהב תוכחה יאמר מפורש, כמ"ש ממרים הייתם וגו' (דברים ט, ז), מה שאין כן למי וכו' יאמר ברמז וכו', יעו"ש.
והעיקר התקיעה לעוררו שהוא המוסר, יהי' להעלותו בהדרגה, מעט מעט לגרש היצה"ר, מי שהי' פועל רע יאמר מוסר שיעשה תשובה, ואח"כ יהי' בשב ואל תעשה. ומי שהוא בלאו הכי בשב ואל תעשה, יאמר לו מוסר שיהי' סור מרע ועשה טוב, עד שיזכה שיתנו לו מקום מהלך בין העומדים האלה, כמ"ש (זכריה ג, ז) ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה, כי לתכלית זה בא לעולם הזה, כמ"ש בעקידה (שער סג) משל בזה, ששלחו בני המדינה שליח למלך עבור הכרח הנוגע לחיי המדינה, ונתנו לו ממון על הוצאות, יעו"ש. ומי שהוא עומד צריך שיאמר לו שאין זה התכלית, כי מלאך נקרא עומד על מדריגה א', מה שאין כן אדם נקרא הולך שילך תמיד בשלימות המדריגות, וכמ"ש מוהר"ן קאסויר אלה תולד[ו]ת יעקב יוסף (בראשית לז, ב), ודפח"ח.
ובזה מבואר פסוק (תהלים א, א-ג) אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב וגו'. הרי זכר ג' סוגים, הולך עומד יושב. כי ראשונה במעלה הוא היותר מאושר שלא הלך בעצת רשעים, כי אם שהי' הולך במדריגת הצדיקים לילך מדריגה אחר מדריגה, והיא הסולם אשר יעקב אבינו ראה שעולים ויורדים בו (בראשית כח, יב). סוג ב', ובדרך חטאים לא עמד, כי אם שהי' עומד בין העומדים כנ"ל. סוג ג', ובמושב לצים לא ישב להיות פועל רע, רק בשב ואל תעשה. וז"ש כי אם בתורת ה' חפצו, ואינו עושה בפועל, כאשר יש הרבה בני אדם שהי' חפץ להיות תלמיד חכם וצדיק בלי טורח ויגיע[ה], שלא ילמד ולא יעשה ומ"מ יהיה צדיק וחכם. ויש כת ב' אשר בתורתו יהגה יומם ולילה, כמו והעמידו תלמידים הרבה וכו' (אבות פ"א מ"א), ומכל מקום עומד על מדריגה א'. ויש כת ג' הנקרא הולך ממדריגה למדריגה, וז"ש וכל אשר יעשה יצליח וגו', וק"ל.
העולה מזה כי, הרוצה להשיב רבים מעון יכלכל דבריו במשפט, ולקיים מ"ש (שמות כג, ל) מעט מעט אגרשנו פן תרבה וגו'. וכמ"ש האלשיך (דברים כ, י) כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום, שלא יחמיר בענין התשובה, כדי שלא יהי' ריבוי השמן גורם כיבוי הפתילה, יעו"ש.
ובזה יובן אלא למה תוקעין ומריעין כשהם יושבין, ותוקעין ומריעין כשהם עומדין. וכוונתו בא' מב' פנים, א' למה תוקעין ומריעין להם לעוררן מהשינה, אחר שהם יושבין בשב ואל תעשה ואינם פועלי רע. ואם צריך להעלותן עד שיהי' פועל טוב, א"כ למה תוקעין ומריעין עוד כשהן עומדין על משמרתן לעשות הטוב, גם שאינו הולך מדריגה אחר מדריגה.
או יש לומר ששאל, מאי טעמא צריך להעלות בהדרגה דייקא, בתחלה בישיבה ואח"כ בעמידה וכנ"ל, ולא להעלותן מיד במדריגה עליונה, וכמ"ש (ויקרא יט, ב) דבר אל כל עדת בני ישראל קדושים תהיו, וכמ"ש האלשיך שכולן יכולין לעלות עד גדר קדושה וכו'.
ומשני, לערבב השטן, דכתב רמ"א בספר מחיר יין (אסתר ה, יד) שעשה המן עץ גבוה חמשים אמה למרדכי, שהוא היצה"ר והשטן שרצה לפתות את מרדכי שיעלה במדריגה עליונה כדי שזה יהי' סבת נפילתו, יעו"ש. והבין מרדכי זה ולא רצה כי אם שילך בהדרגה, יעו"ש. וז"ש לערבב השטן שכוונתו לקטרג שיעלה אדם מיד במעלה עליונה כדי וכו', לכך החכם עיניו בראשו כמו שכתבתי לא תעלה במעלות וגו' (שמות כ, כג), וק"ל.
ובזה יובן וילך משה, שהלך תמיד ממדריגה למדריגה עד שהגיע היום שלא יוכל עוד לצאת ולבוא, שיעלה שום מדריגה, אז ידע שהגיע קיצו, וז"ש היום מלאו ימי ושנותי. וכי תימא איך ידע זה, הא אין מגלין לאדם קץ ימיו, כמו שהשיבו לדוד (ה)מלך ישראל שאמר (תהלים לט, ה) הודיעני ה' קצי וגו' (שבת ל.), ושמא יזכה להוספה. לכך ביאר בעצמו שידע זה ממה שלא אוכל לצאת ולבוא, רצה לומר לצאת ממדריגה זה ולבוא למדריגה עליונה, וזה המכונה לביאה כנודע, מזה הוכיח שמלאו ימיו.
ובזה מבואר קושיית מוהרש"א ג"כ, דהש"ס רצה להוכיח זה מסברא במה יודע זה שמלאו ימיו, אי במה שלא אוכל עוד לצאת ולבוא, קשה מאי לצאת ולבוא, אי שתש כחו הא כתיב (דברים לד, ז) לא נס לחה וגו', אלא על כרחך בדברי תורה קאמר, שנסתמו מעינות החכמה, שלא יוכל לעלות שום מדריגה, מזה ידע, ואתי שפיר.
וא"כ סרה קושית מוהרש"א, דאיך אפשר לומר לצאת ולבוא הוא כפשוטו משום דאינו רשאי, שהש"י אמר לא תעבור את הירדן. א"כ אכתי קשה איך כתב בתורה היום, שמלאו ימיו ושנותיו היום הזה ובו ימות, הא הי' העברת ירדן בעשרה בניסן (קדושין לח.), ויכול לחיות עד עשרה בניסן, ואיך כתב בתורה היום וכו', וכקושית התוספות (מנחות ל. ד"ה מכאן), איך כתב היום בערב שבת, הא בשבת מת וכו'. אלא שמע מינה דידע זה מדלא יוכל לצאת ולבוא בדברי תורה, שנסתמו ממנו וכו', מזה ידע כי היום מלאו ימיו ושנותיו, וק"ל.
והוא, דקשה, וכי לא ידע השטן שהוא מנהג ישראל כך, ולמה מתערבב. אך הענין, כמו שמתערבב בגאולה כללית דיתקעו בשופר גדול, כך מתערבב בגאולה פרטית, כמ"ש קרבה אל נפשי גאלה (תהלים סט, יט). וכמו ששמעתי בשם מורי שעל זה יתפלל כל חסיד לגאול נפשו מיצה"ר, בפרט בראש השנה ויום הכפורים וכו', ודפח"ח.
ולולי דמסתפינא הייתי אומר מה שכ' בכתבי האר"י זלה"ה שעל ידי קול שופר דעולם הזה התחתון יתעורר קול שופר העליון דעולם הבא וכו', יעו"ש. ור"ל שעל ידי קול שופר ומוסר, לעוררו לאדם התחתון על ידי קול שופר דעולם הזה מהשינה, גורם לקול שופר העליון לעורר אדם העליון מהשינה, המבואר בכוונת הנסירה, יעו"ש, וז"ש (תהלים סח, לה) תנו עוז לאלהים, וכמ"ש בתיקונים.
וזהו שאמרו בש"ס (קדושין מ.) לעולם יראה אדם את עצמו וכו', אשרי שהכריע את עצמו ואת כל העולמות, בין עולם תחתון ובין עולמות עליונות, לזכות, והבן.
וזהו דמשני הש"ס לערבב השטן, כי על ידי שופר שהוא המוסר להרים קולו כשופר, נתעורר על כל פנים איש אחד מהשינה, ועל ידי זה נתעורר גאולה פרטיות עכ"פ למעלה ג"כ, ואם יתעוררו רובם או כולם יתעורר גאולה כללית למעלה, ובלע המות לנצח, ונתערבב השטן.
מצורף לזה, דכ' בחסד לאברהם נהר מ' (מעין ד) דף מ"ב ע"ד, בסוד התשובה, וז"ל: יש להקשות קושיא עצומה, איך הרשע שהלך כל ימיו בשרירות לבו, ואח"כ כשמתחרט יקובל. ומשני, כי עבור הצער שיש להשטן כשמתחרט זה, יש נחת להש"י וכו', יעו"ש. ושפיר מתערבב השטן גם אם ישוב אדם אחד, וק"ל.
ובזה יבואר, דהא קשה, דהרמב"ם כתב טעם אחר, ובש"ס טעם אחר. וכי תימא דטעם הרמב"ם אינו נגד טעם הש"ס, הא כל כוונת האר"י זלה"ה בתקיעות שופר וסוד נסירה מיוסד על פי טעם הרמב"ם. לכך צריך לומר דטעם הש"ס וטעם הרמב"ם בקנה אחד עולה, שעל ידי שיתעורר האדם מהשינה על ידי קול שופר שהוא המוסר, לשוב עד ה', נתערבב השטן וכנ"ל, והבן.
ובזה יובן אשרי העם יודעי תרועה, ר"ל ותרועת מלך בו (במדבר כג, כא), פירש רש"י שם לשון חיבור. ור"ל שיודע לחבר לקול שופר תחתון, אל קול שופר העליון דבינה הנק' תשובה עלאה, והוא על ידי שיודעין לרצות רבונם בתשובה, ונתחבר כנ"ל, וק"ל.
ובזה יובן למה תוקעין כשהם יושבין, שהוא קול שופר בעולם הזה דעשי' הרומז במלכות שהוא בישיבה, כי נוקבא בישיבה. וחוזרין ותוקעין כשהם עומדין, הרומז לשופר של העולם העליון דאצילות, שהוא בעמידה. ומשני, לערבב השטן, על ידי קול שופר תחתון שנתעורר בתשובה יקובל ויחובר הקול לשופר עליון, בסוד מ"י זא"ת עולה (שה"ש ח, ה), ונתערבב השטן, והבן, וק"ל.