וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען אלה תולדות יעקב יוסף בן וגו' (לז, א-ב). ודרשו חז"ל (בר"ר פד, ג) ביקש יעקב לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של וכו'.
ולולי דמסתפינא הייתי מפרש באימה וביראה, דקבלתי מפי הרב המנוח, מהחסיד מוהרי"ל פיסטנר פירוש הברכה, ברוך אתה ה' אלהינו וגו', כי גבורת המלכות הנק' יראה, דינא רפיא, נמתק תחלה ע"י ת"ת הנקרא נורא, ואז אח"כ יוכל למתוק אלדים דינא קשיא ע"י ת"ת עם החסד וכו', יעו"ש.
ובזה יובן וישב יעקב בארץ מגורי אביו, שעל ידי שנתיישב יעקב ת"ת, למתק גבורה שהיא מגורי אביו, אז נמתק על ידי חסד, ונק' ארץ כנען, שנכנע בימין, והבן.
ובזה יובן ביקש יע"קב ליש"ב ב"שלוה, כי יעקב נקרא ת"ת עלמא דדכורא בעמידה, ורצה להתייחד עם עלמא דנוק' שהיא בישיבה, על ידי יסוד הנקרא שלום ושלוה, וכמ"ש בזוהר (פ' וישב קפ.), אלה תולד[ו]ת יעקב יוסף, על ידי יוסף עביד יעקב תולד[ו]ת וכו'. לכך קפץ עליו רוגזו של יוסף על ידי נסיון במצרים אז נעשה צדיק ועביד יעקב תולדות על ידו, והבן.
•
עוד י"ל, על דרך ששמעתי ממורי, כי אדם השלם אם יזדמן לו איזה ביטול תורה ותפלה, יש לו להבין שגם זה הוא ידו ית', שדוחה אותו כדי שיתקרב יותר, בסוד שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני וכו' (שה"ש ב, ו) ודפח"ח. וזה ששמעתי מן מוהר"ן עיין בקונטרס אחרון וכו', וז"ש שויתי ה' לנגד"י תמיד (תהלים טז, ח), וק"ל.
ובזה יובן בארץ מגורי אביו, שנתיישב יעקב ליתן דעת גם בארץ מגורי אביו, שמאלו תחת לראשי, כשהי' לו ביטול תורה ותפלה, שזה הוא ידו ית' כדי שיתקרב, וימינו תחבקני, ואז נק' ארץ כנען, שנכנע הגבורה ונמתק, והבן.
•
עוד י"ל, דשמעתי בשם הרב המגיד מוהר"ם אל תהיו כסוס כפרד אין הבין במתג ורסן (תהלים לב, ט), כי יש ג' קוין, קו החסד נתעורר שמחה בעולם, והצדיק מעורר השמחה בקדושה וכו'. וקו הפחד והגבורה, הצדיק מקשרו בשרשו וכו', ודפח"ח.
ובזה יובן, כי נתיישב יעקב להבין כשהי' בארץ מגורי אביו, שנתעורר קו הפחד ומגורי אביו בעולם, למתק בשרשו, ונימתק ונכנע בשרשו, וז"ש בארץ כנען, וק"ל. וז"ש כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה (קהלת ט, י), כי מתוק הדינין הנק' ידך שמאל, בשרשן, היא על ידי בינה הנק' כ"ח מ"ה כנודע, והבן.
עוד י"ל כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך, דמצינו שהי' הדיבור בגלות מצרים וכו', ור"ל דבארתי פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש ופערה פי' לבלי חק וכו' (סנהדרין קיא.) יעו"ש. והעולה, כי על ידי הכח בכל רמ"ח איבריו, במצוה א' לבד ניצול מגיהנם. וה"נ הדיבור שהיא בהכרזה ובכח, מה שאין כן אמירה בחשאי. והי' הדיבור בגלות להתפלל בכח ובהרמת קול, שהי' כל אחד בוש מחבירו, בסוד ויהיו שניהם ערומים ולא יתבששו (בראשית ב, כה) קודם החטא, מה שאין כן אח"כ וכו', וכאשר בארתי מזה במ"א. וז"ש כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה, כי נודע מעלת הצעקה יותר מכל עשרה מיני לשונות של תפלה, וגם כשהוא בכח בוקע כל האוירים כמ"ש הקדמונים, והבן.
•
ובדרך הפשוט נ"ל, וישב יעקב בארץ מגורי אביו, כי עקב ענוה יראת ה' (משלי כב, ד), וז"ש כי על ידי תואר יעקב, עקב ענוה, זכה ליראת ה' שהיא א"רץ מגו"רי אביו, פחד יצחק, יראת ה' וגו'.
אלה תולדות יעקב יוסף, דכ' בחוה"ל שער הכניעה סוף פרק ט': משפיל עצמו למי שמקוה תוספת על ידו וכו'. וז"ש כי תולדת הכניעה את עצמו ועקב, הוא למי שיקבל תוספת ממנו, ותולדת יעקב יוסף*ובדרך פנימי, כי היסוד עולה עד הדעת לקבל השפע, ומשפיע לת"ת הנק' יעקב, בסוד (בראשית מז, יב) ויכלכל יוסף את אביו וכו' יעו"ש, וז"ש אלה תולד[ו]ת יעקב יוסף, והבן והש"י יכפר, וק"ל. וגו'.
ומה שאמר ביקש יעקב לישב בשלוה, נ"ל לבאר על ידי ביאר חז"ל (אבות פ"ו מ"ד) כך דרכה של תורה, פת במלח תאכל וכו', ואם אתה עושה כן אשריך בעה"ז וטוב לך לעה"ב וכו'. והקשו המפרשים מהו אשריך בעה"ז.
ונ"ל דכ' במשנה דאבות (פ"ד מכ"א), הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם. ורבו המפרשים בזה ענין העולם, אי מעה"ז קאמר, או מעה"ב, או משניהם, יעו"ש.
ונ"ל דכ' בחוה"ל שער הכניעה פרק י' וז"ל: תועלת הכניעה, ג' בעניני עה"ז, וג' בעניני עה"ב. ג' בעה"ז, א' שישמח בחלקו, כי מי שנכנס בו הגאוה והגדולה אין העולם וכל אשר בו מספיק לכלכלתו לגובה לבו, מה שאין כן הנכנע אין לנפשו שום מעלה אצלו, ומה שמזדמן לו מן העולם מסתפק לו למזונותיו, וזה יביאהו למנוחת נפשו ומעוט פחדו וכו'. ב' הנכנע, סובל בעת ביאת הפגעים וכו'. והגאוה, פחדו גדול וסבלו מעט וכו'. ג' הנכנע, מוצא חן בעיני כל אדם וכו', כי רואה לכל אחד מעלה יתירה על עצמו וכו'.
ג' בעסק עה"ב, א' הנכנע לחכמים יחכם, וז"ש (אבות פ"א מ"ד) הוי מתאבק בעפר רגליהם, ואז ילמד ענוים דרכו (תהלים כה, ט), מה שאין כן הגאוה, מתנשא מלכת אל אנשי החכמה, כמ"ש (תהלים י, ד) רשע בגובה אפו בל ידרש וכו'. ב' הנכנע, ממהר למעשה עבודה בחריצות שלא לבזות שום מצוה קלה, והמתגאה, מתאחר מעשות העבודה לרום לבבו וכו'. ג' הנכנע מקובל מעשיו לפני אלדים, שנאמר (תהלים נא, יט) לב נשבר ונדכה וגו', יעו"ש.
ובזה יובן כי ג' דברים מוציאין מן העה"ז, וג' דברים מעה"ב, והם ששה הנ"ל, וסתם מן העולם לכלול שניהם. וז"ש הקנאה, שמקנא לאחרים על שרואה דבר שאינו בו, בין בגשמי בין ברוחני, והוא שונא אותו שנאת חנם מחמת קנאה, היפך הנכנע שמוצא חן בעיני כל אדם מחמת שרואה שכולם טובים יותר ממנו. לכך מוציאין אותו מכללות העולם, שהוא שנוי להם, ומהעה"ב, שהוא שנוי בעיניו ית', שש הנה שנא ה' גבה עינים וכו'.
התאוה, רב התאוה היפך הסתפקות, שאין כל העולם מספיק לו, ומוציאין אותו מעה"ז. ומעה"ב, לרום לבבו נתבזה עשות העבודה והמצוה בעיניו וכו'.
הכבוד, בבוא הפגעים אינו יכול לסבול, מוציאין אותו מעה"ז. ומעה"ב, כי רשע בגובה אפו בל ידרש אלדים (תהלים י, ד). הרי צחות המשנה כולל ו' דברים, ג' דברים מעה"ז, וג' דברים מעה"ב, וק"ל.
ובזה יובן, כי דרכה של תורה, ראשית חכמה יראת ה' (תהלים קיא, י), שהיא ע"י עקב ענוה, וכן אמרו חז"ל (עירובין נה.) כי התורה לא בשמים היא בגסי הרוח וכו'. וא"כ הנכנס בדרכי תורה שהיא הכנעה ושפלות, מסתפק במועט, וזה יביאהו למנוחות כנ"ל, לכך אשריך בעולם הזה. וטוב לעולם הבא, כי על ידי זה יזכה לג' דברים של עה"ב הנ"ל, וק"ל.
ובזה יובן ביקש יעקב, ר"ל מצד מעלת עקב השפלות שהיו בו הכנעה, יוכל לישב בשלוה ומנוחה גם בארץ מגורי אביו שהוא פחד יצחק, שמצד הגבורה קשין מזונותיו של אדם, מ"מ כשיש לו הכניעה יושב בשלוה, וכנ"ל.
אלא שקפץ עליו רוגזו של יוסף, כי איך יוכל לישב בשלוה בעה"ז*וכאשר שמעתי, כי האומות עובדי ע"ז הם בני עה"ז, מטעם שבטוחין בעצמם שיש להם עה"ב, ואינם דואגים בעה"ז על עה"ב. משא"כ אומה ישראלית גם שמסתפק במועט בעה"ז, מ"מ דאגת עה"ב אינו מניח לו לישב במנוחת עה"ז., כשדואג על עה"ב הנקרא יוסף, שמוסיף והולך, היפך עה"ז פוחת ויורד, כמ"ש בס' עללות אפרים, כי זקני הת"ח, אור חכמתם בעסק עה"ב, מוסיפין והולכין, מה שאין כן זקני עה"ז, שכל חכמתם בעסק עה"ז, ופוחת והולך. וזהו ענין ע' פרי החג שהם פוחתין, ונר חנוכה מוסיפין והולכין (שבת כא:), כי זהו רוח האדם העולה למעלה, היפך נפש הבהמיות היורדת למטה וכו', וק"ל.
וז"ש אלה תולדת יעקב יוסף, כי עניני עה"ב והצורה שהוא בעקב, נקרא יוסף, שמוסיף והולך, היפך החומר והעה"ז כנ"ל, ואתי שפיר.
עוד י"ל, כי יש חומר וצורה, והם ד' יסודות, עולין תרין ויורדין ב', כמ"ש בעללות אפרים דף ל"ו יעו"ש (מאמר קכח). ותכלית הבריאה והתולדה לעשות מן חומר צורה כנודע. ובזה יובן אלה תולדת יעקב, החומר היורד עקב, שיעשה צורה הנק' יוסף, שמוסיף והולך, וק"ל.
•
בפסוק וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא וכו' ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם מכל אחיו וישנאו אתו ולא יכלו דברו לשלום וגו' (לז, ג-ד). והספיקות רבו, א' דפתח ביעקב וסיים בישראל. ועוד, למה נזכר ספורים אלו בתורה, מה דהוי הוי, וע"כ שהוא בכל אדם ובכל זמן. ועוד, למה אהב את יוסף מכל בניו, וכי תימא כי בן זקונים הוא לו, א"כ בנימין שהיה יותר בן זקונים, מ"ט לא אהבו יותר.
ונ"ל רמז מוסר על דרך הלצה, כי יש י"ב סוגים באומה ישראלית, ורמוזין בשמותן, ארבע ראשונות שמעתי בשם מורי, ראובן, ראו בן, ר"ל ראו מעשי, שהוא עושה מעשיו הטובים להתפאר שיראו אנשים מעשיו. ב' שמעון, שיצא שמעו הטוב, וזהו אנשי שם, שעושה צדקה וכיוצא כדי לעשות לו שם. ג' לוי, שהוא מתחבר עם אנשים כדי שיהי' נק' וכו', יהודא, להודות אותו. ע"כ שמעתי. ה' יששכר, שעושה מעשיו הטובים, או עוסק בתורה עבור שיש בשכר שבשמאלה עושר וכבוד. ו' זבולון, יזבלני אישי, תמכין לאורייתא כדי שיתחבר להת"ח הנק' אישי, בצל החכמה בצל הכסף (קהלת ז, יב). ז' יוסף, על דרך שבארתי שכר מצוה מצוה (אבות פ"ד מ"ב), ר"ל שעושה מצוה כדי שיוסיפו לו עוד מצוה. או י"ל לגמול להש"י עבור התענוג מצוה העבר וכו', ויוסף הוא תענוג היסוד, שמתענג בעסק המצוה עד שחושק עוד למצוה, וכמ"ש האלשיך תהלים (קג, כ), גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו וכו', יעו"ש.
ח' בנימין, שעוסק בתורה בשביל שיש בימינה, אורך ימים בימינה (משלי ג טז, שבת סג.). ט' שהוא דן, ר"ל הוא ירא לעבור עבירה מחמת עונש דין גיהנם, או דין בעה"ז. י' נפתלי, ר"ל שפירש רש"י (בראשית ל ח) עקש ופתלתל וכו', והרמז שנותן דופי בכל אדם שהם עקש ופתלתל, רק נפ"ת ל"י, שאינו רואה נגעי עצמו רק של אחרים, וחמץ שלו אינו רואה רק הוא רואה של אחרים. י"א גד, לשון דג, שהגדולים בולעים הקטנים, וכן פירש החסיד מוהר"י יעבץ, אלמלא מוראה של מלכות איש את חברו חיים בלעו (אבות פ"ג מ"ב), שאינו כדגים שהגדולים בולעים הקטנים, אלא אפילו חבירו גדול כמותו חיים בלעו, יעו"ש. אשר, אשרוני בנות, הדרשן שייטב בעיני הנשים לעשות לו בגדים ונדבה, וכן החזן והמתפלל שיאשרוני בנות, וכיוצא בזה.
והנה סוג המובחר הוא יוסף ובנימין לפי הנ"ל, ומ"מ סוג יוסף יותר מעולה מסוג בנימין, כי גם שהוא מובחר משאר סוגים, והוא מן המיימינים ולא מן המשמאילים, מ"מ עיקר התכלית שיעשה הטוב מצד שהוא טוב לשם פועלן, וכמ"ש בעללות אפרים (מאמר קעז) לבלתי סור מהמצוה ימין או שמאל (דברים יז, כ), שלא יכוין ארך ימים שיש בימינה, ולא לעושר וכבוד של שמאל, רק לשם שמים.
ובזה יובן, וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא לו, ר"ל בר חכים (ת"א), בסוד לו ח"כמו ישכילו ז"את (דברים לב, כט), שהיא לשם שמים. ותואר ישראל הוא על כללות אומה ישראל, שהם אוהבים סוג יוסף מכל בניו, מן שאר תלמידי חכמים הנקראי' בנים, שעושין להתפאר או לשאר הנאה, וזה יוסף אינו עושה רק לשם שמים, מ"מ אהוב הוא יותר מהם. וכמאמר המלך ששאלוהו אם הקורא טוב בעיניו, והשיב מאחר שהוא מכוין לכך איני אוהבו (חוה"ל ש' יחוד המעשה פ"ה), יעו"ש.
וישנאו אותו, על שראו כי אותו אהב אביהם מכל אחיו וגו'. והענין, דאיתא (חופת אליהו רבה שער שלשה) שלשה שונאין זה את זה, אשה, ועם הארץ, ותינוק. לבאר זה, דמצינו שנאה ששונאין אומות לישראל, והם נק' אשה זרה. ב' שנאה ששונאין ע"ה לת"ח, כמאמר רבי עקיבא כשהייתי עם הארץ וכו' (פסחים מט:). ג' שנאה ששונאין תלמידי חכמים זה את זה, כדאיתא בש"ס (כתובות קיב:) נפלה קטגוריא בת"ח. וביותר הת"ח שאינו ירא השם, שונאין לת"ח יראי אלדים. והת"ח נק' תינוק יונק משדי אמו, כי (דדיך) [דדיה] ירווך בכל עת (משלי ה, יט).
וזה נ"ל כוונת המשנה, הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין וכו' (אבות פ"ד מכ"א). כי השנאה של אשה זרה וזונה לישראל, הוא מחמת קנאה, כמ"ש בזוהר וישב דף קפ"א ע"ב וז"ל: תא חזי בגין רחימותא דרחים קב"ה לישראל, עובדי ע"ז שנאין לישראל, בגין דאינון מתרחקין, וישראל קריבין וכו'. והשנאה של עמי הארץ לת"ח הוא מחמת רוב תאוה, כי דרכה של תורה פת במלח וכו' (אבות פ"ו מ"ד), ונאמר (משלי יג, כה) צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן רשעים תחסר. ולכך עמי הארצות הבוחרין באכילה ושתיה ורב התאווה, ע"כ צריך למאוס בדרכי התורה ולומדיה. והשנאה ששונאין הת"ח זה את זה, עבור הכבוד שיש לזה יותר מזה, ובפרט זה העוסק לשם שמים ובורח מהכבוד, הכבוד רודפו, מה שאין כן לזה הרודף אחר הכבוד.
לזה שונאין אלו השלשה זה את זה, ר"ל האומות הנק' אשה, לכללות אומה ישראלית הרוב הם עמי הארץ, ועם הארץ שונא לתינוק הם הת"ח, וזה נמשך מזה כמבואר בספר חסידים (עי' סימן רט) יעו"ש, א"כ אתי שפיר אלו ג' קנאה תאוה וכבוד נגד ג' השונאין זה את זה, ואתי שפיר.
וכבר זכרנו משרבו המנאפים בטלו מים המרים וכו' (סוטה פ"ט מ"ט), וגם הרם קולך כשו"פר (ישעיה נח, א), דאין שטן ופגע רע אז יש לומר מוסר, מה שאין כן בלאו הכי. וא"כ עיקר המוסר לתווך השלום, מה שאין כן כששונאין המוכיח, מצוה שלא לומר דבר שלא נשמע (יבמות סה:).
ובזה יובן, ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם מכל אחיו וישנאו אותו, והוא כולל ג' סוגים, אשה ועם הארץ ותינוק. כי אח עשו ליעקב (מלאכי א, ב), ולפי שאותו אהב אביהם שבשמים יותר מכל אחיו, לכך וישנאו אותו אשה זרה. וכן שונאים ע"ה לת"ח, כי אותו אהב אביהם יותר מכל אחיו וכו'. וכן שונאים תינוק, הת"ח, זה את זה. ולפי שזה גורם לזה, לכך לא יוכלו דברו לשלום, ר"ל דברו הוא מוסר, שיאמרו מוסר לשלום, לתווך השלום, הא תינח אם הי' השנאה לזולתן, מה שאין כן כשהוא עליהם ממש, עד אח"כ שאמר כי פי המדבר אליכם (בראשית מה, יב), והבן.
ועפ"ז נבאר, ויגש אליו יהודה וגו' (בראשית מד, יח). (במד"ש) [במדרש] (בר"ר צג, ב) כי הנה המלכים נועדו (תהלים מח, ה) זה יהודא ויוסף, עברו יחדיו וכו'.
ותחלה נבאר פסוק ויבא יוסף דבתם וגו', וישנאו אותו וגו'. דקשה על יוסף וכו', ועל השבטים וכו'. ונבאר זה דשמעתי בשם מורי מוסר פרטי הכולל הכל, אם ירצה אדם לגנות שום ברי' או אדם, יגנה את עצמו, ואם ירצה לשבח שום אדם, ישבח יותר להש"י וכו', ודפח"ח.
הגם כי דבריו מבוארים, מ"מ נ"ל לזכור פרט אחד מלתא בטעמא, דבארתי שויתי ה' לנגדי תמיד (תהלים טז, ח), גם שהוא נגדיית ביטול תורה או תפלה, או שרואה דבר מכוער בחבירו, יתן דעתו שהכל הוא מהש"י לתועלתו, שיראה לתקן ולהטיב מעשיו, כמו ששמעתי מן מוהר"ן, שהוא כלל גדול שלא יבלבל אותו שום ביטל, כי האדם יראה את עצמו כאלו בשבילו נברא העולם, ואם הי' יחידי בעולם הי' סובר שהוא צדיק וחסיד ישר ונאמן, מה שאין כן עתה שרואה דבר מכוער בחבירו יבין בדעתו שיש בו שמץ מנהו, וכאשר שמעתי בשם הרב מוהרי"ל פיסטנר כי גמ(ו)ר חסיד כי פסו אמונים (תהלים יב, ב) ודפח"ח. א"כ כל גנות שירצה לגנות חבירו יתלה בעצמו כאמור, ובזה יקיים ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט, יח) שהוא כלל התורה כולה (תו"כ עה"פ).
וההיפך בשבח, שיתלה כל השבח בו ית', והוא על דרך שבארתי משנה (אבות פ"ג מ"ז) תן לו משלו שאתה ושלך שלו וכו', על פי ביאר משנה (אבות פ"ג מט"ז) החנות פתוחה, והחנוני מקיף, וכל הרוצה ללוות יבוא וילוה וכו'. והוא על דרך הפסוק (משלי כח, כ) איש אמונות רב ברכות ואץ להעשיר לא ינקה, כי הקדוש ברוך הוא איש אמונות, להאמין החוב של בני אדם, ולחזור וליתן לו כדי שיוכל לפרוע מעט מעט, על דרך כלום הקדמני ואשלם (איוב מא ג, עי' ויק"ר כז ב), ובסוד אדני שפתי תפתח וגו' (תהלים נא, יז), א"כ כל השבח של בני אדם הכל משלו ית', והבן.
והנה תואר השבח נקרא יהודא, כמ"ש הפעם אודה את ה' (בראשית כט, לה), ר"ל כל השבח שיש לשבח ולהודות הכל הוא להש"י, על דרך הנ"ל. וההיפך שיגנה את עצמו, נקרא יוסף, והוא דאיתא בכתבים כי החסדים המגולין הם ג', (וכנגדו) [וכנגדן] ג' גבורות מגולין, ומתקבצין ויורדין ביסוד ושם נמתקין, לשם כך נק' היסוד יוסף גימטריא ג' בחינות שהם ג' חסדים וג' גבורות וכו', יעו"ש. ולהלביש דבר זה מהו באדם חסדים וגבורות, ששמעתי מהמנוח מו' נח מראשקוב, שיחשוב האדם גריעותו וחסרונו ושפלותו נק' גבורות, וההיפך גודל מעלות חסדי הש"י עם האדם נק' חסדים וכו', ודפח"ח.
ולזה אמרה רחל שקראה שמו יוסף, אסף אלדים את חרפתי (בראשית ל, כג). והקשה האלשיך מאי אסיפה וכו'. ולדברינו אתי שפיר, שאסף כל חרפה שיש באדם, הכל תלוי בי והוא חרפת"י, וק"ל.
ובזה נבאר פסוקי הנ"ל, ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם וגו'. וי"ל על יוסף שעבר וכו'. וגם קשה איך נכתוב בתורה גנאי זה. וכן קשה בפסוק שאח"ז וישראל אהב את יוסף מכל בניו וגו', ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם מכל אחיו וישנאו אותו וגו', ויש לתמוה על שבטי יה איך עברו על ל"ת דאורייתא (ויקרא יט, יח) לא תשנא [את] אחיך וכו', ועל עשה דאורייתא דכתיב (ויקרא יט, יח) ואהבת לרעך כמוך. וביותר קשה על התורה שכתבה גנות השבטים בתורה וישנאו אותו וגו'.
ולדברינו אתי שפיר, ויבא יוסף את דבתם [רעה] אל אביהם שבשמים, שכל דבה שראה בם תלה בעצמו שמץ מנהו, והתודה לפני אביהם שבשמים, שכלל את עצמו עמהם בסוד צדיק, והבן.
וז"ש וישראל אהב את יוסף, שהוא מדריגה גדולה לאסוף את כל חרפה של בני אדם בעצמו, שהוא הגורם, ולקיים ואהבת לרעך, לכך גם ישראל אהב את יוסף מדה כנגד מדה, שהוא הי' מעורר אהבה תחלה לאהוב לכולם ולתלות הגנאי שבהם בעצמו וכנ"ל.
לכך ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם, ר"ל מדריגה זו שהי' ביוסף, לכך וישנאו אותו, ר"ל את עצמן, כמו שדרש רבי ישמעאל ג' אתים, יביא אותו (במדבר ו, יג) את עצמו, ויקבר אתו (דברים לד, ו) את עצמו, וכו' (ספרי נשא לב), וה"נ כך, שכל גנות תלו בעצמן, ואין ראוי לשנוא לשום אדם כי אם את עצמו, לכך וישנאו או"תו, שכל אחד שנא את עצמו על שפלותו וחסרונו שראה בעצמו יותר מבחבירו. ולא יוכל דב"רו בתוכחת מוסר לשום אדם, לשל"ום, ר"ל מחמת שראו אותו לכל אדם יותר משלימות עצמו. ובאמת הוא מעלה נפלאה הנאות לשבטי יה, ונכתב בתורה אשר לאורם נסע ונילך בעקבותיהם במדריגה זו, וק"ל.
ובזה יובן, ויגש אליו יהודא, שנגש מדריגות יהודא הפעם אודה את ה', אל מדריגות יוסף לומר אסף אלדים את חרפתי, לתלות ולאסוף כל חרפה בעצמו, והוא סוד מיתוק חסדים וגבורות יחד, אז באמת המלכים נועדו, יסוד ומלכות, ועי"ז עברו יחדיו לעבור על פשע וחטא, כמ"ש בזוהר (ויגש רו:), כי נמתק הכל ונעשה רחמים גמורים, והש"י יכפר.
ובדרך פנימי נ"ל, על דרך שכתבתי בשם מורי ביאר פסוק כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה (קהלת ט, י), כי כשעושה מעשי גשמי ומקשרו עם המחשבה למעלה בדעת העליון, נעשה יחוד קבה"ו וכו', עיין שם. ונודע כי מלכות מקנן בעשי', ונק' יהודא. ועולם המחשבה והדעת נק' יוסף, כמו שכתבתי בקונטרס האחרון בשם מורי כי משיח הוא סוד הדעת, והוא סוד תחי"ה וכו'.
ובזה יובן ויגש אליו יהודא, שהמלכים נועדו יחדיו לעשות מעשה הגשמי שהיא מלכות הנק' יהודא, לקשרו עם הדעת הנקרא יוסף, אז עברו יחדיו, שנמחל עונות. וכמו ששמעתי ממורי, שעי"ז יוכל לבטל כל גזירות רעות כשמקשר המלכות הנק' אני עם המחשבה הנקרא אין, והבן.
עוד י"ל בדרך מוסר, שבארנו לעיל מדרש (בר"ר פט, ג), אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו, זה יוסף. דקשה סיפא ולא פנה אל רהבים וגו'. ובארנו על פי ביאר קושיית התוספות (ביצה טו: ד"ה לוו) עשה שבתך חול וכו' (שבת קיח.), והא כ' לוו עלי וגו'. כי יש ב' סוגים, א' על פי הטבע. וב' למעלה מהטבע, וכל אחד צריך להתנהג על פי דרכו, מה שאין כן וכו', וז"ש הרבה עשו כרשב"י (ברכות לה:) לכך לא עלתה להם. והנה יהודא בחינת המלכות, היא מדריגה על פי הטבע גימטריא אלדים בחינת המלכות, ובחינת יוסף היא למעלה מהטבע.
ובזה יובן ויגש אליו יהודא, דקשה לשון אליו, הל"ל לו, וכמ"ש הר"ן (דרשות הר"ן בסופו) ויקרא וידבר אליו וכו' (ויקרא א, א). אלא שבא לומר שנגש אלי"ו באמת, שעלה למדריגתו ממש, לא כמו הרבה שעשו כרשב"י, לכך הנה המלכים נועדו עברו יחדיו וכנ"ל, וק"ל.
עוד י"ל ויגש אליו יהודא וגו'. וביאר קוש' הנ"ל, וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום, וכנ"ל. דכתב בעל עקידה (שכ"ג) וידו אוחזת בעקב עשו (בראשית כה, כו), מה שעשו דש בעקב, זה אוחזת יד יעקב, כמו הבכורה שביזה עשו ויעקב אחזה וקנה ממנו וכו'. והטבע של החומר הנקרא עשו, לבזות עניני הצורה הנק' יעקב, כי הם ב' הפכים, וז"ש (בראשית כה, כג) ולאום מלאום יאמץ, כשהי' עובר לפני בתי מדרשות יעקב מפרכס לצאת וכו' (בר"ר סג, ו).
וכמו שיש חומר וצורה בגשמי, כך יש ברוחני, שהחומר עלמא דנוקבא הוא דין וגבורה, ומבקש לעשות דין וגבורה בעולם, והצורה הוא עלמא דדכורא, הוא רחמים לפעול החסד והרחמים בעולם. והם ב' קוין, וממוזג על ידי קו אמצעי, והם סוד ג' אבות, ובחיר שבאבות יעקב הממזג ומכריע לרחמים על ידי יוסף, כמ"ש (לז, א) אלה תולדות יעקב יוסף. ונודע מ"ש בזוהר (ח"א רמו:) כי השבטים הם מעלמא דנוקבא, ויוסף מעלמא דדכורא. לכך וישנאו אותו, שהם ב' הפכים, מה שזה אוהב, זה שונא. עד שנמצא צדיק יסוד עולם, להכניע החומר שלו אל הצורה, אז גורם כך בכל העולמות. וזהו שאמרו בש"ס לעולם יראה אדם את עצמו וכו' (קדושין מ:). וז"ש בריתי היתה אתו החיים והשלום (מלאכי ב, ה). והנה מלבד פירוש האלשיך (ריש פ' פנחס) דקאי החיים והשלום בין החומר והצורה וכו' יעו"ש, אלא דגרם חיים ושלום בכל העולמות.
ובזה יובן ויגש אליו יהודא, שנכנע החומר אל הצורה שהיא בחינת יוסף, אז גם למעלה נועדו שהם יסוד ומלכות, ועי"ז עברו יחדיו כל העונות, וגרמו חיים ושלום בעולמות, וק"ל.
•
ונבאר עוד, וישב יעקב בארץ מגורי אביו וגו' אלה תולדות יעקב יוסף בן שבע עשרה שנה היה רועה את אחיו בצאן והוא נער את בני בלהה, ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם, וישראל אהב את יוסף (לז, א-ג). והספיקות רבו, וכי סיפור זה למה נצרכה לדורות. ועוד איך הוא בכל אדם ובכל זמן. ושאר ספיקות.
ונ"ל דאיתא בכתבים סוד רחיצה בחמין בערב שבת, סוד שלהבת י"ה (שה"ש ח, ו), כי יש קליפת נגה שלפעמים נדבק בקדושה, ולפעמים בקליפה שהם שלש קליפות, ואדם דעשיה רגליה יורדת מות של קליפה הנ"ל, לכך על ידי שלהובא דאשא נתרחקו הקליפות, שלא יהיה נחש כרוך על עקבו, ויוכל לעלות ולקבל תוס' קדושה בערב שבת שהוא יסוד וכו', יעו"ש.
והנה להלביש דבר זה נ"ל איך יש דוגמתן בבני אדם. והוא, כי יש אנשי שלומי אמוני ישראל שהם בקדושה. ויש רשעי ישראל שהם בקליפות. ויש אנשים דוגמת קליפות נגה, שלפעמים נדבק בקדושה ולפעמים בקליפה, וז"ש (תהלים מט, ו) עון עקבי יס[ו]בני, שהם אנשי המוני עם שנמשלו לעקב, וכל זמן שאוחזין בעקב הצדיק אינן מניחין לו לעלות עמהן, כי נחש כרוך על עקבם, מה שאין כן כשנפרד ממנו אז יוכל לעלות לקבל תוספת קדושה, וכמ"ש (בראשית יג יד, עי' רש"י) וה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו, והבן.
וזהו כוונת הש"ס, ראוי הי' שמואל הקטן שתשרה שכינה עליו אלא שאין דורו ראוי לכך (סוטה מח:), ר"ל מחמת שאחזו בו שיתערב עמהם, וק"ל. והוא על דרך הש"ס דסוכה (סנהדרין יז.) אדוני משה כלאם (במדבר יא, כח), הטל עליהם צרכי צבור והם כלים מאליהן וכו', יעו"ש.
והנה נודע שיש הפרש בין הקדושה לקליפה, כי הקליפה ס"א לא עביד תולדת, כי הסתרס, כמ"ש בסבא משפטים (דף קג.), מה שאין כן הקדושה עביד תולדת. ובזה יובן אלה תולדת יעקב, ר"ל כשהסיר נחש מן עקב הכרוך בו, אז עביד תולדת, והוא ע"י יוסף, שמקבל תוספת קדושה ועולה למעלה, והבן.
•
עוד י"ל, דאיתא במד' חזית (שהש"ר ב, יא), ולקחתם אגודת אזוב (שמות יב, כב), אמר משה אם אתם מבקשים להגאל, בדבר קל אתם נגאלין, ולקחתם אגדת אזוב וכו'. ופירש בספר שם יעקב על פי מ"ש בכלי יקר בפסוק (בראשית מט, א) האספו ואגידה לכם וכו', כשיתאספו להיות אגודה א' עי"ז נגאלין, והנה הגלות המר הזה הוא עבור שנאת חנם (יומא ט:), והתיקון שישפיל דעתו כאזוב, אז אפשר שיהיו אגודה אחד. מה שאין כן אם מתגדלים ומתנשאים כארז, אז אי אפשר להיות אגודה א' כי זה גבוה מזה, וכמ"ש בסנהדרין (פח:), שלחו מתם, איזה בן עה"ב, ענותן, ושפל ברך, שייף עייל, שייף ונפק, וגריס באורייתא תדירא, ולא מחזיק טבותא לנפשי' וכו' יעו"ש.
ונודע כי אגדת אזוב נקרא היסוד, יוסף הצדיק. ובזה יובן אלה תולדת יעקב יוסף, ר"ל מי שעושה עצמו עקב ושפל כאזוב, אז יוכל להיות אגודה א' שהיא הנק' יוסף, ברית שלומי לא תמוט (ישעיה נד, י), וזה נמשך מזה, שהוא תולדה מזה, וק"ל.
•
עוד י"ל, ויבואר כל הפרשה. גם מ"ש (בר"ר פד, ז) שהדיבה הוא ג' דברים, שקורין לאחיהם עבדים, ואוכלים אבר מן החי, וחשודים על עריות.
והוא, דכתב בע[ו]ללות אפרים דף נ"ט (מאמר רלב) כי יש ג' סיבות לחטוא, א' קלות העבירה שהוא דש בעקביו*ונ"ל שזהו פי' הפסוק אלה תולד[ו]ת יעקב יוסף, כי התולדה הנמשך מן יעקב, שקלות החטא שדש בעקביו, גורם שיוסף לחטוא, וק"ל., זה גורם שיוסף לחטוא, וזה שאמר הוי מושכי העון בחבלי שוא (ישעיה ה, יח), ועל ידי ששונין ומשלשין נעשה כעבתת העגלה חטאה. ב' שהוא חכם בעיניו, כל איש יחכם בעיניו וכו'. ג' להיותו שטוף בתאות וחמדת עה"ז וכו', יעו"ש.
ובזה יובן, כי אלו ג' דברים הי' דבה שדבר באחיו, שקורין לאחיהם עבדים, לענין ט' קבין שינה שנטלו עבדים (קדושין מט:), כך הם ג"כ אוחזין מדה זו, וכמו שתמה חוני המעגל מי איכא דניים ע' שנה וכו' (תענית כג.), וכך הם מחמת עצלות השינה אינם זהירים בעון עקבם אשר יסובבם, מחמת קלות החטא בעיניהם, וזה גורם להוסיף חטא וכנ"ל. ב' שחשודין על אבר (החי מן) [מן החי], שמחזיקים א"ע לצדיק וחכם בעיניו, כי נודע תואר אבר מן החי הוא צדיק כמ"ש בס'. ג' שחשודין על עריות, הם שטופין בחמדת ותאוות עה"ז וכו', וק"ל.
עוד י"ל כי אלו ג' דברים זה נמשך מזה, וכמו שהוא בפרטות אדם אחד, כך הוא בכללות העולם, שקראם עבדים על שהוא אצלו עבדות עבודת הש"י כעבד על מנת לקבל פרס, שאין אצלו תענוג עצם העבודה רק השכר, וכמ"ש בספר ע[ו]ללות אפרים (מאמר קלב-קלג) ביאר ש"ס (נדרים פא.) שאין מברכין בתורה תחלה וכו' יעו"ש, ולכך עבודתן הוא בעצלות, מצות אנשים מלומדה, ומנהג אבותיהן בידיהן. ולא די להם שהם עושין בעצלות, אלא שחרה להם ובזריזות, על הצדיק שעושה מצות ה' בשמחה שלכך נקרא חי לשון פרי"ש, וז"ש שאוכלין אבר מן החי, שנושכין לצדיק שנק' אבר מן החי, וכמ"ש רבי עקיבא כשהייתי עם הארץ וכו' (פסחים מט:). וכל זה נמשך מגסות הרוח, שאינו חפץ שיהי' שום אדם במעלה יותר ממנו, ונודע מ"ש בש"ס דסוטה (ד:) כי גסי הרוח כאלו בא על כל העריות וכו', וזה שאמר שחשודין על עריות, וק"ל.
עוד י"ל, לפי שאחיו וישנאו אותו, ואינם אגודה א', והוא מחמת שאינם כאזוב רק כארז, שהם גסי הרוח, ולכך חשודים על עריות, וק"ל.
ונחזור לבאר כל הפרשה, אלה תולדת יעקב יוסף, שהתולדה היוצא מיעקב שעושה את עצמו עקב, יוסף שהם אגודה א', על שם אגודת אזוב וכנ"ל. היה רועה את אחיו בצאן, שהי' מנהיג את אחיו להיות זהירין וזריזין בעבודת הש"י, ההיפך מן עבדים, שעצלות השינה הוא היפך הזריזות, לכך הי' רועה את אחיו בצא"ן, ר"ת צבי ארי נמר נשר, ר"ל שילמדו הזהירות מעבירות, וזריזות בקיום המצות מן אלו ד' דברים שהזהיר בן תימא, הוי עז כנמר, וקל כנשר, ורץ כצבי, וגבור כארי, לעשות רצון אביך שבשמים (אבות פ"ה מ"כ), וכמ"ש האלשיך בפרש' כי תצא (עי' פ' בהר ויקרא כה, ד-ז) ב' מהם באזהרה שלא לעבור על לא תעשה, וב' בזריזות קיום מצות עשה יעו"ש.
והוא נער וגו', כי נער יש לו ב' פירושים, וזה נמשך מזה, כי נער כפשוטו הם ימי נעורים. ועוד פירוש ב', כי נער גימטריא (פר) ש"ך גבורות. וזה נמשך מזה, כי אדם בימי נעוריו הוא במדריגות הגבורה, ואח"כ בימי הזקנה נכנס במדריגות החסד והליבון והרחמים, וזה סוד נראה על הים כבחור, ובמתן תורה זקן, והבן.
והעולה מזה, כי המנהיג שהוא נער בשנים, הוא במדת הגבורה. לכך ויבא יוסף דבתם רעה אל אביהם, ר"ל שהיה מוכיח ברבים במדת הגבורה, והי' מביא דבה אל אביהם שבשמים, גם שנתכוין לשם שמים, כמו שכתבתי בפסוק (ויקרא יט, טז) לא תלך רכיל בעמיך, ופי' הרמב"ם שם, יעו"ש.
וזה שפירשו חז"ל (רש"י בראשית לז, ב) כל רעה שהי' רואה באחיו בני לאה וכו'. דאיתא בזוהר פרש' תולדת דף קל"ז ע"ב במדרש הנעלם: שם הגדולה לאה (בראשית כט, טז), שלאה מכחה וכו' יעו"ש. ול"נ שהוא על דרך מדרש איכה (איכ"ר פתיחתא י), טרון כל יומא ולא לאי קם ומצלי ולאי וכו'. ובזה יובן, כל דבה שהי' רואה באחיו בני לא"ה, לפי שהם עצלים ולאה בתורה ועבודת הש"י, שהי' לו לטורח ולמשא, כי יגעת בי ישראל (ישעיה מג, כב), וז"ש שחשדן בג' דברים הנ"ל, ומ"מ בשלשתן לקה, כי אין הש"י חפץ בזה כי אם להליץ בעד ישראל*וע"פ הנ"ל יבואר פסוק (בראשית כה, כו) וידו אוחזת בעקב עשו וכו', דאיתא (זהר תרומה קכח ע"ב) זכאה מאן דאחיד בידא דחייביא, שהם מצד עשו. וז"ש וידו אוחזת בעקב, שהם המוני עם שנק' עקב בסוד עקבת משיחא, וז"ש בעקב עשו, וק"ל..
ומ"מ הוא נתכוין לשם שמים, שהי' בחזקת צדיק שנקרא יוסף, להוסיף אהבה ושלימות בעבודת הש"י, לכך וישראל סבא אהב את יוסף מכל בניו כי ב"ן זקונים הוא לו, בר חכים הוא לי' (ת"א), וכמ"ש (אבות פ"ד מ"א) איזה חכם הלומד מכל אדם, להיות זהיר וזריז וכו'. ועשה לו כתנת פסים, סוד חלוקא דרבנן, ובסוד החשמ"ל, כאשר נבאר עוד. ויפשיטו את כתנתו (עי' לז, כג), שהם גרמו שיאבד ממנו חלוקא, הדור גרם, והבן.
ויוסיפו עוד שנא אותו על חלומותיו ועל דבריו, והקושיא מפורסמת, ל"ל כפל. ועוד מפני מה שנאו אותו על חלומו, שאין זה בידו למנעו. ונ"ל דקושיא א' יבואר באידך, דאיתא בש"ס, חלמא דלא מפשר כאיגרתא דלא מקריא וכו' (ברכות נה:), וכ' בזוהר פרש' מקץ דף קצ"ט ודף ר', ויזכור יוסף את החלומות (בראשית מב, ט), דהא תנינן, בר נש דחמי חלמא בעי לי' למפתח פומי' קמי' בני נשא, וזה גורם לאתקיימ' וכו'. ובזה יובן ויוסיפו עוד שנא אותו על חלומותיו ועל דברי"ו דייקא, וק"ל.
ואח"כ ויכר יוסף את אחיו (בראשית מב, ח), כשנפלו בידו, לרחם עליהם, מצד שהי' בימי העמידה סמוך למ' שנה, שהם אחר ימי נעורים, ונכנס במדת הרחמים לרחם עליהם, וק"ל.
ועל פי זה נבאר פ' מקץ שנתיים ימים ופרעה חלם והנה עומד על היאר והנה שבע פרות עולות וגו' (עי' בראשית מא, א-ב). לבאר איך אין זה ספורי דברים, רק שהוא בכל אדם ובכל זמן.
כי לעיל בארנו, כי יוסף הי' רועה את אחיו בצאן, והוא ראשי תיבות שהזהיר בן תימא (אבות פ"ה מ"כ), עז כנמר [לעצום עיניו מראות] כמ"ש בטור אורח חיים סימן א', שלא יחוש למלעיגים. קל כנשר, לעצום עיניו מראות ברע, כי הוא רק תחלת העבירה, שהעין רואה והלב חומד וכלי המעשה גומרין. גבור כאריה, כנגד הלב, כי הגבורה בעבודת הש"י הוא בלב. רץ כצבי, רגליך לטוב ירוצו, עכ"ל. והוא ר"ת צא"ן, וכנ"ל.
והוא נער וגו', ר"ל בימי נעוריו הי' במדת הגבורה, לכך הי' מביא דבה לאביהם שבשמים וכנ"ל, וכמו שמצינו (שבת לג:) לרשב"י ובנו שיצאו מן המערה, אחזו במדריגת זעיר אנפין, לקנא קנאת ה' על ישראל שמניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה, ובכל מקום שנתנו עיניהן וכו', עד שחזרו למערה י"ב חודש, ויצאו ואחזו במדת הרחמים על ישראל, ללמד סניגוריא עליהם, שעלו במדת אריך אנפין שהוא רחמים גמורים, והבן זה.
והנה כ' בע[ו]ללות אפרים (מאמר קצט) כי שנות האדם הם חלוקין לשלשה חלקים, עד עשרים ימי עליה, ומעשרים עד ארבעים ימי עמידה, ומשם עד ע' שנה ימי ירידה וכו', יעו"ש. והעמידה היא ששקולין החומר עם הצורה, ובימי עלי' גובר החומר על הצורה, ובירידה גובר הצורה על החומר.
ואפשר שזהו שאמרו (אבות פ"ה מכ"א) בן עשרים לרדוף, ר"ל חשקו להיות רודף, ולא נרדף, בין בגשמי בין ברוחני, מצד התגברות החומר על הצורה. ובן שלשים לכח, יש כח לנשמה וצורה להלחם נגד החומר, שאז הם במשקל השוה בימי העמידה, וז"ש כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה (קהלת ט, י), וכח היא הנשמה וכנ"ל. ואז יוכל ליכנס במדת רחמים, מצד הנשמה הקדושה שהיא רחמים, היפך החומר מצד הקליפות שהיא אכזרי.
ובזה יובן, ויהי מקץ שנתיים ימים, שנתמלאו שלשים שנה בעמדו לפני פרעה. ואז ופרעה חלם, ר"ל מה שהי' אכזרי מצד הער"ף, חָלִם והדר בריא. והנה עומד על היאר, שאז בימי העמידה היה עומד ומתגבר על היאר שיש לו ב' פירושים, א' ראיה, ב' גבורה גימטריא ראיה, וזה נמשך מזה, כי מצד הראיה שהוא אינו ברשות האדם, שהוצרך דוד המלך ע"ה להתפלל העבר עיני מראות שוא (תהלים קיט, לז), כמ"ש בטור אורח חיים הנ"ל (סימן א), והוא תחלת העבירה וכנ"ל. ועתה ניתנו לו גם האיברים שאינם ברשותו, שיהיו ברשותו, כמו באברהם שדרשו בש"ס דנדרים וכו' (לב:), וז"ש והוא עומד על היאר. וגם מה שהי' צריך גבורה בלב להיות גבור כארי וכנ"ל, עתה עלה למעלה ממדת גבורה שהיא במדת החסד והרחמים, שהיא למעלה מגבורה.
ואז שבע פרות עולות מן היאר, כי פרות למפרע תורף, כי יש ז' מדריגות טובים ועיקר ותורף הכל, והוא מה שזכרן הרב האלשיך (ריש פרש' שמיני) ז' מדריגות, והוא יוצא מן היאר גימטריא גבורה - אחר שיתגבר על יצרו יוכל לכנוס בז' מדריגות אלו, והיפך מזה הז' פרות רעות, כשיצרו מתגבר עליו. וז"ש אחרי הודיע אלדים אותך כל זה, אין נבון וחכם כמוך (בראשית מא, לט), וראוי שתהי' שליט ומושל במדת אלו על כל ארץ מצרים, והבן.
ואלו הן ז' מדריגות, א' לשום לב לכל אשר יקרהו שהוא מדה כנגד מדה וכו'. ב' לתקן מעין קלקולו. ג' יקשט את עצמו ואח"כ אחרים. ד' שאל יחזיק טובה לעצמו רק עבור אחרים, ובהיפך הקלקול יתלה בעצמו. ה' שלא יהי' על מנת לקבל פרס וכו'. ו' שגם שלא עלתה לו וכו', לא ירפה ידיו ויבטח בו ית', כי שמא מנסה אותו ה' וכו'. ז' שלא יעשה מצות אנשים מלומדה, רק עבור שצוה ה', ולעבוד בשמחה וכו', יעו"ש, וק"ל.
עוד י"ל, כי נודע סבת האדם וטבעו לפי מהללו ודיבורו וכו', והנה יוסף שהי' מתבודד עשר שנים בבית הסוהר, כמו רשב"י במערה, ואמר לשר המשקים כי אם זכרתני אתך (בראשית מ, יד), אחז במדת הדין שראוי שייטיב למטיבין, ועדיין אין זה שלימות, כי אם להטיב גם למריעין, לכך הוצרך שיתבודד עוד, עד שיגיע לרחמים גמורים. וז"ש מקץ שנתיים ימים, שבא בימים שהם רחמים, כמו ואברהם זקן בא בימים (בראשית כד, א), היפך הלילות שהם דינין.
ופרעה חלם, ר"ל שהי' נוקם ונוטר לשלם ולפרוע למריעין לו, ועתה חלם אותיות מחל לכל המצערין לו, וז"ש והנה עומד על היא"ר, שעמד בגבורה, להיות גבור כארי"ה לכבוש את יצרו ומושל ברוחו.
וממדריגה זו עולות ז' פרות, ז' גבורות שהם פ"ר, שיש בז' שערים, שצריך להיות גבור כאריה שלא יכנס אויב בשער, והם ז' נקבי הראש שהם ז' שערים שנז' בספר יצירה (פ"ד מ"ו). וראש לכולם הוא הדיבור שיוצא מן ה' מוצאות הפה, שהם ה' גבורות מנצפ"ך גימטריא פ"ה, ויש בזה ז' פרות רעות, על דרך שכ' האלשיך פרש' תצוה בפ' מעיל (שמות כח, לא), א' חונף, ב' דבה, ג' לצנות, ד' אונאה, ה' מדנים בין אחים, ו' ניבול פה, ז' סיפר בגנות חבירו.
וז' שבלים טובים וכו'. והנה החל[ו]ם, ז' שבלים טובים, וז' שבלים רעים וכו'. והענין, כי כל מעשה הטוב נעשה לבושים טובים, בסוד חלוקא דרבנן, וממעשים רעים נעשה לבושים ובגדים צואים. ואותיות שבלים הוא לבושים, ללבוש נשמתו בהם, רעים או טובים, ובזה יובן.
עוד י"ל, דאיתא במשנה דקדושין (פ"ב מ"א), האיש מקדש בו ובשלוחו. ופי' רש"י (קדושין מא.) בגמרא יליף לה. ובש"ס: השתא בשלוחו, בו מבעיא וכו'. ושמעתי בשם גדול אחד שהקשה לרש"י, דהל"ל בגמרא פריך. וביאר, כי השפע בגלות ע"י השליח, מה שאין כן כשהי' בהמ"ק קיים, הי' השפע ע"י עצמו. ונודע כי ישראל כלה מקודשת להש"י. וא"כ אין זה קושיא רק יליף לן טעמא, כי השתא בשלוחו, ר"ל עכשיו בגלות ע"י שליח. בו מבעיא, ר"ל, שצריך להתפלל על זה, כמו אם תבעי[ו]ן בעיו (ישעיה כא, יב), זהו כוונת רש"י, ודפח"ח.
ולי נראה, דמצינו קדושת ישראל נמשך מקדושת הש"י, כמ"ש קדושים תהיו כי קדוש אני (ויקרא יט, ב). אפס שהוא בב' בחינות, כי עתה קדושת ישראל הוא ע"י המצות, כמו שהוא נוסח הברכה אשר קדשנו במצותיו, ונודע כי השכינה שנק' מלאך אלדים, נק' מצות המלך, שליח למעלה, כמ"ש מדוע אתה עובר את מצות המלך (אסתר ג, ג). מה שאין כן לעתיד שהמצות בטלות לעתיד, כדאיתא בש"ס דנדה (סא:) דעושין מכלאים תכריכין למת, מכאן שהמצות בטלין וכו', אז יהי' קדושת ישראל בעצם בו ית', בסוד ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רוא[ו]ת את מוריך (ישעיה ל, כ).
ובזה יובן האיש מקדש בו ובשלוחו. ר"ל, האיש, זה הקדוש ברוך הוא שנקרא איש מלחמה, מקדש ישראל בקדושתו, בו - ע"י עצמו, ובשלוחו - שהיא המצות, שהיא ע"י השכינה שנק' מצות המלך. ומפרש הש"ס, כי בגלות הזה השתא ע"י שלוחו. בו מבעיא, שצריך להתפלל על ביאת משיח צדקינו, שאז יהי' הקדושה בו י"ת עצמו, והבן.
והנפקותא היוצא בין זה לזה, כי השכינה נק' הטבע גימטריא אלדים, והקדושה שעל ידה הוא גם כן על פי הטבע. מה שאין כן שם הוי' שהוא למעלה מהטבע, כמ"ש הרמב"ן בפ' וארא אל אבות ושמי ה' לא נודעתי וכו' (שמות ו, ג), א"כ הקדושה שנמשך על ידי עצמו ית' הוא למעלה מהטבע.
עוד יש נפקותא בין זה לזה, כי הקדושה בדרך הטבע, הוא מצוי גם למי שהולך בדרך הטבע. מה שאין כן למעלה מהטבע, וז"ש הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו (ישעיה ד, ג), שהוא דוקא למי שמתקדש למעלה מהטבע, וכמו שבארתי ביאר קושית התוספות בראש השנה (יז: ד"ה בתחלה) ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו (תהלים סב, יג), ופריך בש"ס, עיין בכתבי[י] יעו"ש.
ובזה יובן, האלדים יענה את שלום פרעה (בראשית מא, טז), כי הטבע בגימטריא אלדים, יענה שלום פרעה, שהולך בדרך הטבע גם כן, לפרוע ולהנקם מהמצערין אותו. מה שאין כן יוסף, שעלה ממדריגת פרעה לבחינת חולם שהוא אותיות מוחל, לכך עמד על היאר - על הראיה, למעלה מהטבע, וכנ"ל, וק"ל.
•
בפסוק וישב יעקב בארץ כנען אלה תולד[ו]ת יעקב יוסף וגו' (לז, א-ב). ונ"ל כי ב' שמות יעקב ישראל, הוא בענין ירידת האדם ועלייתו, בין בגשמי או ברוחני, שאי אפשר שיעמוד אדם על מדריגה אחת, כי נקרא עולה ויורד, ובירידתו נקרא יעקב לשון עקב ושפלות, ובעלייתו נקרא ישראל, שר וחשוב.
ומה גורם השפלות, מצד עכירות חומר הארץ ההיא, כנודע (במ"ר כ, כב) מענין שיטים שהמקום גורם, והיינו שפלות ברוחני, וכמו ששמעתי ממורי פירוש הפסוק אשר בידו מחקרי ארץ וגו' (תהלים צה, ד), שהקשה למה בימים קדמונים הי' החוקרים מאמיני הקדמות, מה שאין כן עתה מאמינים שהוא יתברך אחד יחיד ומיוחד. והשיב שהי' מצד עכירות חומר הארץ, שאז הי' יותר רב ועצום, מה שאין כן עתה וכו', ולשון ידו הוא סוף המדריגה, וז"ש אשר בידו מחקרי ארץ וכו', ודפח"ח, כי קצרתי. אבל בגשמי, גם בארץ צח וזכה אפשר שיהי', מצד שבע יפול צדיק וקם (משלי כד, טז), וכתבתי מזה במ"א.
עוד שמעתי ממורי פירוש הפסוק אמר אויב ארדוף אשיג אחלק וגו' (שמות טו, ט), יש בו ה' אלפין, כי אלופו של עולם גניז בו כדי לקרבו אליו יתברך, כמו ופרעה הקריב וכו' (שמות יד, י), ודפח"ח.
ובזה יובן וישב יעקב, מה שישב בישיבה של צער הנק' יעקב, לשון עקב ושפלות. בארץ מגורי אביו, לשון מורא, מגור מסביב. הכל הי' מצד שהי' עדיין עכירות הארץ רב ועצום שנק' ארץ כנע"ן דייקא, עד אח"כ שנזדכך ונקרא ארץ ישראל. ואמנם אמר אלה תולדת יעקב יוסף, שתולדת מי שהוא בעקב ושפלות, שיוסף דעת להתקרב אליו ית' וגו', וק"ל.