ויגש אליו יהודא ויאמר בי אדני ידבר נא עבד(י)ך דבר באזני אדני ואל יחר אפך בעבדיך כי כמוך כפרעה (מד, יח). וי"ל א' מהו הגשה זו לפי הפשט, וכן הקשה האלשיך. ובמדרש (בר"ר צג, ו) אמרו, דרבי יהודה ס"ל הגשה למלחמה, וכמ"ש (שמ"ב י, יג) ויגש יואב והעם למלחמה, רבי נחמי' אומר הגשה לפיוס וכו', רבנן אמרי הגשה לתפלה, כמ"ש (מל"א יח, לו) ויגש אליהו הנביא ויאמר ה' אלדים וגו'. רבי אלעזר אמר לכולן בא וכו'. ויש להבין, לאיזה נפקותא נכת(ו)ב זה בתורה אם בא למלחמה או לפיוס וכו'.
ב' בי אדוני, דהל"ל נא אדוני, הגם דלפי קושיא א' מבואר קושיא ב', כי תוכל למלאות רצונך, בין לדורון, בין למלחמה עם אויביך, יותר ממנו, וכדרשת חז"ל, אך מ"מ קשה לאיזה צורך נכתוב בתורה זה. ג' ידבר נא וגו', היתכן רצה ללחש באזנו. ד' באזני משמע בב' אזנים, והוא לא יתכן. ה' ואל יחר אפך. במה יחר אפו, וחז"ל דרשו מלמד שדיבר אתו קשות, וזה לא נזכר בכתוב. ו' כמוך כפרעה, במה הוא כמהו. וגם ב' כפין כף הדמיון.
ונ"ל, דאיתא במדרש (בר"ר צג, ב), ויגש אליו יהודא, אחד באחד יגשו [איוב מא, (ח)] זה יהודא ויוסף וכו'. דיש להבין, מה קשה בפסוק זה, דבא לתרץ מפסוק איוב, לפי דרכי המדרש.
ונ"ל לבאר משנה בקדושין (פ"ד מי"ב), מתיחד אדם עם אמו ועם בתו בקירוב בשר וכו'. הגם דבארתי זה כמה פעמים, מ"מ אין בית המדרש בלא חידוש. דאיתא בפסוק שיר השירים (ה, ח), השבעתי אתכם וגו' תגידו לו כי חולת אהבה אני. ופירש בספר יד יוסף דף קצ"ז ע"ב, כי טוב האמתי אינו אלא הדביקות עם האל יתברך, וכמ"ש (תהלים עג, כח) ואני קרבת אלדים לי טוב. והדביקות עם השכינה אי אפשר שיושג כי אם בהכנעת החומר והיצה"ר, והוא ע"י יסורין, היפך מה שכתוב וישמן ישורון ויבעט (דברים לב, טו), שהוא מסך מבדיל הדביקות ביננו לבין קוננו, כדכתיב עונותיכם היו מבדילים וגו' (ישעיה נט, ב), וכאשר יוכנע היצר הרע ע"י יסורין, אז תושג הדביקות וכו'. וז"ש תגידו לו שחולת אהבה אני, ר"ל אפילו החולאים והיסורין שסבלתי היו אהבה לי, שזכיתי לדביקות עי"ז. וכמ"ש במקום אחר במה אדע כי אירשנה (בראשית טו, ח), לזכות לדביקות אי אפשר ע"י מסך מבדיל היצר הרע, ואם כן במה אדע וגו'. והשיבו ידוע תדע כי גר יהי' זרעך וגו' (בראשית טו, יג), ועל ידי יסורין תושג הדביקות, ואם כן אין זה גזירה רק הודעה, ומבואר ספיקות שנזכ' שם.
עוד ביאר שם (ע"ג), כי השנאה שיש לאומות העולם עם ישראל הוא בסבת התורה, והטעם, שהבדילנו האל יתברך מהם, שלא להתחתן בם ושלא לאכול עמהם, וכדאיתא בש"ס (שבת פט.) מאי הר סיני שירדה שנאה לאומות העולם. וז"ש תגידו לו שחולת אהבה אני, שכל חלאים שאומות העולם מביאין עלי אינם אלא בשביל שאני אוהבת אותו וכו', יעו"ש.
עוד י"ל על דרך הלצה, שכתבתי במקום אחר שיש ג' מיני שונאים, א' הלומדים ששונאים לשלומי אמוני ישראל. ב' שנאת המוני עם לת"ח. ג' שנאת האומות לישראל וכו', יעו"ש. והנה ב' מיני שנאה מבואר, אך שנאה ששונאים הלומדים לצדיקים למה. וצ"ל, דמשנאת האומות לישראל מבואר נמי השנאה ששונאים הלומדים לצדיקים, מחמת קנאה, וכמו שבארתי פסוק וישראל אהב את יוסף מכל בניו (בראשית לז, ג), ויקנאו וגו' (שם, יא). וז"ש תגידו לו כי חולת אהבה אני, ר"ל חולי שנאה שיש לי מהלומדים נוסף על ב' מיני שנאה הנ"ל, הוא בשביל אהבה שיש לי עמך, וק"ל.
אמנם עיקר כוונת הפסוק כי חולת אהבה אני, מבואר בתיקונים כי השכינה היא חולת אהבה להתייחד עם דודה ע"י הצדיק, שנאמר השבעתי אתכם הם הצדיקים וגו'. וכאשר שמעתי ממורי פירוש הפסוק תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו (תהלים קב, א), על פי משל, שהכריז המלך ביום שמחתו כל מי שיבקש דבר מן המלך ימלאו מבוקשו, ויש מי שביקש שררה וכבוד, ויש שביקש עושר, ונתנו לכל אחד מבוקשו. והי' אחד חכם שאמר ששאלתו ומבוקשו שידבר המלך בעצמו עמו ג' פעמים ביום, והוטב מאוד בעיני המלך, מאחר שדיבורו חביב עליו מן עושר וכבוד, לכן ימולא בקשתו שיתנו לו רשות ליכנס בהיכלו לדבר עמו, ושם יפתחו לו האוצרות שיקח מן עושר וכבוד ג"כ. וז"ש תפלה לעני וגו', לפני ה' ישפוך שיחו, שזה מבוקשו וכו', ודפח"ח.
ובזה יובן, מתייחד אדם, שיהי' דוגמת ז"א הנקרא אדם גימטריא מ"ה, לקשר אותיות תורתו ותפלתו, שהאותיות הם מלכות הנק' בתו, עלמא תתאה, לקשר ע"י הבינה שלו, שמבין לקשר האותיות במחשבתו אל הבינה הנק' עלמא עלאה, אמו. וז"ש מתייחד אדם עם אמו ועם בתו בקירוב בשר, ר"ל בלי שום מחשבה זרה, רק שיהיו אחד באחד יגשו, כי אהבה גימטריא אח"ד. וז"ש כי חולת אהבה אני, והבן.
ועיין מ"ש בנוף עץ חיים פירוש תהום אל תהום קורא (תהלים מב, ח), כי עשר ספירות דבינה הוא בפה האדם, והם מאירין ומשפיעים למלכות בשעה שהוא קורא בתורה ועוסק בתפלה, בסוד תהום מלכות בסוד מ"נ, אל תהום בינה קורא וכו', יעו"ש.
ובזה יובן, כי נודע דעלמא עלאה מסתיימת בדכורא הנקרא יוסף, כמ"ש בזוהר ויקרא. גם כי היסוד עולה עד הדעת המייחד חכמה ובינה שהם שמות ע"ב קס"א גימטריא זכור, המשפיעים ביסוד, שמשם בא הזכירה, כמ"ש ביחודים. וז"ש ויגש אליו יהודא, שהוא סוד התפלה, לקשר ולהגיש מלכות עלמא תתאה הנקרא יהודא, כמ"ש (תהלים קט, ד) ואני תפלה, בעלמא עלאה שהיא בינה, ע"י הצדיק הנקרא יוסף.
והגשה זו יש בו ג' סוגים, א' למלחמה עם המחשבות זרות, איך לשבר הקליפות ולהעלות הפנימי אל הקדושה, כאשר שמעתי בזה ממורי ולא ניתן ליכתוב, הגם שכתבתי מזה במקום אחר בזה בקיצור נמרץ. ב' פיוס, שנתפייס הניצוץ שהי' במקום הקליפות, ונתעלה עתה בקדושה אל מכונו ומקומו הראשון מן רפ"ח ניצוצין וכו'. ג' תפלה. וכדעת רבי אלעזר הנ"ל, שכולל התפלה כל ג' סוגים הנ"ל.
ויאמר בי אדוני, ר"ל כאן בא הכתוב לגלות סוד התפלה, שלא יתפלל אדם עבור עצמו רק עבור השכינה להתייחד עם דודה, כי צדיקייא אינון שלוחי דמטרוניתא המתפללת בי אדוני, שאין כוונת השכינה ג"כ עבור עצמה רק למען כבודו יתברך, שיתפרסם בי אדנות שלך על העולם, ולכך נקרא המלכות אדני, כי הוא מגלה ומפרסם אדנותו שהוא אדון הכל.
ידבר נא עבדך באזני אדוני, שאין מגמתי שום דבר, רק שאזכה לדבר עמך ממש באזני אדוני, בסוד ישקני מנשיקות פיהו וכו' (שה"ש א, ב), ובסוד אִם תשכבון (תהלים סח, יד), ר"ל אֵם תשכבון וגו'. וז"ש באזני אדוני, כי תפלת שחרית להגיש ולקשר המלכות בימין, ותפלת מנחה בשמאל, וז"ש באזנ"י - ימין ושמאל.
ואל יחר אפך בעבדך, דכ' בזוהר ויקרא (כג:), או הודע אליו חטאתו (ויקרא ד, כג), במה הודע, ביסורין, אבל מי שעוסק בתורה בלילה אורייתא מודעת ליה חטאתו וכו'. וז"ש ואל יחר אפך בעבד(י)ך, על ידי חרון אפו שהם היסורין להודיע חטאו, רק ע"י התורה יבוא הזכירה להזכירו חטאו שלא ישכח, ולא יצטרך יסורין להזכירו.
כי כמוך כפרעה, כי בחינת יוסף אשר משם הזכירה נמשך מאמא עלאה הנק' פרעה, שמשם נפרע ונתגלה אורות עליונות וכמ"ש בזוהר (ח"א רי.), ומשם נמשך בחי' נבון וחכם, וכמ"ש (בראשית מא, לט) אין נבון וחכם כמוך, והבן.
•
הגם בדרך פשוט יש לפרש ויגש אליו יהודא ויאמר בי אדני, וביאר מדרש הנ"ל (בר"ר צג, ו) למלחמה, ודורון שהוא פיוס, ותפלה. והענין, דמבואר במשנה דאבות (פ"א מ"ב), על ג' דברים העולם עומד, על התורה, ועל העבודה, ועל גמילות חסדים. אמנם בכל אחד מאלו ג' יש בחי' פנימית וחיצונית, והוא כי התורה נקרא מלחמה, כמ"ש (במדבר כא, יד) את והב בסופה, ודרשו חז"ל וכו' (קדושין ל:). ואם עוסק במלחמתה של תורה, לעשות עטרה להתגדל בו, או קרדום לחתוך בו, הוא בחינת חיצוני. מה שאין כן בחי' פנימי, לו חכמו ישכילו זא"ת (דברים לב, כט), כמ"ש בס' הקנה אפילו לומד כל התורה אינו נקרא חכם, רק למדן. וחכם נקרא, מי שמכוין בלמוד תורתו להמשיך מן חכמה, להשכיל זאת וכו'.
וכן בעבודה זו תפלה, יש עוסק בתפלה להנאת עצמו, להתפלל שיהי' לו פרנסה ועושר וכבוד וכיוצא, זו בחי' חיצוני'. מה שאין כן העוסק בתפלה לעשות יחוד קודשא בריך הוא ושכינתי' וכנ"ל, זהו פנימי.
וכן העוסק בגמילות חסדים, יש אנשי השם, וכמ"ש בזוהר (בראשית כה:) על פסוק (עי' בראשית יא, ד) נבנה לנו מגדל ונעשה לנו שם וכו', שעוסק בצדקה להתפרסם שיהי' מאנשי השם, זה בחי' חיצונית. ויש בחי' פנימי, איזה חסיד המתחסד עם קונו, וכמ"ש (תהלים פו, ב) כי חסיד אני, ר"ל להתחסד א"ני היא השכינה, וכמ"ש בתיקונים (ת' ל' עג:), כל הבשר חציר, כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין וכו', יעו"ש.
וכן אכילה ושתיה, יש בחי' פנימי להעלות נצוצי השכינה. ושינה, סוד דורמיטא. ומשא ומתן בסוד ל"ט מלאכות. וכיוצא בזה. וז"ש בכל דרכיך דע"הו (משלי ג, ו). וגמילות חסדים נקרא פיוס, לגמול חסד לפייס השכינה.
ובזה יובן, ויגש אליו יהודא, כי השכינה הנק' יהודא יגש אל הצדיק הנק' יוסף, לפייסו, שיהי' כל מעשיו הטובים תורה ועבודה וגמילות חסדים, שהם ג' סוגים הנק' מלחמה ופיוס ותפלה, שיעשה זאת לא לתועלת עצמו, רק לייחד קבה"ו, שיהי' ב"י אדונ"י שהוא יחוד הנ"ל, בסוד (חבקוק ב כ) וה' בהיכל קדשו, וכשיתבודד בביתו יכוין וכו', וכיוצא בזה ישמע חכם ויוסיף לקח, וכמ"ש איש האלדי מוהר"ם קורדוורי בספר תומר דבורה (פ"ה) שישתדל האדם בצרכי הדיוט ויכוין ברמיזותיו למעלה וכו', מובא בשל"ה דף קע"ט ע"א יעו"ש. וכאשר בארתי במקום אחר משנה הנ"ל, מתייחד אדם עם אמו הכוונה למעלה, במעשים למטה הנק' בתו, והבן.
•
אמנם על דרך הפשט נ"ל לבאר ויגש אליו יהודא וגו'. ונבאר משנה פרק ג' דאבות (מי"ב), רבי ישמעאל אומר, הוי קל לראש, ונוח לתשחורת, והוי מקבל את כל האדם בשמחה.
לבאר זה, נ"ל דכ' בעללות אפרים דף ך"א (מאמרים נה-נו) ביאר ש"ס דברכות (ט.), דבר נא באזני העם וישאלו כלי כסף וגו' (שמות יא, ב), אמרי דבי רבי ינאי, אין נא אלא לשון בקשה, שלא יאמר אותו צדיק וכו', וישאילום בעל כרחם דישראל, מאי טעמא משום משוי וכו'. והקושיא מפורסמת, וכי צריך בקשה שיקחו עושר. ועוד מאי משוי, וכי זולת זה לא היה בידם משאות וכו'.
וביאור, כי התורה נק' דרך ה', כי היא המדריכה את האדם השלם לעלות בהר ה', וילך למסעיו ממדריגה למדריגה עד אשר תדבק נפש הזכה בסיבה ראשונה יתברך. וז"ש מי יעלה בהר ה' נקי כפים וגו' (תהלים כד, ד), ור"ל כמו בעליה גשמיות צריך להסיר דברים המכבידים כדי שיוכל לעלות להר גבוה, והם מאכלים גסים אשר גופו כבד עליו, או הנושא מלבושים כבדים, או הנושא משא כסף וזהב, כל אלו הם דברים כבדים ומעכבים העליה, כך הם מכב[י]דים על הנפש הזכה שלא תוכל לעלות להר ה', כי אם מי שהוא נקי כפים, היינו מי שהוא נקי מנכסיו המכבידים וכו', וז"ש מי יעלה בהר ה' נקי כפים וגו'.
וז"ש וישאילום בעל כרחם דישראל מפני משוי, שלא יוכלו לעלות בהר ה'. וז"ש דבר נא, שלא רצו ישראל בריבוי כסף וזהב מפני משוי הנשמה, וכמ"ש (משלי ל, ח) ריש ועושר אל תתן לי וכו', יעו"ש.
אך דכבר בארתי פ' וישב, כך דרכה של תורה וכו' (אבות פ"ו מ"ד), ואם אתה עושה כך, שהורגל בזה, אז גם שיהי' אשריך בעה"ז אח"כ בשפע עושר מ"מ יעשה ההרגל, ולכך יהי' לו טוב לעה"ב ג"כ וכו', יעו"ש.
ובזה יובן, הוי קל לראש, ר"ל בראשית ותחלת ימיך הוי קל, שתוכל לעלות בהר ה', שלא יעכב המשוי של ג' דברים הנ"ל העליה. ואחר שהורגל בדרכי תורה, והוא קל לראש ימיו בבחרותו, אז הוא נוח לו לתשחורת בימי הזקנה, גם שיהי' לו עושר לשון תשחורות של כסף, וכמ"ש גם שיהי' אשריך בעה"ז, מ"מ טוב לו לעה"ב, וק"ל.
וכאשר יהי' לאדם מדת הסתפקות, שיורגל בדרכי תורה שיהי' קל לראש ונוח לתשחורות, אז הוא מקבל כל אדם בשמחה, וכמ"ש חז"ל יפות מראה, סימן הוא לימי השובע, שהבריות נראות יפות זו לזו, שאין עין ברי' צרה בחברתה וכו'. וה"נ ע"י מדות הסתפקות נקרא עשיר השמח בחלקו, ונקרא ימי שובע, שאין עינו צרה בחבירו ומקבלו בשמחה, והבן.
עוד י"ל, ונבאר פסוק תהלים סימן ע"ז (טז), גאלת בזרוע עמך בני יעקב ויוסף סלה. דיש להבין, למה פרט יותר מכל השבטים.
ונ"ל, דמצינו תואר שם יוסף, ותאמר אסף אלדים את חרפתי, ותקרא את שמו יוסף לאמר יוסף ה' לי בן אחר (בראשית ל, כג-כד). וי"ל למה אמרה ב' טעמים על תואר שם יוסף, א' אסף וגו', וגם יוסף לי בן אחר.
ונ"ל, דאיתא במשנה פ"ב דאבות (מ"ה), ולא כל המרבה בסחורה מחכים, ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש. וביאר זה בספר יד יוסף דף ס"ח, כי החכמה צריך התבודדת והתייחדות, ולא התערבות עם המון עם, וכדכתיב לתאוה יבקש נפרד (משלי יח, א), מי שיש לו תאוה ללמוד צריך לבקש להיות נפרד. אמנם הסחורה הוא היפך צריך התערבות עם אנשים. ולזה רמזו הרוצה להחכים ידרים (ב"ב כה:), שאין שם אנשים מרוב חימום. להעשיר יצפין, שיש שם אנשים וכו'. וז"ש לא כל המרבה בסחורה מחכים, יען צריך התבודדת, ובמקום שאין אנשים צריך להשתדל איך להיות איש. מה שאין כן המרבה בסחורה אינו יכול להתבודד וכו', יעו"ש.
ולי נראה לפרש על דרך הלצה, שבארתי מצות לא תעשה לא יראה לך חמץ (שמות יג, ז), ודרשו בש"ס (פסחים ה:) שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של נכרי ושל הקדש. שאינו אזהרה, רק שדיברה תורה לפי דברת בני אדם, שאינו רואה חסרון לעצמו רק לאיש נכרי, או בקדושי עליון מתאמץ למצוא חסרון בהם. וז"ש לפי שידוע לפניו ית' מנהג בני אדם כי לא יראה לך חמץ, שלך אין אתה רואה, אבל חשקך ורצונך להיות רואה חמץ של אחרים, בפרט איש אחר הנקרא נכרי, ושל הקדש, למצוא בהם שמץ ודופי וכו', וק"ל.
ובזה שמעתי בשם מוהר"ז, דשמחה זו מה זו עושה, כשמוצא שמץ ודופי בשלומי אמוני ישראל, שיש שמחה להמוני עם. כי אדרבה ראוי לו להתאבל על נפשו, כי הוא יודע מרת נפשו שעוסק כל היום בליצנות ושחוק וקלות ראש, א"כ על מי יש לו לסמוך שיהי' העולם קיים, כי אם לא בריתי וגו' (ירמיה לג, כה), ועל כרחך לומר שיש לו אנשי שלומי אמוני ישראל שעליהם העולם קיים, מה שאין כן לפי דבריך שאין בהם ממש, א"כ צריך אתה להתחזק ולהיות איש וכו', ודפח"ח.
ובזה כתבתי במקום אחר, פירוש הפסוק שלום יהי' לי כי בשרירות לבי אלך למען ספות הרוה (דברים כט, יח). דכ' בעוללות אפרים (מאמר קעט) היינו רשע נקרא רוה, שהוא שבע מלעסוק בתורה ותפלה, וצמאה הוא הצדיק וכו', יעו"ש. והוא על פי משל, אורח שבא לעיר גדולה המנהג לשלוח דבש, ואמר אחד אני אשלח מים כי ברוב דבש יתערב, וכן עשה ב' ג' וכו'. וז"ש שלום יהי' גם כי אלך בשרירות לבי, כי יש הרבה צדיקים, וספות הרוה את הצמאה וכו', וק"ל.
ובזה יובן, לא כל המרבה בסחורה מחכים, שאין התורה בסוחרים, כמ"ש בש"ס דערובין (נה.), לא מעבר לים היא (דברים ל, יג), א"כ כשאתם כולכם סוחרים על מי העולם קיים, כי אם לא בריתי וגו', וצ"ל על שלומי אמוני ישראל העוסקים בתורת ה' יומם ולילה. והנה עתה לפי דבריך, שאין אנשים צדיקים בעולם, שאתה נותן דופי בשלומי אמוני ישראל, א"כ במקום שאין אנשים השתדל אתה להיות איש, לעסוק בתורה ומצות יומם ולילה, וק"ל.
וזה נ"ל פירוש הפסוק, כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (קהלת ז, כ). דקשה הל"ל אשר עשה טוב ולא חטא, דקאי על עבר. ולדברינו אתי שפיר, שהוא לפי דברת בני אדם האומרים כי אדם אין צדיק בארץ, שנותן שמץ ודופי בקדושי עליון, א"כ ראוי לך שתהי' אתה מגדר אלו האנשים אשר יעשה טוב ולא יחטא בשחוק וקלות ראש וכיוצא, כי במקום שאין אנשים השתדל אתה להיות איש, וק"ל.
ובזה יובן הוי קל לראש וכו', ר"ל דהי' לך פתחון פה להיות קל לראש, ר"ל לנהוג קלות ולילך בשרירות לבך, מאחר שאתה סמוך לראש הנקרא צדיק, כנודע בסוד ברכות לראש צדיק (משלי י, ו). מה שאין כן עתה צריך שתהי' נוח לשמים, מאחר שאתה סמוך לתשחורת, שאתה נותן דופי לומר על קדושי עליון שהם תשחורת, וכמ"ש. ובאמת ראוי שיהי' בהיפך וכו' כאשר יבואר וכו'.
ובזה יובן כי אמרה אסף אלדים את חרפתי, ר"ל כל שמץ חרפה ודופי שיש חסרון בבני אדם, אני הגורם לילד בן זה, וכמ"ש במקום אחר ביאר פסוק כי גמ(ו)ר חסיד לכך פסו אמונים מבני אדם וכו' (תהלים יב, ב), וכן בגשמי - אם יהי' רעה וגו' (עמוס ג, ו) וכמ"ש האלשיך, א"כ ע"כ צריך שיוסף לי בן אחר, שיהיה תואר בן שיהי' עולם קיים עבורו, וק"ל. ועיין בזה בספרי האחר יעו"ש.
והנה אמרו בש"ס דחלק (סנהדרין צח.) אין בן דוד בא עד שיכלו גסי הרוח וכו'. ובזה יובן גאלת בזרוע עמך בני יעקב ויוסף סלה, ר"ל, כי הגלות הי' עבור גסי הרוח, מה שאין כן כשיהיו בתואר בני יעקב שהוא עקב ושפלות, הגורם תואר יוסף, לאסוף כל חרפה שיש בבני אדם, שיתלה בעצמו שהוא הגורם, וז"ש (בראשית לז, ב) אלה תולד[ו]ת יעקב יוסף והבן, וזה ודאי גורם גאולה, ושפיר אמר גאלת וגו', וק"ל.
והנה כתבתי במקום אחר ששמעתי בשם מורי, תואר ראובן ר"ל, שיראו שאני בן. וכן שמעון, שיצא לו שם. וכן לוי, שמתחבר עם חסידים כדי שיהי' תואר יהודא, שיודו וישבחו אותו וכו'. והוא היפך תואר יוסף, שאוסף כל חרפת בני אדם ותולה סרחונם בעצמו עבור שפלות שיש בו.
ובזה יובן ויגש אליו יהודא, ר"ל, מה שהיה במדריגת יהודא להתפאר ולשבח ולהודות לפרסם מעשיו הטובים, עתה ויגש אליו, למדריגת יוסף, לאסוף כל חרפה אליו. ושפיר אמרו במדרש (בר"ר צג, ב) כי הנה המלכים נועדו בחינת יהודא ויוסף, [תחלה ולתפארת מדת עשו שאמר (בראשית לג, ט) יש לי רב אחי], אז עברו יחדיו וכמ"ש בזוהר (ויגש רו.:), גרם שלמא לעילא ותתא, גאולה שלימה כנ"ל, וק"ל.
וכיוצא בזה הענין אסף אלדים את חרפתי, כתב האלשיך פרש' שמיני, אם יהי' רעה ח"ו בעיר יאמר איש ישראלי הצער זה אליכם בשבילי, והטובה יתלה בזכות אחרים, וז"ש כי היום ה' נראה אליכם (ויקרא ט, ד), ר"ל מה שהיום נראה ה', ולא בז' ימי מלואים, הוא עבורי שסרבתי ז' ימים בשליחות מצרים, והטובה אשר היום נראה ה', לא בזכותי כי אם אליכם ובזכותכם וכו', יעו"ש. ולפי שהי' מעלת יוסף בזה כמו במשה, אמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו (שמות יג, יט), וק"ל.
•
עוד י"ל ביאר מדרש (בר"ר צג, ו) הגשה לתפלה לדורון למלחמה וכו'. וביאר מדרש (שם צג, ב) הנה המלכים נועדו (תהלים מח, ה) וכו'. ונבאר משנה פ"ג דקנים (מ"ו), האשה שאמרה הרי עלי קן כשאלד זכר וכו', א"ר יהושע זהו שאמרו כשהוא חי קולו אחד, וכשהוא מת קולו ז', כיצד קולו ז', ב' קרניו ב' חצוצרות, ב' שוקיו ב' חלילין, עורו לתוף, מעיו לנבלים, בני מיעיו לכנור[ו]ת. ויש אומרים אף צמרו לתכלת. רבי שמעון בן עקשיא אומר זקני ע"ה כל זמן שמזקינין דעתן מטורפת עליהן, שנאמר (איוב יב, כ) מסיר שפה לנאמנים וטעם זקינים יקח, אבל זקני ת"ח כל זמן שמזקינים דעתן מתישבות עליהן, שנאמר (שם יב, יב) בישישים חכמה וארך ימים תבונה. והוא תמוה מרישא לסיפא.
ונ"ל דכתב הר"ן בדרשותיו דף ס"ו (דרוש עשירי) בענין ג' שאלות, א' קושית מוהרש"א במס' ברכות (לג:), אטו יראה מלתא זוטרתי היא, ומשני אין לגבי משה זוטרתי וכו', והא משה רבינו ע"ה אמר זה לישראל, והדרא קושיא לדוכתי' וכו'.
שאלה ב', וידעתם היום וגו', ואשר עשה לחיל מצרים וגו', ואשר עשה לדתן ואבירם וגו' (דברים יא, ב-ו), שמזכיר מיני פורעניות על עוברי רצונו, והוא יראה חיצונית יראת העונש וכו'. והוא תמוה, כי אחר שאמר (שם י, יב) ללכת בדרכיו ולאהבה אותו וגו', הי' ראוי להזכיר אח"כ יראת הרוממות א"ס יתברך, לא יראת העונש.
שאלה ג', ואשר עשה לדתן ואבירם אשר פצתה האדמה וגו', מאי טעמא לא הזכיר קרח שהי' עיקר במחלוקת וכו'.
וביאר, שיש באדם ב' כוחות, א' פונה אל המעלה, ושם יש לו נטי' אליו בטבע. ב' פונה למטה, ואליו תשוקתו וכו'. והכח אשר פונה למעלה הוא כח השכלי, אשר הוא משתוקק לדברים השכליים וכו'. וכח הפונה למטה, הוא כח הדמיון, שיש לו נטיה טבעית היפך כח השכלי. והנה כל החושים שבאדם, כולם נשמעים יותר לזה הכח, מאשר נשמעים לכח השכלי, וזה לשלשה סבות, א' מצד הדמיון שביניהם, והוא כי כח הדמיון והחושים כולם כוחות גשמיות, ושכל הוא עצם בלתי גשמיי, וכל הדברים נמשכים יותר אחר דומיהם. סבה ב' כח הדמיון והחושים הם נגליים, והדברים המושכלים הם נסתמים ונעלמים. סבה ג' מפני קדימת ממשלתו בזמן, והוא כי התינוק מעת לידתו מושל דמיונו בחושיו, ואין השכל מנהיג אותם עד שיעמוד על דעתו, וזה שאמרו חז"ל (אדר"נ פט"ז מ"ב) היצה"ר קודם ליצה"ט י"ג שנה, ומקרה החושים כמו שיקרה לאנשי סכל, שהמשיל עליהם והנהיגם זמן רב מלך זקן וכסיל, שהורגלו בהנהגתו, שלא יאותו למנהיג אחר שלם שינהיגם, וזש"ה (קהלת ד, יג) טוב ילד מסכן וחכם וגו', ומפני ההרגל לא ישמחו בהנהגת זה החכם השני, שהיא יותר שלימה מהנהגה ראשונה, כן הוא ענין הדמיון והשכל אצל החושים וכו', והשכל הוא כתינוק נשבה לבין העכו"ם וכו'.
אמנם ההפרש בין כח הדמיון וכח השכלי הוא זה, כי כח הדמיון ישתנה חושיו מן ימי הבחרות לימי הזקנה, כי בימי הבחרות יחזיק הדמיון ויטריד השכל, ובימי הזקנה איפכא. אבל כח השכלי, מושגיו לעולם בשוה, קיימים נצחיים. ומה שנתעורר השכל פעם מעט ופעם הרבה, אינו מצדו, רק שיטרידוהו דמיון פחות או יותר.
וז"ש רבי שמעון בן עקשיא, זקני ע"ה כל זמן שמזקינין דעתן מיטרפת עליהן, אבל זקני תורה וכו'. פירוש זקני תורה, שהניחו בבחרותם תאוות העה"ז, ובחרו דרך הטובה, כשמזקינין דעתן מתיישבות יותר בזה, כי אין להם אז נגדיית וכו'. וזקני ע"ה בהיפך, בבחרותם בחרו תאוות עולם הזה, ואינן חוששין לנגדיית השכל, מה שאין כן בזקנותן חלש כח התאווה, והשכל מושך לכאן והדמיון לכאן, ודעתו מיטרפת כמו ספינה המטורפת בים וגו'.
וכל זה כשיש לו שלוה, מה שאין כן כשרואה צרות מתחדשות, אז בע"כ יכנע הדמיון, וזש"ה אשר ראיתם מה שעשה למצרים וכו'. ומה שזכר דתן ואבירם ולא קרח, כי בני קרח לא מתו (במדבר כו, יא), ויקח מוסר מדתן ואבירם, באשר שרוב העולם יחטיאו נפשם כדי להנחיל לבניהם, ובאמת לא ישאר בידו מאומה כי אם העונות, כמו שקרה לדתן ואבירם שנאבדו הם ובניהם וכל אשר להם וכו', ובזה לא ימצא נגדיית כח הדמיון. והוא נקל לישראל ג"כ ליראה את ה' כמו למשה וכו', יעו"ש.
ובזה יובן משנה הנ"ל, כשהוא חי קולו אחד, ר"ל כי הצדיק נקרא חי, כי גברה בו כח השכלי והיצ"ט שקולו אחד, כי השכל הוא בשוה ובמצב א' בין בימי הבחרות ובין בימי הזקנה, וגם כשהוא צדיק מתאחד בשרש אחדות העליון, וז"ש קולו א'. מה שאין כן רשע, כשהוא מת, שגברה בו כח הדימיון והיצר הרע, אז נשתנה מן ימי הבחרות לימי הזקנה, ואין קולו אחד. וגם בהתעוותו אז טומאת מעשיהם מפרדת, והם בעולם הפירוד שהם ז' ימי הבנין, וז"ש כשהוא מת קולו שבעה. ומ"מ כאשר אלו ז' בחינות, ז' קולות, נעשו כסא אל הקדושה, ב' קרניו חצוצרות וכו', אז חוזר להתעלות מעולם הפירוד לעולם האחדות. ומפרש והולך, זקני ע"ה דעתן מיטרפת, מה שהיו חכמים להרע, עכשיו נטרף הדעת מרעה לטובה. וז"ש מסיר שפה לנאמנים, ר"ל אחר שמסיר שפה שהי' להם, שפתי חלקות, עתה יחשבו לנאמנים. וטעם זקנים, זה קנה חכמה (קדושין לב:), יקח גם הוא מדה זו, ולמעלה יחשב. אבל זקני תלמידי חכמים אין צריכין לזה, כי מוסיפין כח וגבורה וחכמה וכו' והבן כי בישישים חכמה, כי בן ששים לזקנה (אבות פ"ה מכ"א) ר"ת זה קנה חכמה (קדושין לב:), וז"ש בישישים חכמה, ר"ל בן ששים קנה חכמה, ואם מאריך ימים יותר כל שכן אורך ימים תבונה, והבן.
ובזה יובן למ"ד הגשה למלחמה וכו', כמאמר החכם שבתם ממלחמה קטנה הכינו עצמיכם למלחמה גדולה, מלחמת היצה"ר וכו', וה"נ כי נגדיית ומלחמת כח הדמיון נגד כח השכלי, וכאשר נכנע כח הדמיון לכח השכלי אז ויגש אליו יהודה, כי כח הדמיון נכנע לכח השכלי הנקרא יוסף המוס[י]ף והולך חכמה וכנ"ל. וז"ש המדרש כי הנה נועדו המלכים, כח הדמיון וכח השכלי, אז עברו יחדיו וכו'. ולמ"ד הגשה לתפלה או הגשה לדורון יבואר אח"ז.
ובזה נבאר המשך פסוקי פ' וישלח (בראשית לג, יב-יז), ויאמר נסעה ונלכה ואלכה לנגדך ויאמר אליו אדוני יודע כי הילדים רכים וגו' ודפקום יום אחד ומתו כל הצאן, יעבר נא אדוני לפני עבדו ואני אתנהלה לאטי לרגל המלאכה אשר לפני ולרגל הילדים עד אשר אבא אל אדוני שעירה, וישב ביום ההוא עשו לדרכו שעירה ויעקב נסע סכתה וגו'. והספיקות בזה רבו. ויבוארו ממילא.
דכתב הר"ן שם, כי טבע כח הדמיון שאינו רואה בעתיד כי אם הטוב שהוא בין עיניו וכו', יעו"ש. מה שאין כן כח השכלי, רואה את הנולד מה שיהי' בעקב, לכך כח השכלי נקרא יעקב, וכח הדמיון נקרא עשו על שם הטוב העשוי ומוכן לפניו מיד ולא בעקב.
ובזה יובן נסעה ואלכה לנגדך, ר"ל ע"י עשו כח הדמיון, שאלכה לנגדך, לעשות נגדיית לכח השכלי, בזה יהי' מקום לקיבול שכר, וכמ"ש בעקידה (שער ח) אעשה לו עזר כנגדו וכו' (בראשית ב, יח), מובא לקמן.
והשיבו יעקב, גם שבאמת הוא הטוב והישר, אמנם אין זה מדת כל אדם, וכמ"ש במדרש שמואל במשנה דאבות (פ"ב מ"ט), רבי אומר איזה דרך ישרה שיבור לו האדם, ר"ל שאם יאחז מיד מדת חסידות יהי' סבה לפרוק מעליו עול התורה והחסידות, רק תחלה ילמוד שלא לשמה וכו', יעו"ש.
וז"ש אדוני יודע כי הילדים רכים, ואם יאחז דרך הנ"ל מלחמת היצה"ר, ודפקום יום אחד ומתו כל הצאן, שיהי' סבה לפרוק הכל ועי"ז ומתו כל הצאן. לכך יעבור נא אדוני לפני עבדו כח הדמיון, ואני אתנהלה לאטי, ר"ל לילך לאט בהדרגה, לרגל הילדים, עד אשר אבוא אל אדוני שעירה, דהיינו שלא לשמה תחלה, ולתפארת, מדת עשו שאמר יש לי רב אחי (בראשית לג, ט), והתפאר עצמו, ואח"כ יבוא לשמה, ונתפרש מדרך עשו וכח הדמיון לגמרי, וז"ש וישב ביום ההוא עשו לדרכו ויעקב נסע סכתה וגו', והופרשו זה מזה לגמרי, וזהו כוונת המשנה (אבות פ"ב מ"ט) איזה דרך שידבק בה, לפי מה שכ' במדרש שמואל יעו"ש, וק"ל.
עוד י"ל ביאר משנה הנ"ל (קנים שם), כשהוא חי קולו אחד וכשהוא מת קולו שבע וכו'. דכתבתי במקום אחר ביאר העמידני על רגל וכו' (שבת לא.) דשמעתי וכו'.
ובזה יובן, כשהוא חי קולו אחד, ר"ל שנקרא חי עומד על מדריגה אחד, אין מעלתו כל כך חשובה כמו מי שהוא מת, ר"ל שיורד הצדיק ממדריגתו, שנקרא מיתה כנודע, והוא בסוד ו' כורע לגבי ה' להעלותה, שבע יפול צדיק וקם (משלי כד, טז), וכמו שכתבתי מזה במקום אחר, ובזה תבין כשהוא מת קולו שבע, שיורד כדי להעלות מדריגה הנק' שבע, והבן.
עוד י"ל דכתבתי במקום אחר, תנא ברב בישר ברב בישרוהו וכו' יעו"ש. ובזה יבואר מ"ש בפסוק ה' ממית ומחי' מוריד שאול ויעל וגו' (שמואל א ב, ו). והקשה בזוהר (פ' בלק רה.), וכי שם הוי' רחמים ממית וכו'. ולפי הנ"ל אתי שפיר, דנודע כי היורד ממדריגתו נקרא מיתה כמ"ש באדרא (זח"ג קלה:) וימת מלך מצרים וכו' (שמות ב, כג). ובזה יובן ה' ממית, ר"ל מה שיורד הצדיק ממדריגתו הוא מדת הרחמים, כדי שיוכל להתחבר עם המוני עם שהם רבים ולהעלותן, וז"ש ממית לזה, כדי להחיות לזה. מוריד שאול, כדי ויעל עם אחרים. בסוד עוברי בעמק הבכה וגו' (תהלים פד, ז).
ובזה יובן כשהוא חי קולו אחד, אין לו רק זכות א' של עצמו. מה שאין כן כשהוא יורד הנקרא מת, כדי לזכות הרבים שיתחבר עמהם להעלותן, קולו שבע, שהם רבים, של ז' ימי הבנין כוללות העולם, וזכות הרבים תלוי בו, והבן.
ועפ"ז נ"ל, זאת חוקת התורה (במדבר יט, ב) זש"ה מי יתן טהור מטמא לא אחד (במ"ר יט, א). וכתבתי מזה במקום אחר. ולדברינו הנ"ל נ"ל, כשהוא חי קולו אחד וכו' וכשהוא מת קולו שבע, ובזה יובן, כי טומאת טהורים צדיקים הוא כדי לטהר טמאים, וזש"ה מי יתן טהור מטמא, כי הצדיק שנקרא טהור לפעמים נמצא לו איזה טומאה כדי להתחבר עם הטמאים להעלותן לטהרה, וזש"ה מי יתן טהור מטמא לא אחד, מה שאין כן מי שעומד על מדריגה א', שאינו בכלל טהור מטמא, והבן.
ועפ"ז נבאר פ' לך לך מארצך וממולדתך וגו' ואעשך לגוי גדול וגו' (בראשית יב, א-ב). והענין לך, בסוד לכי ומעטי עצמך, לך להנאתך ולטובתך, כי בזה אעשך לגוי גדול, שיתחבר עמהן להעלותן וזכות הרבים תלוי בו, ואז אעשך לגוי גדול, כי תולדת הצדיקים מעשים טובים וק"ל.
עוד י"ל, דכתבתי במקום אחר, דהקשה הרמב"ם (שמונה פרקים פ"ח) ובעקידה (שער כב) מאן דאתיליד במאדים וכו'. ותירץ הר"י שושן, והיעבץ מביאו (אבות פ"ג מכ"א) כי נפש האדם ונשמתו למעלה מהגלגלים וכו', יעו"ש.
ובזה יובן, דנודע מ"ש בזוהר (פ' לך לך בס"ת ע"ו ע"ב), כי הנשמה נק' אברם, אב לרוח ורם לגוף וכו'. וז"ש ויאמר ה' אל אברם, מאחר שהנשמה אב ורם מהגוף שהוא מהגלגלים, והנשמה למעלה ורם למעלה מהגלגלים, ובזה יש יכולת בידך לך לך מארצך וממולדתך, גם דאתיליד במאדים מ"מ יוכל לשנות המזל מצד נשמתו שהיא למעלה מהגלגלים, ויכול להכריע נגד חמריות ארציות הגוף ומזל המוליד וכו', והבן.
עוד י"ל, דכתבתי במקום אחר, ענין הני תרי בדחי שהם בני עולם הבא, שהשיבו למורי על פי שאלה, שהיו מעלין כל המדריגות התחתונות וכו', יעו"ש. ובזה יובן, לך לך, כדי להעלות כל המדריגות מארצך וכו' אל ארץ עליונה, היא הארץ אשר אראך, והבן.
ועפ"ז נבאר פרשה בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות וגו' (במדבר ח, ב), דכתבתי במקום אחר ביאר על משנה דאבות (פ"א מי"א) אבטליון אומר חכמים הזהרו בדבריכם וכו'. ועולה משם שיש ג' סוגי גלות, א' גלות הנשמה, ב' גלות השכינה, ג' גלות הגשמי. ובהכשר ותיקון מעשי אדם להחזיר השכינה למקומה, על ידי שתשוב הנשמה למקומה, יחזיר גאולה בגשמי גם כן.
ובזה יובן בהעלותך את הנרות, שהיא נר ה' נשמת אדם (משלי כ, כז), להעלותה שתשוב למקומה הרמתה אל מול פני המנורה, בראש שנקרא פני המנורה. אז יאירו שבעת הנרות, שתשוב השכינה ג"כ למקומה שנק' בת שבע כנודע, ואז יאירו שבעת הנרות, והבן.
ועפ"ז נבאר פסוקי שיר השירים אשר לשלמה, ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין, לריח שמניך טובים שמן תורק שמך וגו'. (שה"ש א, א-ג) וכתבתי מזה במקום אחר.
ועתה לפי ביאור פ' בהעלותך נ"ל, דזכרתי דיש ג' מיני גלות וכו', ובזה יובן, שיר השירים אשר לשלמה, שהוא שיר ושבח להשם יתברך על ג' סוגי הגלות שנגאלו מהן, א' על גלות השכינה שהיתה אז בחינת ד' דלה ועניה, כמבואר בפרי עץ חיים הלכות פסח (ש' חג המצות פ"ז) יעו"ש, וזהו בחינת ריש, כמש"ה (משלי ל, ח) ריש ועושר אל תתן לי וגו', ועתה שנגאלה השכינה נעשה מן רי"ש שי"ר.
השירים, נגד גלות הנשמה שירדה ממקומה מן הראש עד רגלים, בסוד ותגל מרגלותיו ותשכב (רות ג, ז), ונעשית שירים. ועתה תשובתה הרמתה כי שם ביתה נעשה מן שירים השירים, לפי שנתחברה עם השרים העליונים, כמ"ש בזוהר שיר השירים וכו' יעו"ש, וה"נ הנשמה במוחין נק' מלך.
ונגד גלות ג' הגשמי שהי' גר בארץ נכריה, עתה ששב למקומו ולארצו יקויים ונתתי שלום בארץ (ויקרא כו, ו), וז"ש אשר לשלמה שהשלום שלו, והבן.
והנה השכינה גם ששבה למקומה עד הבינה, כי דרכי' דרכי נעם (משלי ג, יז), מ"מ יש עוד עלי' להשכינה עד אבא חכמה שנקרא קדש, והוא בשבת, וכאשר כתבתי מזה במקום אחר, וכאשר עלתה בקדש, אז מה שהי' רגלי' יורדת מות (משלי ה ה), עתה ואשיבה רגלי אל עדותיך (תהלים קיט, נט), ע"י המחשבה, וז"ש חשבתי דרכי וגו' יעו"ש.
וזהו שאמרה השכינה ישקני מנשיק[ו]ת פיהו, שתתחבר אל ג' אותיות הראשונות שהיא עד החכמה, שאז יהי' השם שלם עם השכינה שהיא ה' אחרונה שבשם, וז"ש פ"יה"ו ולא פיו, כי חכמה יו"ד מהשם, והבינה ה', ז"א ו', והשכינה ה' אחרונה.
כי טובים דודיך מיין, דנודע מוחין דאבא נק' שמן, ומוחין דאמא נק' יין, וזש"ה כי טובים דו"דיך יודי"ך מי"ין, כי לריח שמניך טובים, אם יש הארת מוחין דאבא גם מרחוק הם טובים, ומכ"ש כאשר תורק שמן עצמו להשכינה שנק' שמך, וז"ש שמן תורק שמך.
על כן עלמות אהבוך, ר"ל מה שהי' רגליה יורדת מות תוך הקליפות שנק' מות, עתה ע"י מוחין דאבא שהיא מחשבה, חשב"תי דרכי ואשיבה ר"גלי אל עדותיך (תהלים קיט, נט), וז"ש ע"ל מ"ות, שעלתה על מות, למעלה מן המות, וראוי שיאהבוך עבור זה, ונעשה מן מת בצירף א', שעלתה עד אלף חכמה, א"מת, וזהו ר"ת א'ם ת'שיב מ'שבת רגליך (ישעיה נח, יג), וכמו שכתב זה מוהר"ח ויטאל בסוף תיקונים (פי' המהרח"ו לת"ז קנב:) יעו"ש, והבן.