הסיבות הפעליות לעולם אינן חומריות בטיבן. הסיבה הפעלית לפעמים אינה מעשה בידים, מ"מ יש לה כוח לפעול מפני שעל יסוד חוקי החברה או נימוסיה יש לה תפקיד וכוח ערכי מיוחד שהחברה מצייתת לה. הדיין שדן הוא סיבה כזו: הוא פועל בכוחו אבל כוחו אינו כוח חומרי אלא כוח החוק המקובל; וכן השולחני המחווה דעתו על דינר, גם הוא פועל שהוא קובע את ערך המטבע לכל הפחות לפי שעה, אבל גם כוחו הוא ההסכמה והמנהג החברתי. סיבה זו קראנו "מוסרית" או "ערכית"15ראה שם אות א., אבל אפשר שיותר נכון לכנות את הקשר הסיבתי בדוגמאות אלה: סיבתיות פעליות כמו שיש סיבות פעליות הפועלות בכוחן החומרי. כן יש גם סיבות פעליות הפועלות בכוחן התחוקתי, בכח שקבלו על יסוד חוקי והסכמת החברה. גם בסוג זה יש להבחין בין סיבה פועלת וסיבה מכינה. במחיצת הכרם שנפרצה ונתייאש ממנה ולא גדרה יאושו הוא הסיבה הפועלת את האיסור, אבל הכוח שעל ידו היאוש פועל הוא כוח הדין בכלאים. כל דיני דגרמי הם דין של אחריות האדם הפועל בסיבה פועלת תחוקתית. הדן את הדין זיכה את החייב חייב את הזכאי כיון שטעה בשיקול הדעת אינו חוזר, וכיון שאינו חוזר הרי דינו הוא הסיבה הפועלת את החיוב או את הזיכוי. פסקו של הדיין הוא סיבה פועלת תחוקתית. אבל יש גם סיבה מכינה או "גרמא" בין הסיבות התחוקתיות. אם הדיין טעה בדבר משנה שחוזר הדין, ומ"מ הבעלי דינים עשו כדבריו וא"א להחזיר את הדין, שהאחד הלך לו או אין לו מה להחזיר, בכגון זה דינו של הדיין אינו הסיבה הפועלת. הבעל דין שנתן לחברו או נטל ממנו הוא הסיבה הזו, אלא מכיון שבלעדי הדיין הסיבה הפועלת לא היתה פועלת – הדיין הכין את התנאים בשבילה. פסקו של הדיין אם הוא טעה בדבר משנה הוא סיבה מכינה תחוקתית. פשוט הוא שאין לדמות דינא דגרמי לגרמא בנזיקין. בדינא דגרמי פעולת האדם לעולם היא הסיבה הפועלת, וחידושו של ר"מ הוא שאע"ג שאינה חומרית אלא תחוקתית מ"מ מזיק הוא וחייב; בגרמא פעולת האדם לעולם הסיבה המכינה, וגרמא עצמה אפשר שתהיה סיבה מכינה חומרית או סיבה מכינה תחוקתית.
מצאנו ג"כ הלכות בש"ס שיסודן בשיטה מיוחדת בתורת הסיבתיות הרוחנית. באלה הקשר הסיבתי הוא בין דעת ודעת או בין רצון ורצון, הקשר הזה הוא השפעה רוחנית מן דעת על דעת או מן רצון על רצון. חסמה בקול והנהיגה בקול או קרא לה ובאת אחריו שקנאה או שנתחייב עליה לשלם כשואל – באלה הבהמה מצייתת לפקודת "בר דעת"; הבר־דעת אחראי בעד תוצאת פקודתו שמה שהבהמה עושה היא עושה בעל כרחה. הקשר הסיבתי כאן הכרחי הוא. ההשפעה הרוחנית שהיא חזקה כל כך שא"א לבהמה שלא לציית היא הסיבה הפועלת; בתכונתה היא סיבה פועלת רוחנית. אבל אפשר גם להשפיע על הבהמה באופן שלא יהיה הכרחי בשבילה לציית, כגון אם היתה עומדת מחוץ לתחום וקרא לה ובאת אחריו שהקורא פטור, משום שבאופן זה אין הבהמה באה בעל כרחה. מ"מ אפשר לומר שבלי קריאתו הבהמה לא היתה באה מחוץ לתחום, ואע"ג שהבהמה הולכת מעצמה יש בקריאה זו מעין גרמא. היא התנאי החיצוני בשביל הליכת הבהמה ואפשר לכנותה סיבה מכינה רוחנית16וכן המשסה את הכלב בחברו פטור משום גרמא בנזיקין סיבה מכינה רוחנית הוא.. החלטנו שרק בין "בר דעת" ובהמה הקשר הסיבתי הרוחני אפשר שיהיה הכרחי; רק השפעת "בר דעת" על בהמה יכולה להיות סיבה שולטת או סיבה פועלת רוחנית. אבל הקשר הסיבתי שבין דעת ודעת או בין רצון ורצון של "בני דעת" לעולם אינו הכרחי. השפעתו הרוחנית של בר דעת על בר דעת לעולם אינה סיבה שולטת או סיבה פועלת רוחנית, משום זה מי שקרא את העבד ובא אצלו לא קנאו, שהעבד מעצמו בא. מה שהוא קורא את העבד זוהי הסיבה המכינה. השפעתו הרוחנית של בר דעת על בר דעת לעולם אינה אלא סיבה מכינה רוחנית. כוח הבחירה של בר דעת לא ילקח ממנו מטעם זיקה סיבתית רוחנית17כל המשיא עצה לחברו אינו אלא סיבה מכינה רוחנית וכן כל הדומה לו.. מ"מ בר דעת המשפיע על בר דעת חברו, אע"ג שאינו אלא סיבה מכינה רוחנית, יש לו אחריות מוסרית על תוצאות השפעתו, שהרי גרמא פטור אבל אסור.