יש עוד סוגים של הלכות שאנחנו צריכים לקבוע את מקומן הראוי. בסוג אחד נמצאות אותן הלכות של רבה בפרק הגוזל עצים1ב"ק צח, א.. ביחס לאלה כתב הרי"ף: "הא דאמר רבה הזורק מטבע של חברו לים הגדול פטור והצורם באוזן פרתו של חבירו פטור והשורף שטרותיו של חבירו פטור לית הלכתא כוותיה בכלהו דהא אסיקנא אמר אמימר למאן דדאין דינא דגרמי מגבי ביה דמי שטרא מעליא ולמאן דלא דאין דינא דגרמי מגבי ביה דמי ניירא בעלמא, הוה עובדא וכפייה רפרם לרב אשי ואגבייה כי כשורא לצלמי וכן הלכתא". גם הרמב"ם פסק כן וכן נראה מן הרא"ש; וכן הרמב"ן בדינא דגרמי שלו דוחה הא דרבה. ונתקבלה בפשיטות שרבה לא סבר כר"מ. אנו כבר הוכחנו לעיל2ראה לעיל פרק ד אות ב. עיין ב"ב צג, ב וצד, א ורש"י שם ד"ה "נותן לו דמי חטין". שמפירושו של רש"י בפרק המוכר פירות מוכח שהוא סבר דרבה הולך בשיטתו של ר"מ ודן דינא דגרמי. וכן לע"ד שלכאורה יש ראיה מפורשת בש"ס דרבה סבר כר"מ. דבדין המסור3ב"ק קיז, א. אמר רבה אם הראה מעצמו כנשא ונתן ביד דמי. פשוט הוא שכל שהראה מעצמו מדינא דגרמי מחיבינן ליה, כן מוכח שם משקלא וטריא. אף שגירסת הרי"ף היא "רבא" ולא "רבה" נראה שהוא הגיה מעצמו, משום דכיון שהוא סבר דרבה פטור בדינא דגרמי איך יאמר הוא שהמסור חייב בהראה מעצמו. כן משמע גם מן הש"ך4חו"מ שפו ס"ק א. שמפרשי התלמוד הגיהו את הספרים לפי שיטתם הם בדברי רבה. שהש"ך כתב "ובספרי הש"ס שלפנינו איתא אמר רבה ונראה שט"ס הוא וצ"ל רבא דהא רבה לא דאין דינא דגרמי וכן הוא בהרי"ף ורא"ש רבא"5ברא"ש שלנו איתא "אמר רבה". וכתב הרא"ש: "ואע"ג דגרמא היא כיון דבלאו אונס עשאו חייב". עיין שם בפלפולא חריפתא שפירש שכוונת הרא"ש היא דגרמי הוה ולא גרמא וכתב גרמא משום דלרבה אין חילוק בין גרמי לגרמא ששניהם פטורים. אלא שגם לפירושו דברי הרא"ש דחוקים הם. דאי רבה סבר גרמי פטור אמאי יהא המסור חייב כאשר הראה בלא אונס. הלא מאן דחייב בדינא דגרמי מחייב בלא אונס ומאן דפטור שלא סבר בר"מ ודאי שפטור אף בלא אונס.. אבל אם יעלה בידינו לפרש את דברי רבה באופן שלא יחלוק על דינא דגרמי של ר"מ, לא רק שאין לשבש את הספרים אלא שגירסתנו תהיה מעין ראיה לדברינו.
הנה הרא"ש בפרק הגוזל עצים מביא את הראב"ד בפירוש הלכותיו של רבה וכתב: "והראב"ד ז"ל כתב דבההוא דזורק מטבע וצורם פרתו לאו משום דגרמי נינהו פטור להו רבה דא"כ מאי תיובתא ממעשר שני וכו' אלא מהני טעמא דמפרש בהו, זורק מטבע, הא איתיה קמיה וקחזי ליה. צורם אוזן פרה משום דכולהו שוורים לאו למזבח קיימי". לע"ד נראה שדברי הראב"ד ברורים הם. נברר את שיטות רבה בהלכות אלה כדרכנו עד כה. הערנו לעיל6ראה לעיל פרק ה אות א. שאחד מן הד' החלקים העקריים שבכל מקרה של נזק הוא שיש שינוי באותו הדבר שמעשה הנזק נעשה בו. חידושו של רבה כאן הוא שלפעמים יש מעשה ממש והמעשה הוא בגוף הדבר, מ"מ אין לחייב על אותו המעשה לפי שלא פעל שום שינוי שהוא בדבר עצמו. הראשון בדינים אלה הוא הזורק מטבע של חברו לים הגדול – הרי המטבע בעין וגם חזי ליה ולא נעשה בה שום שינוי. וכן דין שני של רבה: השף מטבע של חברו מכיון שלא חיסר מאומה מגוף המטבע אין כאן שינוי במטבע וכדאמר רבה בעצמו "דהא לא עבד ולא מידי" וכן כולם. הצורם אוזן פרתו של חברו אין לשינוי זה שום חשיבות בגוף הפרה" דפרה דקיימא קיימא דלא עבד ולא מידי" השורף שטרו של חבירו ג"כ פטור מהאי טעמא "דאמר ליה ניירא קלאי מינך", ר"ל השינוי הוא רק בנייר אבל לא בחוב. רבה לא זו אף זו קתני: לא רק הזורק מטבע לים פטור שלא עשה שום מעשה בחומר הדבר אלא אפילו השף שעשה מעשה בחומר המטבע; ולא רק השף שלא חסריה ולא כלום אלא אפילו הצורם שחסריה; ולא רק הצורם שחסריה רק מעט ופרה כדקיימא קיימא אלא אפילו השורף שטר שכל הדבר נאבד פטור. אבל חד טעמא הוא לכולם: הגם שיש מעשה בידים מ"מ פטור "דלא עבד ולא מידי".
ודאי שיש בכל אלה נזק אבל עלינו להבין טיבו של נזק זה. הגם שאין לחייב בעניננו מדין תורה שהרי לא הזיק בגוף הדבר ע"י המעשה שעשה, אין ספק שהוא גרם היזק לחברו ויש לברר, אם גרמת היזק זו היא גרמא בנזיקין או אם שייך לדון עליה משום דינא דגרמי. לכאורה משמע דלגבי הזורק מטבע לים הא "דבעי למיתב זוזא לבר אמוראה למישט ולמישקליה גרמא הוא שגורם להפסידו אותו שכר". אבל שאר דיני דרבה נראה שמדיני דגרמי הם. דאף שאין שינוי חומרי במטבע או בפרה או בחוב שבשטר, הרי יש כאן שינוי איכותי וערכי וכתבנו לעיל שכל סיבה הפועלת שינוי איכותי באיזה דבר שהוא הוה בה דינא דגרמי. אמנם יש הבדל בין אלה לדינא דגרמי. בכל דיני דגרמי השינוי באיכות ה"ה בעצם הדבר: מה שהיה מותר מלפנים עכשיו אסור, הטהור מקודם עכשיו טמא, המטבע שהיתה רעה עכשיו יוצאה כטובה. אבל בהני דינא דרבה אין שום שינוי בעצם הדבר, ואף לא שינוי איכותי בו בעצמו. אם זרק את המטבע כמו שהיתה כן היא גם עכשיו. כששף את המטבע או צורם אוזן הפרה – הדבר עצמו במקומו עומד והשינוי אינו נחשב לכלום ביחס לעצמותו של הדבר, ומטעם שמפרש רבה. הדוגמא הראשונה של רבה אופיינית היא לכולן שבסוג זה. ע"י זריקת המטבע לים לא המטבע נפסדת אלא תשמישה. והמטבע כמו שהיתה כן היא, אבל הבעל אינו יכול להשתמש בה. וכן שאר דיני רבה בהא. השף את המטבע ולא חסרה הפסיד את הצורה, אבל הפסד הצורה אינו בחומר של הדבר עצמו והפסד תשמיש הוא7צריך להבין שבימיהם ערך המטבע היה תלוי בחומר המטבע במשקלו של כסף או זהב וע"י הצורה היתה עוברת לסוחר. שאינה עוברת לסוהר כמו מלפנים. וכן צורם אוזן פרתו של חברו, מכיון שפרה "כדקיימא קיימא" הא דאינה ראויה למזבח הוה שינוי בתשמיש לא בעצמות. בדינא דגרמי הסיבה הפועלת מזקת באופן ישר ע"י שינוי איכותי בדבר עצמו, אבל בדיני דרבה המעשה אינו פועל את הנזק "ולא עבד ולא מידי" בעצמותו של הדבר. השינוי בתשמיש כשהוא לעצמו אינו נזק שאם אינו רוצה להשתמש במטבע או בפרה למזבח אין כאן נזק. א"כ המעשה המפסיד תשמישו של הדבר אינו הסיבה הפועלת את הנזק; הנזק מתהוה ע"י הרצון להשתמש בדבר באופן מסוים. מעשה כזה בין־תחומי הוא ביחס לגרמא וגם לגרמי. אינו גרמי שהרי המעשה חומרי הוא ואינו מזיק את גוף הדבר, וגם אינו גרמא בנזיקין שהרי הוא מזיק את תשמישו של הדבר. מה שאין כן אצל גרמא בנזיקין שמהעשה בעצמו אינו מזיק כלום. זוהי ג"כ כונת רש"י8ב"ק צח, א ד"ה "פטור". שכתב שרבה פוטר את הזורק מטבע של חברו לים "כדמפרש ואזיל דלא שקליה בידיה אלא דאדייה שהיתה ביד בעלים והכהו זה תחת ידו וניתזה לים, הואיל וצלולים הן וקא חזו ליה אמר ליה הא מנח קמך ואינה אבודה. ואי משום דבעי למיתב זוזא לבר אמוראה למישט ולמישקליה, גרמא הוא שגרם להפסידו אותו שכר וגרמא בנזיקין פטור". פירוש הדברים כדכתבנו דעל המעשה אין לחייב שהרי המטבע לפנינו היא ולא עשה ולא כלום וביחס להנזק שיבוא לו אם רצונו להשתמש במטבע וכו' המעשה גרמא הוא שהכין את התנאים בשביל הסיבה הפועלת דהיינו רצון הבעלים להשתמש באופן מיוחד בדבר שהוא שלו וגם עכשיו אינו משתנה בעצמותו מן מה שהיה9אף שרש"י כתב שם בד"ח "חסורי חסריה" וז"ל: "... טעמא דרבה בכולחו משום גרמא בנזיקין הוא ופטור", לאו דוקא וכוונתו כמו שהוא מפרש "פטור" גבי זורק מטבע לים, ר"ל שעל המעשה אין לחייבו שאינו מזיק על ידו; הגם שיש נזק כאן ביחס לאותו הנזק המעשה רק גרמא הוא. ורש"י ודאי לגרמא מתכוין ולא לגרמי שהרי כבר הוכחנו לעיל (ראה פרק ד אות ב) שלשיטתו רבה דאין דינא דגרמי..
אף מה דאמר אמימר על הא דרבה "מאן דדאין דינא דגרמי מגבי ביה שטרא מעליא ומאן דלא דאין דינא דגרמי מגבי ביה דמי ניירא" אין הכרח לפרש דרבה דפוטר היינו טעמא דלא דאין דינא דגרמי. לדעתי פלוגתתם בענין אחר לגמרי. רבה סבר דערך התלוי בתשמישו של דבר אינו בעצמותו אלא מחוצה לו – ממילא הנזק הבא מכוח הפסד בתשמיש גרמא בנזיקין הוה וכמו שכתב רש"י. אבל אמימר סבר שגם הערך התלוי בתשמיש הווה ערכו של הדכר עצמו והמזיק את ערך התשמישי של הדבר את עצמותו הוא מזיק. הגם שאין כאן שום נזק בחומר הדבר מ"מ הזיק הוא את הדבר ע"י השינוי הערכי־איכותי שפעל בו. והוה ככל שאר דינא דגרמי. אלא שיש לעיין אם הא דאמר אמימר דחייב משום דינא דגרמי היינו דוקא בשורף שטרו של חברו או גם בשאר דיני דרבה10עיין רי"ף במקומו ורמב"ם הלכות הובל ומזיק פ"ז הל' ט; טוש"ע חו"מ סימן שפו סעיף ב.. יש סברא לחלק בין השורף שטר חברו ושאר הדינים ואפילו לאמימר. השטר "אין עיקרו ממון" וכל מהותו היא תשמישו. בענין כזה יש לומר שהערך התשמישי הוא הוא עצמותו של השטר שמתחילה לכך נוצר להשתמש בו לגבות את החוב. משום זה מחייב אמימר למאן דדאין דינא דגרמי, שלא רק את הנייר שרף אלא הזיק ג"כ את מהותו האיכותי וערכי של השטר. אבל שאר דיני רבה שעיקרן ממון, אף אם נפסד אופן תשמישן הם בעצמם קיימים ביחד עם ערכם ואיכותם הם, אפשר שאפילו אמימר יודה שהערך התלוי בתשמיש נמצא מחוץ להם והמפסיד את אופן תשמישן אינו אלא גרמא בנזיקין11עיין סמ"ע סי' שפו ס"ק א שמפרש דמאן דסבר שאמימר חולק על כל דיני רבה ולא רק על השורף שטרו של חברו היינו טעמו משום דגרמא וגרמי חד הוא. זה ודאי אינו נכון. שהרי הרי"ף הוא מאותן הפוסקים דסברי דלית הלכתא כוותיה דרבה בכלהו ומשום חד דאמימר והוא מבדיל בין גרמא לגרמי. בפ' הכונס (ס, א) גם ליבה וליבתה הרוח הוא פסק כרב אשי דפטור משום גרמא בנזיקין וכן בדין המסור בפ' הגוזל ומאכיל (קיז, א) הוא הזכיר דין גרמא דפטור וגם בפרק לא יחפור (כב, ב).. כן נראה לכאורה מפשטות לשונו של אמימר. דאמימר אינו מדבר אלא בשטר ואילו היתה כוונתו לחלוק על כל הני דרבה היה לו לאמר כן.
לפי דברינו רבה אינו פוטר משום שהוא פליג אר"מ בדינא דגרמי אלא משום שהוא סבר דדינו של ר"מ אינו שייך לעניננו הוא, ועכשיו אין צריך להגיה את הספרים שנמצא בהם גבי מסור: "אמר רבה אם הראה מעצמו כנשא ונתן ביד דמי", דרבה ג"כ דאין דינא דגרמי. אכן אותו הדין של המסור עוד זקוק לביאור. לכאורה המסור המראה מעצמו לממון חברו אינו דומה לשאר דיני דגרמי; המסור אינו מזיק את ממון חברו בהראותו עליו אלא גורם הוא את הנזק. העכו"ם הוא הסיבה הפועלת את הנזק ואמאי לא יהא המסור פטור משום גרמא בנזיקין? נראה לנו שדין מסור יוצא מן הכלל הוא. במהותו הוא באמת גרמא בנזיקין. הטעם שדנו בו דינא דגרמי איתא בפירוש בש"ס12ב"ק קיז, א. דהוה "כתוא מכמר, מה תוא זה כיון שנפל במכמר אין מרחמין עליו אף ממון של ישראל כיון שנפל ביד עובדי כוכבים אין מרחמין עליו". הרי לך דמשום שברור הוא שאין מרחמין עליו הוה כאילו הוא בעצמו הזיקו, כאילו השליך חפץ חברו לתוך האש ונשרף. אבל אין כאן מעשה ממש ומשום זה מטעם דינא דגרמי מחייבינן ליה. הגם שהוכחנו שדינא דגרמי דינא הוה ולא קנסא וחייב מחמתו כמו בכל דיני אדם המזיק בין בשוגג ובין במזיד, בין ברצון ובין באונס, מ"מ אנסוהו והראה ממון חברו פטור. טעם פטור זה נובע מן ההבדל שבין מושג המסור המזיק והמושג המקורי של דינא דגרמי. בדינא דגרמי הפעולה כשהוא לעצמה היא המזקת ומשום זה האדם חייב באונס כמו במזיד. אבל גבי המסור הראת הממון אינה אלא סיבה מכינה במהותה היא, וטיב העכו"ם שאינם מרחמין מחליף מה שהוא בכל מקום רק סיבה מכינה לסיבה עם תפקיד של סיבה פועלת. דוקא משום זה אין לחייב את המסור כשאנסוהו, שהרי אין לחייבו על פעולת המסירה אלא ביחס לטיבן של העכו"ם. וכמו שאתה אומר דמשום שהם אינם מרחמים, הסיבה המכינה מתהפכת לסיבה פועלת וכאילו הוא הזיק בידיו, כמו כן אתה מוכרח לומר שאם אנסוהו והראה ממון חבירו דוקא משום שגם עליו לא היו מרחמין ואנסוהו אין לחייב אותו על הוראתו שהיא בעצם מהותה אינה אלא גרמא בנזיקין. באנסוהו והראה ודאי אין לומר דהוה כאילו הזיק בידו13עיין ש"ך סי' שפו ס"ק א שרוצה לומר שטעם הפטור כשאנסוהו הוא לפי שכל דינא דגרמי קנסא ובאונס לא קנסוהו. ומביא הוא שם ראיה לדבריו מן הגהות מיימוניות על הלכות חובל ומזיק פ"ח הל' ג שנמצא כתוב בהן: "משום דדינא דגרמי לא הוי אלא מדרבנן הילכך כי אניס לא מחייב וכו' ". ואדרבה מכאן ג"כ ראיה לדברינו אנו שגרמי הוה דינא דרבנן ולא קנסא. שהרי הגהות מיימוניות את דברי הרמב"ם בא לפרש. והרמב"ם שם בהל' א כתב בפירוש: "המוסר ממון חבירו בידי אנס חייב לשלם מן היפה שבנכסיו ואם מת גובין מיורשיו כשאר כל המזיקין". מאחר שגובין מן היורשים מוכח שלפי הרמב"ם גרמי דינא הוי ולא קנסא. ועליו קאי הערתו של הגהות מיימוניות שכשאנסוהו המסור פטור להרמב"ם לפי שדינא דגרמי לא הוה רק מדרבנן. ראה גם לעיל פרק ד אות ב..
נמצאנו למדין שחידושו של ר"מ בגרמי נשתכלל במשך הזמן. מעיקרא דני דינא דגרמי, רק כשהדבר עצמו ניזק ע"י הסיבה הפועלת הערכית14ראה לעיל פרק ה אות א., כגון מחיצת הכרם שנפרצה או דן את הדין וטימא את הטהור. אמימר כשאמר "מאן דדאין דינא דגרמי מגבי ביה דמי שטרא מעליא" הרחיב את המושג לכלול בו גם מקרים של נזק שבהם הדבר בעצמו אינו ניזק לא בחומר ולא באיכות, ורק ערך התשמישי שלו ניזק במקום שכל ערכו של הדבר הוא בתשמישו כמו שטר חוב. וכן כשדנו על המסור משום דינא דגרמי הגיעו לדרגה חדשה בהתפתחותו של המושג15לא הבאנו הא דאמר שמואל (כתובות פה, ב וכו'): "המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול", אע"ג שנתקבל בפשיטות בין הפוסקים ומפרשי הש"ס שאם מחל חייב משום דינא דגרמי, הבינו כולם שהמוחל גורם לו לאבד השטר "והרי הוא כמו ששרפו". במחילה מכבודם הרם א"א לקיים את שיטתם בזה. המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו אין לו דין של מזיק. מה שהוא מוחל ברשות הוא מוחל וכיון שהמוכר יכול למחול אין הקונה מאבד את שלו אלא אינו קונה את שאינו שלו שהיה יכול לקנות אילו המוכר לא היה חוזר. נכון הוא שע"י חזרתו הוא "גורם" שהקונה אינו מרויח אבל הגורם הזה אינו אפילו גרמא בנזיקין שממונו של הקונה את השטר אינו ניזק. ודאי שהמוכר צריד להחזיר לו את המעות אבל לא משום דינא דגרמי אלא משום שחזר במכירתו וזהו חידושו של שמואל שיכול לחזור. האמת היא שבמס' כתובות (פו, א) על חך דינו של שמואל מביא הגמרא: "אמר אמימר מאן דדאין דינא דגרמי מגבי ביה דמי שטרא מעליא וכו' "... אבל המעיין שם היטב יראה שאין למאמר שום קשר סגנוני עם מה שלפניו, גם לשונו של אמימר אינח מובנת ביחס למאמרו של שמואל. מה פירושו של "מגבי ביה דמי ניירא מעליא"? מה גביה שייך כאן למאן דלא דאין דינא דגרמי שרש"י טרח לישבו ואמר: "כלומר אומר שלא מכר לו אלא הנייר והרי הוא בידך". ועיין ברא"ש שכתב שהלשון קשה וטרח בישובה. לדעתנו אמימר מעולם לא אמר את זה על דברי שמואל. ואין כאן מקומו כלל אלא בהגוזל עצים על הא דאמר רבה השורף שטר חוב של חברו וכו'. בתר חתימת הש"ס איזה תלמיד שטעה וסבר שגם כאן שייך דינא דגרמי רשמו כאן ונכנס בספר. – במפרשי הש"ס ובפוסקים נמצאים עוד כמה ענינים שחידשו בהם דינא דגרמי או גרמא בנזיקין שאינם מוזכרים בתלמוד ולא הביאנום לפי שנראה לנו שעל יסוד שיטתנו כאן הדברים פשוטים ומובנים מעצמם..