הרא"ש בפ' הגוזל עצים16ב"ק צח, ב. כשהוא מחלק בין גרמא בנזיקין ודינא דגרמי שונה וכתב: "ועתה יש ג' חלוקים במאבד ממון חבירו בגרמא: האחד בדבר הגורם לממון שנחלקו בו רבי שמעון ורבנן. והשני הוא גרמא בנזקין ופטור לכ"ע... והשלישי דינא דגרמי דפליגי בהו ר"מ ורבנן"... משמע מדבריו שסבר שדבר הגורם לממון יש לו יחס לגרמא וגרמי, והמלה "גורם" פירושה במה שהוא גורם לחבירו חיוב ממון הוא מזיקו. כן כתב גם רש"י בפרק אור לארבעה עשר17פסחים ו, א ד"ה "הואיל וכי איתיה הדר". דר' שמעון סבר הגונב קדשים שהבעלים חייבין באחריותן חייב "דכיון דזה חייב באחריותן 'רעהו' קרינא ביה דהא גרם לו להתחייב ממון". גם התוספות הבינו כן שדבר הגורם לממון הוה אחד מן הדרכים של הגרמת נזק ויש בו צד חומרא יותר מן גרמי, ומאן דמחייב משום גרמי ב"ש שמחייב בדבר הגורם לממון. משום זה הקשו על הא דאמר הגמרא בפרק מרובה18ב"ק עא, ב ועיין שם תוספות ד"ה "וסבר לו כר' שמעון דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי".: "ור"מ סבר לה כר' יעקב וס"ל כר' שמעון", דל"ל למימר שר"מ סבר כר"ש בדבר הגורם לממון, ר"מ דדאין דינא דגרמי, כ"ש דמחייב בדבר הגורם לממון. דגבי שורף שטרו של חברו מסיק הגמרא דאפי' ר"ש יודה שפטור דלא הוה עיקרו ממון ומ"מ מחייבינן ליה משום דינא דגרמי. הש"ך19חו"מ סי' שפו ס"ק א. טרח להוכיח שתירוץ בשם הריב"א שבתוספות הוא העיקר, דבדינא דגרמי החיוב הוא מדרבנן ודבר הגורם לממון חיוב תשלומין לר"ש מדאורייתא. לע"ד נראה שתירצו התוספות שלשה תירוצים ואת ההבדל בין דבר הגורם לממון לדינא דגרמי לא ביארו.
עצם הסברא למנות דבר הגורם לממון בין נזקי אדם המזיק אינו נכון. הנה בדין חמץ של נכרי בביתו של ישראל וקבל עליו אחריות דחייב משום בל ימצא, מקשה הש"ס20ח,ב; ו,א. לפי האיכא דאמרי: בשלמא למ"ד דבר הגורם לממון לאו כממון דמי איצטריך "לא ימצא" להשמיענו שמ"מ חייב לבאר, אלא למ"ד כממון דמי "לא ימצא" למה לי, הלא בלאו קרא החמץ שלו הוא משום דבר הגורם לממון וחייב לבער? ומשני: "איצטריך סד"א הואיל וכי איתיה הדר בעיניה לאו ברשותיה קאי קמשמע לן". רש"י כתב שם בפירוש הענין, אף שאין אלה דבריו, שהחמץ של עכו"ם שביד ישראל עוד לא נאבד והישראל אינו חייב לשלם. אדרבה הוא צריך להחזיר את החמץ כמו שהוא בעין. בכגון זה לא נאמר דבר הגורם לממון כממון דמי שיהא חמצו של הנכרי כחמצו של ישראל. שאני מזה הגונב קדשים שחייב באחריותן שהגנב חייב, היינו משום שהדבר הנגנב אינו בעין והבעלים חייבים לשלם. שפיר קאמר ר' שמעון כממון דמי שהדבר מכיון שנגנב גרם לבעליו חיוב ממון. נראה לכאורה שדבריו נכונים שפשוט הוא לחלק בין היכא שהדבר נאבד וע"י זה גרם חיוב ממון לבעלים ובין היכי שהוא בעין ועוד לא גרם שום חיוב. דוקא שהדבר אינו בעין דיש לבעלים הפסד ממש אמר ר"ש שדבר הגורם לממון כממון דמי, אבל כל שהדבר רק עלול לגרום ממון, אם יאבד אפילו ר"ש יודה שאינו כממון. אלא שלא משמע כן מן התלמוד. על הא דתניא21שבועות לב, א; ב"ק קה, ב. "משביע עד אחד [והעד כפר] פטור [העד מקרבן שבועת העדות] ור' אלעזר ברבי שמעון מחייב" מסיק הש"ס דמאן דפטור סבר דבר הגורם לממון לאו כממון דמי, הגם שאילו שכנגדו לא היה משתבע היה חייב ממון אין כאן כפירת ממון שעד אחד אינו מחייב אלא שבועה, ומ"ד חייב סבר כאן שאם לא ישבע חייב לשלם גורם לממון הוא וכממון דמי ויש כאן כפירת ממון. הרי כאן אפי' אם יעיד העד אפשר שהנתבע ישבע ועדותו לא תגרום ממון באותו המובן שהגנב גורם חיוב תשלומין. הדבר אינו אלא עלול לגרום ממון וכ"ע יודה בזה שלאו כממון דמי22אין לומר דמלא ימצא נלמד שאין חילוק בין דבר הגורם לממון ובין דבר העלול לגרום דלא ימצא פירושו שיש לחמץ דין מיוחד ודע לך שנתקבלה להלכה שדבר הגורם לממון לאו כממון דמי ומ"מ חמץ של נכרי ביד ישראל חייב עליו משום לא ימצא ופשוט הוא.. אפשר שרש"י הרגיש בזה ומשום הכי כתב בפרק שבועות העדות23שבועות לב, א רש"י ד"ה והאמר אביי הכל מודים בעד סוטה וכו'.: "...ועד אחד גורם לממון הוא שאילו הוא העיד היה מחייבו שבועה ורוב בני אדם אין נשבעין לשקר והיה משלם". נראה שרצונו לומר שהעד אחד אינו רק עלול לגרום ממון שאפשר שלא ישבע אלא הוא גורם ממש לפי שרוב בני אדם אינם נשבעין לשקר ומשלמין. ע"פ רוב יש בכפירתו כפירת ממון ומשום רוב זה חייב העד קרבן. אם לזה כיון רש"י קשה לרדת לסוף דעתו. נכון הוא שהרמב"ן בדינא דגרמי שלו כתב: "והוי יודע שלשון דבר הגורם לממון כממון דמי הוזכר בתלמוד על דרכים רבים דמאי דאמרינן בהאי פירוק ג' שבועות הן וכו' ואמר שמואל לחיוב משום דדבר הגורם לממון כממון דמי, התם לענין קרבן שבועה איתמר ודמי כמאן דאמר כפירה שאפשר לבוא לידי ממון הויא ולאו כפירת דברים בעלמא הוי" וכו'. אכן לא משמע כן מסוגיות הש"ס שבמס' ב"ק ובמס' שבועות. בשני המקומות על השאלה "במאי קמיפלגי" השיב: "מר סבר דבר הגורם לממון כממון דמי ומר סבר לאו כממון דמי". בפרט שאינו משמע כהרמב"ן בשקלא וטריא שבמס' שבועות. ששם בתחילה מפרשינן את פלוגתתן שפליגי, אם עד אחד לשבועה אתא או לממונא ודחה הש"ס את זה ומסיק שבדבר הגורם לממון פליגי נראה שבזה הוא עיקר פלוגתתם24כן נראה גם מן הרמב"ם שכתב בהלכות שבועות פ"י הל' ז: "תבע עדי קנוי או עדי סתירה וכפרו ונשבעו פטורין משבועת העדות שאילו העידו אין חיוב ממון כאן אלא להשקותה בלבד. ואע"פ שעדות זו גורמת לה שתפסיד כתובתה אם לא תשתה דבר שגורם לממון אינו כממון שהרי אפשר שתשתה ולא תשבור כתובתה". אף שהרמב"ם פוסק בכל הש"ס שדבר הגורם לממון לאו כממון דמי זהו הפסק היחיד שבו הוא מדגיש בפירוש את הכלל.. הרמב"ן באמרו שת"ק ור"א ב"ר שמעון בכפירה שאפשר לבוא לידי ממון פליגי קשה. שהרי כפירת עד אחד לעולם כפירה שאפשר לבוא לידי ממון היא, ומה פלוגתא שייכת בזה? ולומר כמו שאמר הרמב"ן דמאן דמחייב סבר דכפירה שאפשר לבוא לידי ממון הויא ולאו כפירת דברים בעלמא הוי – אינו אלא כפל לשון. ודאי שבכפירה שאפשר לבא לידי ממון פליגי שהרי כך הם אומרים בפירוש: משביע עד אחד וכו' שאלה תלמוד "במאי פליגי" פירושו מדוע אמר הת"ק שכפירה שאפשר לבא לידי ממון פטור ומאי טעם מחייב בה ר"א בר"ש.
נראה לנו שדבר הגורם לממון אינו ממושגי נזיקין. גרמא וגרמי בשניהם אנו דנים על שאלות בפרשת הסיבתיות שבנזיקין, על טיב איזו פעולה: בגרמא בנזיקין על היחס שבין פעולת אדם כשהיא רק סיבה מכינה להסיבה הפועלת; בדינא דגרמי על פעולת אדם כאשר היא היא הסיבה הפועלת את הנזק לא באופן חומרי אלא באופן "ערכי". שונה הוא משניהם לגמרי דבר הגורם לממון. אין לגורם זה שום יחס לפעולה, אין הוא פועל שום דבר, אין הוא לא סיבה פועלת ולא סיבה מכינה. בדבר הגורם לממון הבעיה היא ביחס למהות הדבר. המלה "גורם" בהמשך זה אינו "פעל" אלא "תאר". אין אנו מתענינים באיזה מאורע שבזמן אלא בתכונת הדבר כמו שהוא. הגונב קדשים מהבעלים חייבים באחריותן אינו חייב משום "דהא גרם לו להתחייב ממון". אין השאלה שם מה עשה הגנב, אלא מה גנב, מה טיבו של הדבר הנגנב. דוקא טיבו של הדבר קודם מעשה הגנבה היא העיקר, דוקא על דבר שהוא של "רעהו" יש לחייב את הגנב. השאלה היא אם הקדשים היו של "רעהו" בשעת הגזלה או לא. זה ודאי אינו תלוי במעשה הגנב. דבר הגורם לממון פירושו דבר שעל ידו הבעלים יכולים לפטור עצמן מחיוב ממון. נכון הוא שעד שלא ימסרו את הקדשים ליד הגזבר אין הבעלים פטורין מאחריות נדריהם, מ"מ מטיב הקדשים ביד הבעלים הוא שיכולים הם לפטור עצמן ע"י מסירתם להקדש. דבר הגורם לממון, ר"ל דבר שאדם יכול להשתמש בו כבממון. ר"ש סבר כיון שהבעלים יכולים להשתמש בקדשים אלה כבממון – כממון שלהם דמי, משום זה הגנב את של רעהו גנב. רבנן סברי הא דהם יכולים להשתמש בקדשים אלה היינו דוקא בנוגע לאחריות חיוביהם מ"מ הקדשים במהותם קדשים הם ולא ממונם של הבעלים ולא קרינן בהם "וגונב מבית האיש". וכן גבי הא דאמר רבה25ב"ק צח, ב. "גזל חמץ לפני הפסח ובא אחר ושרפו.. לאחר הפסח מחלוקת ר' שמעון ורבנן..." אין ר"ל שכאשר שרפו הרי הוא גרם לגזלן חיוב ממון, אלא כדכתבנו. בחמץ זה הגזלן יכול לפטור עצמו מתשלומין, לענין זה הוא יכול להשתמש בו כבממונו. משום זה לר"ש החמץ ביד הגזלן הוה כממונו ממש. מי ששרפו הזיק ממונו של הגזלן בידים וחייב ככל מזיק. זהו מה שרב דימי בר חנינא26שם. רצה לחדש בדין השורף שטרו של חברו. רבה אמר שהשורף "פטור דאמר ליה ניירא קלאי מינך" ואין לשטר דמים. העיר רב דימי בר חנינא הלא מ"מ הבעל משתמש בשטר כבממון. לא רק שיכול לפטור עצמו ע"י, אלא הוא מחייב את חבירו לשלם ומכ"ש שדבר הגורם לממון הוא. א"כ לר"ש הגם שהשטר בעצמו אינו אלא ניירא בעלמא – מטעם תשמישו ממון הוא ויהא חייב ששרף ממון חברו. אין לערבב את חיוב תשלומין מטעם דבר הגורם לממון לאותו החיוב מטעם דינא דגרמי. אמימר שמחייב את השורף משום דינא דגרמי אינו חולק על מה שדחה הגמרא את רב דימי בר חנינא. גם הוא יודה שמכיון שהשטר אין עיקרו ממון אפשר שגם ר"ש יודה שלא כממון דמי, וממילא אין לחייב את השורף כאדם המזיק בידים את ממון חבירו. אמימר חידש שאפילו אם נאמר בשטר דכ"ע דבר הגורם לממון אינו כממון מ"מ יש לחייב את השורף מטעם אחר. הגם שבשטר עצמו אינו כממון, אבל ודאי שהוא דבר הגורם לממון הוא. הבעל חוב יכול להשתמש בשטר לגבות את חובו, אליבא דכולי עלמא יש לשטר זה ערך שימושי ואת הערך הזה הוא הזיק. והמזיק ערך הדבר בלי להזיק את גופו דינא דגרמי שייך בו27ראה מה שכתבנו בפירוש הענין לעיל בפרק הזה אות א.. אין לדייק מכאן "שמאן דדאין דינא דגרמי כ"ש שמחייב בדבר הגורם לממון" שאין לאחד שום יחס אל השני. מאן דדאין דינא דגרמי יחייב את המזיק דבר הגורם לממון משום גרמי ולא משום ר"ש. כל המזיק דבר הגורם לממון מזיק את ערך השימוש שלו וגרמי הוא. אבל רק את המזיק יש לחייב מדינא דגרמי ולא את הנגב או הגזלן. דמאן דמחייב את המזיק דבר הגורם לממון משום גרמי יכול לפסוק דדבר הגורם לממון לאו כממון דמי. הא דמקשה הגמרא בפרק מרובה על ר"מ28עא, ב, ואין מקום לקושית התוספות שם בד"ה "וסבר לה כר' שמעון דאמר וכו"'. גם כל ראיותיו של הש"ך בחו"מ סי' שפו ס"ק א על יסוד דברי התוספות ומסוגיא בפרק הגוזל עצים נדחות מאליהן. בדין הגוזל חמץ ועבר עליו הפסח ובא אחר ושרפו כתב הרמב"ן ("דינא דגרמי") שחייב לשלם לגזלן מטעם דינא דגרמי. כבר הערנו לעיל בפרק הזה (אות א) שיש סברא לומר דהא דאמר אמימר שחייב לשלם משום דינא דגרמי היינו דוקא בשטר שכל מהותו היא תשמישו בתור דבר הגורם לממון. בזה יש לומר שכאשר הזיק את ערכו השימושי היזק את ערך הדבר עצמו. אבל בדברים אחרים שעיקרן ומהותן אינו ערכם השימושי אפשר אם הפסיד את ערך הזה אינו אלא גרמא ויודה לרבה. עיין גם ש"ך חו"מ סי' שפו ס"ק יא. "שור הנסקל איסורי הנאה נינהו" – על דין גנב הוא מקשה ולא על דין מזיק, על דאמר שם ר"מ בברייתא "גנב שור הנסקל וטבחו משלם ד' וה'". דין זה אינו תלוי בדינא דגרמי – אין לגנב דין מזיק – אלא בשאלה מה גנב הגנב, ז"א בדבר הגורם לממון. דוקא אם כממון דמי הגנב גנב ממון חברו וחייב ככל הגנבים, אבל אם דבר הגורם לממון לאו כממון דמי, אין לחייבו משום גניבה שהרי מה שגנב אין לו דמים.
והא דאמר הגמרא בפסחים דאצטריך "לא ימצא" משום דסלקא דעתך אמינא "הואיל וכי איתיה הדר בעיניה לאו ברשותיה קאי" פירוש הדברים כמו במקומות הנ"ל. החמץ של נכרי דבר הגורם לממון הוא כאשר הוא בעין ביד ישראל שהישראל יכול להשתמש בו בכדי לפטור עצמו מן האחריות שקיבל עליו ע"י מסירת אותו חמץ לנכרי בזה אין החמץ שונה מכל דבר הגורם לממון; אלא שיש חילוק בין דין זה לשאר דיני דבר הגורם לממון שביררנו. בכל הדוגמאות הנ"ל על ממון אנו באים. אבל כאן אנו מחייבין את הישראל משום איסור חמץ שעבר בבל יראה וכו' זה באמת קשה. נהי שדבר הגורם לממון כממון דמי, היינו דוקא לענין ממונות לחייב את המזיק או את הגנב כאילו הזיק או גנב את ממון חברו, אבל איך יעלה על הדעת לומר שחמץ הגורם לממון כחמץ דמי לעבור בבל ימצא. וכי יש "כאילו חמץ" בעולם, וכי יש לחייב על "חמץ" כזה. זהו מה שאמר הגמרא "סד"א הואיל וכי איתיה הדר בעיניה לאו ברשותיה, קאי קמ"ל", ר"ל מאחר שהוא מוכרח להחזיר את החמץ לעכו"ם, אם החמץ בעין אין לישראל בעלות בחמץ זה באשר הוא חמץ. ודאי שיש לו בעלות בחמץ זה בתור ממון, אבל אין לחייבו משום בל ימצא מטעם דדבר הגורם לממון כממון דמי. משום זה אנו צריכים קרא מיוחד לחייבו מ"מ.
כך גם מתפרשת הברייתא דמשביע עד אחד. גם שם לא העד הוא הגורם לממון. השאלה היא: מה שהעד מחייב, ממון הוא או לא. פשוט הוא שהעד כשהגיד מחייב שבועה ולא ממון, אבל כיון שאם לא משתבע הנתבע הוא חייב לשלם ה"ה משתמש בשבועה זו כבממון. השבועה הזו היא דבר הגורם לממון בעצם טיבה. אפילו אם הוא משתבע ולא משלם, השבועה גורם לממון היא שמשתמש בה כבממון. נכון הוא שעד אחד אינו מחייב אלא שבועה מ"מ השבועה הזו הוה "כממון" למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי, ממילא יש בכפירה כפירת ממון. אבל למ"ד לאו כממון דמי השבועה אינה כממון ואף שהיא דבר הגורם לממון בעצם מהותה אינה אלא דברים ועל כפירת דברים אין מחייבין קרבן29הרמב"ן שמביא ראיה לשיטתו שהבאנו לעיל בפנים שדבר הגורם לממון בשבועות לאו דוקא "ודמי כמ"ד כפירה שאפשר לבא לידי ממון" מהא דרבה "מספקא ליה (ב"ק קב, א בסופו וע"ב) לענין גזל חמץ ועבר עליו הפסח ונשבע לו מהו, ואמרינן מילתא דמיבעיא ליה לרבה ולא פשטיה מפלוגתא דר"ש ורבנן. ורבה נמי לא אמר פלוגתא דר"ש ורבנן כדקאמר לענין תשלומין אלמא אפילו לרבנן דפטרי ליה ממונו לענין שבועה אפשר דמחייבי ליה דלא כפירת דברים הוא". תמוהים הם דברים אלה של הרמב"ן. הרי לא על העד אנו דנים שם אלא על הגזלן שנשבע. הבעיה היא על מה נשבע על כפירת ממון או על כפירת דברים וכדאמר שם הגמרא: "מי אמרינן כיון דאי מיגנב בעי שלומי ליה ממונא קא כפר ליה או דלמא השתא מיהת הא מנח ועפרא בעלמא הוא ולא כפר ליה ממונא" אין לבעיה זו שום שייכות לדבר הגורם לממון. כ"ע מודה שבשבועה זו הוא פטר עצמו מתשלומין אלא מכיון שעוד לא נגנב החמץ דהא "מנח ועפרא בעלמא הוא" יש לשאול אם ע"י פטור תשלומין שבשבועה הוא ממון כפר בשבועתו או לא. ואין להקשות על זה מהא דאמר הש"ס בפ' הגוזל עצים: "אימר דשמעת ליה לרבי שמעון דבר הגורם לממון כממון דמי בדבר שעיקרו... בדבר שאין עיקרו ממון מי אמרינן" ואיך נאמר שהת"ק ור"א בר"ש גבי כפירת עד אחד בדבר הגורם לממון פליגי, הרי השבועה אין עיקרה ממון וכ"ע מודה בה שדבר הגורם לממון לאו כממון דמי30וזה קשה גם אליבא רש"י והמפרשים. אפילו אם נאמר שהעד הוא הגורם לממון לפי שרוב בני אדם אינם נשבעים לשקר אלא משלמין מה "עיקרו ממון" שייך כאן.. לדעתנו סברת ר' שמעון אינה תלויה כלל בזה אם היה עיקר ממון או לא. כיון דאמרינן שכל דבר שאפשר להשתמש בו כבממון כממון דמי מה לי אם עיקרו ממון או לא. הרי זה הדבר לעולם יש להשתמש בו כבממון וזהו המכריע. אלא בהגוזל עצים גבי הא דאמר רב דימי בר חנינא שהשורף שטרו של חברו חייב לר"ש "כממון דמי" פירושו שהשטר הוה כממון בעין ומשום זה אתה מחייב את השורף כאדם המזיק את ממון חברו ממש בידיו. וקשה דע"י זה אתה נותן לשטר מציאות יותר "עשירה" וממשית מטעם שהוא "כממון דמי" ממה שיש לו בעצם מהותו מטעם שהוא שטר. ביחס לזה העיר התלמוד דהא דאמר ר"ש דבר הגורם לממון כממון דמי עד כדי כך שהדבר חשוב כאילו הוא ממון בעין, היינו דוקא "בדבר שעיקרו ממון", כגון חמץ וקדשים, דכיון שכן אין אתה נותן לדבר משום "כממון דמי" מציאות שעולה על המציאות שיש לו בעצם מהותו. אבל השטר בעצם מהותו בתור דבר אינו ממון איך אתה יכול להעלהו למדרגת ממון ממש לחייב את השורף משום שהזיק בידיו ממון ממש. איך תעלה המציאות הדמיונית של כממון על המציאות העיקרית? זה נכון כל זמן שאנו דנים על דיני נזקי אדם שבלאו מעשה חומרי של נזק בדבר חומרי של הניזק אין לחייב משום אדם המזיק (אי לאו מדינא דגרמי) אבל בשבועות העדות הממון שבכפירה אינו ממון ממש בעין לחייבו בקרבן אלא חיוב ממון. כל שיש חיוב ממון בכפירה זו כפירת ממון קרינן ליה וחייב העד. השבועה וחיוב תשלומין אם לא ישתבע, שניהם הם על אותה המדרגה בנוגע למהות מציאותם; שניהם אינם דברים שבעין אלא דברים שבדמיון. אם נאמר שהשבועה שהיא דבר הגורם לממון כממון דמי, מציאות "ממון" זו מכוח "כממון דמי" אינה שונה ממציאות השבועה בעצם מהותה. השבועה אינה דבר שעיקרו ממון אבל אין צורך כאן בדבר שעיקרו ממון בכדי לחייב את העד בקרבן שהרי גם חיוב תשלומין שיש בכל כפירת ממון אינו עיקרו ממון.