נראה לכאורה שבעית רבא אי אזלינן בתר מעיקרא או בתר סוף יש לפתרה על יסוד אחר לגמרי. הנמוקי יוסף בפ' כיצד הרגל מקשה1ב"ק כב, א. על הא דאמר ר' יוחנן אשו משום חציו: "א"כ היכי שרינן עם חשיכה להדליק את הנרות והדלקתה הולכת ונגמרת בשבת וכן מאחיזין את האור במדורה והולכת ונגמרת הדלקתה בשבת ולפי זה הרי הוא כאילו הבעירה הוא בעצמו בשבת" וכו'. וכתב הנ"י בתירוץ קושיתו, שאשו משום חציו הוא וכשזרק חץ באותה השעה שהחץ יצא מידו נעשה כל המעשה שיש לחייב עליו. הוא הביא שם שתי ראיות: חדא דעל הנעשה לאחר שיצא החץ ודאי אין לחייבו שהרי אנוס הוא שאינו יכול להחזיר את החץ; וכן גבי נזקי אש אם בעל ההבערה מת קודם שהאש הספיקה להגיע לגדיש ודאי שנכסיו אחראים על הנזק והיינו טעמא: "דלא כמאן דאדליק השתא בידים חשבינן ליה, אלא כמאן דאדליק מעיקרא משעת פשיעה חשבינן ליה וכן הדין לענין שבת דכי אתחיל מע"ש אתחיל וכמאן דאגמריה בידים בההוא עידנא דלית ביה איסור חשיב". לסברתו של הנ"י תמוה הוא: אמאי לא תפשט הגמרא את בעית רבא מדינו של חץ המזיק. שהרי על מעשה ידיו אתה מחייבו והנזק אינו מתרחש אלא בהרחקה מן עצם המעשה והנה לך ראיה מוכחת דבתר מעיקרא אזלינן ויש לחייב על הסיבה המרחקת לפעול. כבר היתה לנו הזדמנות להעיר שיש הבדל בין המושג של מלאכה בשבת והמושג סיבה פועלת לענין נזיקין2ראה לעיל פרק ו אות ב.. ראינו איך בשבת שנים שעשאוה פטורים משום שכל אחד מהם לא עשה "מלאכה" אבל מ"מ מעשיהם ביחד הם סיבה מורכבת ובנזיקים שניהם אחראים וחייבים לשלם. יש מאורע שהוא סיבה פועלת ומ"מ אינה חשובה מלאכה לענין שבת. לפע"ד קושיתו הנ"ל של הנ"י אפשר ליישב על יסוד ההבדל בין מלאכה לענין שבת ומעשה לענין נזיקין.
יש צורות שונות למעשה שעליו מחייבים את המזיק. הדוגמא המקורית היא כמו שכתבנו, מעשה בגוף המזיק בין אם הוא אדם בין אם הוא ממונו של אדם. אבל יש ג"כ שהנזק בא לא מגופו אלא מכוחו: כגון אדם הזורק את האבן או צרורות של "רגל". הש"ס נקט להלכה שכוחו "כגופו דמי". מוכח כן מכמה ברייתות, מהך דתרנגולין שהיו מפריחין ממקום למקום ושברו כלים ברוח שבכנפיהם וגם מהא דתני רמי בר יחזקאל תרנגול שהושיט ראשו לאויר כלי זכוכית ותקע בו ושברו3עיין ב"ק יז, ב ויח, ב.. גם הברייתא של ה' שישבו על הספסל מפרש הגמרא על פי הסברא של "כחו כגופו דמי"4עיין שם י, ב.. הנה בלישנא חדא בפרק כיצד הרגל אמר רבא: "בשלמא סומכוס קסבר כוחו כגופו דמי אלא רבנן אי כגופו דמי כוליה נזק בעי לשלם ואי לאו כגופו דמי חצי נזק נמי לא לשלם". מסגנון לשונו משמע שעיקר חיוב המזיק על מעשה גופו הוא, ואם מחייבינן על כוחו היינו משום "לעולם כגופו דמי". נראה ג"כ שדין כוחו היה התפתחות חדשה בתולדות ההלכה שהדין לא נמצא בתורה5דין כוחו נמצא בתורה רק לגבי הורג את הנפש בשגגה. כדכתיב (דברים יט, ה): "ואשר יבא את רעהו ביער לחטב עצים ונדחה ידו בגרזן לכרת העץ ונשל הברזל ומצא את רעהו וכו' "; בין לרבנן ובין לרבי דפליגי בפירוש הפסוק (עיין המשנה מס' מכות ז, ב) ההורג הזה בכוחו הרג ולא בגופו. אבל לא נמצא בש"ס שדין כוחו בנזיקין נלמד מדין כוחו אצל ההורג בשגגה.. מוכיחים על זה ביותר דברי הגמרא בפרק ארבעה אבות נזיקין בפירוש הך ברייתא דה' שישבו על הספסל. דהכי איתא התם: "לא צריכא דבהדי דסמיך בהו תבר... מהו דתימא כוחו לאו כגופו דמי קמ"ל דכוחו כגופו דכל היכא דגופו תבר כוחו נמי תבר". נלמד מזה שני דברים. באמת היתה סברא לומר שכוחו לאו כגופו דמי והכלל שכוחו כגופו דמי היה חידוש שצריך תלמוד להשמיענו. ונלמד ג"כ מה טעם אמרו כוחו כגופו. הייתי אומר שפירוש הענין "דכל היכא דגופו תבר כוחו נמי תבר". הוא, שהגוף בעצמו אינו מזיק אלא ע"י הכוח שיש בו. הגוף ביחס לכוחו של הגוף הוא ממש כמו המקל או האבן ביחס לכוחו של המזיק. הגוף הוא כלי זינו של כוח המזיק כמו המקל והאבן הם כלי זינו. כוח המזיק יכול לפעול ע"י אמצעים שונים, לפעמים הוא פועל ע"י הגוף ולפעמים ע"י האבן, וההבדל ביניהם הוא של צורה חיצונית של המעשה אבל לא בעצמות הסיבה הפועלת את הנזק שהיא לעולם הכוח שבפעולה. זהו מה שאמר הש"ס "דכל היכא דגופו תבר" באותו המעשה עצמו "כחו נמי תבר". הכוח אינו בנמצא במצב עצמאי אלא לעולם הוא מורכב על איזה "גוף", הוא מתנהל דרך איזה "גוף", שהוא האמצעי שעל ידו הכוח פועל. גוף המזיק הוא האמצעי הראשון בשביל הכוח הפועל וזה הנקרא בלשון התלמוד "גופו". אם האמצעי הוא מחוץ לגופו של המזיק, משל הזורק את האבן, המושג התלמודי הוא "כוחו". מכיון שהכוח הפועל יעבור לעולם לאמצעים שמחוץ למזיק דרך גופו וא"א בלאו הכי, הגוף הראשון שבו הכוח הוא הגוף העיקרי, והאמצעים שהם מחוץ לגוף העיקרי הם "גופים" שניים במעלה. "כחו כגופו דמי" פירושו: המזיק חייב אם הזיק באמצעותו של גוף שני כמו שהוא חייב אם הזיק באמצעות הגוף העיקרי, שבין כך ובין כך הסיבה הפועלת את הנזק היא אותו הכוח שלפעמים הוא פעיל בהרכבתו להגוף העיקרי ולפעמים יעבור מגוף זה ויהיה לפעיל ע"י גוף שני שהוא מחוץ "לגופו".
לכאורה יותר ממה שהתלמוד צריך להשמיענו את דין כוחו היה מקום להסתפק בדין "כוח כוחו". ידועה היא בעית רב אשי בפ' כיצד הרגל6ב"ק יט, א.: "כח כחו לסומכוס ככחו דמי או לא" וכו'. הגם שהבעיה היא אליבא סומכוס דלא פסקינן כותיה וגם נשארה בתיקו, כתב הרא"ש "דיש נפקותא גדולה בבעיא זו דמתוך בעייתו משמע דפשיטא ליה דכוח כוחו ככוחו דמי לכ"ע" וכו' ועיין שם טעמו. אבל לא נתקבלה שיטתו בין גדולי הראשונים מפרשי התלמוד, מדברי התוספות7ב"ק כב, א תוספות ד"ה "ור' יוחנן בדאנחה אנוחי". בפלוגתא דר"י וריש לקיש אי אשו משום חציו או ממונו חייב משמע שהם סברי דאפילו לרבנן יש מקום לומר דכוח כוחו לאו ככוחו דמי והבעייא לא איפשיטא. גדולה מזו אנו מוצאים בתוספות בפרק הנשרפין8סנהדרין עז, א ד"ה "סוף חמה לבא כו' ". שממסקנת דבריהם שם משמע שהם סוברים להלכה שכוח כוחו לאו ככוחו דמי. יש מן הגדולים שקבלו ששיטת הרמב"ם מתאימה לשיטת התוספות בזה. שכן כתב הרמב"ם9הלכות נזקי ממון פ"ב הל' יז.: "כלב שנטל את החררה והלך לו לגדיש, אם הניחה בגדיש ואכל את החלה והדליק את הגדיש על החלה ועל מקום החררה משלם נזק שלם ועל שאר הגדיש חצי נזק ואם היה מגרר את החלה על הגדיש והולך ושורף משלם על החררה נזק שלם ועל מקום הגחלים חצי נזק ועל שאר הגדיש פטור". עיין בכ"מ שכתב שדברי הרמב"ם מבוארים כדברי התוספות. "ואם היה מגרר את החלה על הגדיש" פירושו כמו "דאדייה אדויי" שבגמרא ובעל הכלב פטור על הגדיש משום שנשרף מכוח כוחו של הכלב10עיין גם בהגהות הגר"א שעל הש"ס שכתב ג"כ דכוח כוחו להרמב"ם לאו ככוחו דמי ופטור..
הנה יש דין בכח כוחו שהוא מפורש בגמרא. בפרק אלו הן הגולין11מכות ח, א. נמצא המימרא: "אמר רב פפא מאן דשדא פיסא לדיקלא ואתר תמרי ואזיל תמרי וקטול באנו למחלוקת דרבי ורבנן". מסיק התם התלמוד שאנו צריכים לרב פפא משום "דמהו דתימא ככח כחו דמי קמ"ל" וכו'. מכאן מוכח שדבר ברור ופשוט היה למסדרי הש"ס שכוח כוחו לאו ככוחו ופטור. אכן אין ללמוד דין כוח כוחו בנזיקין מאותו הדין גבי ההורג את הנפש בשגגה. ז"ל הרמב"ם בהלכות רוצח12פ"ו הל' טו.: "נשמט הברזל מן העץ המתבקע אינו גולה מפני שאין זה בא מכוחו אלא מכוח כחו ונמצא כמו אונס וכן הזורק אבן לתמר להפיל תמרים ונפלו מן התמרים על התינוק והרגוהו פטור מפני שנפלו מכח כחו וכן כל כיוצא בזה משאר הסיבות". הרי לך שאם הרג בשוגג בכוח כחו פטור מן הגלות מפני שהוה "כמו אונס" וההורג באונס פטור מן הגלות; אבל אצל נזיקין שפיר יש לומר שאדם המזיק יהא חייב על כוח כוחו שהוא חייב "על השוגג כמזיד ועל האונס כרצון". ועוד במקום אחר טרח הש"ס בדין כוח כוחו. בפרק ר' ישמעאל13מס' ע"ז ס, א. פליגי אמוראי בדין מעצרא זיירא, כלומר בדין יין נסך שהעכו"ם כובש את הגת בקורה: רב פפי שרי רב אשי ואיתימא רב שימי בר אשי אסר. ויש תרי לישני בגמרא בפירוש פלוגתתם. איתא התם: "בכחו כ"ע לא פליגי דאסיר כי פליגי בכח כחו. איכא דאמרי בכח כחו כ"ע לא פליגי דשרי כי פליגי בכחו. הוה עובדא בכח כחו ואסר רב יעקב מנהר פקוד"14כדי להקל את העיון על הקורא נביא כאן את פירושו של רש"י: "מעצרא דיירא – גת דאין דורכין אלא כובשין בקורה. זיירא מכבש וכו' בכחו – היכא דענבים נסחטים מכחו כגון שעולה על הנסרים שעל התפוח ומכבידם כולי עלמא לא פליגי דאסור. כח כחו כגון שמגלגל הגלגל שקורין וו"יץ והיא מפלת הקורה וכו' ".. אמנם אין ספק שאין לדמות כוח כוחו של יין נסך לכוח כחו של נזיקין. הרי מושג "כוחו" אצל יין נסך מתפרש באופן שונה לגמרי מאותו המושג אצל נזיקין. נוח לראות את ההבדל בין שניהם אם נשוה מימרא דרבא בצרורות למימרא דרב אשי ביין נסך. בפרק כיצד הרגל15ב"ק יז, ב. אמר רבא "כל שבזב?טמא בנזקין משלם נזק שלם כל שבזב טהור בנזקין משלם חצי נזק". ובפרק רבי ישמעאל נמצא מאמרו של רב אשי16מס' ע"ז ס, ב.: "כל שבזב טמא בעובד כוכבים עושה יין?נסך כל שבזב טהור בעובד כוכבים אינו עושה יין נסך". שני המאמרים מתפרשים בדרך אחד. במס' ב"ק כתב רש"י שכל שבזב טמא "משמע נגיעה ממש" ושבזב טהור פירושו "כגון זרק חפץ על אדם הוי טהור ובנזקין כעין צרורות חצי נזק". ובמימרא דרב אשי הוא כותב: "לא איירי רב אשי בהיסט כלל אלא במגע, ולא אתא לאשמעינן אלא זרק בעובד כוכבים דלא אסר" וכו'. הרי לך בפירוש שהזורק אבן ומזיק חייב משום כוחו (וזה הנקרא בבהמה צרורות), אבל עכו"ם שזרק איזה חפץ ביין לא אסרהו, ואע"ג שיש דין כוחו לאסור גם ביין נסך17אפשר שרבא ורב אשי השתמשו במקור אחד וטבעו את סגנון מאמריהם במטבע שמצאו; ואפשר נמי שרב אשי הביע את דעתו הוא בנוסח מאמרו של רבא. יהיה זה איך שיהיה שויון הסגנון בין שניהם אינו מקרי והכוונה להדגיש את הבדל המושגים שבין נזיקין ובין יין נסך.. נראה לנו שפשוט הוא ההבדל ביניהם. גבי יין נסך העיקר הוא הנגיעה ביין ע"י גופו של העכו"ם וכוח הגוף עצמו אינו מעלה ואינו מוריד. כוחו כגופו לא נאמר אצל יין נסך. הגם שאסרו את היין היכא שהקרקוש "מכח עכו"ם קאתי" היינו מטעם גזירת חכמים18עיין מס' ע"ז דף עב, ב: "כח דעו"כ מדרבנן הוא דאסיר ההוא דנפק לבראי גזרו ביה רבנן דלגואי לא גזרו ביה רבנן". וכן שם דף נח, ב "וה"ל כהו שלא בכוונה וכל כחו שלא בכוונה לא גזרו ביה רבנן".. אבל מאחר שעיקר האיסור משום נגיעה גם היכא שאסרינן מכוח עכו"ם שצריך להיות נגיעה של הגוף בכלי שהיין בו או בחפץ הנוגע את היין. ואם אין כאן קשר של נגיעה בין הגוף ובין אותו החפץ או כלי הנוגע ביין, כגון שזרק העכו"ם את החפץ על היין, לא גזרו חכמים על כוחו. מה שאין כן בנזיקין שגם במזיק בגופו העיקר אינה הנגיעה בדבר הניזק והגוף עצמו אינו אלא אמצעי לפעולה כוח המזיק, אמרינן כוחו כגופו דמי וחייב על כוחו גם אם קשר הנגיעה נפסק ע"י שזרק את האבן, שהרי גם בזריקה זו קשר של פעולת כוח המזיק דהיינו הקשר הסיבתי במקומו עומד. כוחו אצל יין נסך הוא נגיעה ע"י דבר אחר, אבל כוחו גבי נזיקין הוא פעולה ע"י דבר אחר. משום זה אין ללמוד כוח כוחו בנזיקין מכוח כחו גבי יין נסך. אצל עכו"ם על גזירת חכמים אנו דנים, אבל אצל נזיקין את טיב הפעולה ע"י כוח כוחו אנו צריכים לברר. בין אם גזרו חכמים בכוח כוחו כבכוחו אצל יין נסך בין אם לא גזרו אין בדבר זה שום פתרון להשאלה, מה טיבו של פעולת המזיק של כוח כוחו בנזיקין.
היינו אומרים שממה שכתב הרמב"ם בהלכות רוצח דאם הרג בכוח כוחו פטור מן הגלות משום דהוה "כמו אונס" משמע שהוא סבר דאדם המזיק בכוח כוחו חייב כמו כל אדם המזיק שחייב גם אם הזיק באונס וכוח כוחו ככוחו בנזיקין, ותהיינה אז שיטת הרמב"ם ושיטת הש"ע מתאימות זו לזו. הש"ע מביא את לשון הרמב"ם גבי כלב שנטל את החררה19ש"ע חו"מ סי' שצב סעיף א. ופסק כמותו דאם "היה מגרר את החלה על הגדיש והולך ושורף משלם על החררה נזק שלם ועל מקום הגחלת חצי נזק ועל שאר הגדיש פטור". אבל למרות זאת פסק הש"ע שבנזיקין חייב על כוח כוחו כמו על כוחו20עיין ש"ע חו"מ סי' שפ סעיף ה; משמע שהמחבר פסק כמו שאמר שהוא מסיים בו.. כבר העיר המאירת עינים על מה שנראה כמין סתירה בין פסקי הש"ע וכתב הוא21חו"מ סי' שצב ס"ק ג. בפירוש שיטתו של הש"ע:..."ועל הגדיש ס"ל דפטור דזה גרע מכח כחו שנתבאר בטור ובדברי המחבר בסי' ש"ץ דחייב עליו ג"כ ח"נ" ע"ש. דבריו הסתומים של המ"ע הם הם סימן שהמושג של כוח כוחו עוד לא הוברר כראוי.
דוגמות של כוח כוחו הנוגעות לעניננו נמצאות בשני מקומות בש"ס. בפרק כיצד הרגל איתא22ב"ק יט, א.: "וכי תימא ראשון ראשון להתזה ושני שני להתזה ושאני ליה לסומכוס בין כחו לכח כחו" וכו'. פירוש הדברים הוא שאותו כלי שנשבר מחמת התזת שברי כלים שדרסה עליו קרי "ראשון" ואותו הכלי נשבר ע"י כוחו. ואם מן הכלי שנשבר באופן זה ע"י "צרורות התיזו שברים ושברו כלי שלישי" הכלי האחרון נשבר ע"י כוח כוחו23עיין גם דף יח, א שם, מה שאמר הגמרא "וכי תימא שאני ליה לסומכוס בין נזק כחו לכח כחו" פירושו ג"כ כעין זה.. כבר הבאנו לעיל מאמרו של רב פפא בפ' אלו הן הגולין בדין כוחו אליבא דרבי. מסיק התם הש"ס24מכות ח, א.: "אלא כח כחו לרבי היכי משכחת לה כגון דשדא פיסא ומחיה לגרמא [עץ החריות] ואזיל גרמא ומחיה לכבאסא [אשכול התמרים] ואתר תמרי ואזול תמרי וקטול". הצד השוה בין שתי דוגמאות אלה הוא שכוח המזיק עובר מגופו לגוף שני ומשם לגוף שלישי. הבהמה דורסת על הכלי בגופה וחלק מכוח הדריסה נמסר לצרורות שבהן הגוף החיצוני הראשון, וכשהן שוברות כלי שלישי, חלק מן הכוח שהיה בצרורות עובר על אותו הכלי שהוא עכשו הגוף החיצוני השני שעליו מתנפל כוח המזיק ומזיק. וכן בהך דאלו הן הלוקין. אליבא דרבי בדין ההורג בשגגה הפיסא הוא כגופו של הרוצח25עיין שם טעמו של רבי כדמשמע מן השקלא וטריא שם., הגרמא הוא הגוף החיצוני הראשון, שדרך אותו האמצעי כוח הרוצח עובר לכבאסא שהוא הגוף החיצוני השני, ומשם לתמרי לגוף חיצוני שלישי. עוד יתבאר הענין אם נתבונן בהא דאמר רבא בפרק הנשרפין26סנהדרין עז, ב.: "זרק צרור בכותל וחזרה לאחריה והרגה חייב", ומפרש הגמרא שכהאי גונא ג"כ כוחו הוא. הוכח מזה שכל הפעולה נעשית ע"י הגוף החיצוני הראשון לעולם כוחו מקרי. וסברא היא זו. דמה בכך שזרק את הצרור בכותל תחילה הלא הצרור הוא לעולם אותו הגוף החיצוני שקיבל את כוח המזיק מגוף העיקרי. ודאי שחלק מן כוח זה נאבד כשהצרור הכה בכותל, מ"מ הוא חוזר מן הכותל באותו הכוח שקיבל, ואותו הכוח הוא הפועל ע"י אותו הגוף החיצוני הראשון.
נאמר עכשיו שכל שכוח המזיק פועל ע"י הגוף העיקרי שלו זה הנקרא גופו. ואם הוא פועל ע"י אמצעותו של גופים שהם חיצוניים לגוף העיקרי, הראשון הוא כוחו והשני כוח־כוחו והשלישי כוח־כוח־כוחו וכן עד אין סוף. אלא שמסוגיא הנ"ל שבפ' אלו הן הלוקין מוכח שהתלמוד אינו מבדיל בין כוח כוחו ובין כוח כוח כוחו, שהרי שם הגרמא הוא כוחו, והכבאסא הגוף החיצוני השני הוה כוח כוחו, והתמרי הוא גוף חיצוני שלישי ומ"מ קרי ליה הש"ס כוח כוחו ולא כוח כוח כוחו27עיין מס' ע"ז ס, א תוספות ד"ה "הוה עובדא בכח כחו אסרה רב יעקב מנהר פקוד".. האמת שמטעם ההגיון אין שום הבדל בין כח־כחו לכח־כח־כחו, אבל יש הבדל בין כוחו לכוח־כוחו. הגוף החיצוני הראשון מקבל את כוח המזיק ע"י נגיעה ממשית "בגופו", אבל הגוף החיצוני השני מקבל אותו הכוח ג"כ מגוף חיצוני אחר ואין לו שום קשר גופני עם הגוף העיקרי. משום זה אין לחלק בין כוח־כוחו לכוח־כוח־כוחו, דבין אם כוח המזיק משתמש בגוף חיצוני שני בין בגוף חיצוני שלישי, הכוח הוא תמיד אותו הכוח בשניהם, וגם היחס לגוף העיקרי שוה ביניהם, שגוף השני כמו הגוף השלישי לשניהם אין שום קשר גופני עם "גופו".
ההבדל הזה שבין כוחו וכוח כוחו אינו מהותי אלא של צורה חיצונית. בין אם כוח המזיק משתמש רק בגוף אחד חיצוני בין אם עבר דרך גוף זה לגוף חיצוני שני, הלא תמיד אותו הכוח הוא המזיק. הוא הוא הסיבה הפועלת את הנזק. במהותם אין חילוק בין כוחו לכוח כוחו ואם יש לחייב על כוחו כמו כן יש לחייב את המזיק על כוח כוחו. באמת לא נמצאת בכל הש"ס הבעיה אי כוח כוחו ככוחו בנזיקין. והא דמבעיא רב אשי הדין ודאי עם הרא"ש שדוקא אליבא סומכוס יש להסתפק בדבר וכמו שאמר רב אשי בעצמו: "מי גמיר הלכה (בצרורות דח"נ משלם) ומוקי לה בכח כחו או דלמא לא גמיר הלכה כלל". הרי לך שמסברא אין לחלק בין כוחו לכוח כוחו ואי לא גמיר הלכה בצרורות גם סומכוס לא יבדיל ביניהם. ודוקא "אי גמיר הלכה" ובכדי לקיים את מה שלמד יבדיל בין דין כוחו לדין כוח כוחו. כמו כן אמרינן לרבנן החולקים על סומכוס וסוברים דעל צרורות ח"נ משלם, ויש הבדל בין דין גופו לדין כוחו ע"י צרורות, ומ"מ מודים הם דכוחו כגופו. ה"נ כוחו וכוח כוחו שוים הם במהותם וכוח כוחו ככוחו. ואף שאפשר ששונים הם בדינם לסומכוס אי גמיר הלכה בצרורות.