יש עוד ענין אחד שיש לו יחס חשוב לבירור המושג של "כוחו", והיינו המושג של "חציו". בפלוגתא דר"י וריש לקיש באשו28ב"ק כב, א. נאמר בגמרא שריש לקיש לא אמר כר' יוחנן משום דחציו "מכחו קאזלי". אכן אם נתבונן בדבר נראה שיש הבדל בין הזורק אבן ובין היורה חץ. האבן הזאת הולכת בכוח שקיבלה מיד הזורק; לא כן החץ הפורח בכוח דחיפתה של הקשת. נכון הוא שגם הקשת מקבלת את הכוח ממעשה אדם הדורך אותה, אכן לא דריכת הקשת היא מעשה היריה שמחייבים עליו את המזיק. דע לך שאם האחד שם את החץ על הקשת וכונן אותה ליריה והשני יורה את החץ ודאי השני חייב ואין לראשון שום חלק בנזק זה. רק על מעשה היריה יש לחייב, ז"א על שילוח החץ מן הקשת. טיב המעשה אינו מסירת כוח לחץ מכוחו של המזיק. הכוח הוא בקשת הדרוכה ליריה, אבל באותו המצב הכוח טמון ונח, וע"י שחרורו של החץ מן הקשת שהוא עצם היריה, הכוח שבקשת נהפך ונעשה לפועל. כשאדם זורק אבן, האבן הולכת בכוחו של הזורק, אבל אם הוא יורה חץ, החץ הולך בכוחו של הקשת שמעשה האדם הפך ממרץ נח למרץ פועל. חיוב חציו פירושו שאנו מחייבים את המזיק לא רק אם הזיק בגופו או בכוחו הוא, אלא אפילו אם הזיק בכוח שאינו ממנו ע"י שהפך תכונת אותו הכוח ממנוחה לפעולה. על יסוד זה אמר רב פפא29סנהדרין עז, ב; עיין גם חולין טז, א.: "האי מאן דכפתיה לחבריה ואשקיל עליה בידקא דמיא גירי דידיה הוא ומיחייב ה"מ בכח ראשון אבל בכח שני גרמא בעלמא הוא". יפה כתב רש"י שם: "גיריה דידיה הוא – הן הן חציו והרי הוא כזורק בו חץ" וכדמפרש ואזיל "שהמים באים בכוח ראשון עליו מיד כגון שהניחו סמוך לשפת הים והשפה במדרון". ההבדל לבין כוח ראשון לכוח שני מתפרש באופן זה. כל זמן שהמים בבידקא יש בהם כוח טמון ביחס לאדם הכפות הנמצא סמוך במקום יותר נמוך מן הבידקא. כוח הטמון הזה הוא כוח דחיפת המים כנגד חומת הבידקא. מי שמסיר את המעצר בעד המים מלצאת וליפול על האדם הוא מהפך את כוח דחיפת המים שבבידקא ממצב נח למצב פועל ממש כמו זה היורה את החץ. רק על פעולת אותו הכוח שמעשיו של המזיק עשאו לפועל יש לחייב את המזיק וזה הנקרא כוח ראשון. אבל הכוח שבמים כאשר הם שוטפים כדרכם אחר שכוח הראשון הלך לו, לא בא לעולם וגם לא נעשה לפעיל ע"י מעשיו של מי שפתח את הבידקא. תכונת כוח זה לא נשתנתה כלל, כמו שהיתה מכבר כן היא גם עכשו אחר שיצאו המים מן הבידקא. ביחס לכוח זה, הנקרא כאן כוח שני, הפותח את הבידקא יצר רק את התנאים החיצוניים הנותנים למים לשטוף בכיוון אותו המקום שהאדם כפות שם. ביחס לכח "השני" פתיחת הבידקא הוי רק הסיבה המכינה, ז"א גרמא בעלמא.
לפי דברינו אלה נוכל לאמר: אם אדם זורק אבן ומזיק בה – כוחו של האדם הוא הסיבה הפועלת; אם הוא יורה חץ, הסיבה הפועלת היא כוח הקשת שנהיה לפעיל ע"י מעשה היריה של האדם. כוח האדם שבמעשה זה הוא הסיבה המשחררת את הכוח "הכפות" שבקשת. וכן בהא דרב פפא. הסיבה הפועלת את הנזק או המיתה היא הכוח שבמים כשהם נופלים מן הבידקא אבל האדם חייב על מעשיו שהם הסיבה המשחררת את הכוח הזה. ההבדל בין כוח ראשון לכוח שני הוא ההבדל בין הסיבה המשחררת ובין הסיבה המכינה. היחס שבין הסיבה המשחררת והסיבה פועלת הוא פנימי־הכרחי, ז"א יחס סיבתי; הסיבה המשחררת היא שעושה את הכוח שבסיבה הפועלת לפעיל. אבל בין הסיבה המכינה והסיבה הפועלת אין שום קשר פנימי סיבתי; היחס ביניהם מקרי לגמרי; כלומר הדדיות וקירבה במקום ובזמן30ראה לעיל פרק ה אות ד.. הסיבה הפועלת פועלת כדרכה והסיבה המכינה מכשירה את התנאים החיצוניים המאפשרים להסיבה הפועלת – בלי שום התערבות עמה ובלי שום שינוי בתכונתה לפעול כאן.
מענין הוא בהמשך זה מה שנמצא בפ' הכל שוחטין31דף טז, א.. על הברייתא "השוחט במוכני שחיטתו כשרה" מקשה הש"ס: "והא תניא פסולה"; ומתישבת הקושיא בשני דרכים. התירוץ הראשון הוא: "הא בסרנא דפחרא והא בסרנא דמיא". בסרנא דפחרא שחיטתו כשרה שאדם מגלגלו, בסרנא דמיא שחיטתו פסולה שהמים מגלגלין את המוכני והשחיטה לא נעשתה בכוח אדם. בתירוץ השני, נאמר בגמרא: "הא והא בסרנא דמיא... הא בכח ראשון והא בכח שני". וכתב שם רש"י: "מיד כשנטל הדף המעכב את המים והתחיל לגלגל ובתחילת גלגולו שחט הוא מכח אדם שנטל הדף. בכח שני – לאחר שגלגלו המים את הגלגל פעם ראשונה ושניה". ראיה לזה מביא התלמוד מהא דרב פפא הנ"ל. במכוני של סרנא דפחרא הכוח הוא כוחו של האדם המגלגל ובזה הענין דומה למי שזורק את האבן; אבל בסרנא דמיא ע"י נטילת הדף המעכב את המים כוח הנח שבמים נהפך לכח פועל ובזה הכוח הראשון של המוכני דומה לחץ. נראה שהנחתו של התירוץ הראשון שונה מן הנחתו של האחרון. ע"פ התירוץ הראשון השחיטה כשרה דוקא אם נעשתה בכוח גברא. ואין ללמוד שחיטה מנזיקין, שאצל נזיקין חייב המזיק על מעשיו אפילו אם הם אינם הסיבה הפועלת אלא הסיבה המשחררת. הנחתה של הלישנא בתרא היא שגם לענין שחיטה אין צורך שתעשה בכוחו של השוחט ממש. כוח האדם אינו צריך להיות הסיבה הפועלת את השחיטה ודי במעשיו של אדם אם הם הסיבה המשחררת, די בקשר הסיבתי שבין פעולת האדם והכוח שבסיבה הפועלת את השחיטה32הרמב"ם בהלכות שחיטה (פ"ב הל' יג) כתב בדין מוכני של סרנא דמיא: "בד"א בסביבה ראשונה שהיא מכה האדם אבל מסביבה שנייה ולאחריה אינה מכח האדם אלא מכח המים בהילוכן". הלכו אחריו הטור והש"ע ביו"ד סי' ז. נראה שהרמב"ם הבין שמה שאמר הגמרא "בכח ראשון" כלומר בסביבה ראשונה, ו"בכח שני" ר"ל בסביבה שניה. אמנם נדמה לנו שיש כאן ב' כוחות כמו בבידקא דמיא של רב פפא. כוח ראשון הוא כוח דחיפת המים נגד מה שמעכב בעדו מלשפוך, וכוח שני הוא הכוח שבמים עצמם שהם הולכים מטבעם בלי מעצור כנגדם. כוח האדם במאורע רק משחרר את כוח הדחיפה הטמון ונח שבמים אפילו בסביבה ראשונה אין כוח אדם אלא כוח המים שנשתחרר; מ"מ השחיטה בכוח ראשון כשרה דאע"פ שלא נעשתה בכוח גברא מעשה אדם היא. האדם הפך את הכוח הפועל שהיה נח לפנים לכוח פעיל, ושפיר קרינן ביח "וזבחת". אבל ודאי אפשר ג"כ שהגלגל יחזיר הרבה פעמים בכוח ראשון, והשחיטה כשרה בכל אותן הסביבות הבאות בכוח ראשון. יש סרנא דמיא שבה הכוח הראשון הוא חזק מאד ויש שאינו חזק כל כד, והכל לפי מה שהיא "מוכני". הנה רש"י כתב במקומו בסוגיא בד"ה "בכח שני – לאחר שגלגלו המים את הגלגל פעם ראשונה ושניה", וזה נכון כמו שכתבנו ולא כמו שדחק הפרישה (טור יו"ד סי' ז אות ג) לפרש את דברי רש"י באופן שיתאימו לדברי הרמב"ם. ראה גם לקמן מה שכתבנו מזה באות ד בפרק וראה גם הערה 50..