הגדרתנו המושג של "חציו" נראה לכאורה כנסתרת מהא דאמר ריש לקיש33ראה הערה 28 בפרק. "חציו מכחו קאזלי" שמשמע שחץ הוה כוחו ממש אמנם ריש לקיש אמר את שלו בפלוגתתו עם ר' יוחנן בנוגע לאשו. ור"י סבר "אשו" משום חציו וריש לקיש סבר "אשו" משום ממונו ואין לדמותו לחץ. מעצם פלוגתתם מוכח שאפשר לצדד באשו לכאן ולכאן. הטעם שר"י מדמה אשו לחציו נוציא מהא דאמר רבא שם בסוגיא34ב"ק כב, ב.: "קרא ומתניתא מסייע ליה לרבי יוחנן; קרא, דכתיב כי תצא אש, תצא מעצמה ישלם המבעיר את הבערה, ש"מ אשו משום חציו". דבריו צריכים לימוד, דאיך מדמינן אש היוצאת מעצמה לחץ שאינו יוצא מעצמו. על כרחד המלה "מעצמה" אין פירושה בלי שום סיבה אלא בלי כוחו של אותו האדם שהתורה קוראהו "המבעיר את הבערה". בזה אשו דומה לחיצו שגם חיצו אינו מזיק בכוחו של היורה. החץ הולך "מעצמו" בכוח שקיבל מן הקשת ע"י מעשה היריה שהוא הסיבה המשחררת. תפקידו של מעשה היריה הוה כמו תפקידו של המדליק אש בתוך שלו. הדבר שהוא מדליק בו את האש צריך להיות חומר דליק, ז"א ראוי להבערה. חומר זה הוא הכוח המזיק שבדליקה. אלא כל זמן שהחומר קיים, הכח "כפות" בחומר בתכונת מרץ נח. כשהאדם מבעיר בחומר זה אז הוא מהפך את המרץ הנח למרץ פעיל. מעשה המדליק הוא כמעשה היריה: כל אחד מהם סיבה משחררת היא במקומה. האש "מעצמה" הולכת כמו החץ – לא מכוח אדם אלא ע"י מעשיו שפעלו בתור סיבה משחררת. אבל גם שונים הם האש והחץ זה מזה. הכוח שמעשה היריה משחרר כוח מסוים הוא כשהחץ משולח מקשתו. ואותו הכוח המסוים הוא המזיק, הוא הסיבה הפועלת את הנזק. אבל כשאדם מדליק אש בתוך שלו אין אש זו, באשר היא כוח פעיל וגם מסוים, הסיבה הפועלת את הנזק "באשו". שאם הכוח המסוים שבא לעולם עכשיו בהדלקתו הוא הסיבה הפועלת את הנזק אז ע"כ בשעה שהוא מדליק הוא גם הזיק. באופן זה חיובו לא יהיה משום אשו אלא כמו אדם המדליק את גדישו של חברו שחייב משום אדם המזיק בידים. החץ הולך למטרתו באותו הכוח המסוים והמוגבל שנשתחרר מן הקשת הדרוכה. אבל האש אינה הולכת ממקום למקום באופן זה, אינה הולכת כלל אלא בוערת במקומה. הדליקה מתפשטת ע"י אש שעושה אש. האש בוערת במקומה וכאשר היא נוגעת בחומר הדליק הסמוך לה היא נאחזת בו וכן הלאה עד אשר לא תמצא עוד מה לבער. החץ המזיק הוא אותו החץ שנשתחרר מן הקשת אבל האש המזקת אינה אותה אש שנשתחררה מן החומר הראשון שבו מבעיר בעל ההבערה. אותה האש הראשונה שהיא מעשה ידיו של המבעיר חוזרת מצדה ועושה את מעשה המבעיר בחומר חדש עד שהכוח הנח שבחומר זה נהפך לכוח פעיל, ז"א לאש בוערת. והאש החדשה הזו ג"כ חוזרת על פעולת המבעיר ומדלקת בחומר הסמוך לה וכן הלאה עד אשר שלשלת של "אשים" בלי מספר מגעת לדבר ומזיקתו. כל "אש" שבשלשלת זו היא הסיבה המשחררת לחברתה. בחץ הסיבה המשחררת שהיא מעשה היריה פוטרת את הסיבה הפועלת, אבל "באשו" פעולת ההבערה שבידי אדם מהפכת כוח נח לכוח פעיל שפעולתו ג"כ פעולת סיבה משחררת.
אל יקשה לך על מה שכתבנו: הלא על אש מחייבינן ברוח מצויה ומטיבה של אש הוא שכוח אחר מעורב בו, א"כ האש באמת הולכת ע"י הרוח המוליכה את הזיקים או נוטה את השלהבת לגדיש? ואפשר שאותה האש שהאדם מדליק היא תהיה הסיבה הפועלת את הנזק ואין כאן שלשלת של סיבות משחררות. אמנם את זה אפשר להקשות על ר' יוחנן עצמו. איך אמר ר"י "אשו משום חציו" הלא על האש מחייבינן אף אם אינה יכולה ללכת מעצמה אלא בסיוע של רוח מצויה, אבל החץ אינו חץ אם אינו יכול לפרוח בלי סיוע של הרוח. באמת זה הוא מה שנאמר בגמרא: "וריש לקיש... אמר לך חציו מכחו קאזלי האי לא מכחו קאזיל". כבר הוכחנו שגם חיצו אינו הולך בכוחו של האדם היורה אלא בכוח עצמו שקיבל מן הקשת. "חציו מכחו קאזלי" פירושו מכוח עצמם שאין כוח אחר מעורב בהם, אבל אש לא קאזיל מכוח עצמה אלא ע"י כוח הרוח המעורב בה. מדלא השגיח ר"י בזה משמע שהוא מפרש "אשו" באופן שונה לגמרי. הייתי אומר שכל עוד שהגמרא סוברת שלר"י אשו משום חציו ולא משום ממונו אינו חייב על אשו אלא אם היא מזקת כמו חציו, ז"א גם בלי התערבות של כוח אחר באש. אבל אם היא מזקת רק ע"י שהולכת ברוח מצויה אין לחייב עליה משום חציו35כעין זה כתבו התוספות במס' סנהדרין עז, א בד"ה "סוף חמה לבא וכו' " דהא דאמרינן אבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוה מצויה דחייב משום אשו היינו דוקא למ"ד אשו משום ממונו.. נמצא לומר שמה שנאמר בגמרא במסקנא "אלא למאן דאית ליה משום חציו אית ליה נמי משום ממונו", פירושו שיש שני מיני אש: האחת ההולכת רק ע"י רוח מצויה וזו ודאי אינה חציו, השנית המזקת גם בלי סיוע הרוח שיש לה דין חציו36עיין בתוספות הנ"ל בסוף דבריהם במה שאמרו: "ואש נמי שלא המיתה אלא ברוח מצויה פטור ממיתה" – מחלקים הם בין אש ההולכת ברוח מצויה ובין אש שאינה צריכה לכוח אחר. ורק אש ההולכת בכוח עצמה גם בלי הרוח הוה "חציו" לחייב עליו משום רוצח. אין ספק שיש לקיים בזה את הגירסא כמו שהיא נמצאת בתוספות שלנו וכמו שכתב שם המהרש"א. ומתפרש גם מה שקשה לר"י בפלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש (ב"ק כב, ב ד"ה "חציו דחרש הן") "אי חשיב מסירה לחרש כרוח מצויה לר"י נמי מחייב ואי לא חשיב כרוח מצויה א"כ מה קשה לר"ל". הדברים פשוטים כמו שכתבנו אי אשו משום חציו לא מחייבינן על האש שאינה יכולה להזיק אלא ע"י הרוח ואפי' אם היא מצויה. וזהו מה שאמר הגמרא "חציו דחרש הוא" ואינם מעשיו של השולח. נהי דמעשיו של חש"ו הוי כמו רוח מצויה אין לחייב את השולח משום חציו.. מ"מ פריך שפיר בתלמוד: "וכי מאחר דמאן דאית ליה משום חציו אית ליה נמי משום ממונו מאי בינייהו". דאם האש שכוח אחר מעורב בה ממונו הוא ה"נ אותה האש המתפשטת בלי סיוע הרוח ג"כ ממונו היא ויש לחייב עליה משום כך, שהרי שמירתה עליו. ומשני: "איכא בינייהו לחייבו בארבעה דברים", ר"ל דוקא על האש שהיא ג"כ חציו. אבל האש שהיא רק ממונו שמזקת רק ע"י כוח אחר המעורב בה, אין לחייב עליה בד' דברים שהיא אינה מנזקי אדם.
נמצא לדברינו שהאש הבוערת בלי סיועה של הרוח דומה לחץ בזה שמעשה הדלקה של האדם הוה ממש כמעשה היורה בחץ, כלומר הסיבה המשחררת. אבל יש גם הבדל חשוב ביניהם. הסיבה הפוטרת שבחץ משחררת את הסיבה הפועלת בעצמה. האדם משתמש באותו הכוח שהוא שיחרר, שהוא הסיבה הפועלת את הנזק. אבל אצל "אשו" אין האדם משתמש בעצמו בסיבה הפועלת. מעשיו הם הסיבה המשחררת שלשלת של סיבות, שכל אחת מהן היא ג"כ סיבה משחררת ביחס לחברתה שלאחריה, עד שהסיבה המשחררת האחרונה משחררת את הסיבה הפועלת. בחץ הקשר הסיבתי שבין הסיבה המשחררת והסיבה הפועלת תכוף הוא, באש הקשר אי־תכוף והשפעת הסיבה המשחררת של מעשי האדם על הסיבה הפועלת היא למרחק. נראה שעיקר פלוגתתם של ר"י ור"ל הוא בזה: ר' יוחנן סבר כמו שמחייבין בחץ על מעשה שהוא הסיבה המשחררת את הסיבה הפועלת, כן יש לחייב גם באש שההבערה שם הסיבה המשחררת את השלשלת של סיבות המשחררות שבסופה משתחררת הסיבה הפועלת; ור"ל סבר שדוקא על סיבה המשחררת את הסיבה הפועלת יש לחייב משום אדם המזיק, אבל לא כאשר מעשה האדם הוא משחרר שלשלת של סיבות המוליכות ע"י קשר סיבתי משתרע למרחוק אל הסיבה הפועלת את הנזק. משום זה אשו שחייבה עליה התורה לא משום מעשיו – ז"א חציו – חייבהו אלא ע"כ משום ששמירתה עליו וחייב משום ממונו.
הבאנו לעיל פסקו של הרמב"ם37ראה לעיל הפרק אות א. גבי כלב שנטל את החררה שאם היה מגררה "על הגדיש והולך ושורף משלם על החררה נזק שלם ועל מקום הגחלים חצי נזק ועל שאר הגדיש פטור". פשוט הוא לדברינו שאין לדין זה שום שייכות לדין של כוח כוחו. כוח כוחו הוא לעולם הסיבה הפועלת את הנזק: "בגופו" הכוח פועל ע"י הגוף העיקרי, בכוחו ע"י הגוף החיצוני הראשון, בכוח כוחו ע"י הגוף החיצוני השני. אבל לעולם הוא אותו הכוח העובר מגוף לגוף והוא הוא הסיבה הפועלת. שונה מזה לגמרי המדליק את הגדיש בין "דאנחה אנוחי" ובין "דאדייה אדויה", שבין כך ובין כך הסיבה הפועלת אינה כוחו של האדם. הכוח הפועל מעלמא קאתי ומעשי האדם הם רק הכוח המשחרר את הכוח הזה הפועל אחר שחרורו. באשו שלשלת הסיבות המשחררות היא שלשלת של כוחות שונים, בכוח כוחו אותו הכוח הוא שקיים ופועל ע"י שלשלת של גופים שונים. הנה באמת חידוש גדול הוא לחייב את בעל הכלב משום חציו של כלב. שונים הם חציו מצרורות שבצרורות כוח הכלב הוא המזיק; בפרט כשאנו דנים על אשו של כלב שלר"י הוי חציו, ששם הסיבה הפועלת רחוקה עוד יותר ממעשה הכלב שהוא הסיבה המשחררת את השלשלת של סיבות משחררות. ואפשר שמטעם זה פסק הרמב"ם שאין לך בו אלא חידושו והביא את דין הכלב כמו שהוא נמצא בגמרא. האמת שבאדם אין חילוק בין "דאנחה אנוחי" ובין "דאדייה אדויה" שבין כך ובין כך אשו הוא ולא שייך בו כוח כוחו, ודוקא גבי נזקי הכלב יש לחלק ביניהם דבאנח אנוחיה הזיק כדרכו ומשלם על מקום הגחלת נ"ש ועל הגדיש ח"נ, ובאדייה אדויה "משונה הוא"38כמו שכתב רש"י בלישנא אחרינא בד"ה "משלם חצי נזק" (ב"ק כב, א). ואין לומר דצרורות הוי דצרורות מכח ההתזה קאזלי ובכח הזה הן מזיקין, אבל הכלב שנטל את החררה וזרקה על הגדיש אינו מזיק בכוח זריקתו אלא בכוח שיש בגחלת וכדכתבנו בפנים. ומשלם על מקום הגלחת ח"נ ועל שאר הגדיש פטור. מדאמר הגמרא "ור' יוחנן דאנחה אנוחי" וכו' למד הרמב"ם שדוקא אם הכלב מדליק את הגדיש כדרכו יש לחייב את בעליו משום חציו של כלב, אבל לא כשהוא מדליק שלא כדרכו"39כן נשמע גם מדיוקא דלישנא שבתחלה אמר הגמרא: "בשלמא למ"ד אשו משום חציו חציו דכלב הוא אלא למ"ד אשו משום ממונו...". הרי לך שהכל נכון לר"י. ובתר דמתרץ הש"ס את המשנה אליבא דר"ל באדייה אדויה אמר הגמרא: "ור' יוחנן דאנחה אנוחיה וכו' ", ומה צריד לזה הלא כבדאמר שלר"י אין להקשות ולא כלום. אלא מאחר שלמדנו מן התירוץ אליבא דר"ל שמעשה הכלב שנטל את החררה אפשר במשונה ואפשר כדרכו נחוץ לפרש את המשנה גם לר"י. וכיון שאמר שלר"י בדאנחה אנוחיה וחייב גם על הגדיש ה"נ משמע דבאדייה אדויה מודה ר"י לר"ל משום שהוה שלא כדרכו וזה לא כהרשב"א.. כיון שעצם הדין שעל אשו של כלב משום חציו חייב חידוש הוא, אין לנו לחדש בו דברים שלא נמצאו בגמרא. אבל ברור הוא שאין ללמוד מפסקו של הרמב"ם שסבר שאין לחייב את המזיק בכוח כוחו. אין לדין זה שום שייכות לכוח כוחו.
עוד ענינים אחדים, שטרחו בהם מפרשי הש"ס, מתפרשים מאליהם לשיטתנו. על הא דאמר רבא במצמצם "כפתו וסוף חמה לבא פטור" העירו התוספות40סנהדרין עז, א ד"ה "סוף חמה לבא וכו' "; ב"ק נו, א ד"ה "אילימא דמטא ליה ברוח מצויה בדיני אדם נמי ליחייב"; חולין ט"ז, א ד"ה "אבל בכח שני גרמא בעלמא היא". שהיינו דוקא אם כפתו במקומו אבל "כפתו בפנים והביאו במקום שסוף חמה לבא וסוף צנה לבא נראה דחייב למ"ד אשו משום חציו". הם הביאו ראיה לדבריהם מהא דאיתא בפרק הכונס41ב"ק נו, א. בפירוש הענין של "הכופף קמתו של חברו בפני הדליקה". מדאמר הגמרא ברוח מצויה הכופף חייב אפילו מדיני אדם, מוכח שאין חילוק בין מקרב האש אצל הדבר למקרב הדבר אצל האש. ה"נ בזה שהביא את האדם למקום שסוף חמה לבא הוה כאילו הביא את החמה לאדם. והקשו על זה בפ' הנשרפין מכמה סוגיות הש"ס ובסוף דבריהם חזרו מסברתם זו וכתבו: "עוד יש לפרש דכל הני דסוף חמה וצנה וארי לבא וזרק צרור למעלה ונפל לתחת אפילו כפתו והביאו שם פטור דדמי לכח כחו" וכו'. אמנם לע"ד בין כפתו בחמה בין בפנים והוציאו וסוף חמה לבוא אין כאן לא כוחו ולא כוח כוחו. הכוח ההורג הוא כוח החמה ולא כוח האדם. כבר בארנו לעיל42ראה לעיל פרק ה אות ז. שהמצמצם בעצם טיבו גרמא הוא, אלא שברוצח חייב על גרמא כגון זו אם ההורג מזומן בשעת המעשה ואם אין ההורג מזומן בשעה שהוא מצמצם פטור כמו כל גרמא. ואין חילוק בזה בין אם כפתו במקומו או בפנים והביאו למקום שסוף חמה לבוא, לעולם החמה היא הסיבה הפועלת, ואין כאן קשר סיבתי פנימי בין מעשה הכפיתה ובין פעולת החמה. לעולם הכפיתה היא רק הסיבה המכינה. יש ויש חילוק גדול בין מקרב האש אצל הדבר למקרב הדבר אצל האש. ואפילו למ"ד אשו משום חציו כשמקרב הדבר אצל האש באופן שהדבר יהיה בכיוון התפשטותה של האש ה"ה פטור, שקירוב כזה אינו אלא גרמא בנזיקין. זהו דינו של רב פפא43ראה לעיל בפרק אות ב.: "האי מאן דכפתיה לחבריה ואשקיל עליה בידקא דמיא... אבל בכח שני גרמא בעלמא היא". מה לי מים מה לי אש לענין זה ואם הוא מקרב את הדבר לאש באופן שהאש מגעת בדבר מיד כשהוא מניחו מידו, זה יהיה לא אשו ולא חציו אלא אדם המזיק בידים. ראיית התוספ' מן הכופף קמתו של חברו אינה ראיה. בכל הני ד' דברים שבברייתא של ר' יהושע על מעשי אדם אנו דנים. והא דאמר הגמרא שם גבי כופף קמתו של חברו "בדיני אדם נמי נחייב" אין פירושו משום אשו אלא משום אדם המזיק בידים. מדאמר ר' יהושע הכופף קמתו של חברו בפני הדליקה ולא אמר והגיעה בה הדליקה, משמע שכפיפתו לא היתה רק נטית הקמה לאותו הכיוון שממנו תבוא הדליקה אלא שבאותו הרגע שהוא כפפה הגיעה בה הדליקה. כשכפף את הקמה הבעיר בה בידים. והא דאמר בגמרא אי דמטיא ליה ברוח מצויה בדיני אדם נמי נחייב לא משום שעל חיוב אשו אנו באים. אלא דוקא אם האש באה לשם ברוה מצויה כפיפתו היא מבעיר בידים, שהיה לו לדעת שהאש תהיה שם כשיכוף את הקמה, אבל אם הדליקה אינה יכולה להגיע לשם אלא ברוח שאינה מצויה, מעשה הכפיפה אינו מקרי מבעיר בידים דמנא ידע שתהיה שם אש44עיין רש"י שם ד"ה "דמטי ליה" וד"ה "ברוח מצויה"..
מתישבות גם כל שאר קושיות התוספות בפ' הנשרפין למ"ד אשו משום חציו45עיין סנהדרין עז, א ד"ה "סוף חמה לבא".. נקוט האי כללא בידך: על אשו מחייבין את המזיק רק אם עשה איזה מעשה באש עצמה, או שהדליק את האש, או שהגדיל אותה ע"י זריקת עץ לתוכה, או שהניחה באיזה מקום והולכת ומתפשטת משם. לעולם צריך הוא לפעול בעצמו איזה מעשה שהוא הסיבה המשחררת באותה המאורע. בלי סיבה המשחררת מצדו אין כאן אשו. האי דהשיך בו את הנחש פטור אע"פ שודאי הנחש יקיא, אבל לא משום "שעדיין אין הארס בעולם" אלא משום שאין לחייב את המשיך משום אשו, שהרי הוא אינו עושה כלום בארס ואין הוא הסיבה המשחררת את כוח הארס. מעשה החשכה אינו אלא גרמא בנזיקין. וכן האי דזרק צרור למעלה אינו לא חציו ולא אשו, אלא כל זמן שהצרור הולכת למעלה או לצדדין מכוחו הולכת ומזיק ככוחו הוא שהוא כגופו, ומשנפסק כוחו הצרור חוזרת לארץ מאליה. ביחס לחזרת הצרור מעשה הזריקה גרמא היא. גם הדין שבמשנה בפרק הכל שוחטין "נפלה סכין מידו ושחט שחיטתו פסולה". פשוט הוא ואפי' למ"ד אשו משום חציו. נפלה הסכין מידו ודאי אינו חציו שהרי מעשיו שהם הסיבה המשחררת חסרים כאן. ה"נ אין מקום לקושית הנ"י שהתחלנו בה את הפרק הזה. הוכחנו שאשו "משום חציו" אין פירושו שהוה כאילו הזיק בידים או כוחו. הנזק נעשה בכוח האש או בכוח החץ והחיוב הוא על שהמבעיר או היורה שיחרר את הכוח המזיק. זה שייך דוקא בנזיקין אבל לא במי שמדליק נרות בע"ש והדלקתן הולכת ונגמרת בשבת. בנזיקין חייב על מעשיו הוא ששיחרר את הסיבה הפועלת, אבל אין לחייב על מעשה זה משום מלאכת שבת אם ההדלקה היתה בע"ש, ז"א המעשה שאתה רוצה לחייבו עליו לא היה מעשה בשבת.