כשהשלים לדבר על הדינין והדיינים. וכל מה שהוא מעשה הדיינים מיוחד בו מן [המלקות] וחיוב השבועות. בא לדבר בענין עדויות ורוב ענין זאת המסכת הוא [לזכור] בה כל ההלכות שהעידו עליהם אנשים ברורים נאמנים. ושעדותם ראויה לסמוך עליה. והוא שער מן הדינים שהעדויות צריך לזכרם לפני הדיינים. וכן כל עדות מהם הם חיו מעידים אותו בב"ד. וסדר אותה אחר מסכת שבועות: בשביל שמסכת שבועות יש צורך אליה תמיד. ועדיות הם [הודעת] הדברים שהעידו בם לפני השופטים בעתים ידועים. וקבלו אותם מהם. הרמב"ם בהקדמת פי' המשניות. ועוד כתב במסכת זאת ספ"ב וז"ל הזכיר מאמרות הרבה בכאן ואע"פ שאינם מכוונת המסכת ואין בם עדות. וכמו כן הלכות הרבה שבאו במסכת זו ואין בהם עדות מוסיף מאשר הוזכרו במקומותיהן מן המשנה. הוא מה שאומר לך. והוא כי כל דבר שבא במסכת זו. כולם הלכות דברו בהם והעידו בהם במה שהעידו וזכרו בהם במה שנזכר. ודנו בהם במה שדנו ביום אחד ובצבור יום אחד בעצמו. והוא יום שהושיבו ר"א בן עזריה בישיבה והוא אמרם עדיות בו ביום תקנוה. וכן כל מה שיאמר במשנה בו ביום [כמו במסכת סוטה ובמסכת ידים]. בשביל אותו היום הוא אומר. ולזה הטעם תמצא בזו המסכת הלכות מענינים משונים. ודע זה ושמרהו: התחיל במשנה ראשונה שניה ושלישית. אע"פ שאין בהם עדיות. לפי שהם (גם) (נ"ל שצ"ל ג') מחלוקות שמאי והלל ואין הלכה כאחד משניהם בשלש משניות אלו. אח"כ חזר לתת טעם לחזור דבריהם ואע"פ שאין הלכה כמותם, והביא כל מה שדומה להם. אח"כ הביא ההלכות שדעת שמאי עצמו בהם כדעת חכמים אח"כ ההלכות שסברת שמאי בהם אינה כסברת חכמים. אח"כ ההלכות שחזרו ב"ה להורות כב"ש וסיים הפרק. וחזר על העדיות שהם כוונת המסכת הרמב"ם בפי' מ"ג. ואין דבריו מובנים לי. והראב"ד כתב בסוף הפרק כי השלשה פסקות הראשונות שהן בתחלת הפרק נשנו כדרכן. מפני שנדחו דברי ב"ש וב"ח מעדות חכמים. ועדות הגרדיים. וע"י ששנה חלוקת חכמים על דברי ב"ח שלא כל החכמים מודים לדברי ב"ה שנה כמו כן משנת כרשיני תרומה שהיה ר"ע חולק על כולם. וכן הפורט וכו'. יש על ב"ה מחלוקת אחרת זולת מחלוקת ב"ש. א"נ איידי דתנא מחלוקת שמאי עצמו. תנא נמי הנך כולהו [עד] אלו דברים שחזרו וכו'. ואיידי דתנא שלשה פסקות ראשונות שלא עמדו דברי ב"ה. תני נמי הנך פסקות אחרונות שחזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש: