ידיעות החכמות ושרשי התבונות אהבת השם ויחוד האל והם שני פינות רמות ונשאות אשר בהם נכללים כל התורה וכל החכמות והתבונות בם נכללות והנה צריך לכל אוהב אמיתי שלא תהיה האהבה על איזה מתנה אשר נתן לו אהובו או שיקוה ממנו איזה דבר כי הנה זאת האהבה עתידה להתבטל כאמרם ז״ל כל אהבה שהיא תלויה בדבר בטל דבר בטלה אהבה אבל האהבה שהיא מצד שיווי המזג והטבע ואינה תלויה בדבר תשאר קיימת לעולם ועכ״ז אם יאמ׳ לו אהובו שיהרג עצמו ודאי שלא יאבה ולא ישמע אליו כי אין לאיש נכבד מנפשו וכן אם יהיה נבהל להון ויאהב הממון יותר מנפשו ודאי כי לא יתן לו ממונו כי הדם הוא הנפש לכך בא הפסוק להזהירנו כי האהב׳ אשר חייב האדם לאהוב את השי״ת שאפילו יסתכן בגופו ובממונו לאהבתו לא יניח אהבתו וזש״ה ואהבת את ה׳ אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך כמו שדרשו רז״ל בכל לבבך בשני יצריך וכו׳ והנה בודאי כיון שהאהבה תחזק בלבו כ״כ כמו שאמרנו נמצא כאלו קיים כל התורה כי ודאי אחרי היותו כ״כ אוהב את הקב״ה והוא מושרש בשרש גדול אשר כזה והב״ה יפתח לבו ויתן לו לב חכם ונבון כש״ה אני אהבי אהב א״כ קנה החכמה והתבונה באהבה וגם כן צריך לאיש אשר כזה ליחד אל איום שלא יאהב אותו וח״ו יחשוב שיש שתי אלהות כי הרי יצא שכרו בהפסדו אבל צריך להשיב אל לבו שהשי״ת אחד ושמו אחד ואז בודאי החכמות והתבונות יבואו מאליהם כיון שיש בידו השרשים האלו כל הענפים הם ברשותו וכמש״ה אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו והנה לאיש אשר כזה הקב״ה לא יעזב חסדו ואמתו מאתו כמש״ה מי הקדמני ואשלם כי אפי׳ למי שאינו ראוי והגון שיב׳ לו איזה טובה מצד פשעיו וחטאיו וישוב אל ה׳ וירחמהו וכשידרוש לאל בכל לב יענהו משמי קדשו וכ״ש וכ״ש לאיש אשר כזה שיתן לו בתורת אמת מה שאין כן באחרים שיתן להם בתורת חסד כמש״ה כי עם ה׳ החסד וכו׳ יר׳ כי שום נמצא לא יוכל להשפיע חסד גמור לשום נמצא בלתי השי״ת כי עמו החסד הידוע הגמור ולא ביד שום נמצא והטע׳ ששום נמצא לא יוכל להשפיע על שום נמצא חסד גמו׳ הוא כי כל מיני החסד מושפעי׳ ונמשכי׳ מאת ה׳ בשביל שאי איפשר שיקוה האדם חסד גמור משום נמצא אלא א״כ ימצאו במשפיע ההוא ארבעה תוארים הראשון שיהיה המשפיע ההוא בלתי משתנה שאם הוא משתנה לא יהיה החסד הנשפע ממנו גמו׳ כי ישתנה בהיות המשפיע משתנ׳ ואין נמצא בלתי השי״ת שלא ישתנה כמש״ה אני ה׳ לא שניתי וכו׳ אם כן אי איפשר שיבא חסד גמור מהמשתנ׳ שיהיה קיים שלא ישתנה. והשני שיהיה המשפיע ההוא בלתי צריך אל עזר זולתו בהשפע׳ החסד ההוא שאם הוא צריך אל עזר זולתו לא יהיה בטוח מקבל החסד שיתמיד החסד ההוא וזה מבואר מהכוחות העליונו׳ שהם י[ע]זרו על דבר כשיסכי׳ עמהם ענין או סיבה אחרת עוזרת כמו שאומרים האצטגננים כשיהיה בעל הצומח בבית כבודו אז יביט אל ככב טוב וכיוצא בזה ואין נמצא בעולם שלא יצטרך אל עזר זולתו אלא השי״ת כמש״ה אני ה׳ עושה כל נוטה שמים לבדי רוקע הארץ מאתי. והשלישי שיהיה המשפיע ההוא יכול על שני הפכיים בשוה כי בזולת זה לא יוכל המקבל להשיג חפצו בכל עת שירצה כי פעמי׳ יצטרך האדם דבר ופעמים אל הפכו כי פעמי׳ יצטרך האדם לעשות מלחמה ופעמי׳ יצטרך אל שלום והנה ידוע מהכוחות העליונות כי הככב המורה על המלחמה לא יורה על השלום והמורה על החרבן לא יורה על הבניין ואין כח ביד המורה על המלחמה להפך הוראתו על השלום וכן המורה על המחלה לא יורה על הרפואה ולזה לא יוכל שום מקבל החסד להיות בטוח שימשך אליו החסד המצטרך לו אלא אם כן יהיה המשפיע יכול על שני הפכיים בשוה ואין בכל הנמצאי׳ שיהיה יכול על שני הפכיי׳ בלתי השי״ת כמ״ש ה׳ יוצר אור ובורא חשך עושה שלום ובורא רע אני ה׳ עושה כל אלה. והרביעי שיהיה המשפיע ההוא באופן שלא יוכל שום נמצא אחר לעכב על ידו מלעשות רצונו כי אם יש מעכב על ידו לא יהיה בטוח מקבל החסד שיגיע אליו המבוקש מן המשפיע ההוא כי אולי יעכב על ידו זולתו והוא מבואר שכל נמצא זולת השי״ת יכול השי״ת לעכב בידו ואין מי שיעכב ביד השי״ת שלא יעשה רצונו כמש״ה הן יחתוף ומי ישיבנו מי יאמ׳ אליו מה תעשה ובהתחבר אלו הד׳ תוארים במשפיע יהיה בטוח מקבל החסד שיתקיים בידו החסד המגיע לו או החסד המבוקש ואחר שאין זולת השי״ת שימצאו בו הד׳ תוארים האלו אין ראוי שיבוקש או יקוה חסד משום נמצא זולתו וזה מה שפירש הפסוק בפרשת האזינו ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא ואין מידי מציל וביאורו כי הגוים היו מצרים לישראל בחושבם כי השי״ת ח״ו אין בו יכולת להצילם ואומרים איה אלהמו צור חסיו בו והדברים האלו הם מורים שהיו חושבים כי אלהי ישראל ח״ו דומה לכחות העליונות שהוא מקבל שינוי או שהוא צריך אל עזר זולתו או שאינו יכול על שני הפכיים בשוה או שיש שום נמצא שמעכב על ידו ולזה ביאר כי אין השי״ת שהוא אלהי ישראל כשאר הכחות העליונות כאשר חשבו אבל הענין הוא בהפך כי הוא ית׳ קיים ואינו משתנה וזהו או׳ ראו עתה כי אני אני הוא כלומ׳ כי אין נמצא בעולם שיוכל לומר על עצמו אני אני הוא בלתי השי״ת כי כל נמצא זולתו משתנה מיום אל יום ואינו היום אותו שהיה אתמול כי כבר נשתנה ולזה לא יפול עליו לשון אני אני הוא כי אני יורה על תואר קיים ולהיותו בלתי משתנ׳ יכול לומ׳ על עצמו אני אני הוא וכן אמ׳ הנביא אנכי אנכי הו׳ מנחמכ׳ כי לא יפול הכפל הזה אלא עליו ית׳ כי הוא היו׳ אותו שהיה אתמול מבלי שום שינוי וזה רומז על התואר הראשון ואמ׳ אח״כ ואין אלהים עמדי שאיני צריך לעזר זולתי זהו לרמוז על התואר הב׳. ואמ׳ אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא כלו׳ שיש לי כח על שני הפכיי׳ בשוה לרמוז על התואר הג׳. וסיי׳ ואין מידי מציל לרמוז על התוא׳ הד׳ כלומ׳ שאין שום נמצא שיוכל לעכב על ידו מלעשו׳ רצונו ואחר שאי איפשר בשום נמצא שימצא שום אחד מאלו הד׳ תוארי׳ כ״ש ארבעתם יחד זולת השי״ת לז״א המשורר יחל ישראל אל ה׳ כי עם ה׳ החסד וכו׳ כלומר קוה אל ה׳ כי מה שאתה מבקש ממנו אינו עצם הגמול אלא עצם החסד ואין שום נמצא שיוכל לעשות חסד זולתו כי הוא לבדו מקור החסדים והטובו׳ וזש״ה כי עם ה׳ החסד ולא עם זולתו וע״ז הדרך תוכל לפרש גם כן מזמור אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי עזרי מעם ה׳ עושה שמים וארץ ואחר שהוא ית׳ ברא כל הנמצאים הנה התפילה היא ראויה לבורא ולא לזולתו כי כולם נבראים כמוני ואיך יעצור רוח מבינת האדם להתפלל אל אל לא יוכל להושיע ולתת לכל שואל די מחסורו אשר יחסר לו והנה ההתעוררו׳ מהתפילה היא מהכח השכלי ואפילו שתמצא הכתוב אומר תאות ענוים שמעת ה׳ שיראה כי התפילה היא מהתעוררות הכח התאווני אינו כן אלא כשיתחיל הכח התאווני להתאוות יתעורר השכל לחשו׳ מחשבו׳ לבקש דרך אשר תושגב בו התאו׳ ההיא וכשישפוט מזה לא יושג אלא על ידי השם שהוא יכול על כל דבר ומשפיע חסד אפילו על הבלתי ראוים יגזור השכל שראוי להתפלל אליו ית׳ ולפי שההתחלה היא מהכח התאווני יחס הכתו׳ שמיעת התפילה אל הכח התאווני כמש״ה תאות ענוים שמעת ה׳ כאילו התפילה מצד כח המתאוה ואינו כן אלא מצד כח השכלי המעור׳ ומיישר את האדם להתפלל תפילתו אל מי שיכול לתת לכל שואל די מחסורו אפילו שלא יהיה ראוי מצד חסדו ולזה סיים הכתו׳ תכין לבם תקשיב אזניך לבא׳ ששמיעת תאות הענוים אינה אלא אחר שיוכן הכח השכלי אל התפלה לפני יוצר כל וכל יכול וזש״ה תכין לבם ואז תקשיב אזניך וכן נאמר לדניאל למן היום אשר נתת לבך להבין ולהתענות לפני נשמעו דבריך וביארו רז״ל מכאן שאפילו קבלת התענית קודם שיתענה תועיל לקבלת התפילה מצד הכנת הלב וזש״ה והיה טרם יקראו ואני אענה כלומר כשיבין הכח השכלי להתפלל או להכנע ולהתענות לפני טרם שיעשו התפילה והתענית אני אענה ובעוד שהם מדברים התפילה והתענית בפיהם אני אשמע אחר שיגמור הכח השכלי שראוי להתפלל על הדבר ההוא אל השי״ת והנה התפילה היא כמו הסם אשר הוא סגוליי לכל החלאים אפילו שיהיו הפכיים זה מזה שכל מה שירצה האדם ישיג בה אשר היא מחיה מתים מעניין אליהו ואלישע וממית ופוקד עקרות ורופא מצורעים ופוקח עורים וכל דבר אשר ירצה האדם ישיג בתפילתו והנה פה יגיד עליו ריעו שהפך את הגזירה ממות לחיים כרגע אם כן התפילה היא כמו הצרי הכולל המועיל לכל החלאים והארסיים הן חמים הן קרים ולא כשאר מיני הטריאק שהם מועילים לחולים פרטיים בלבד יש מהם לארס חם ויש מהם לארס קר בלבד ולא נמצא אחר מהם מועיל לחם ולקר ולחוליים הפכיים והתפילה מועילה לעניני׳ הפכיים שהרי משה אמר זכור לאברהם וכו׳ ואסף אמר אל תזכור לנו וכו׳ הרי שמועיל אל הזכירה ואל השכחה כ״ש כשתהיה בכונת הלב כש״ה תכין לבם וכו׳ והכוונה היא בכח השכלי השופט האמיתי שלא יושג שום דבר אלא על ידי הי״ת יען כי כל הד׳ תוארים נמצאים בו או עם דמעה כמו שראינו בחזקיה שאומר הפסוק שמעתי את תפילתך ראיתי את דמעתך והכוונה תדע למה שמעתי את תפילתך שמן הראוי אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים אבל כיון שקודם תפילתך הכנת לבך לי ושפכת דמעות אפילו שהתפילה תהיה בשבילך שמעתי אותה כמש״ה שמעתי את תפילתך. או אם ירצה גם כן להתפלל עם הכנעת גופו בתענית ג״כ אחור לא תשוב ריקם תפלתו כמ״ש בדניאל למן היום אשר נתת לבך להתענו׳ לפני נשמעו דבריך. ולזה בצר׳ גדולה הזאת אסתר צותה למרדכי שיצומו ג׳ ימים לילה ויום עם התפילה לאל כי ידעה כי לא קצרה יד ה׳ מהושיע כיון שהכניעו עצמם קודם בהכנעה גדולה כזאת אשר צמו ג׳ ימים וג׳ לילות אפילו שלא היו ראוים נדבקו בהשגחה האלהית וידוע הוא כי במקום אשר תחול ההשגח׳ לא תשלוט בו הכליון והנה השי״ת נעתר להם והצילם והפך להם היגון לשמח׳. אם כן יעלזו חז״ל בכבוד אשר חייבו וצוו לקרו׳ המגילה הזאת ולהשמיעה לכל העם אנשים ונשים קריאה מחוייבת נוספת על הרשויה פעמים בכל שנה ושנה לעשותה זכר מק״ו כמו שנבאר בע״ה במאמר הא׳ שמי שלא שת לבו בפעם הא׳ ישית לבו בפעם השנית כי הוא לימוד גדול ומועיל שבהיות שהרצים יצאו דחופים והדת נתנה ודת לפרס ומדי דלא להשנאה ובאו מים עד נפש כנראה הקב״ה קודם מכה ציץ רפואה פרח כמו שנבאר בע״ה לקמן אם כן מנדון דידן יצדקו ויתהללו כל זרע ישראל וישובו אליו בצום ובבכי ובתפילה ומיד יושיעם מיד כל שוסיהם כי עם ה׳ החסד ולכך התקינו לצום צום אסתר ואפילו שלא מצאנו ראיה מפורשת בגמר׳ לצום הזה הנה המרדכי כתב שיש סעד ממה שאמרו שיום י״ג זמן קהלה לכל היא והכונה הוא שהיו מתאספים לצום אסתר שהוא בי״ג ומתאספין לעירות כמו בשאר תעניות עכ״ל.
וב״מ מגילה איתא ת״ר מ״ח נביאים וז׳ נביאות עמדו להן לישראל וכולן לא פחתו ולא הותירו אפילו אות אחת על מה שכתוב בתורה חוץ ממקרא מגילה מאי דרוש אמר רבא א״ר יהושע בן קרחה ק״ו ומה מעבדות לחירות אמרו שירה ממות לחיים לא כ״ש אי הכי היללה נמי לימא א״ר יצחק לפי שאין אומרים שירה על הנס הנעשה בח״ל מתקיף לה רב נחמן והרי יציאת מצרים בנסים שבחוצה לארץ וקאמרי שיר׳ התם כדתניא עד שלא נכנסו לארץ הוכשרו כל הארצו׳ לומר שירה משנכנסו לארץ לא הוכשרו לו׳ שירה. רב נחמן בר יצחק אמר קריאתה זו היא היללה. מתקיף לה רבא מי דמי התם הללו עבדי ה׳ ולא עבדי פרעה הכא נמי הללו עבדי ה׳ ולא עבדי אחשורוש אכתי עבדי אחשורוש אנן ובין לרבא ולרב נחמן בר יצחק הא דתניא מנכנסו ישראל לארץ לא הוכשרו שאר הארצות לומר שירה בהן אבל כיון שגלו חזרו להכשרן הראשון עכל״ה.
ויש להקשות א׳ איך אמר שלא פחתו ולא הותירו אפילו אות אחת על מה שכתוב בתורה והלא כתוב בתורה השמר לך פן תעלה עולתך בכל מקום אשר תראה והמקריב בחוץ חייב כרת דכתיב דם יחשב לאיש ההוא דם שפך ונכרתה ומצינו אליהו שהקריב בחוץ בהר הכרמל וירושלי׳ קיים ובית המקדש בתוכו עומד. וכן גם כן כתוב בתורה כי תצור אל עיר להלחם עליה לא תשחית את עצה וכו׳ ואלישע צוה במלחמת מואב וכל עץ טוב תפילו. ב׳ לר׳ יצחק שאמר לפי שאין אומרים שירה על הנס הנעשה בח״ל והלא השיר׳ דהיינו ההלל אינו אלא בשביל הנס הנעשה אם כן מה לי שיהיה בח״ל או בארץ ומה טעמו. ג׳ שבשלמא לרב נחמן בר יצחק שאמר קריאתה זו היללה ניחה שהק״ו במקומו עומד וממנו יובן שקריאתה זו היללה מדקאמר ומה מעבדות לחירות אמרו שירה ממות לחיים לא כ״ש שנאמר שירה והשירה היא ההלל אבל לרבא דאמר בשלמא התם הללו עבדי ה׳ ולא עבדי פרעה וכו׳ אם כן בטל הק״ו והדרא קושיא לדוכתיה מאי דרוש.
והנראה לתרץ כי בגמרא מקשו נביאים טובא הוו וכו׳ ותרצו דנבואה הנצרכה לדורות ללמוד תשובה או הוראה נכתבה וכל הני מ״ח נביאים וז׳ נביאות הוצרכו וכה״ג מנוים בסדר עולם ומייתי להו רש״י ז״ל והקשה רש״י בגמרא דהא איכא נמי נר חנוכה ותירץ דבאותו הזמן נפסקו הנביאים ובנביאי׳ לחודיה הוא דאמרינן שלא פחתו ולא הותירו שום מצוה אלא זו שהיתה בימי חגי זכריה ומלאכי. והר״ן כתב אף על גב שיש כמה תקנות ואסורין דרבנן הנהו סייג לתורה ואיכא סמך מן התורה ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי עכ״ל.
ולתרץ הקושיות האחרות נקשה קושיא אחרת והיא שרז״ל אמרו בכל אם אמר לך נביא לעבור עבור חוץ מע״א והלא אמרה התורה אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש כדכתיב לא תוסיפו על הדבר ולא תגרעו ממנו. ותירוץ הדבר הוא כמ״ש הרמב״ם ז״ל בהקדמת פי׳ המשניו׳ והוא בשיתקיים נבואת הנביא יכול לצוות ולבטל מצוה ממצות תורה לצורך שעה על תנאי שלא יעמוד הדבר ההוא לעולם שאם יאמר שהשי״ת צוה לבטל שום מצוה או דבר מהתורה דינו בחנק שהשי״ת נתן כחו עליו לעבור בעל פה ואשר ימרה את פיהו יומת כש״ה כל איש אשר ימר׳ את פיך לכל אשר תצונו יומת וכ״ש חז״ל בכל אם אמ׳ לך נביא לעבו׳ עבור וכו׳ לפיכך אליהו לצורך שעה היה מקריב בחוץ ואם היו שואלין אותו הנוכל לעשו׳ כמעש׳ הזה לעולם היה משיב בודאי המקריב בחוץ חייב כרת ואותה ההקרבה עשאה לפי שעה לגלות שקרנות נביאי הבעל כמבואר וכן אם היו שואלין לאלישע אם יוכלו להכרית האילנות העושות פירות היה או׳ להם שאינו מותר והוא לא עשה רק לצורך שעה אם כן אחר שהמצוה קיימת לא נקראו פחות ומיותר כי לא היה רק לצורך שעה אמנם מקרא מגילה היא יתירה לגמרי ולעולם לא תסור בכל שנה ושנה לפיכך שאלו בגמרא מאי דרוש כלומר למה הותר מצוה זאת לגמרי עולמית ותירץ הוא ק״ו כי אחר שזה הנס הוא יותר גדול מיציאת מצרים ששם ניצולו מעבדות לחירות וכאן ממות לחיים ואם כן ראוי לעשות רושם וזכר והרי הוא כאלו למדנו מהתורה כי מי״ג מידות התורה נדרשת והאחר מק״ו וכו׳ והקשו אם כן נאמר הלל כמו שאנו אומרים ביציאת מצרים מכח הק״ו והשיבו לפי שאין אומרים הלל על הנס הנעשה בח״ל.
והטעם כי ידוע הוא כי השי״ת המשיל על שבעים אומות שבעים שרים ונתן כח ורשות בידם לעשות בארצם כפי הנגזר להם מר״ה כמו שאמר הכתוב ויהי היום ויבואו בני האלהים להתיצב על ה׳ שהם השבעים שרים הנזכרי׳ ולא יוכלו לעשות קטנה או גדולה ולא יריעו ולא יטיבו יותר ממה שנגזר בר״ה ונכתב ונחתם בטבעת המלך מלכו של עולם אין יכולת בידם להוסיף או לגרוע נמצא שכל מה שמשפיעים על העומדים תחת ממשלתם הכל לפי הגזירה האלהית כמו שאמר והטפשים חושבים כי יש כח בהם להוריש ולהעשיר להשפיל ולרומם את מי שירצו בראותם שחולקין כבוד ושלטנות או הפכם ליושבים תחת ממשלתם ותולין הטוב או הרע בהם ומתפללים להם והוא הבל כי הכל מאתו ובידו והראיה כי מי שנגזר עליו איזה צרה ומתפלל אל שרו לא יוכל להושיעו יען כי מאומה אין בידם כי לא בידם טובם כ״ש וזהו שתקן יהושע בן נון בעלינו לשבח שאנחנו אומרים בכל יום והנה השי״ת בחר לו לעם את ישראל כש״ה כי חלק ה׳ עמו וכו׳ ובחר לו את ארץ ישראל כמ״ש ארץ אשר ה׳ אלהיך דורש אותה תמיד וכו׳ וכן נאמר הנותן מטר על פני ארץ לומר שהוא בעצמו הוא נותן מטר על פני ארץ אבל בחצ״ל ושולח מים על פני חוצות על יד שלוחי׳ שהם השרי׳ הנז׳ ז״ש ואנו משתחוי׳ לפני ממ״ה הקדוש ב״ה וכו׳ יר׳ שהו׳ מלך על השרים שהם מלכים למלכים העומדים תחת ממשלתם ועל כן הנס הנעשה בח״ל תולין הטוב בשרים ואומרים כי יד השר ההוא המושל ושולט בארצם עשתה זאת ועל כן כל בר ישראל העומד בח״ל דומה כמי שאין לו אלוה וכן אמר דהע״ה כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה׳ לאמר לך עבוד אלהים אחרים וכן יעקב אמר ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה׳ לי לאלהים ואפי׳ שיודעים אנחנו שהשי״ת מלא כל הארץ כבודו ואינו כשאר השרים שאינם שולטים בלתי בארצם ולא בארץ אחרת שהוא תחת שר אחר אשר על זה אמרו רז״ל האי דביש ליה בהאי מתא ליזיל במתא אחריתי דאמר מר גלות מכפרת עון שכיון שיגלה ממקום אשר אותו השר השולט עליו פוקד על אותו האיש עונו כשיגלה משם לארץ נכרי׳ מבטל העון ר״ל העונש כי לא יכול להביא עליו רעה בממשלת שר אח׳ ואין לו רשו׳ ליכנס בממשלתו אבל השי״ת אין מציל מידו שאם יעלה לשמים וישכון באחרית ים גם שם ידו שהוא כנוי למכה יאחזהו וז״ש דהע״ה אנא אלך מרוחך ואנא מפניך אברח יר׳ אתה אינך כשרי׳ האחרים אשר בעת יחרה אפם על אחד בעונו אם יברח מפניו ינצל כ״ש אבל אתה אנא אלך מרוחך וכו׳. ונחזור לעניננו שהקב״ה אינו חפץ שהטובה שהוא עושה יחזיקוה לאחר וכ״ש הרמב״ם ז״ל בפרק החובל משל טוב והו׳ היינו דאמרי אנשי חמר׳ למרי׳ וטיבותא לשקייה פי׳ היין הוא מהמלך והשותים מחזיקים הטוב למשקים וכי האי גונא איתא בגמרא על פסוק ויהושע מלא רוח חכמה ויסמוך משה את ידיו עליו ורש״י ז״ל פירש תלה הגדולה במשה כאילו הוא נתנה ליהושע והיא היתה אליו מאת הקב״ה לפיכך אחר שבא הנס בח״ל אין לומר הלל יען היא ארץ שרים כ״ש והקשה רב נחמן מיציא׳ מצרים שהוא נס הנעשה בח״ל ואמרו הלל והלא היתה ארץ שרים ואיך אמרו שירה ותרצו התם כדתניא עד שלא נכנסו לארץ הוכשרו כל הארצות לומר שירה בהם ופירושו כי התם אין שום מקום לטעות שהנס ההוא היה משרו של מצרים כי ראו כי ה׳ נלחם להם במצרים יען כי בכל אלהי מצרים עשה בהם שפטים וה׳ הולך לפניהם בעמוד אש וענן וכל העמי׳ שמעו קריעת ים סוף ורגזו וחלו מפני אלהי ישראל וזש״ה שמעו כי אתה ה׳ בקרב העם הזה וכו׳ אבל משנכנסו לארץ ונבנ׳ בית המקדש ושכן שם כבוד ה׳ לא הוכשרו לומר שירה בארצו׳ וא״כ בזמן המן מי יכריח לאומו׳ להאמין כי מאת ה׳ היתה זאת ולא יתלו באהבת אסתר שהפכה לב המלך לעשות רצונה ובקשתה ורב נחמן אמר שנוכל לומר הלל בנס הנעשה בח״ל אמנם קריאתה זו היא הלילא. ורבא אמר שמטעם אחר אין לומר הלל בנס הנעשה בח״ל בעודנו בגלות מפני כבוד ה׳ שלא יאמרו האומות שאם אנחנו עמו וצאן מרעיתו איך מניח אותם ביד אדונים זרים ואם הוא משגיח בנו מכל עסק למה מניח אותנו בעבדות ועל כן אין ראוי לומר הלל בנס הנעשה בח״ל ואנחנו עבדים ז״ש אכתי עבדי אחשורוש אנן אמנם לעשות זכר מק״ו כי יודעים אנחנו כי מאתו ית׳ היתה לנו הישועה הזאת והוא אשר סבב את לב המלך לאהוב את אסתר כמ״ש במאמר הבא לקראתינו בתחילת הספ׳ בע״ה ועדין קשה בין לרב נחמן בין לרבא מהבריית׳ משנכנסו לארץ לא הוכשרו הארצות לומר בהם שירה בנס הנעשה בהם יען שיד השרים באמצע ותרצו כיון שגלו חזרו להתרן הא׳ כלו כי אפי׳ בגלותינו נודע לכל שאין לנו העמדה וקיום אם לא ברצון הי״ת כמ״ש גדול הרוע׳ שמציל וכו׳ וע״כ אנו אומרי׳ לרב נחמן ראוי לומר הלל אמנם קריאתה זו היא הלילא ולרבא אין ראוי לומר מפני הכבוד כאשר אמרנו ועל זה אנו סומכים ומק״ו אנו קוראים המגילה בכל שנה ושנה לעשות זכר כי מאת ה׳ היתה זאת והוא מסבב הסיבות אשר סיבב והפך לב המלך לאהוב את אסתר כ״כ וכמ״ש רז״ל הוא אחשורוש שהרג אשתו בשביל אוהבו והרג אוהבו בשביל אשתו ע״כ הנה מפורש כי עשיית דבר והפכו תלוי ברצון אלהי וכמו שנבאר בע״ה עדיין ולכן קראתי הספר הזה. ישע אלהים. להודיע שהישועה הבאה להם לישראל באותו הזמן מאתו ית׳ היתה ואפילו שהיו מלוכלכים בהנאת המשתה של אחשורוש כמו שנבאר בע״ה וכן עדין היה חטא ההשתחויה לצלם נבוכד נאצר תלוי ועומד כיון שנכנעו באותם הצומות וזעקתם באה להם הישועה מאת האלהים והאל ידריכני בנתיב מצוותיו כי בו חפצתי וזה החלי
לעשות לזכרון ולאות בעזר השם צבאות.