חג הסוכות וחג האסיף
חג האסיף וחג הסוכות הם שני חגים שונים החלים במועד אחד. חג האסיף, המופיע פעמיים בספר שמות, הוא חג טבעי-חקלאי, שמצוותיו המיוחדות הן נטילת ארבעת המינים וחגיגה שבעה ימים לפני ה', ואילו חג הסוכות, המתחדש בפרשת המועדים בספר ויקרא, הוא חג היסטורי, המתאפיין בישיבה בסוכה שבעה ימים, ישיבה שמטרתה להפנים את הזיכרון ההיסטורי של יציאת מצרים. בפרק זה נוסיף ונעמוד על היבטים שונים של כפילות זו.
א. קרבנות החג
המעיין בפרשת המוספים בספר במדבר (כ"ח-כ"ט) ימצא הוכחה נוספת לכך, שחג הסוכות וחג האסיף הם שני חגים שונים החלים בזמן אחד. בכל החגים כולם מקריבים לקרבן המוסף איל אחד ושבעה כבשים, ורק מספר הפרים משתנה: אחד או שניים.1שני פרים הם סימן ההיכר המובהק של חגי האביב והקציר (ימי חג המצות ויום הביכורים — במדבר כ"ח, יט, כז), וכך גם בראשי החודשים כולם, שנמשכים אחר תחילתם ב"רֹאשׁ חֳדָשִׁים". פר אחד, לעומת זאת, הוא סימן ההיכר המובהק של יום הזיכרון, של יום הכיפורים ושל שמיני עצרת, כולם בחודש השביעי, והם ימי הדין. מכאן שפר אחד מציין את הדין, ורמז לכך יש גם בפרשת בלעם — "פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ" (במדבר כ"ג, ב, יד, ל). ואולם, בחג המתחיל בחמישה עשר יום לחודש השביעי ונמשך שבעה ימים, מקריבים בכל אחד מן הימים שני אילים וארבעה עשר כבשים — פי שניים מהרגיל! ברור שלא חג אחד לפנינו, כי אם שני חגים.
אכן, בפרשה זו לא נזכר כלל שֵׁם החג, לא סוכות ולא אסיף, אולם לשון הכתוב רומזת לשני החגים:
וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ וְחַגֹּתֶם חַג לַה' שִׁבְעַת יָמִים (במדבר כ"ט, יב).
לשון זו כוללת בקיצור את מה שנאמר בפרשת המועדים, הן לגבי חג הסוכות הן לגבי חג האסיף:
בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לַה'. בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ...
אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ תָּחֹגּוּ אֶת חַג ה' שִׁבְעַת יָמִים... (ויקרא כ"ג, לד-לט).
הלשון "וְחַגֹּתֶם חַג לַה' שִׁבְעַת יָמִים" דומה בדיוק ל"תָּחֹגּוּ אֶת חַג ה' שִׁבְעַת יָמִים", האמור בפרשת המועדים לגבי חג האסיף, ומכאן שה'חג' בחודש השביעי בפרשת המוספים מכיל את שני החגים: חג הסוכות ההיסטורי הקשור ליציאת מצרים, וחג האסיף החקלאי הקשור למקדש.
כידוע, מספר הפרים המוקרבים במוסף 'החג' אינו אחיד אלא קטֵן והולך: משלושה עשר ביום הראשון עד שבעה ביום האחרון, וביחד שבעים פרים.2במדבר כ"ט, יג לב; סוכה נב ע"ב — שבעים פרים כנגד שבעים אומות (המנויות בבראשית י'), ופר של שמיני עצרת לבסוף כנגד עם ישראל. רש"י על הגמרא שם מפרש: "...כנגד שבעים אומות, לכפר עליהם, שיֵרדו גשמים בכל העולם, לפי שנידונים בחג על המים". הרעיון נזכר כבר בנבואת זכריה (י"ד, יז יט), שכל הגויים יעלו לירושלים לחג הסוכות, ומי שלא יעלה, "וְלֹא עֲלֵיהֶם יִהְיֶה הַגָּשֶׁם"; ואותם העמים שאינם חיים על גשם, כמו מצרים, ייענשו במגפה.
בנוגע לשאלה מדוע הפרים מתמעטים והולכים ואין מקריבים עשרה פרים בכל יום, מביא רש"י (במדבר כ"ט, יח, לו) שני הסברים. לפי ההסבר הראשון, התמעטות הפרים היא סימן כליה לאומות העולם בהיעדרו של בית המקדש (שהן החריבו). לפי ההסבר השני על פי המדרש (במדבר רבה פרשה כא כב כג; תנחומא [בובר] פינחס טו טז, עמ' 156), כך היא דרכו של עולם ("לימדה תורה דרך ארץ"), להתחיל בחגיגה גדולה ואחר כך לצמצם בהדרגה.
הגר"א (קול אליהו, ירושלים תשס"א, עמ' סו — בעקבות הזוהר) אף חילק את שבעים האומות לשני חלקים — ישמעאל ועשו, כלומר אסלאם ונצרות, ומצא לכך רמז במוספי הסוכות. במוספי היום הראשון, השני והרביעי, שיש בהם יחד שלושים וחמישה פרים, כתוב "וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד חַטָּאת", וזה רמז לישמעאל (כלומר לעמי האסלאם), בן אברהם שקדם לעשו מצד מקורו; ומנגד, במוספי היום השלישי, החמישי, השישי והשביעי ישנם גם כן שלושים וחמישה פרים, ובכולם כתוב "וּשְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד" (ולא נאמר "עִזִּים"), והם כנגד עשו (שנקרא שעיר), שעמי הנצרות באים מכוחו. כל הצעה לפתרונה של חידה זו צריכה להביא בחשבון את שני החגים השונים, ופתרון שלא יביא זאת בחשבון לא יוכל להיות שלם.3ר' חזקיה בר' מנוח (ממשיך דרכם של רש"י, רשב"ם ותלמידיהם) כתב בפירושו לתורה, חזקוני (במדבר כ"ט, יג): "יש בסוכות תוספת שמחה, לפי שכבר אספו כל פירותיהם, ותוספת מצוַת סוכה וארבעה מינים שבלולב, לפיכך יש בהן תוספת מוסף". יש בדבריו אמירה מפורשת, שכפל המוסף מייצג את כפל השמחה מתוך חיבור 'חג האסיף' עם 'חג הסוכות' והמצוות של שני החגים.
עם זאת, כאשר בא חזקוני להסביר את מספר הפרים (שם, לב), אין הוא מחלק אותו בין שני החגים, אלא הוא תולה אותו בחשבון אחר: "כנגד חמשים ושתיים שבתות, ושבעה ימי פסח, ויום אחד של עצרת [=שבועות], ויום אחד של ראש השנה, ויום אחד של יום הכפורים ושמונה ימי החג [=אסיף סוכות, ושמיני עצרת] שבשנה עולים לשבעים". הרעיון של סיכום כל החגים בחג האסיף סוכות הוא ודאי נכון, אבל שבתות השנה אינן תמיד חמישים ושתיים, ובעיקר, אין בשבת מוסף של פרים כלל, אלא רק שני כבשים, שהם כפל התמיד של כל יום, כי השבת היא כמו יומיים, כמפורש בפרשת המן (שמות ט"ז, כט), והוא עניין 'לחם משנה'. לכן, לא מסתבר לכלול את השבתות במניין החגים העולים למספר שבעים, שכנגדם קרבים בחג האסיף סוכות שבעים פרים.
בני אליכין הציע לפרש, שבכל יום מימי חג הסוכות האסיף קרבים שני פרים כמו בחג המצות ובשבועות, ועוד פר אחד כמו בכל מועדי תשרי (ובסך הכול שלושה פרים ביום, העולים לכדי 21 פרים), ועוד שבעה כפול שבעה (49) כנגד ימי ספירת העומר, וזה הולם את 'החג' המסכם את כל הרגלים ומתאים לכפל המשמעות של 'החג' ולמספר שבעים. בכל זאת לא נחה דעתי בפירוש היפה הזה, שאם כך הייתה התורה צריכה לקבוע עשרה פרים בכל יום, ולא סדרה יורדת.
נראה לי, שמספר הפרים המוקרב בכל יום מימי החג הוא צירוף של שני מספרים שונים. מצד אחד, חג הסוכות ההיסטורי חותם את מערכת שלושת הרגלים, ולכן יש להקריב בו פרים כנגד שלושתם. בחג המצות ובחג השבועות מקריבים שני פרים ליום, ולפיכך יש להקריב בחג הסוכות שישה פרים בכל יום (נוסף לאיל אחד ולשבעה כבשים).
מצד שני, שבעת ימי חג האסיף מסיימים את השנה החקלאית היוצאת ונחשבים כימי דין לגבי השנה החקלאית המתקרבת ("ובחג נידונין על המים" — ראש השנה פ"א מ"ב),4על מועדי תשרי הנחשבים במקביל הן כסיומה של השנה הקודמת הן כתחילתה של השנה החדשה ראו להלן בפרק השמיני. ולכן יש להקריב בכל אחד מימי החג פרים כמספר ימי הדין שעדיין נותרו — ביום הראשון שבעה פרים, ביום השני שישה וכן הלאה — עד היום האחרון של חג האסיף, יום הדין האחרון, שבו מקריבים פר אחד (כל זאת נוסף לאיל אחד ולשבעה כבשים). כך בדיוק הבינו בית שמאי (שבת כא ע"ב), שלמדו מפָּרֵי החג את דין 'פוחת והולך' בנרות חנוכה.
על פי החשבון הזה, ביום הראשון של החג יש להקריב שלושה עשר פרים המתחלקים לשני החגים (6+7), ביום השני שנים עשר (6+6), ביום השלישי אחד עשר (6+5) וכן הלאה, עד היום האחרון של החג, שבו שבעה פרים מתחלקים (6+1). בנוסף, כאמור, מקריבים בכל יום איל ושבעה כבשים עבור כל חג משני החגים (כמו בכל החגים בתורה). כך ניתן להסביר באופן פשוט וברור את מספר הפרים המוקרבים בכל אחד מימי החג, ולאו דווקא את מספר הפרים המוקרבים בחג כולו (70), שלא נכתב בפירוש בתורה אלא נותר רמוז.
ב. "שִׁבְעַת יָמִים"
נקודה חשובה להבחנה בין שני החגים הוא המושג "שִׁבְעַת יָמִים" ביחס לסוכות מכאן ולארבעת המינים מכאן. נקודה זו עולה מדברי הגמרא במסכת סוכה:
...דתנו רבנן: 'בסֻכֹּת תֵּשבו שבעת ימים' (ויקרא כ"ג, מב) — ימים ואפילו לילות. אתה אומר ימים ואפילו לילות, או אינו אלא ימים ולא לילות? ודין הוא [=והרי כך עולה מן ההקבלה]: נאמר כאן [בסוכה] ימים, ונאמר בלולב ימים ['ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים' — שם, מ] — מה להלן [בלולב] ימים ולא לילות, אף כאן [בסוכה] ימים ולא לילות?... תלמוד לומר: 'תֵּשבו' 'תֵּשבו' לגזֵרה שווה — נאמר כאן [בסוכות] 'תֵּשבו' [שבעת ימים], ונאמר במילואים 'תֵּשבו' ['ופתח אֹהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים' — שם ח', לה] — מה להלן [במילואים] ימים ואפילו לילות, אף כאן [בסוכות] ימים ואפילו לילות (מג ע"א-ע"ב).
אם כן, "שִׁבְעַת יָמִים" בסוכה פירושם שבע יממות — יומם ולילה, ואילו בארבעת המינים (של חג האסיף) "שִׁבְעַת יָמִים" פירושם ימים ולא לילות.5השוו: משנה תורה הלכות שופר סוכה ולולב פ"ו ה"ה, לעומת פ"ז הל' י, יג. מהו טעם החילוק? חג האסיף מתבטא בשמחה "לִפְנֵי ה'", דהיינו במקדש,6הביטוי "לִפְנֵי ה'" פירושו במקום ההתגלות של כבוד ה' (='גילוי שכינה'), ויותר ממאה פעמים נאמר ביטוי זה בתורה על עבודת ה' במשכן. ומאחר שעבודת הקרבנות במקדש, ברובה המוחלט, איננה נעשית אלא ביום.7ראו: משנה תורה הלכות מעשה הקרבנות פ"ד הל' א ו. לכן הפסוק "וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים" מכוון לימים בלא לילות. לעומת זאת, הסוכה מצוותה "שִׁבְעַת יָמִים" בכל מקום ובכל זמן, גם בלי קשר למקדש, שכן חג הסוכות הוא 'חג אזרחי' כללי — "כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת" (ויקרא כ"ג, מב), וטעמו ונימוקו עמו: "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שם, מג). לכן ישיבה בסוכה היא יום ולילה,8לפי פשט הסוגיה נראה שהלימוד משבעת ימי המילואים נדרש רק לדעת חכמים, ולשיטתם גם יש צורך בהסבר מדוע מצוַות ארבעת המינים נוהגת רק ביום (עיינו בסוגיה שם), ואילו רבי אליעזר הבין באופן פשוט, שארבעת המינים נוהגים רק ביום, ואילו הישיבה בסוכה נוהגת גם בלילה, ולא נזקק לשם כך למקור מיוחד (כדרכו הקרובה אל פשוטו של מקרא, ראו: י"ד גילת, משנתו של ר' אליעזר בן הורקנוס, תל אביב תשכ"א, פרק ב, עמ' 36 45).
הסברה הפשוטה להבחין בין ימים לילות של סוכה ובין ימים של לולב מוסכמת אולי גם לדעת חכמים, אולם התורה הצמידה את שני החגים לזמן אחד, ולכן היה מקום לעשות 'גזֵרה שווה' ולהשוות בין סוכות לאסיף גם בניגוד להיגיון היסודי, וכך לפטור ממצוַות סוכה בלילה. משום כך נזקקו ללימוד מפרשת המילואים, שאף היא פרשת קרבנות ועבודה "לִפְנֵי ה'", ובכל זאת יש בה ציווי מפורש "תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה שִׁבְעַת יָמִים". כך גוברת 'גזֵרה שווה' של "תֵּשְׁבוּ" "תֵּשְׁבוּ" על 'גזֵרה שווה' פוטנציאלית בין חג הסוכות וחג האסיף, וההלכה חוזרת אל מקורה הפשוט — חג הסוכות הוא חג אזרחי כללי והיסטורי, ולפיכך אין בו זיקה למקדש דווקא, ומצוַות הישיבה בסוכות נוהגת ביום ובלילה ובכל מקום, ואילו חג האסיף הוא חג חקלאי פולחני, שיש לו זיקה ישירה למקדש דווקא, והשמחה "לִפְנֵי ה'" בארבעת המינים היא חלק מהעבודה במקדש, הנעשית ביום דווקא.
אמנם, בסוגיות אחרות דווקא רבי אליעזר השווה סוכה ללולב — "כשם שאין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון של חג בלולבו של חבירו... כך אין אדם יוצא ידי חובתו בסוכתו של חברו", וזאת על פי הפסוק בספר דברים (ט"ז, יג) — "חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ" — "משלך". חכמים לעומתו הבחינו בנקודה זו בין סוכה ללולב, על פי הפסוק "כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת" — "מלמד שכל ישראל ראויים לישב בסוכה אחת" (סוכה כז ע"ב), ובלשון המדרש בספרֵי: "כל ישראל ישבו בסוכה אחת" (ספרי דברים פיסקא קמ, מהד' פינקלשטיין עמ' 194). כמו שישבו בני ישראל בסוכות ביציאת מצרים, וכדרך מגורי כל אדם בביתו כל השנה.9תֵּשְׁבוּ — 'כעין תדורו' (סוכה כו ע"א; כז ע"א).
משום כך גם כיום, זכר למקדש, אנו נוהגים בארבעת המינים דווקא בבית הכנסת ובשעת קריאת ההלל.10שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תרמד סעיף א. אמנם, מצוַות ארבעת המינים נוהגת מן התורה כל שבעת הימים רק במקדש. רק ביום הראשון נוהגת חובה זו מן התורה בכל מקום, וכך למדו חז"ל (סוכה מג ע"א) מן הפסוק: "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים" (ויקרא כ"ג, מ). לפי פשט התורה, פירושה של לקיחה זו ברור: הכוונה היא ללקיחה ממרחבי הארץ אל המקדש, בדומה למצוות העומר והביכורים:
כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן. וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי ה' לִרְצֹנְכֶם... (שם, י-יא).
מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאוּ לֶחֶם תְּנוּפָה... בִּכּוּרִים לַה' (שם, יז).
וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּה. וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ... וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם. וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן... (דברים כ"ו, א-ג).
בדומה לביכורים, גם את ארבעת המינים צריך לקחת מכל הארץ11הנחת היסוד בתורה היא, שעם ישראל יושב בארצו כל עוד הוא ראוי לה, וממילא "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן" פירושו מכל רחבי הארץ, ולא מחוץ לארץ. הרמב"ם (מורה נבוכים, חלק ג פרק מג) כתב בטעם המצווה של ארבעת המינים, שהם עדות לשמחת בני ישראל על המעבר מחיי המדבר לחיי הארץ הכוללים "פְּרִי עֵץ הָדָר", ובפרט צמחי מים. ראו גם את הסברו היפה של נֹגה הראובני (טבע ונוף במורשת ישראל, נאות קדומים 1982, עמ' 75 77), הקושר יחד, בעקבות הרמב"ם, את הסיפור ההיסטורי של יציאת מצרים עם הנופים של ארץ ישראל, אף לגבי משמעות ארבעת המינים.
שמעתי בעל פה מנֹגה הראובני הסבר מעמיק: ארבעת המינים גם מייצגים בפריסה רחבה את צמחי המים המובהקים מארבעה נופים שונים של ארץ ישראל — התמרים מן העמקים, ובמיוחד מאזורי המעיינות שבעמקים (דוגמת יריחו), ההדס מנחלי ההרים (כמו הגליל העליון), הערבות מן הנחלים הגדולים, ובפרט מן הירדן ועץ ההדר האתרוג גדל גם אז במיוחד בשפלה (ומאחר שבני ישראל לא התנחלו בשפלה כל כך, נותרה מסורת האתרוג עמומה; ראו סוכה לה ע"א). לפיכך, ארבעת המינים מצד התוכן והמשמעות הם בעצם מצווה התלויה בארץ. אמנם, התורה לא כתבה כאן בפירוש 'מארצכם', ולכן גם מצוַות נטילת לולב הלכה יחד עם היהודים לגולה, וראו דבריו של הראי"ה קוק במבוא ('ראש אמיר') לחיבורו על האתרוגים עץ הדר, ירושלים תרס"ז. כדי להביאם למקדש, ושם ישמחו בהם שבעת ימים.
ג. הצמדת חג הסוכות וחג האסיף
בפרשת המועדים מופיעים, כאמור, חג הסוכות וחג האסיף כשני חגים שונים החלים במועד אחד. ואולם, מפרשת הרגלים בספר דברים עולה, כי שני החגים הוסיפו והתחברו זה לזה עד שהפכו לחג אחד:
חַג הַסֻּכּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ (שם ט"ז, יג).
פסוק זה מבוסס על ההקבלה שבין פסח לסוכות ומנוסח בהתאמה אל תחילת פרשת הרגלים שם, שבה מופיעה ההצמדה של פסח ויציאת מצרים אל האביב החקלאי הארץ ישראלי:
שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַה' אֱלֹהֶיךָ כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה (שם, א).12הצמדה זו מופיעה כבר בספר שמות: "אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר... לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב" (כ"ג, טו; ל"ד, יח).
מגמה זו הולכת ונמשכת מספר דברים ועד היום, והיא מתבטאת בשורה של תופעות הלכתיות ואירועים היסטוריים. להלן אחדים מהם:
א. מדרש ההלכה (סוכה יב ע"א) למד מן הפסוק "חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ", שיש לעשות את הסוכה עצמה מפסולת גורן ויקב. כלומר, "בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ" את הדגן ואת היין, יישארו זמורות הגפן וקש התבואה, והם יהיו לסכך הסוכה. כך מתחברים האסיף והסוכות לשלמות אחת, המתבטאת ביבול החקלאי בארץ ישראל. הפֵּרות ניתנים כביכורים ומביאים לידי שמחה והלל "לִפְנֵי ה'" בחג האסיף, והנותר מהאסיף בעצים, בקש ובענפים יכסה את הסוכה, זכר ליציאת מצרים.
רבי יהודה העצים את הצמדת החגים עוד יותר, וקבע ש"אין סוכה נוהגת אלא בארבעת המינים שבלולב" (סוכה לו ע"ב), כלומר, רק ארבעת המינים כשרים לשמש כסכך. מדרש הלכה זה נדחה בהלכת חז"ל אך אומץ על ידי השומרונים.13ראיתי בעיניי סוכה כזאת בהר גריזים ושמעתי את ההסבר. הסוכה נמצאת בתוך הבית, לדבריהם, מפני שהם חיו כל השנים בשכם כמיעוט קטן וחששו לבנות סוכות בחוץ; אבל העיקר בשבילם הוא הסכך המפואר מכפות תמרים, עלי ער אציל (=עלי דפנה) ריחניים, שהם לדעתם "עֲנַף עֵץ עָבֹת", פֵּרות רבים וצבעוניים הגדלים בהשקיה, שהם לדעתם "עַרְבֵי נָחַל", בדרשה מוזרה על עירוב פֵּרות מן הנחל, ואתרוג גדול מאוד התלוי במרכז הסכך. דווקא לגבי האתרוג הם קיבלו את הלכת חז"ל, ואילו בשאר ההלכות — האיסור לסכך בדבר המקבל טומאה, האיסור לבנות סוכה בתוך הבית והזיהוי של ההדס והערבה — הם נבדלו והתרחקו מן היהודים ומן ההלכה. ראיתי ושמעתי כמה מקרים שבהם אימצו השומרונים שיטות שנדחו בהלכת חז"ל, כמו הסיכוך בארבעת המינים בלבד.
ב. נראה לכאורה מפשט הכתובים (נחמיה ח', יד-יז), שעד ימי עזרא ונחמיה לא ישבו בני ישראל בסוכות — "וַיַּעֲשׂוּ כָל הַקָּהָל הַשָּׁבִים מִן הַשְּׁבִי סֻכּוֹת וַיֵּשְׁבוּ בַסֻּכּוֹת כִּי לֹא עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַהוּא" (שם, יז).
אולם, הסוכות של שבי הגולה שתוארו שם לא היו סוכות רגילות של עם ישראל, 'בכל מושבותיו', 'זכר ליציאת מצרים', אלא סוכות של אנשי ירושלים ושל עולי רגלים: "וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם סֻכּוֹת אִישׁ עַל גַּגּוֹ וּבְחַצְרֹתֵיהֶם וּבְחַצְרוֹת בֵּית הָאֱלֹהִים וּבִרְחוֹב שַׁעַר הַמַּיִם וּבִרְחוֹב שַׁעַר אֶפְרָיִם" (שם, טז).
מה היה עד ימי עזרא ונחמיה?14לפי השערתו של י' פליקס (טבע וארץ בתנ"ך, ירושלים תשנ"ב, עמ' 377 379) בימי הבית הראשון היה קשה מאוד להשיג עצי סוכה, מפני שהחקלאות הישראלית בֵּיראה את היערות ולא הותירה עצי סרק רבים. רק אחרי חורבן הבית הראשון חזר היער הטבעי וצמח, והקריאה "צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ" עצים "לַעֲשֹׂת סֻכֹּת כַּכָּתוּב" (נחמיה ח', טו), דומה לקריאתו של יהושע בן נון לשבטי יוסף — "עֲלֵה לְךָ הַיַּעְרָה... כִּי יַעַר הוּא וּבֵרֵאתוֹ" (יהושע י"ז, טו יח). לדעתו של פליקס, תנאים טבעיים בארץ דחקו את מצוַות הסוכות. הקושי בהסבר זה הוא, שניתן להקים סוכות פשוטות מגזם עצי המטעים, כפי שעשו תמיד שומרי הכרמים, וזאת גם ההלכה של 'פסולת גורן ויקב'.
לעומת זאת, חוקרי מקרא סבורים, שהפסוקים בנחמיה מתייחסים רק לבניית סוכות כמצווה (לפי ההוראה של פרשת המועדים בוויקרא כ"ג). המקור העממי הקדום של הישיבה בסוכות בחג היה לדעתם הצורך הטבעי של עולי רגל בלינה זמנית בסוכות, ורק בימי נחמיה הופיעו הסוכות כמצווה 'מן התורה'. רעיון זה בנוי על השוואה לכינוסים דתיים בדתות אחרות, טבעיות, שאין ביסודן מאורע מכונן כמו יציאת מצרים.
ואולם לדעתי, בעם ישראל היו הסוכות של יציאת מצרים מתאימות דווקא לעובדי ה' בבמות, שלא עלו לרגל למקום האחד "אֲשֶׁר יִבְחַר ה'... לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם", ואילו סוכות של עולי רגל בירושלים, כתופעה המונית, באמת לא היו עד ימי נחמיה, כי העלייה לרגל של עם ישראל כולו למקום אחד הייתה נדירה, בעיקר בגלל הפילוג בין יהודה וישראל בימי הבית הראשון. לדעתי, עד אז הייתה הפרדה מסוימת בין חג הסוכות שנחוג ב'גבולין' לבין חג האסיף שנחוג במקדש ומסביבו. מי שעלה לרגל חגג בשמחת הרגל את חג האסיף בירושלים בהלל ובהודאה, ב"כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל" עם "פְּרִי עֵץ הָדָר", ואילו חג הסוכות של יציאת מצרים חל בפועל על הנותרים בבתיהם, "כָּל הָאֶזְרָח", כשם שסכך הסוכה חל על הנותר מיבול האסיף. משום כך, חג הסוכות, כמעט לא הורגש במקדש. עולי רגלים לא היו רבים כל כך, כל זמן שרוב העם היה זובח בבמות הקרובות למקום מגוריו, כעדות הכתובים בספר מלכים. הם הקימו להם סוכות עראי סביב למקדש, אבל היו פטורים מן הישיבה בהן במובן העקרוני, כעין הפטור של שלוחי מצווה והולכי דרכים.15עיינו: סוכה כו ע"א; משנה תורה הלכות סוכה ולולב פ"ו ה"ד; שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תרמ סעיפים ז ח. כך היו שני החגים נפרדים במידה רבה, אף שהתורה הצמידה אותם בזמן ובתקבולת הרעיונית. המתח בין העלייה לרגל לבין הישיבה בסוכות כ'זכר ליציאת מצרים' — "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים", 'תֵּשבו כעין תדורו' — היה עצום וקשה לגישור.16מתח זה אופייני לתביעות של התורה ושל אמונת הייחוד בכלל, קודם כול במלחמה ללא פשרות נגד האלילות על כל צורותיה, ולא פחות מזה במצוַות העלייה לרגל ובאיסור הבמות הקרובות והנוחות. הבמות מילאו אז בחיי העם תפקיד דומה לזה של בתי הכנסת המוכרים לנו מאז גלות בבל ומאז הפסקת הקרבנות בבמות. תהליך כזה בדיוק התחולל ביהדות אתיופיה, כאשר הגיעו אליהם שליחים ראשונים ושכנעו אותם להפסיק את הקרבנות ב'מֶסגיד', וראו להלן בפרק השלושה עשר. עלייה לרגל למקדש אחד, גם אם 'ירחק המקום', ובפרט לציבור חקלאי, הייתה כרוכה בקושי עצום, גם אם נמשכה 'רק' שבוע ימים. המתח העצום בין התביעות המחמירות של התורה לבין המוני העם ניכר מאז ימי המקרא ועד ימינו.
ההפרדה בפועל בין עולי הרגל לבין יושבי הסוכות גרמה, לפי עדות הכתוב, לרפיון משמעותי בשני החגים גם יחד. לא כל העם חגג יחד, לא חג סוכות ולא חג אסיף, אלא מיעוט עלה לרגל, ומעטים ישבו בסוכות.
כאן באה דרשת עזרא הסופר, שהשכילה "אֶל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה" (נחמיה ח', יג) להפוך את חג הסוכות לחג של עולי הרגל, והיא פתרה את הבעיה. היא הופנתה אל קהל שבי הגולה, שבחג הסוכות-האסיף ההוא, היו ברובם הגדול בירושלים, אם כאנשי ירושלים ואם כעולי רגלים. סייעה לכך האספה הגדולה שאסף עזרא לשם קריאת התורה (שם, א) עוד מראש החודש השביעי (הוא 'ראש השנה' בפי חז"ל ובפינו). אספה זו התאפשרה, מפני שרוב שבי הגולה חיו מסביב לירושלים,17המקומות שנזכרו ברשימת העולים בעזרא ב' (ובנחמיה ז'), הם כולם בנחלות יהודה ובנימין, וזאת התמונה העולה גם מתיאור בניית החומה (נחמיה ג') ומתיאור ההתיישבות מסביב לירושלים (שם י"א). והתכנסות כזאת הייתה קלה הרבה יותר מאשר בכל ימי הבית הראשון.18פילוג המלוכה והתקבעות הבמות המקומיות, יחד עם המרחקים הגדולים מירושלים (הצפויים בתורה — דברים י"ב, כ; י"ד, כד), מנעו כינוסים גדולים כלליים של עולי רגלים בימי הבית הראשון, חוץ משני כינוסים גדולים של דוד (שמ"ב ו') ושל שלמה (מל"א ח') לפני פילוג המלוכה, ועוד שני כינוסים גדולים אחרי חורבן שומרון, בימי חזקיהו (דה"ב כ"ט ל"א) ובשנת שמונה עשרה ליאשיהו (מל"ב כ"ג).
בדרשה זו יש חידוש שאיננו מפורש בתורה,19סוכות של עולי רגלים' אינן מפורשות בתורה, אולי דווקא מפני שהן צורך טבעי לעולי רגלים (כמו סוכות הקייצים ושומרי הכרמים), אולם ניתן לדרוש אותן מן ההצמדה של חג האסיף אל חג הסוכות, כנזכר לעיל. אך אפשר לדרוש אותו מפרשות המועדים (ויקרא כ"ג; דברים ט"ז). היא פתחה את הדרך להצמדה איתנה של שני החגים על ידי בניית סוכות של עולי הרגל לחג האסיף יחד עם אנשי ירושלים. כך מלאה ירושלים סוכות בגגות, בחצרות וברחובות (=כיכרות), וכך התחברו להם גם "עֲלֵי זַיִת וַעֲלֵי עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת"20נראה לכאורה מן הפסוק הזה, שהדס ו"עֵץ עָבֹת" אינם זהים, כמו גם הזית ועץ השמן; ואכן, י' פליקס (עולם הצומח המקראי, רמת גן 1968, עמ' 88 89), זיהה את עץ השמן באורן ירושלים, אבל הוא מחזק את זיהוי עץ העבות בהדס (שם, עמ' 99 101). חז"ל פתרו את הקושי בשני סוגים של הדס (סוכה יב ע"א). (נחמיה ח', טו) — כלומר, גם ארבעת המינים של חגיגת האסיף וגם ענפי סכך רגילים21בניגוד לשיטת רבי יהודה שנזכרה לעיל (עמ' 162 והערה 13). זאת גם הוכחת הגמרא (סוכה לז ע"א) נגד שיטה זו. שנקטפו בהר — "לַעֲשֹׂת סֻכֹּת כַּכָּתוּב". הצמדה זו של עזרא הסופר הצילה והקימה לתחייה את 'חג הסוכות', שהטמיע לתוכו את 'חג האסיף' עד היום הזה.
ג. שמחת בית השואבה בירושלים בלילות של חג הסוכות22ראו: סוכה נא ע"א ע"ב; נג ע"א. השלימה את ההצמדה המוחלטת של שני החגים, מפני שהיא הפכה את השמחה "לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים" (ויקרא כ"ג, מ) לשמחת יום ולילה (כמו בקרבן המילואים וכמו בסוכה), שמחה רצופה של שבעה ימים מלאים, עד כדי כך שבמקורות רבים הפכה השמחה של חג האסיף מעבודת יום והודאה במקדש לשמחת הריקודים וההופעות בלילות,23ראו לעיל, עמ' 63, הערה 21. המשנה מבחינה ומפרידה בין מצוות השמחה שבתורה — "ההלל והשמחה — שמונה [ימים]" (סוכה פ"ד מ"א), לבין 'שמחת בית השואבה' (עם ההופעות בלילות) — "החליל — חמשה וששה, זהו החליל של בית השואבה, שאינו דוחה לא את השבת ולא את יום טוב" (סוכה פ"ה מ"א, וראו בגמרא שם, נא ע"א נג ע"א).
לעומת זאת, הרמב"ם (משנה תורה הלכות סוכה ולולב פ"ח הל' יב טו) מתאר את השמחה כמצווה אחת של חג הסוכות במקדש, ממוצאי יום טוב הראשון, בסוף כל יום וגם בלילה — "מאחר שיקריבו תמיד של בין הערבים... שאר היום עם כל הלילה... החליל מכה ומנגנין בכנור ובנבלים ובמצלתים, וכל אחד ואחד בכלי שהוא יודע לנגן בו...". כל זה כחלק ממצוַות השמחה שבתורה — "וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים", המוגדרת כשיא של אהבת ה' (שם הי"ב), בלי שום קשר לשאיבת המים. תיאור השאיבה לשם ניסוך המים מופיע אצל הרמב"ם בהלכות תמידין ומוספין פ"י ה"ז, בלי שום קשר אל השמחה שנזכרה ותוארה בסוף הלכות לולב. וכך נשמר זיכרונו של חג הסוכות, שהטמיע לתוכו את חג האסיף, בתודעה, במחשבה ובלשון.
משחרב הבית השני נעלם גם המתח בין הסוכה כבית ארעי-חגיגי לבין העלייה לרגל, ושמחת האסיף התלכדה עם זיכרון בית השואבה. הסוכה וארבעת המינים, שנזכרו בפרשת המועדים כשתי מצוות המאפיינות שני חגים צמודים, הפכו לשתי מצוות המאפיינות חג סוכות-אסיף אחד, וכך הם מוכרים בתודעה היהודית עד היום.
ד. השתלשלות חג הסוכות בתורה
מדוע תיארה התורה את חג הסוכות במסלול מתפתח24ראו לעיל, עמ' 64, הערה 22. שכזה (שהמשכו בימי הבית השני ובהלכה)? מדוע לא קבעה מראש כבר בספר שמות את "חַג הַסֻּכֹּת... בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ" (דברים ט"ז, יג), כדרך שקבעה את "חַג הַמַּצּוֹת... לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב" (שמות כ"ג, טו; ל"ד, יח)?
התיאור ההתפתחותי יש בו אמנם אמינות מרשימה,25בסדר התפתחות זה קדם כמובן ספר שמות לספרי ויקרא ודברים. בנקודה זו מודים אף החוקרים, אלא שהם מאחרים מאוד את ספר ויקרא ביחס לספר דברים, ואילו דעתנו היא שספר ויקרא מוכרח להיות מוקדם לספר דברים, כפי שעולה מהיחס בין ויקרא ט"ז לדברים י"ב ובין ויקרא י"א לדברים י"ד ועוד רבים! ובאמצעותו יודעים אנו שבתחילה היה בחודש השביעי רק חג האסיף החקלאי, אחר כך נקבעו בו שני חגים צמודים, ורק לבסוף נטמע החג החקלאי בתוך החג ההיסטורי — אך קשה להניח שזאת הייתה מטרת התורה ביחס לחג הסוכות, שכן לא מצאנו התפתחות כזאת בחג המצות.
הסיבה הנראית לעין לתופעה זו בפשוטו של מקרא היא ה'סוכות' של יציאת מצרים, כתחנה ראשונה ביציאה, והפיכתן בהמשך הדרך למושג זיכרון חדש,26חוקרי מקרא רבים ערערו על האותנטיות של הסוכות (ממש) כזיכרון לנדודים במדבר, בטענה שהנוודים במדבר חיים באוהלים ולא בסוכות. משום כך החשיבו דווקא את הסוכות של עולי הרגלים כתופעה דתית טבעית קדומה, ואילו את תליית הסוכות ביציאת מצרים ראו כאידאולוגיה מאוחרת. מאותה סיבה קיבל נ"ה טור סיני את מדרשו של רבי עקיבא (מכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דויהי בשלח פתיחתא, מהד' הורוויץ רבין עמ' 80) על הסוכות במדבר כ'ענני כבוד', כפשט המקרא. ראו: נ"ה טור סיני, הלשון והספר, ירושלים תשט"ז, עמ' 78 86.
חוקרים אלה, ככל הנראה, לא סיירו בסיני ולא ראו בעיניהם אלפי סוכות דקלים בכל נאת מדבר שיש בה מים. בני ישראל לא היו נוודים מטבעם, בניגוד מובהק לעמלקים, לבני ישמעאל, ואולי גם למדיינים. רוב ימי המדבר עברו על בני ישראל בנאות מדבר שיש בהם מים, כמו בהר סיני ובקדש ברנע, ואף שהיו להם גם אוהלים (שמות ט"ז, טז; במדבר ט"ז, כו כח; הושע י"ב, י), בתחנות רבות היו הסוכות מצויות ונוחות. כך הסביר גם נ' הראובני (טבע ונוף, לעיל, הערה 11, עמ' 68 70), אלא שהוא בנה את הסברו על נוסחת הגמרא (סוכה יא ע"ב), ושם רבי עקיבא הוא שאמר "סוכות ממש עשו להם".
בתורה מתוארים רק מסעות קצרים יחסית וקשים מאוד, "בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם" (דברים ח', טו). כך ביציאת מצרים במדבר סין, "אֲשֶׁר בֵּין אֵילִם וּבֵין סִינָי" (שמות ט"ז, א), וגם ברפידים בדרך לסיני (שמות י"ז, א ז). כך קרה במסע הקשה מחורב לקדש ברנע, דרך של אחד עשר יום (דברים א', ב) שנמשכה כחודש וחצי (במדבר י"א י"ג, כ) וגררה אסונות קשים. כך קרה גם בדרך מקדש ברנע דרומה, "דֶּרֶךְ יַם סוּף" (במדבר י"ד, כה; דברים ב', א), עד שהגיעו "יָטְבָתָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם" (דברים י', ז). כך קרה בדרך הסובבת את אדום אל עבר הירדן, באין לחם ומים ויש נחשים שרפים (במדבר כ"א, ד ט). הסיפורים הקשים על המעברים האלה בולטים מאוד, אך דווקא הם מוכיחים עד כמה לא היו בני ישראל נוודי מדבר, היודעים לנדוד במדבר בלי תלונות ואסונות, למצוא מים ומקום טוב לחנות (דוגמת חובב בן רעואל המדייני — במדבר י', לא) ולהימנע ממסע של עם רב בנתיבים מסוכנים. בני ישראל היו אורחים במדבר ולא תושביו הטבעיים, והם זכרו לטובה את סוכות הדקלים בעת חנותם. המציין את "כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הוֹלִיכֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר" (דברים ח', ב). זו גם סיבת ההעתקה של הסוכות מן החודש הראשון לחודש השביעי, כפי שהבין נכונה רשב"ם (בפירושו הארוך ויוצא הדופן27רוב פירושי רשב"ם קצרים מאוד וצמודים לפשט. במקומות מעטים הוא מרחיב וניכרת התרגשות בסגנונו. כך למשל בפירושו לניסיון בעקֵדה (בראשית כ"ב, א) ולמושג 'תולדות' בספר בראשית (ל"ז, ב). לוויקרא כ"ג, מג):28ההשלמות בסוגריים מרובעים בתוך הטקסט הן שלי, יב"נ.
למען יֵדעו דֹרֹתיכם [כי בַסֻּכּוֹת הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים]', פשוטו כדברי האומרים במסכת סוכה (יא ע"ב), סוכה ממש. וזה טעמו של דבר: 'חג הַסֻּכּת תעשה לך [שבעת ימים] באספך מגרנך ומיקבך' (דברים ט"ז, יג) — באספך את תבואת הארץ, ובתיכם מלאים כל טוב, דגן ותירוש ויצהר, למען תזכרו כי בסוכות הושבתי את בני ישראל, במדבר ארבעים שנה בלא יישוב ובלא נחלה — ומתוך כך תתנו הודאה למי שנתן לכם נחלה, ובתיכם מלאים כל טוב, ואל תאמרו בלבבכם 'כֹּחי ועֹצם ידי עשה לי את החיל הזה'.
וכסדר הזה נמצא בפרשת [והיה] עקב תשמעון: 'וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' אלהיך זה ארבעים שנה [במדבר]...' (דברים ח', ב). ולמה אני מצוה לך לעשות זאת? — 'כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה [ארץ נחלי מים... ארץ חִטה ושעֹרה וגפן ותאנה ורִמון ארץ זית שמן ודבש.29מעניין שעם ישראל בכללו, אף שאין פירושו של רשב"ם שגור בפיו, תולה בסוכות את הפסוק של שבעת המינים (דברים ח', ח), פסוק מרכזי בפרק שבו רואה רשב"ם את משמעות היציאה לסוכה בחג האסיף, בניגוד לבתים הטובים המלאים בשפע הארץ ובתבואתה. ארץ אשר לא במִסכֵּנֻת תאכל בה לחם לא תחסר כֹּל בה...] ואכלת ושבעת... [השמר לך פן תשכח את ה' אלהיך... פן תאכל ושָׂבעתָּ ובתים טֹבים תבנה וישבתָּ...] ורם לבבך ושכחתָּ את ה' [אלהיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים. המוליכך במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב וצִמאון אשר אין מים המוציא לך מים מצור החלמיש. המאכִלך מָן במדבר אשר לא יָדעוּן אבֹתיך...] ואמרת בלבבך כֹּחי ועֹצם ידי עשה לי את החיל הזה. וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנֹתן לך כֹּח לעשות חיל...' (שם, ז-יח).
ולכך יוצאים מבתים מלאים כל טוב בזמן אסיפה ויושבין בסוכות, לזיכרון שלא היה להם נחלה במדבר ולא בתים לשבת. ומפני הטעם הזה קבע הקב"ה את חג הסוכות בזמן אסיפת גורן ויקב, לבלתי רום לבבם על בתיהם מלאים כל טוב, פן יאמרו, 'ידינו עשו לנו את החיל הזה'.
רשב"ם נצמד לפשוטו של מקרא, כדרכו, ועומד על כך שזמן האסיף הוא המועד החקלאי, הקובע, של החג בחודש השביעי, וחג הסוכות של יציאת מצרים הוצמד לאסיף בסיום פרשת המועדים בספר ויקרא. הצמדה זו יש לה סיבה חינוכית-מוסרית בעלת חשיבות מכרעת, אשר מתפרשת בספר דברים, וקשורה לחשיבותן של שירת האזינו30על שירת האזינו הצטווה משה ביומו האחרון, והיא צריכה להיות "לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל. כִּי אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָיו זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ וְאָכַל וְשָׂבַע וְדָשֵׁן וּפָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבָדוּם וְנִאֲצוּנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי" (דברים ל"א, יט כ). בשירה עצמה, אשר "לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ" (שם, כא), נאמר: "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט" (דברים ל"ב, טו). אלה הם אותם הדברים שנאמרו בהקשר של זכירת הדרך במדבר, "פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ... וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ...", שאותם ציין רשב"ם כהסבר לזיכרון הסוכות. ושל ברכת המזון, היא הברכה היחידה שהתורה חייבה לברך בפירוש.31ראו: משנה תורה הלכות ברכות פ"א הל' א ג. זוהי ההתמודדות של התורה עם השפע הצפוי בארץ ישראל, באמצעות הזיכרון של תלאות הדרך ביציאת מצרים ולאורך ארבעים השנים במדבר.
סֻכֹּת בספר שמות (ובפרשת מסעי) איננו אלא המקום הראשון שבו חנו בני ישראל ביציאת מצרים (ואכלו בו את המצות). יש לו אמנם זיקה למושג 'סוכות', שהרי בצאת בני ישראל משם הופיע עמוד הענן "לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ" (שמות י"ג, כא)32בשמות י"ג, כ כא נאמר: "וַיִּסְעוּ מִסֻּכֹּת וַיַּחֲנוּ בְאֵתָם בִּקְצֵה הַמִּדְבָּר. וַה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם...", ומכאן למד רבי עקיבא, שהסוכות במדבר ענני כבוד היו (עיינו לעיל, הערה 26). הפסוקים בישעיהו ד', ה ו מובאים כהוכחה נוספת, המראה שגם הנביא הבין כך את האמור בתורה והשווה לזה את חזרת השכינה לירושלים "בַּיּוֹם הַהוּא" (שם, ב). — אבל אין די בו כדי להתמודד עם סכנות השפע והגאווה הצפויות בארץ ישראל, כי יציאת מצרים משקפת דווקא את מידת הביטחון בה' ואת הניצחון המופלא על פרעה.33השוו דברים ח', שבו קרא רשב"ם את הזיכרון החיוני להתמודדות מול השפע ואת משמעות הזכירה של הסוכות, אל הפרק הקודם (דברים ז', יז כא), שבו מופיעה זכירה אחרת במצב אחר — מול חששות מלחמה: "לֹא תִירָא מֵהֶם זָכֹר תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְפַרְעֹה וּלְכָל מִצְרָיִם. הַמַּסֹּת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וְהָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים וְהַיָּד הַחֲזָקָה וְהַזְּרֹעַ הַנְּטוּיָה" (שם, יח יט). הניגוד הבולט בין שתי הזכירות הוא ההבדל בין חששות מלחמה לבין סכנת שכחה מתוך שפע ועושר, והוא ההבדל בין סוכת יציאת מצרים לבין סוכות המדבר. התורה העתיקה אפוא את ה'סוכות' לחודש השביעי והחליפה את ה'סוכות' של יציאת מצרים בישיבה ב'סוכות' ארבעים שנה בלא בית ובלא נחלה. כך קיבל המושג 'סוכות' משמעות חדשה, המזכירה את דרך התלאות במדבר ומתחברת אל חג האסיף בחיבור פנימי-חינוכי-מוסרי.
ואולם, מעתק זה התרחש רק משעה ששהותם של בני ישראל במדבר וישיבתם בסוכות שם התארכו ונמשכו ארבעים שנה. בספר שמות עדיין עומדת האפשרות של כניסה מהירה לארץ האבות (כ"ג, כ-לג), לולא חטא העגל וחטאי המדבר, שהובילו בסופו של דבר לגזֵרת ארבעים השנה. לכן, המובן החדש של הסוכות כ'סוכות המדבר' אינו יכול להיזכר בספר שמות, והוא מופיע לראשונה בפרשת המועדים בספר ויקרא (שנאמרה באוהל מועד, אחרי חטא העגל). החיבור המלא בין האסיף והסוכות מקבל את מלוא משמעותו רק בספר דברים, בסיכום של משה את נדודי המדבר במבט לאחור, ולקראת המפגש הצפוי עם השפע של ארץ זבת חלב ודבש.