אבן בוחן
"אני לי אמי ילידתני בן זכר. הפסדתי הפסד מרובה ויצא כל שכר. שתום העין אטום הלב נוסדתי ערל לב וערל בשר נולדתי. לשלשת ימים כרת שרי ולשמנה ערל בשרי. אך אמנה שתי אזני ולבי ורעיוני לא קדמו לבא בברית ה'. לא גלו חרפה מעליהם ולא הסירוה מקרבם ערלתם בהם מום בם. לשקר שמרו עד הלום ולריק עמלו כי מיום צאתם לאויר העולם שכלו חשך לא מלו.
ארור האיש בשר את אבי יולד לך בן חכם ועדיף מנביא. עבודת הקדש עליו כשימעאל בן פאבי על הרי בשמים ירוץ למהר כאיל וכצבי. לא יטמא בהם בגלולי עמו להחלו יבנה היכל המדע על תלוי נר גדלוק על ראשו. ההולכים בחשך לאורו ילכו בהלו דם יחשב לאיש ההוא המבשר קללה תחשב לו. כמה נתעותו נתיבות גלגלו וכמה טעה באצטגניות שלו. לשון שקר פי כסיל מחתה לו כי הפך לראש משפט ושטה שנה שנה הדין והחליף השטה.
אוי למי שבניו זכרים הוטל עליהם עול כבד סיגים וגדרים. מהן בצינעא מהם בפרהסיא מהן במראית העין מהן בחדרי חדרים. חקים חזקים ומצות נוראות שלשה עשר ושש מאות. ומי האיש הלזה שיקיים בה מה שכתוב בזה. והיך יוכל להנצל זריז או עצל. שלא יכשל ויחת או לא יפול באחת. ואף גם זאת לא יצא ידי חובתו הרשומה כי יצר תושיה ומזמה אם לא יעסוק בתורה. ויפלפל בחכמה פירושי תורה ותעודה ספרא וספרי תוספתא וכלא תלמודא. והחכמה עמידה שבעה אל על ינשאו מהר וגבעה. הנה העיון עמק עיון וגיא חזיון. וחדוד חכמת המספר לא יאמינו כי יסופר וחכמת המדות לא ישיגוה ענוני העם בשדה ושדות. בה ידע החוקר אם יום גבהי שמים וחקר תהום. ולא ימאו יושבי במלונה קצה לתכונה. ואם גלגל חוזר ומזלות קבועים אם הם נדים ונעים. ובחכמת הטבע מעלות בסלם שבע. ובחכמת האלהות והציורות הטהורות. והמה עשרה שהן עשר ספירות מי ימלל גבורות.
כמה לקה באצבע וכמה בחרפה ישבע אשר במטבע הזכרים נטבע. נסתחפה שדהו טוב ישאהו עושהו. אלו בראני אומן שעשאני אשה הגונה היום הייתי חכמת לב ובעלת בינה. בידיה טוו אני ורעותי מחזיקות בפלך מוזרות בלבנה מספרות. זו עם זו פעם באור פעם באפילות דברי הימים והבלי הטפלות. ואולי כי חכמתי ביותר מהטויה ואמרתי אשרי לדעת מעשה פשטים שריקות ואורגים. חורי שפת כוס ופטורי ציצים כרובים ותימרות וכל הני מילי מעליתא צבע רקמתים ומחטא דלתמיותא. ולעתים מזמנות כדרך נשים כמשפט הבנות. בתוך האפר אשכה בין שפתים מקום שפיתה בין תמור וכירים. חוטבה עצים וחותה בגחלים וטועמת מיני תבשילים. ולמועדים ורגלים נזם על אפי והעגילים את התוף בידי מנענעים וצלצלים. ולקץ ימים בהגיע פרקי ומזלי בחור וטוב יעלה בגורלי. יאהבני אישי יושיביני בקתדרא יעדה עדי זהב על מעילי הנטיפות והשירות וגם כל חלי. וביום מועד בעדן חדוא והכנסת כלה. ובשבוע בהן תרבה שמחתי וגילי והיה כי ארעב יאכילני פת עמלה ועונתי לא יגרע. שבת בשבתו וחדש בחדשו עלי יניח צדיק ראשו. שלש אלה ישעה לי כמצות שוכן מעונה שאר כסות ועונה. גם אני שלש כנגד שלש אמשר ואקים שלשה המה לא נפלאו ממני ולא רחוקים. דם ואש וחלת לחם מה נמרצו שלשתן מנפת ערבו מדבש מתוקים עליהם אין להוסיף מספר ומנין. אי לשאול אחריהן הני נשי במאי זכיין.
אבינו שבשמים שעשית נסים לאבותינו באש ובמים. הפכת אור כשדים לבל תשריף בחימה והפכת דינה במעי אמה. והפכת המטה נחש לעיני אלפי רבבן והפכת היד הטהורה לבן. והפכת ים סוף ליבשה וקרקע הירדן ארץ נגובה וקשה. ההופכי הצור אגם מים חלמיש למעינו מים. מי יתן ותהפכני מזכר לנקבה אלו זכיתי לכך כמה חננתי טובה. גברת הבית הייתי וחניתי לביתי מצבא ומה אדבר ומה אומר למה אבכה ולמה אתמרמר. אם אבי שבשמים גזר עלי ונתן בי מום קבוע אי אפשי להסירו מעלי. והדאגה במה שאי אפשר כאב אנוש חבל ולא יועילו בה תנחומין של הבל. אמרתי אשא ואסבול עד אנוע ואבול. ואחר שכך למדתי מפי השמועה שמברכין על הטובה ועל הרעה. אברך בקול נמוך בשפה חלושה ברוך אתה ה' שלא עשני אשה."
"What an awful fate for my mother
that she bore a son.
What a loss of all benefit! . . .
Cursed be the one who announced to my father:
“It’s a boy! . . .
Woe to him who has male sons.
Upon them a heavy yoke has been placed, restrictions and constraints.
Some in private, some in public,
some to avoid the mere appearance of violation,
and some entering the most secret of places.
Strong statutes and awesome commandments,
six hundred and thirteen.
Who is the man who can do all that is written,
so that he might be spared?
. . . Oh, but had the artisan who made me
created me instead—a fair woman.
Today I would be wise and insightful.
We would weave, my friends and I,
and in the moonlight spin our yarn,
and tell our stories to one another,
from dusk till midnight.
We’d tell of the events of our day, silly things,
matters of no consequence.
But also I would grow very wise from the spinning,
and I would say, “Happy is she who knows how to work with combed flax and weave it into fine white linen.”
And at times, in the way of women,
I would lie down on the kitchen floor,
between the ovens, turn the coals, and taste the different dishes.
On holidays I would put on my best jewelry.
I would beat on the drum
and my clapping hands would ring.
And when I was ready and the time was right,
an excellent youth would be my fortune.
He would love me, place me on a pedestal,
dress me in jewels of gold,
earrings, bracelets, necklaces.
And on the appointed day,
in the season of joy when brides are wed,
for seven days would the boy increase my delight and gladness.
Were I hungry, he would feed me well-kneaded bread.
Were I thirsty, he would quench me with light and dark wine.
He would not chastise nor harshly treat me,
and my [sexual] pleasure he would not diminish
Every Sabbath, and each new moon,
his head he would rest upon my breast.
The three husbandly duties he would fulfill,
rations, raiment, and regular intimacy.
And three wifely duties would I also fulfill,
[watching for menstrual] blood, [Sabbath candle] lights, and bread. . .
Father in heaven, who did miracles for our ancestors with fire and water,
You changed the fire of Chaldees so it would not burn hot,
You changed Dina in the womb of her mother to a girl,
You changed the staff to a snake before a million eyes,
You changed [Moses’] hand to [leprous] white
and the sea to dry land.
In the desert you turned rock to water,
hard flint to a fountain.
Who would then turn me from a man to woman?
Were I only to have merited this, being so graced by your goodness. . .
What shall I say? Why cry or be bitter?
If my Father in heaven has decreed upon me
and has maimed me with an immutable deformity,
then I do not wish to remove it.
And the sorrow of the impossible
is a human pain that nothing will cure
and for which no comfort can be found.
So, I will bear and suffer
until I die and wither in the ground.
And since I have learned from the tradition
that we bless both the good and the bitter,
I will bless in a voice, hushed and weak,
Blessed are you, O Lord,
who has not made me a woman.
[Translation by Rabbi Steven Greenberg]
Suggested Discussion Questions:
1. What does gender mean? Is gender identical with sex?
2. Kalonymus ben Kalonymus shares what would be considered in today's language, a very clear transgender narrative. The experience of being stuck in a body that does not accord with one's inner gender identity is powerfully articulated here.
3. What do you feel about the end of the essay?
4. Kalonymus' use of the blessing said by traditional men daily as painful acceptance of a divine decree is surely not the original intention of the blessing. What does this radical use of the blessing, retaining its form but totally transforming its meaning do to prayer?
5. Women traditionally say, "Blessed are you God who has made me according to his will." Would this blessing have been any easier for Kalonymus to say?
Time Period: Medieval (Geonim through the 16th Century)