(ב) אֲבָל הַשּׂוֹכֵר הוֹרֵג לַהֲרֹג אֶת חֲבֵרוֹ אוֹ שֶׁשָּׁלַח עֲבָדָיו וַהֲרָגוּהוּ. אוֹ שֶׁכְּפָתוֹ וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי הָאֲרִי וְכַיּוֹצֵא בּוֹ וַהֲרָגַתְהוּ חַיָּה. וְכֵן הַהוֹרֵג אֶת עַצְמוֹ. כָּל אֶחָד מֵאֵלּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים הוּא. וַעֲוֹן הֲרִיגָה בְּיָדוֹ וְחַיָּב מִיתָה לַשָּׁמַיִם. וְאֵין בָּהֶן מִיתַת בֵּית דִּין:
(2) On the other hand, if a man hired a murderer to kill somebody, or sent servants to kill him, or tied him up and put him in front of a lion or similar beast and it killed him, and also if an individual attempted suicide, each of these is guilty of shedding blood and bears the crime of murder; he deserves to die by an act of God, but is not executed by the court.
(ג) וּמִנַּיִן שֶׁכֵּן הוּא הַדִּין. שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ט ו) "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ" זֶה הַהוֹרֵג בְּעַצְמוֹ שֶׁלֹּא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ. (בראשית ט ה) "אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרשׁ" זֶה הוֹרֵג עַצְמוֹ. (בראשית ט ה) "מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ" זֶה הַמּוֹסֵר חֲבֵרוֹ לִפְנֵי חַיָּה לְטָרְפוֹ. (בראשית ט ה) "מִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם" זֶה הַשּׂוֹכֵר אֲחֵרִים לַהֲרֹג אֶת חֲבֵרוֹ. וּבְפֵרוּשׁ נֶאֱמַר בִּשְׁלָשְׁתָּן לְשׁוֹן דְּרִישָׁה הֲרֵי דִּינָם מָסוּר לַשָּׁמַיִם:
(3) How do we know that to be the law? It is written : "Whoever sheds human blood, by human hands shall his own blood be shed" (Genesis 9:6). This refers to one who commits murder himself and not through an agent. "I will require your lifeblood" (9:5) refers to suicide. "I will require it of any beast" refers to one who puts a man in front of a beast to devour him. "Of man I will require a reckoning for human life, of every man for that of his fellow man" (9:5) refers to one who hires others to kill his fellow man. The verb require is explicitly iterated in the three cases to show that the verdict is left with God.
SUICIDE IN BIBLICAL, TALMUDIC AND RABBINIC WRITINGS - Fred Rosner Tradition
In general a suicide is not accorded full burial honors. The Talmud and Codes of Jewish Law decree that rending one's garments, delivering memorial addresses and other rites of mourning which are an honor for the dead are not to be performed for a suicide victim. The strict definition of a suicide for which these laws apply is one who had previously announced his intentions and then killed himself immediately thereafter by the method he announced. Children are never regarded as deliberate suicides and are afforded all burial rites. Similarly, those who commit suicide under extreme physical or mental strain, or while not in full possession of their faculties, or in order to atone for past sins are not considered as willful suicides and none of the burial and mourning rites are withheld.
עבודה זרה י"ז ע"א
והתניא אמרו עליו על ר"א בן דורדיא שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה פעם אחת שמע שיש זונה אחת בכרכי הים והיתה נוטלת כיס דינרין בשכרה נטל כיס דינרין והלך ועבר עליה שבעה נהרות בשעת הרגל דבר הפיחה אמרה כשם שהפיחה זו אינה חוזרת למקומה כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה
הלך וישב בין שני הרים וגבעות אמר הרים וגבעות בקשו עלי רחמים אמרו לו עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו שנאמר (ישעיהו נד, י) כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה אמר שמים וארץ בקשו עלי רחמים אמרו עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו שנאמר (ישעיהו נא, ו) כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה
אמר חמה ולבנה בקשו עלי רחמים אמרו לו עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו שנאמר (ישעיהו כד, כג) וחפרה הלבנה ובושה החמה אמר כוכבים ומזלות בקשו עלי רחמים אמרו לו עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו שנאמר (ישעיהו לד, ד) ונמקו כל צבא השמים
אמר אין הדבר תלוי אלא בי הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו יצתה בת קול ואמרה ר"א בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא
קידושין פ"א ע"ב
רבי חייא בר אשי הוה רגיל כל עידן דהוה נפל לאפיה הוה אמר הרחמן יצילנו מיצר הרע יומא חד שמעתינהו דביתהו אמרה מכדי הא כמה שני דפריש ליה מינאי מאי טעמא קאמר הכי יומא חדא הוה קא גריס בגינתיה קשטה נפשה חלפה ותנייה קמיה אמר לה מאן את אמרה אנא חרותא דהדרי מיומא תבעה אמרה ליה אייתי ניהליה להך רומנא דריש צוציתא שוור אזל אתייה ניהלה כי אתא לביתיה הוה קא שגרא דביתהו תנורא סליק וקא יתיב בגויה אמרה ליה מאי האי אמר לה הכי והכי הוה מעשה אמרה ליה אנא הואי לא אשגח בה עד דיהבה ליה סימני אמר לה אנא מיהא לאיסורא איכווני כל ימיו של אותו צדיק היה מתענה עד שמת באותה מיתה
The Gemara relates: Rabbi Ḥiyya bar Ashi was accustomed to say, whenever he would fall on his face in prayer: May the Merciful One save us from the evil inclination. One day his wife heard him saying this prayer. She said: After all, it has been several years since he has withdrawn from engaging in intercourse with me due to his advanced years. What is the reason that he says this prayer, as there is no concern that he will engage in sinful sexual behavior?
One day, while he was studying in his garden, she adorned herself and repeatedly walked past him. He said: Who are you? She said: I am Ḥaruta, a well-known prostitute, returning from my day at work. He propositioned her. She said to him: Give me that pomegranate from the top of the tree as payment. He leapt up, went, and brought it to her, and they engaged in intercourse.
When he came home, his wife was lighting a fire in the oven. He went and sat inside it. She said to him: What is this? He said to her: Such and such an incident occurred; he told her that he engaged in intercourse with a prostitute. She said to him: It was I. He paid no attention to her, thinking she was merely trying to comfort him, until she gave him signs that it was indeed she. He said to her: I, in any event, intended to transgress. The Gemara relates: All the days of that righteous man he would fast for the transgression he intended to commit, until he died by that death in his misery.
English
כתובות קג ע"ב
ההוא יומא דאשכבתיה דרבי נפקא בת קלא ואמרה כל דהוה באשכבתיה דרבי מזומן הוא לחיי העוה"ב ההוא כובס כל יומא הוה אתי קמיה ההוא יומא לא אתא כיון דשמע הכי סליק לאיגרא ונפל לארעא ומית יצתה בת קול ואמרה אף ההוא כובס מזומן הוא לחיי העולם הבא:
The Gemara relates that on the day of the funeral of Rabbi Yehuda HaNasi, a Divine Voice emerged and said: Whoever was present at the funeral of Rabbi Yehuda HaNasi is destined for life in the World-to-Come. There was a certain launderer who would come before Rabbi Yehuda HaNasi every day. On that particular day, he did not come and was therefore not present at the funeral. When he heard this, that Rabbi Yehuda HaNasi had died, he was so full of grief that he ascended to the roof and fell to the ground and died. A Divine Voice emerged and said: That launderer too is destined for life in the World-to-Come.
בראשית רבה ס"ה, כ"ב
וְיָקוּם אִישׁ צְרוֹרוֹת הָיָה בֶּן אֲחוֹתוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵידָה, וַהֲוָה רָכֵיב סוּסְיָא בְּשַׁבְּתָא אֲזַל קוֹמֵי שָׁרִיתָא לְמִצְטַבָּלָא, אֲמַר לֵיהּ חֲמֵי סוּסִי דְּאַרְכְּבִי מָרִי וַחֲמֵי סוּסָךָ דְּאַרְכְּבֵךְ מָרָךְ. אָמַר לוֹ אִם כָּךְ לְמַכְעִיסָיו קַל וָחֹמֶר לְעוֹשֵׂי רְצוֹנוֹ, אָמַר לוֹ עָשָׂה אָדָם רְצוֹנוֹ יוֹתֵר מִמְּךָ, אָמַר לוֹ וְאִם כָּךְ לְעוֹשֵׂי רְצוֹנוֹ קַל וָחֹמֶר לְמַכְעִיסָיו. נִכְנַס בּוֹ הַדָּבָר כְּאֶרֶס שֶׁל עַכְנָא, הָלַךְ וְקִיֵּם בְּעַצְמוֹ אַרְבַּע מִיתוֹת בֵּית דִּין, סְקִילָה, שְׂרֵפָה, הֶרֶג וְחֶנֶק, מֶה עָשָׂה, הֵבִיא קוֹרָה נְעָצָהּ בָּאָרֶץ וְקָשַׁר בָּהּ נִימָא וְעָרַךְ הָעֵצִים וְהִקִּיפָן גָּדֵר שֶׁל אֲבָנִים, וְעָשָׂה מְדוּרָה לְפָנֶיהָ וְנָעַץ אֶת הַחֶרֶב בָּאֶמְצַע וְהִצִּית הָאוּר תַּחַת הָעֵצִים מִתַּחַת הָאֲבָנִים, וְנִתְלָה בַּקּוֹרָה וְנֶחְנַק, קִדְּמַתּוֹ הָאֵשׁ, נִפְסְקָה הַנִּימָה, נָפַל לָאֵשׁ, קִדְּמַתּוֹ חֶרֶב וְנָפַל עָלָיו גָּדֵר וְנִשְׂרַף. נִתְנַמְנֵם יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵידָה וְרָאָה מִטָּתוֹ פָּרְחָה בָּאֲוִיר, אָמַר בְּשָׁעָה קַלָּה קְדָמַנִּי זֶה לְגַן עֵדֶן.
ר יהודה החסיד - שאלות שנשאלו לר' יהודה חסיד על עסקי תשובות
(ד) בכל נפשך שיחשב עליו נפשו לכלום שלא ימנע מעשות מצות הבורא בשביל סכנת נפשו: ופירשו רבותינו בעכו"ם וגילוי עריות ושפיכות דמים: ואפי' בצנעה יהרג ואל יעבור ושאר מצות בצנעה יעבור ואל יהרג אם ירצה : אבל מדת חסידות שלא יעבור ואין לומר מאחר שאמרו חכמים יעבור ואל יהרג אם יעבור פיהם גם דמו הנה נדרש כי מאחר שכוונתו לשמים צדקה תחשב לו וראיה משאול שמסר עצמו למיתה ואמר לנערו פגע בי ואל יתעוללו בי הערלים שנתכוון לש"ש: וראיה מרבינו יהודה חסיד שהזהיר לתלמידיו שלא לילך לחופה מפני לסטים שבדרך והלכו ובטחו במה שידעו להזכיר את השם הלכו והזכירו ונצלו בחזרה אמר להם אבדתם העולם הבא אם לא תשובו בלא שום הזכרת שם ותמסרו נפשכם להריגה והלכו ונהרגו: ומה שאמרו בצנעה יעבור ואל יהרג ה"מ כשהגוי עושה בשביל הנאת עצמו. אבל במתכוין להעבירו על דת יהרג ואל יעבור וראיה מיבמות דקאמר ההוא גוי דאמר ליה לישראל שקול אספסתא בשבתא ושדי קדם חיותאי ואי לא קטילנא לך יעבור ואל יהרג: אבל אם אמר לו שקול אספסת' ושדי לנהרא יהרג ואל יעבור ואם בפרהסי' דהיינו בפני עשר' ישראל אפי' אמר שדי קדם חיותאי יהרג ואל יעבור.
שו"ת שאילת יעבץ חלק א סימן מג
ששאלת אם יש איסור לקלקל עובר בבטן אמו שזינתה. בין פנויה בין א"א =אשת איש=.
תשובה בס' חות יאיר (אחר סי' ל"א) מצאתי שנשאל הרב בעל הס' על אשת איש הרה לזנונים. ואחר המעשה נתחרטה כו' אם רשאה לגמוע דבר מאבקת רוכל לשלשל זרע המקולל אשר בקרבה, וז"ל הרב בעל התשובה ואחשבה כי תכונת השאלה בא"א דבר בדוי הוא לא הי' כו' כאשר בתשובתי על השאלה אין חילוק בין היות המעוברת נשואה וכשירה בנשים, או ממזר מא"א שהרי לא נפלאת היא דדין ממזר לכל דבר כישראל כשר וכו' עכ"ל.
ואני הצעיר אומר לענ"ד חילוק גדול יש בדבר, ויש לדון השואל ההוא לזכות שבדקדוק ובכיון שאל שאלתו בא"א, אף אם אולי מעשה שהי' לא כך הי', נכון לומר עליו שאלת החכם חצי תשובה, דבפנויה וכ"ש בנשואה מעוברת מבעלה, לא קמיבעיא ליה, דודאי ולד הוא, כי איך שיהיה אף שאין חייבין עליו ודאי איסורא איכא מיהת, מכמה טעמים שקצת מהם באו בדברי הרב בתשובתו הנז'. ומגמרא דעירכין שהביא אין ראיה כלל כמו שדחה הוא ז"ל בעצמו. ואני אוסיף לקח בעז"ה בסמוך.
אמנם נדון השואל בא"א שזנתה שאלה הגונה היא. וקרוב בעיני להתירה אם הייתי כדאי. כי נ"ל שיש מקום להקל כיון שניאפה זאת ודם בידיה. מעתה בת קטלא היא מדין תורה. אף שאין דמה מסור בידינו להורגה. מכל מקום חייבת מיתה בדין שמים. מאחר שעשתה במזיד ביודעת שחטאה בזדון. ואע"ג דד"מ =דד' מיתות= בטלו דין ד"מ =ד' מיתות= לא בטלו. ומפורש גם בדברי קבלה אדם עשוק בדם נפש עד בור ינוס וגו'. וזה בנין אב לכל חייבי מיתות. דהוא הדין בדכותיה בעריות. ואפי' למ"ד חבר צריך התראה. נ"מ אם התרו בה. ואפי' בזמן הזה שאין דנין דיני נפשות. כיון דמדינא בת קטלא היא. אע"ג דממזר כשיצא לאויר העולם. דינו ככשר שחייבין על הריגתו. מיהת השתא דירך אמו הוא. ואילו היה דינה מסור בידינו. היינו ממיתים אותה ואת פרי בטנה. דדמי ממש להאי דערכין דאין ממתינין לה. ועדיף מינה, דהתם אפי' בוולד כשר מיירי. והכא הוולד נוצר באיסור, שעליו נגמר דינה למיתה. פשיטא דאין חוששין לו, ונהרג על ידי אמו. על כן היה נ"ל פשוט שאין איסור גם כן בהשחתתו. אע"פ שאימא קיימת. כי נלע"ד ג"כ פשוט שאפי' היא בעצמה אף שלא נגמר דינה להריגה. מחמת שאין דבר זה בידינו עכשיו. אעפ"כ אינה בכלל ואת דמכם לנפשותיכם אדרוש, ואינה נענשת אם המיתה ואיבדה עצמה לדעת. שעל כיוצא בזה אמרו בספרי יכול כשאול. ואדרבא נראה שזכות הוא לה. וכמה מעשיות בש"ס ומדרשות יוכיחו (עיין במ"ר ע"פ וירח את ריח בגדיו) שספרו מבעלי תשובה שדנו דין הריגה בעצמן. וקילסום שזכו לחיי העוה"ב (וגדולה מזו מצינו באשכבתיה דר' בההוא כובס שאיבד עצמו לדעת מחמת צער שלא זכה להיות נטפל לעושי מצוה. ותחשב לו לצדקה וזו קשה ביותר וצ"ע) וכל שכן הולד שבקרבה שדמו מותר ואינו נדרש ממנה. אם קלקלתו בחדרי בטנה. שאע"פ שלא חטא. אפ"ה משמיא לא רחמו עליה. והרי אמרו ממזר לא חיי אפי' שקנה חיות שכבר יצא לאויר העולם. ק"ו לעובר כזה שלא חסה עליו תורה. ותו מאן יימר דולד גמור יהיה. שמא תעשה עוברה סנדל (אע"ג דבעלמא אזלינן בתר רובא דנשים דולד מעליא ילדן). וכיוצא בו שאינו ולד. והאיכא ספיקי טובא. וא"כ לפ"ז פשיטא דבנ"ד מותר לכתחלה ואפשר מצוה קעבדה.[וכנז'. (ולענין מעוברת עצמה ודכוותה כל חייבי מיתה בי"ש =בידי שמים= אם מותר להצילן מן המיתה, עמ"ש בס"ד במ"א על ענין רוצח שנתפס בדיני או"ה =אומות העולם= והוצרך להשבע לשקר. ועיין בתשו' הרב בחו"י סי' קמ"ו). אך לקחת במוחלט הראיה הנ"ל מערכין. כדס"ד דהרב ז"ל דלא שני ליה. לא נהירא כלל מלבד שדחאה הוא ז"ל בעצמו, אין משם ראיה דהתם משום דעובר ירך אמו הוא, ויש לו חלק בחטא. כדאמרינן דכוותה בבהמה שנגחה היא וולדה נגחו. דמה"ט הולד פסול להקרבה. דדיינינן העובר כאלו גם בו נעשה מעשה העבירה. הוא הדין הכא כל זמן שהוא חשוב כאחד מאיבריה. גם הוא חטא. אע"פ שאין בו שייכות חטא. הרי הוא כירכה שחטא, ונלקה עמה כמו אחד מאיבריה. לכן אפשר הותר להמיתו אפי' לא הי' סופו למות ע"י אמו. אבל להוכיח משם היתר היכא דלא עזר העובר בחטא כנדון דידיה אין לנו. כיון שאמו אינה בת מיתה לדעת הרב, דלא ס"ל הכי (ואזיל לשטתיה ולטעמיה בספרו סקמ"ו). דילמא כה"ג לא שרי להשחיתו אפי' בסופו למות. כגון שעתידה ליהרג בדיניהם. לכן צריכין אנו לטעם שלנו כנז'. ודו"ק כי קצרתי ונ"ל נכון מאד. ובמה שהתעסק הרב ז"ל בתשו' הנז' להראות פנים לאיסור. ללמדו מעון הוצאת ש"ז =שכבת זרע= לבטלה. יש לדחות דאיכא למימר דלאו היינו טעמא. אלא משום דמערה לאשפה ומוסיף בכחות הטומאה ומכחיש בפמליא של מעלה, כידוע מטעם חכמי האמת בעלי הקבלה. שעל כרחנו אנו צריכין לדבריהם בענין עון זה. ותדע משלש נשים המשמשות במוך, ויתרה עליהם הזקנה. שבכולן אין איסור לנושאן. אע"פ שמוציא זרעו לבטלה. אלא ודאי לא מיקרי לבטלה כי אם כששחת ארצה ומטעם הנז'. אע"פ שאין הזרע ראוי להווצר ממנו ולד. וא"כ בעובר כיון דלאו ולד הוא. וספק אם יבוא לכלל ולד גמור כנז'. עדיין הספק במקומו עומד. וגם בעובר כשר הי' צד להקל לצורך גדול. כל כמה דלא עקר. אפי' אינו משום פקוח נפש אמו. אלא להציל לה מרעתו. שגורם לה כאב גדול וצ"ע. +חידוש דין שאיסור הוצאת שז"ל הותר מכללו אצל צורך מצוה+ אמנם דעת לנבון נקל שעכ"פ יש איסור לכתחלה בהשחתתו מפשטא דתלמודא אף שאינו חייב על העוברין. וכן להשחית זרע שנקלט במעי אשה אע"פ שעדיין לא נתעברה ממנו. ודאי אסור שלא לצורך, כדמוכח מדלא שרי לשמש במוך. אלא לג' נשים דווקא. ואיברא לצורך אף להוציא זרע לבטלה להשחיתו על הארץ שרי, כדאשכחן לענין בדיקת הניקב בגובתא דש"ז דמותבינן ליה אבי פוקרי. ש"מ דאיסור חמור זה הותר מכללו אצל צורך מצוה. כמ"ש במ"א בס"ד ואין להאריך. לבד ראה זה מצאתי ריש זוהר שמות דמוכח בהדיא שדבר זה אסור הוא לישראל אף לאחר מתן תורה יעוין שם.] וא"כ לדברינו ודאי בעלמא (ר"ל בעובר כשר) איסורא איכא להשחית עובר. חוץ מנדון השאלה בא"א שקלקלה הגדתי היום דעתי הקלה שמותר, ואולי קרוב לשכר מצוה דלא כמ"ש הרב בעל תשו' הנ"ל. דלא נחית לפלוגי בין א"א לכשרה. ואע"ג דממזר כישראל כשר לכל הדברים שזכר הרב. מ"מ עובר ממזר אין לנו לדונו כעובר כשר. שהתורה התירתו לעובר העוברת, עם שלא סייע בעברה כנ"ד, שאין מענין דינה של זו להצילו, כיון דירך אמו הוא והרי הוא כמושחת ועומד. ולכן אין מקום לחלק עדיין בין זנתה עם ישראל או עם העכו"ם. שאע"פ שנכרי הבא על בת ישראל הולד כשר. מ"מ מאחר שהיא חייבת מיתה כשהיא א"א, אין כח העובר יפה מאמו וכנז'. כך נלע"ד אם שומעין לקטן הבא לחוות דעתו יעב"ץ ס"ט.
(ט) ועל דבר שאלתך אשת איש שהרה לזנונים ואחר המעשה נתחרט' ונתנה קולה בבכי גם יום גם לילה אל תתני פוגת בת עינה רק הורידה כנחל דמעה והטיחה ראשה בכותל עד כי זוב דמה מראשה והגידה לבעלה וגם בקשה מחכם שיסדרו לה תשוב' וככל אשר יושבת עלי' תעשה. רק כאשר חששה שנתעברה ממנ' באשר מאז שנעשה המעשה פסק וסתה אשר היה לה תמידין כסדרן בהיותה תחת בעלה כמה שנים הלכה אל חכם ושאלו לו אם רשאית לגמוע דבר מאבקת רוכל לשלשל זרע המקולל אשר בקרבה ובקשת דעתי בזה. הקשית לשאול שאלה בזו אשה י תשט' תחת אישה ותעיז פניה לשאלת חכם כזה ואחשבה כי תכונת השאלה באשת איש דבר בדוי הוא לא היה ולא נברא כאשר באמת בתשובתי על השאלה אין חילוק בין היות המעוברת אשתו הנשוא וכשירה שבנשים או ממזר מאשת איש שהרי לא נפלאת היא ממך דדין ממזר לכל דבר כדין ישראל כשר וראוי להיות דדין הגדול בח"ל רק שאסור לבא בקהל ולישב בסנהדרין וכבר שנינו דלענין לפדותו ממזר ת"ח קודם לכה"ג ע"ה רק שמהרי"ל כתב שאין מבקשים עליו רחמים לומר קיים אל הילד הזה בעת שמלין אותו דודאי לא ניחא לן ובכה"ג כתבו התוס' בשם ר"ת גיטין דמ"א דאין זו תקנה להרבו' ממזרים בישראל ואין מזה ראיה להתיר הקלקול בפועל.
יבמות ע"ח ע"ב
שאלו את רבי אליעזר ממזרת לאחר עשרה דרי מהו אמר להם מי יתן לי דור שלישי ואטהרנו אלמא קסבר ממזרא לא חיי וכן אמר רב הונא ממזרא לא חיי
The Gemara relates that the students asked Rabbi Eliezer: With regard to a mamzeret after ten generations, what is the halakha? He said to them: Who will give me a third-generation mamzer so that I will declare him pure? The Gemara comments: Apparently he maintains that a mamzer does not survive. Mamzerim perish at the hand of Heaven, and therefore this question is not a practical one. And similarly, Rav Huna said that a mamzer does not survive.
דף ז,א משנה האשה שיצאה ליהרג אין ממתינין לה עד שתלד האשה שישבה על המשבר ממתינין לה עד שתלד האשה שנהרגה נהנין בשערה בהמה שנהרגה אסורה בהנאה:
דף ז,א גמרא פשיטא גופה היא איצטריך ס"ד אמינא הואיל וכתיב (שמות כא) כאשר ישית עליו בעל האשה ממונא דבעל הוא ולא ליפסדיה מיניה קמ"ל ואימא ה"נ אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן אמר קרא (דברים כב) ומתו גם שניהם לרבות את הוולד והאי מיבעי ליה עד שיהו שניהן שוין דברי רבי יאשיה כי קאמרת מגם: ישבה על המשבר וכו': מ"ט כיון דעקר גופא אחרינא הוא:
שו"ת אגרות משה חושן משפט חלק ב סימן סט
בענין הפלת עובר לברר שאסור אף בשביל צער האם.
אסרו"ח סוכות תשל"ז. מע"כ חתני כבני הרה"ג ר' משה דוד טענדלער שליט"א.
....והנה בשאילת יעב"ץ ח"א סימן מ"ג ראיתי דברים שלא נתנו להאמר שבעובר ממזר מתיר להפילו מטעם שהאשה בזמן שהיו סנהדרין בלשכת הגזית היו מחייבין אותה מיתה ולא היו ממתינין עד שיולד מקרא דגם שניהם נחשב הולד כבר קטלא ומותר וגם מצוה להפילו, ואף שבזה"ז ליכא סנהדרין ואף דינה לא גמרו ולא יגמרו למיתה וגם לא התרו בה דין ד' מיתות לא בטלו, ועוד האריך בזה דלא כהחו"י שכתב בפשיטות שליכא שום חלוק, וממש דברים בטלים הם אף שכתב זה אדם גדול כהריעב"ץ, כי כל חיי"מ =חייבי מיתות= אפילו עובד ע"ז ומחלל שבת ובא על העריות בעדים ובהתראה גמורה וגם כבר בא דינו לפני הסנהדרין ונוטה להם הדין שחייב מיתה מ"מ כל זמן שלא אמרו הפס"ד שחייב מיתה ובפניו דוקא והרגו אחד נהרג עליו כהורג אדם שלא חטא מעולם דגמר דינו ממש באמירתם אחר שהחליטו ברוב סנהדרין הוא המחייב המיתה וקודם לכן אף שכבר נודע שדעת הסנהדרין נוטה לחייבו מיתה הוא עדיין כפטור לגמרי לכל דיני התורה. ואין לטעות ממה שלא הזכיר הרמב"ם בפי"ב ה"ג מסנהדרין רבו המחייבין גומרין דינו בפניו ומוציאין אותו להרגו, שמה שכתב רבו המחייבין ונתחייב מוציאין אותו להרגו לשון ונתחייב שהוסיף הוא פירוש גמר הדין, דאמירת אתה חייב, ועל מה שצריך שיחייבו דוקא בפניו סמך על מש"כ בפי"ד ה"ז מי שלא נגמר דינו שנתערב עם מי שנגמר דינו כולן פטורין לפי שאין גומרין דינו של אדם אלא בפניו. וגם כבר נקט זה בפי"א מנ"מ ה"י גם בשור שאין גומרין דינו של שור אלא בפני השור כדין האדם, וא"כ בזה"ז שליכא סנהדרין אף במזיד גמור ובהתראה וקבלת התראה הוא כאיש כשר שההורגו חייב מיתה כמו בהורג כשר ורק לא שייך לחייבו מיתה משום שליכא סנהדרין, אבל לדין ד' מיתות שלא בטלו הוא חייב ככל רוצח. וא"כ איך שייך שיהיו מותרין להרוג עובר שכל חיובו הוא רק בשביל האם, ובפרט שאף להסוברים עובר ירך אמו הוא מקרא דגם שניהם ובר"ן חולין נ"ח ע"א שהובא לעיל מפורש שהוא חדוש כדי שלא לענות את דינה שלא שייך כשלא נגמר דינה ממש. וגם מש"כ דאחד שעבר עבירה בזה"ז במזיד שחייבין עליה מיתה והרג את עצמו לא נענש וגם הוא עוד זכות ג"כ ודאי אסור אף אם היה בהתראה ושרי ליה מריה להריעב"ץ על דבריו אלו, ואין להשגיח על תשובתו זו.
בדין הריגת עצמו בתורת כפרה ובשיטת האגרות משה בזה*
הרב חיים רפופורט
הרב חיים רפופורט (נולד בשנת ה'תשכ"ג, (1963) הוא מרצה בתחומי היהדות, בעבר כיהן כחבר הקבינט של הרב הראשי של בריטניה וכיועצו לאתיקה רפואית-יהודיתרב ומו"ץ - לונדון, אנגלי'
ולד במנצ'סטר אנגליה, אביו היה רב בית הכנסת הגדול בעיר במשך למעלה מ-40 שנה[דרוש מקור]. למד בישיבות מנצ'סטר, גייטסהד, ישיבת תורת אמתבירושלים וישיבת ליובאוויטש המרכזית בברוקלין, שבה קיבל תעודת סמיכה לרבנות. לאחר נישואיו בשנת ה'תשמ"ז המשיך את לימודיו בניו יורק.
בין השנים ה'תשמ"ט-ה'תשנ"ד שימש ראש כולל בלידס. לאחר מכן שימש כחבר במועצת העיר ברמינגהם[דרוש מקור], וכראש רבני העיר[דרוש מקור]. בשנתה'תשנ"ז מונה לרב בית כנסת בעיר אילפורד שבאנגליה. יחד עם חזן בית הכנסת אברהם לוין, התפטר הרב רפופורט מתפקידו, במהלך מחלוקת מול איגוד הקהילות של אנגליה, בשל ויכוח על מימון בתי הכנסת בקהילות הקטנות של אנגליה.
בשנת ה'תשנ"ח מונה לחבר הקבינט של הרב הראשי של אנגליה, הרב יונתן זקס, וכיועצו לענייני אתיקה ורפואית יהודית.
בשנת ה'תשס"ה הקים את מכון מעיין חיים, לחקירת "גישות ייחודיות"[דרושה הבהרה] של לימוד התורה. הוא מרצה בתחומי היהדות בבתי הספר של איגוד הקהילות של אנגליה. משמש כמרצה אורח במוסד Jewish Learning Exchange בלונדון וב"ישיבת חובבי תורה" בניו יורק.
בשו"ת שאילת יעבץ (ח"א סי' מג) יצא לדון בשאלה שכבר נידונה בשו"ת חוות יאיר (סי' לא) בענין אשת איש שהרה לזנונים, "אם רשאה לגמוע דבר מאבקת רוכל לשלשל זרע המקולל אשר בקרבה". והסיק היעב"ץ ד"מאחר שהיא חייבת מיתה כשהיא אשת איש, אין כח העובר יפה מאמו" והדבר "מותר לכתחלה, ואפשר מצוה קעבדה" בהפלת העובר, ותמך יתידותיו על הא דתנן (ערכין ז, ע"א) "האשה שיצאה ליהרג, אין ממתינין לה עד שתלד", ד"כיון שניאפה זאת ודם בידי', מעתה בת קטלא היא מדין תורה, אף שאין דמה מסור בידינו להורגה, מ"מ חייבת מיתה בדין שמים מאחר שעשתה במזיד ביודעת שחטאה בזדון . . ואפילו בזמן הזה שאין דנין דיני נפשות, כיון דמדינא בת קטלא היא אף על גב דממזר כשיצא לאויר העולם דינו ככשר שחייבין על הריגתו מיהת השתא דירך אמו הוא, ואילו הי' דינה מסור בידינו היינו ממיתים אותה ואת פרי בטנה דדמי ממש להאי דערכין ד'אין ממתינין לה', ועדיף מינה, דהתם אפילו בוולד כשר מיירי והכא הוולד נוצר באיסור, שעליו נגמר דינה למיתה, פשיטא דאין חוששין לו, ונהרג על ידי אמו, על כן הי' נ"ל פשוט שאין איסור גם כן בהשחתתו, אף על פי שאימא קיימת", ע"ש בארוכה[1].
ובתו"ד כתב עוד בזה"ל: "נלע"ד גם כן פשוט שאפילו היא בעצמה אף שלא נגמר דינה להריגה מחמת שאין דבר זה בידינו עכשיו אעפ"כ אינה בכלל 'אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש' (בראשית ט, ה), ואינה נענשת אם המיתה ואיבדה עצמה לדעת . . . ואדרבא נראה שזכות הוא לה וכמה מעשיות בש"ס ומדרשות יוכיחו (עיין במדרש רבה [ב"ר פס"ה, כב] ע"פ [בראשית כז, כז] וירח את ריח בגדיו) שספרו מבעלי תשובה שדנו דין הריגה בעצמן וקילסום שזכו לחיי העולם הבא . . וכל שכן הולד שבקרבה שדמו מותר ואינו נדרש ממנה אם קלקלתו בחדרי בטנה, שאע"פ שלא חטא אפילו הכי משמיא לא רחמו עלי', והרי אמרו [יבמות עח, ע"ב] 'ממזר לא חיי' אפילו שקנה חיות שכבר יצא לאויר העולם, קל וחומר לעובר כזה שלא חסה עליו תורה".
ובשו"ת אגרות משה (חו"מ ח"ב סי' סט) דחה את דברי היעב"ץ בשתי ידים וכתב שהם "דברים שלא נתנו להאמר . . וממש דברים בטלים הם, אף שכתב זה אדם גדול כהריעב"ץ", וטעמו ונימוקו עמו, דכל זמן שלא נגמרה דינה למיתה ע"י סנהדרין הרי האשה שזינתה ועוברה אין חילוק ביניהם לשאר כל אדם וההורגם נהרג עליהם "כהורג אדם שלא חטא מעולם", ע"ש בארוכה מ"ש בטו"ט ודעת. ויעויין גם מה שהאריך בזה הרב בעל שו"ת ציץ אליעזר (ח"ט סי' נא קונטרס רפואה במשפחה פ"ג אות ו) והרב בעל משנה הלכות (ח"י סי' שג) שהרחיב את הדיבור בביטול שיטת היעב"ץ[2]. ואכמ"ל בזה.
וכלפי מ"ש היעב"ץ שזכות היא לבע"ת להרוג א"ע כתב האגרות משה בזה"ל: "וגם מה שכתב דאחד שעבר עבירה בזמן הזה במזיד שחייבין עלי' מיתה והרג את עצמו לא נענש וגם הוא עוד זכות גם כן, ודאי אסור אף אם הי' בהתראה ושרי לי' מרי' להריעב"ץ על דבריו אלו, ואין להשגיח על תשובתו זו".
ולכאורה צ"ע על דברי האג"מ האחרונים, שהרי היעב"ץ ביסס את דבריו על הא דאיתא בבראשית רבה הנ"ל, וז"ל: ויקום איש צרורות הי' בן אחותו של רבי יוסי בן יועזר איש צרידה והוה רכיב סוסיא בשבתא, אזל קומי שריתא למצטבלא, א"ל חמי סוסי דארכבי מרי וחמי סוסך דארכבך מרך, א"ל, אם כך למכעיסיו ק"ו לעושי רצונו, א"ל, עשה אדם רצונו יותר ממך, אמר לו ואם כך לעושי רצונו קל וחומר למכעיסיו[3], נכנס בו הדבר כארס של עכנא, הלך וקיים בעצמו ארבע מיתות בית דין סקילה שריפה הרג וחנק, מה עשה הביא קורה נעצה בארץ וקשר בה נימא וערך העצים והקיפן גדר של אבנים ועשה מדורה לפני' ונעץ את החרב באמצע והצית האור תחת העצים מתחת האבנים ונתלה בקורה ונחנק קדמתו האש נפסקה הנימה נפל לאש קדמתו חרב ונפל עליו גדר ונשרף, נתנמנם יוסי בן יועזר איש צרידה וראה מטתו פרחה באויר אמר בשעה קלה קדמני זה לגן עדן, עכ"ל המדרש.
וכבר קדמו להיעב"ץ בשו"ת מהר"י ווייל (סוף סי' קיד) בענין מי "שמסר עצמו למיתה [ע"י גוים] כדי שיהא לו כפרה" ד"ודאי יש לו כפרה, וכהאי גוונא מייתי עובדא בבראשית רבה בנו [!] של יוסף בן יועזר שלא נהג כשורה ועשה בעצמו ארבע מיתות בית דין, יצתה בת קול ואמרה מזומן לחיי העולם הבא".
וכבר הביאו רבותינו בעלי התוס' מה שדרשו (חז"ל?) עה"כ "אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש", וז"ל: "אך מיעוט, את ריבוי, יכול כשאול, תלמוד לומר 'אך'; יכול כחנניה מישאל ועזרי', תלמוד לומר 'אך'; יכול אף ההורג את עצמו מחמת תשובה ת"ל 'אך'; את דמכם לרבות המסגף עצמו בתענית חנם או גורם שמת יבא לדין", עכ"ל. ומדהשוו "ההורג את עצמו מחמת תשובה" לשאול ולחנני' מישאל ועזרי' משמע לכאורה שאין איסור כלל להרוג א"ע מחמת תשובה.
וכן מצינו בתורתם של ראשונים על הא דאיתא בגמרא (כתובות קג, ע"ב): "ההוא יומא דאשכבתי' דרבי, נפקא בת קלא ואמרה כל דהוה באשכבתי' דרבי מזומן הוא לחיי העוה"ב. ההוא כובס, כל יומא הוה אתי קמי', ההוא יומא לא אתא, כיון דשמע הכי, סליק לאיגרא ונפל לארעא ומית, יצתה בת קול ואמרה, אף ההוא כובס מזומן הוא לחיי העולם הבא". ולכאורה קשה, מה בכך שנצטער ההוא כובס כ"כ על מיתתו של רבי, הלא עשה עבירה חמורה בזה שאיבד עצמו לדעת, וקיי"ל[4] שהמאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעוה"ב, ואיך נשגיח בבת קול שהכריזה ואמרה כל בתר איפכא שהכובס "מזומן הוא לחיי העולם הבא".
ובשיטה מקובצת עמ"ס כתובות שם כתב ששמע "מפי' הר' קלונימוס ז"ל בירושלים" לפרש ע"פ הא דאיתא בירושלמי (כתובות פי"ב ה"ג): מעשה נסים נעשו באותו היום. ערב שבת הי', ונכנסו כל העיירות להספידו, ואישרוני' תמני עשרה כנישן, ואחתוני' לבית שריי, ותלת לון יומא עד שהי' כל אחד ואחד מגיע לביתו וממלא לו חבית של מים ומדליק את הנר, כיון ששקעה החמה קרא הגבר שריין מציקין, אמרין דילמא דחללינן שובתא ואתת בת קול ואמרה להון, כל מי שלא נתעצל בהספידו של רבי יהא מבושר לחיי העולם הבא בר מן קצרה, כיון דשמע כן סליק לאיגרא וטליק גרמי' ומית, נפקת ברת קלא ואמרת ואפילו קצרה. עכ"ל הירושלמי. ואמר הרב קלונימוס שע"פ דברי הירושלמי "ניחא, שהרג הכובס את עצמו מדעת משום דחילל שבת ולא נתעסק בהספידו, ולהכי סליק לאיגרא ונפל לאגמא ומית דהיינו סקילה כדין המחלל שבת". וכ"כ בחי' מהרי"ט עמ"ס כתובות שם ש"זה העני ראה בדעתו שחילל שבת שלא במקום מצוה דרבי, וקיים סקילה בעצמו דמחלל שבת, ונרצה לו לכפר עליו".
ובשו"ת שבות יעקב (ח"ב סי' קיא – המצויין בהגהות הגרע"א יו"ד סי' שמה) דן ב"דבר אחד שנכשל באיסור אשת איש וקיבל על עצמו מכח תשובה דין ארבע מיתות בית דין להטביע עצמו בנהר שהוא חנק אי הוי כדין מאבד עצמו לדעת או נימא כיון דעושה משום תשובה הוה לי' כדין מת על מטתו", והביא כמה ראיות שמותר להרוג א"ע משום תשובה, ומהם: (א) דברי המדרש רבה הנ"ל; (ב) עובדא דההוא כובס במס' כתובות (ודברי מהרי"ט) הנ"ל; (ב) הא דאיתא בגמרא (קידושין פא, ע"ב): "רבי חייא בר אשי הוה רגיל כל עידן דהוה נפל לאפי', הוה אמר הרחמן יצילנו מיצר הרע. יומא חד שמעתינהו דביתהו, אמרה מכדי הא כמה שני דפריש לי' מינאי, מאי טעמא קאמר הכי. יומא חדא הוה קא גריס בגינתי', קשטה נפשה חלפה ותנייה קמי'. אמר לה מאן את אמרה אנא חרותא דהדרי מיומא, תבעה, אמרה לי' אייתי ניהלי' להך רומנא דריש צוציתא, שוור אזל אתייה ניהלה. כי אתא לביתי', הוה קא שגרא דביתהו תנורא, סליק וקא יתיב בגוי'. אמרה לי' מאי האי, אמר לה הכי והכי הוה מעשה, אמרה לי' אנא הואי". ועפ"ז כתב השבות יעקב: "הרי להדיא דמשום תשובה מותר להביא על עצמו מיתה ממש" וע"כ "היכי דידעינן שעשה משום תשובה ודאי דאין בו משום איבוד עצמו לדעת". וסיים השבות יעקב: "מוכח דבשביל תשובה לא הוי בכלל איבוד עצמו לדעת ומזומן לחיי עה"ב כי במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד".
ויעויין גם בשו"ת בית אפרים (יו"ד סי' עו) דכל שלא אמר תחלה שכוונתו לאבד עצמו לדעת אין לדונו כמאבד עצמו לדעת "דשמא עשה כן דרך תשובה, וכל שעשה דרך תשובה שרי, כדאיתא במדרש גבי יוקים איש צרידה [!] שקיים בעצמו ארבע מיתות ב"ד וראה יוסי בן יועזר מיטתו פורחת באויר ואמר בשעה קלה קדמני זה לג"ע אלמא דדרך תשובה שרי".
הרי ששיטת היעב"ץ מעוגנת היטב בדברי הראשונים והקדמונים וגם כמה מגדולי האחרונים ס"ל כוותי', על יסוד כמה מאמרי חז"ל, שמותר לעבריין להרוג א"ע בתורת תשובה וכפרה.
ונראה שהאג"מ שדחה דברי היעב"ץ וכתב שהריגת עצמו בכה"ג "ודאי אסור אף אם הי' בהתראה" נקט בפשיטות כדעת היפה תואר על דברי המדרש (ב"ר שם), הביאו השבות יעקב (שם) שכתב, וז"ל: "נ"ל שאף מי שחייב מיתה אינו רשאי להמית את עצמו דלא יצא מכלל 'ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש' ויניח הדבר ביד ה', ומכאן גם מ"ש בפרק הנושא מההוא כובס שהפיל עצמו מן הגג ומדר' אלעזר בן דורדיא [ע"ז יז, ע"א] ששם פניו בין ברכיו עד שיצתה נשמתו . . וזכו לעולם הבא, אין ראי' כי אולי מרוב עגמות נפש על חטאתם לא דקדקו או לא ידעו בדין ובחרו מות מחיים וזכו לעולם הבא מפני תוקף תשובתם שהם טועים בענין מיתתם"[5].
[ויעויין בברכי יוסף (יו"ד סי' שמה ס"ג) שכתב ד"יש פנים לסברתו [של היפ"ת] כאשר עין בעין יסתכל יפה המעיין", וסיים שאף לפי דברי היפה תואר "אינו אלא דאיסורא איכא, אבל ליתי' בכלל מאבד עצמו שאין מתאבלין עליו וכיוצא"[6]].
ומה שחלק האג"מ על היעב"ץ בתוקף גדול [עד שכתב עליו "ושרי לי' מרי' להריעב"ץ על דבריו אלו"], אף שדברי יעב"ץ אלו יסודותם בהררי קודש - דברי ראשונים כמלאכים הנ"ל - נ"ל שלשיטתי' אזיל, שכתב במק"א (שו"ת אגרות משה יו"ד ח"א סי' קא), וז"ל: ודאי עוד יגדיל תורה גם עתה בזמננו, ומחוייב כל מי שבידו להכריע כל דין שיבא לידו כפי האפשר לו בחקירה ודרישה היטב בש"ס ופוסקים בהבנה ישרה ובראיות נכונות אף שהוא דין חדש . . ואף בדין הנמצא בספרים ודאי שצריך המורה ג"כ להבין אותו ולהכריע בדעתו קודם שיורה, ולא להורות רק מחמת שנמצא כן דהוי זה כעין מורה מתוך משנתו שע"ז נאמר התנאים מבלי עולם . . ואף אם הכרעתו לפעמים נגד איזה גאונים מרבותינו האחרונים, מה בכך, הא ודאי שרשאין אף אנו לחלוק על האחרונים[7], וגם לפעמים על איזה ראשונים[8] כשיש ראיות נכונות, והעיקר גם בטעמים נכונים, ועל כיוצא בזה אמרו אין לדיין אלא מה שעיניו רואות[9] . . כיון שאינו נגד הפוסקים המפורסמים[10] בעלי השו"ע שנתקבלו בכל מדינותינו, ועל כיוצא בזה נאמר מקום הניחו להתגדר בו, עכ"ל.
ובנדו"ד נראה שאכן מסתבר טעמו של האג"מ, שהרי עד כאן לא שמענו אלא לענין איסור חובל ומצער עצמו ש"אין לאדם רשות על גופו כלל להכותו ולא לביישו ולא לצערו בשום צער . . . אלא אם כן עושה בדרך תשובה שצער זה טובה היא לו להציל נפשו משחת", ונראה דיסוד ההיתר הוא ע"פ מ"ש הרמב"ם (הל' חובל ומזיק רפ"ה) בהגדרת איסור חובל ומכה, וז"ל: אסור לאדם לחבול בין בעצמו בין בחבירו, ולא החובל בלבד אלא כל המכה אדם כשר מישראל . . דרך נציון[11] [ובסמ"ג מ"ע ע' גרס: דרך בזיון[12]] הרי זה עובר בל"ת, עכ"ל, הרי שהתורה לא אסרה להכות ולחבול בעצמו [וה"ה לצער עצמו[13]] אלא כשעושה בדרך נציון [או בדרך בזיון][14], משא"כ כש"עושה בדרך תשובה שצער זה טובה היא לו", אמנם כ"ז הוא באיסור חבלה, אבל באיסור רציחה ואיבוד עצמו לדעת, לא מצינו שהאיסור מוגבל לרציחה בדרך נציון או בזיון, וא"כ מהיכי תיתי להתיר איסור רציחת עצמו, אפילו לצורך כפרה. ואם אין היתר לרציחה זו, הרי פשוט שבמה שמאבד עצמו לדעת, הרי לא זו בלבד שלא ימצא מזור ותרופה לנפשו, אלא עוד יוסיף עוון על עוונותיו.
ומה שמצינו במדרשי חז"ל שהיו חוטאים ופושעים שקיימו בעצמם מיתת בית דין וכיו"ב והכריזו עליהם שמזומנים הם לחיי העולם הבא, הנה נוסף ע"ז שכלל גדול הוא בידינו שאין למדין הלכה מאגדה, ושערי התירוצים לא ננעלו[15], הרי י"ל כפי' העץ יוסף ודעימי', שבכל המקומות שקילסו חז"ל לאלו שהרגו א"ע מחמת תשובה, אע"פ שמעשיהם לא היו רצויים, כוונותיהם היו רצויות ומקובלות, אבל לא ללמד על הכלל יצאו להתיר איסור איבוד עצמו לצורך כפרה ותשובה.