(כג) ביובל השמונה ועשרים החל נוח את בני בניו את כל החוקות והמצוות אשר ידע ואת המשפט:
(כד) ויעד בבניו לעשות צדק ולכסות בשר ערוותם ולברך את בוראם ולכבד את האב ואת האם לאהוב איש את רעהו ולשמור את נפשותיהם מכל זנונים וטומאה ומכל עוולה:
(23) And in the twenty-eighth jubilee Noah began to enjoin upon his sons' sons the ordinances and commandments, and all the judgments that he knew,
(24) and he exhorted his sons to observe righteousness, and to cover the shame of their flesh, and to bless their Creator, and honour father and mother, and love their neighbour, and guard their souls from fornication and uncleanness and all iniquity.
(עג) (עג) אָמַר הֶחָבֵר: אֲבָל נֹאמַר אֶחָד מִשְּׁנֵי דְבָרִים. יָכוֹל שֶׁהָיָה לָהֶם סוֹדוֹת נַעֲלָמוֹת מִמֶּנּוּ בְדֶרֶךְ פֵּרוּשׁ הַתּוֹרָה, הָיוּ אֶצְלָם בְּקַבָּלָה בְּהַנְהָגַת 'שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת', אוֹ שֶׁיִּהְיֶה הֲבָאָתָם לַפְּסוּקִים עַל דֶּרֶךְ 'אַסְמַכְתָּא', שֶׁהֵם שָׂמִים אוֹתָהּ כְּסִמָּן לְקַבָּלָתָם, כַּאֲשֶׁר שָׂמוּ פָסוּק: 'וַיְצַו ה' אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר', סִמָּן לְשֶׁבַע מִצְוֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ בְנֵי נֹחַ. 'וַיְצַו' אֵלּוּ הַדִּינִין, 'ה'' בִּרְכַת הַשֵּׁם, 'אֱלֹהִים' זוֹ עֲבוֹדָה זָרָה, 'עַל־הָאָדָם' זוֹ שְׁפִיכַת דָּמִים, 'לֵאמֹר' זוֹ גִלּוּי עֲרָיוֹת, 'מִכָּל־עֵץ־הַגָּן' זֶה גָזֵל, 'אָכֹל תֹּאכֵל' זֶה אֵבֶר מִן הֶחָי. כַּמָּה רָחוֹק בֵּין אֵלּוּ הָעִנְיָנִים וּבֵין הַפָּסוּק הַזֶּה, אַךְ אֵצֶל הָעָם קַבָּלָה מִשֶּׁבַע הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה, סוֹמְכִין אוֹתָהּ בַּפָּסוּק הַזֶּה בְסִמָּן שֶׁמֵּקֵל עֲלֵיהֶם זִכְרָם. וְשֶׁמָּא שְׁנֵי הַפָּנִים יַחְדָּו יֵשׁ לָהֶם בְּפֵרוּשׁ הַפְּסוּקִים, אוֹ שֶׁיֵּשׁ שָׁם פָּנִים אֲחֵרִים נֶעֶלְמוּ מִמֶּנּוּ, וּמִן הַדִּין שֶׁנִּסְמֹךְ עֲלֵיהֶם, מֵאַחַר שֶׁנִּתְבָּרְרָה חָכְמָתָם וַחֲסִידוּתָם וְהִשְׁתַּדְּלוּתָם וַהֲמוֹנָם הַגָּדוֹל אֲשֶׁר לֹא יִתָּכֵן בּוֹ שׁוּם הַסְכָּמָה, וְאֵין לַחֲשֹׁד לְדִבְרֵיהֶם אֲבָל נַחֲשֹׁד הֲבָנָתֵנוּ, כַּאֲשֶׁר נַעֲשֶׂה בַתּוֹרָה וּמַה שֶּׁנִּכְלַל בָּהּ, מִמַּה שֶּׁלֹּא יִתְיַשֵּׁב בְּנַפְשׁוֹתֵינוּ, וְאֵין חֶשֶׁד אֶצְלֵנוּ בְדָבָר מִמֶּנּוּ אֲבָל נִתְלֶה הַקִּצּוּר בְּנַפְשֵׁנוּ. אַךְ הַהַגָּדוֹת, מֵהֶם שֶׁנּוֹהֲגִים מֵהֶם דֶּרֶךְ הַצָּעָה וְהַקְדָּמָה לְעִנְיָן שֶׁרוֹצִים לְנַחֲצוֹ וּלְאַמְּצוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ: כְּשֶׁיָּרַד רִבּוֹן הָעוֹלָמִים לְמִצְרַיִם, לְנַחֵץ הָאֱמוּנָה שֶׁיְצִיאַת מִצְרַיִם הָיְתָה בְכַוָּנָה מֵאֵת הָאֱלֹהִים יִתְבָּרָךְ, לֹא בְמִקְרִים וְלֹא בְמִצּוּעִים מִתַּחְבּוּלוֹת בְּנֵי אָדָם וּבְרוּחֲנִיּוּת כּוֹכָבִים וּמַלְאָכִים וְשֵׁדִים, וְכָל אֲשֶׁר יַעֲבֹר בְּלֵב־מְחַשֵּׁב, אֲבָל בִּדְבַר הָאֱלֹהִים לְבַדּוֹ, וְאָמְרוּ עַל דֶּרֶךְ מַה שֶּׁהֵם אוֹמְרִים 'כְּבַיָּכוֹל', רְצוֹנָם לוֹמַר: אִם הָיָה יָכוֹל לִהְיוֹת כָּךְ הָיָה כָּךְ וְכָךְ. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין זֶה נִמְצָא בַגְּמָרָא וְלֹא יִמָּצֵא כִּי אִם בִּקְצָת הַסִּדּוּרִים, אַךְ בְּעֵת שֶׁתִּמְצָא כָמוֹהוּ אֶל הָעִנְיָן הַזֶּה הוּא נוֹטֶה, כְּמוֹ שֶׁאָמַר מִיכָיְהוּ לְאַחְאָב: 'רָאִיתִי אֶת יְיָ יוֹשֵׁב עַל־כִּסְאוֹ וְכָל־צְבָא הַשָּׁמַיִם' וְגו' 'וַיֹּאמֶר יְיָ מִי יְפַתֶּה אֶת־אַחְאָב וְיַעַל' וְגו' 'וַיֵּצֵא הָרוּחַ' וגו' וּשְׁאָר הָעִנְיָן, וְלֹא הָיָה בְעִקָּר יוֹתֵר מֵאָמְרוֹ: 'הִנֵּה נָתַן ה' רוּחַ שֶׁקֶר בְּפִי כָּל נְבִיאֶיךָ אֵלֶּה', וְזוּלַת זֶה הַקְדָּמָה וְהַצָּעָה הֲלָצִית מְנַחֶצֶת הַדָּבָר הַזֶּה כִּי הוּא אֱמֶת. וּמֵהֶם סִפּוּרִים מִמַּרְאוֹת רוּחֲנִיּוֹת רָאוּם, וְאֵין זֹאת פְּלִיאָה עַל הַחֲסִידִים הָהֵם שֶׁיִּרְאוּ צוּרוֹת, מֵהֶם דִּמְיוֹנוֹת בַּעֲבוּר גֹּדֶל מַחְשְׁבוֹתָם וְזַכּוּת דֵּעוֹתָם, וּמֵהֶם צוּרוֹת שֶׁיֵּשׁ לָהֶם מֶמֶשׁ אֲמִתִּי מִחוּץ כַּאֲשֶׁר רָאוּ אוֹתָם הַנְּבִיאִים, וְכֵן בַּת קוֹל שֶׁלֹּא פָסְקָה מֵהֶם בְּבַיִת שֵׁנִי, וְהִיא מַדְרֵגָה לְמַטָּה מִמַּדְרֵגַת הֶחָזוֹן וְהַדִּבּוּר. וְאַל יִהְיֶה רָחוֹק אֶצְלְךָ מַה שֶּׁאָמַר ר' יִשְׁמָעֵאל: 'שָׁמַעְתִּי בַּת קוֹל שֶׁמְּנַהֶמֶת כְּיוֹנָה' וְזוּלַת זֶה, שֶׁכְּבָר נִתְבָּאֵר מִמַּעֲמַד מֹשֶׁה וְאֵלִיָּהוּ מַה שֶּׁיָּשִׂים זֶה בְּאֶפְשָׁר, וְכַאֲשֶׁר יָבֹא בַקַּבָּלָה הַנֶּאֱמָנָה מֵהַדִּין לְקַבְּלוֹ. וְנֹאמַר בְּמַה שֶּׁאָמַר: 'אוֹי לִי שֶׁהֶחֱרַבְתִּי אֶת בֵּיתִי', כַּאֲשֶׁר נֹאמַר בְּ'וַיִּנָּחֶם יְיָ', 'וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ'. וּמֵהֶם מַה שֶּׁהֵם מְשָׁלִים מוּבָאִים עַל סוֹדוֹת הַחָכְמוֹת נִמְנַע גְּלוֹתָם, מִפְּנֵי שֶׁאֵין לֶהָמוֹן תּוֹעֶלֶת מֵהֶם, וְהֵם מֻנָּחִים לַחְקֹר וּלְחַפֵּשׂ לִיחִידִים, כְּשֶׁיַּגִּיעַ אֲלֵיהֶם מִי שֶׁהוּא רָאוּי לָהֶם אֶחָד בְּדוֹר אוֹ בְדוֹרוֹת. וּמֵהֶם מַה שֶּׁנִּרְאִים כְּשֶׁקֶר וְיִתְבָּאֵר עִנְיָנָם עִם מְעַט עִיּוּן, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ: 'שִׁבְעָה דְבָרִים נִבְרְאוּ קֹדֶם הָעוֹלָם; גַּן עֵדֶן וְתוֹרָה וְצַדִּיקִים וְיִשְׂרָאֵל וְכִסֵּא הַכָּבוֹד וִירוּשָׁלַיִם וּמָשִׁיחַ בֶּן־דָּוִד', דּוֹמֶה לְמַה שֶּׁאָמְרוּ הַחֲכָמִים: 'תְּחִלַּת הַמַּחֲשָׁבָה סוֹף הַמַּעֲשֶׂה', וְכַאֲשֶׁר הָיְתָה כַּוָּנַת הַחָכְמָה בִּבְרִיאַת הָעוֹלָם – הַתּוֹרָה, שֶׁהִיא גוּף הַחָכְמָה וְנוֹשְׂאֶיהָ הֵם הַצַּדִּיקִים, וּבֵינֵיהֶם כִּסֵּא הַכָּבוֹד, וְהַצַּדִּיקִים בֶּאֱמֶת לֹא יִהְיוּ כִּי אִם מֵהַסְּגֻלָּה וְהֵם יִשְׂרָאֵל, וְאֵין רָאוּי לָהֶם כִּי אִם הַסְּגֻלָּה מֵהַמְּקוֹמוֹת וְהִיא יְרוּשָׁלַיִם, וְלֹא יְחַבְּרֵם כִּי אִם הֶחָשׁוּב שֶׁבַּבְּרוּאִים וְהוּא הַמָּשִׁיחַ, וְאַחֲרִיתָם וַהֲלִיכָתָם אֶל גַּן עֵדֶן, הָיָה בְדִין שֶׁיּוּשְׂמוּ אֵלֶּה בְרוּאִים בְּכֹחַ קֹדֶם הָעוֹלָם. וּמֵהַנִּרְאִים עוֹד שֶׁקֶר מַה שֶּׁאָמְרוּ: 'עֲשָׂרָה דְבָרִים נִבְרְאוּ בֵין הַשְּׁמָשׁוֹת: פִּי הָאָרֶץ וּפִי הַבְּאֵר וּפִי הָאָתוֹן וְכו'', לְהָפִיק בֵּין הַתּוֹרָה וְהַטֶּבַע, כִּי הַטֶּבַע אוֹמֵר בְּמִנְהָג, וְהַתּוֹרָה אוֹמֶרֶת בְּשִׁנּוּי הַמִּנְהָג, וְהַהֲפָקָה בֵינֵיהֶם כִּי הַמִּנְהָגִים שֶׁנִּשְׁתַּנּוּ הֵם בְּטֶבַע, מִפְּנֵי שֶׁהָיוּ בְחֵפֶץ הַקַּדְמוֹן מֻתְנֶה בָהֶם וּמֻסְכָּם עֲלֵיהֶם מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית. וַאֲנִי מוֹדֶה לְךָ, מֶלֶךְ כּוּזָר, שֶׁבַּגְּמָרָא דְבָרִים שֶׁאֵינֶנִּי יָכוֹל לְהַטְעִימְךָ בָהֶם טְעָמִים מַסְפִּיקִים וְלֹא לַהֲבִיאָם בְּקֶשֶׁר עִנְיָן, וְהֵם שֶׁהִכְנִיסוּ אוֹתָם הַתַּלְמִידִים בַּגְּמָרָא מֵהִשְׁתַּדְּלָם, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה אֶצְלָם שֶׁ'שִּׂיחַת הַחֲכָמִים צְרִיכָה תַלְמוּד', וּמַה שֶּׁהָיוּ נִזְהָרִים לֵאמֹר רַק מַה שֶּׁשָּׁמְעוּ מֵרַבּוֹתֵיהֶם, עִם הִשְׁתַּדְּלוּתָם שֶׁיְּחַבְּרוּ כָּל מַה שֶׁשָּׁמְעוּ מֵהֶם, וְהָיוּ נִזְהָרִים שֶׁיֹּאמְרוּ אוֹתָם בְּמִלּוֹתָם בְּעַצְמָם, וְאֶפְשָׁר שֶׁלֹּא הָיוּ מְבִינִים עִנְיָנוֹ, וַיֹּאמְרוּ 'כָּךְ וְכָךְ שָׁמַעְנוּ וְקִבַּלְנוּ, וְאֶפְשָׁר שֶׁהָיָה לְרַבּוֹתֵיהֶם בַּמַּאֲמָר הַהוּא עִנְיָנִים נֶעֶלְמוּ מֵהַתַּלְמִידִים, וְהִגִּיעַ הַדָּבָר אֵלֵינוּ וְהֵקַלְנוּ בוֹ מִפְּנֵי שֶׁלֹּא יָדַעְנוּ עִנְיָנוֹ. אַךְ כָּל זֶה בְּמַה שֶּׁאֵינוֹ בַמֻּתָּר וּבָאָסוּר, עַל כֵּן לֹא נַרְגִּישׁ אֵלָיו וְלֹא יִפְחַת הַחִבּוּר עִם הַפָּנִים אֲשֶׁר זְכַרְתִּים.
(73) 73. The Rabbi: Let us rather assume two other possibilities. Either they employ secret methods of interpretation which we are unable to discern, and which were handed down to them, together with the method of the 'Thirteen Rules of Interpretation,' or they use Biblical verses as a kind of fulcrum of interpretation in a method called Asmakhtā, and make them a sort of hall mark of tradition. An instance is given in the following verse: 'And the Lord God commanded the man, saying, Of every tree of the garden thou mayest freely eat' (Genesis 2:16 sq.). It forms the basis of the 'seven Noahide laws' in the following manner: ['He] commanded' refers to jurisdiction. 'The Lord' refers to prohibition of blasphemy. 'God' refers to prohibition of idolatry. 'The man' refers to prohibition of murder. 'Saying' refers to prohibition of incest. 'Of every tree of the garden,' prohibition of rape. 'Thou mayest surely eat,' a prohibition of flesh from the living animal. There is a wide difference between these injunctions and the verse. The people, however, accepted these seven laws as tradition, connecting them with the verse as aid to memory. It is also possible that they applied both methods of interpreting verses, or others which are now lost to us. Considering the well-known wisdom, piety, zeal, and number of the Sages which excludes a common plan, it is our duty to follow them. If we feel any doubt, it is not due to their words, but to our own intelligence. This also applies to the Tōrāh and its contents. We must ascribe the defective understanding of it to ourselves. As to the Agādās, many serve as basis and introduction for explanations and inunctions. For instance: the saying, 'When the Lord descended to Egypt,' etc. is designed to confirm the belief that the delivery from Egypt was a deliberate act of God, and not an accident, nor achieved with the assistance of human plotting, spirits, stars, and angels, jinn, or any other fanciful creation of the mind. It was done by God's providence alone. Statements of this kind are introduced by the word kibejākhōl, which means: If this could be so and so, it would be so and so. Although this is not to be found in the Talmud, but only in a few other works, it is to be so understood wherever it is found. This is also the meaning of the words of Micaiah, when he said to Ahab: I saw the Lord sitting on his throne . . . host of heaven. And the Lord said, who shall persuade Ahab. . . . And there came forth a spirit,' etc. (I Kings 22:19 sqq.) As a matter of fact all that he intended conveying was: Behold, the Lord has put a lying spirit in the mouth of all these prophets. Verses of this kind serve as a fulcrum and induction, rendering a subject eloquent, apposite, and showing that it is based on truth. To the same category belong tales of visions of spirits, a matter which is not strange in such pious men. Some of the visions they saw were the consequence of their lofty thoughts and pure minds, others were really apparent, as was the case with those seen by the prophets. Such is the nature of the Bāth Qōl, often heard during the time of the second Temple, and regarded as ranking next to prophecy and the Divine voice. Do not consider strange what R. Ishmael said: 'I heard a voice cooing like a dove, etc.' For the histories of Moses and Elijah prove that such a thing is possible, and when a true account is given, it must be accepted as such. In a similar sense we must take the words: 'Woe unto me that I have destroyed my house' (Genesis 6:6), which is of the same character as: 'And it repented the Lord, . . . and it grieved Him at His heart.' Other Rabbinic sayings are parables employed to express mysterious teachings which were not to be made public. For they are of no use to the masses, and were only handed over to a few select persons for research and investigation, if a proper person suitable--one in an age, or in several--could be found. Other sayings appear senseless on the face of them, but that they have their meaning, becomes apparent after but a little reflection. The following is an instance: Seven things were created prior to the world: Paradise, the Tōrāh, the just, Israel, the throne of glory, Jerusalem, and the Messiah, the son of David.' This is similar to the saying of some philosophers: 'The primary thought includes the final deed.' It was the object of divine wisdom in the creation of the world to create the Tōrāh, which was the essence of wisdom, and whose bearers are the just, among whom stands the throne of glory and the truly righteous, who are the most select, viz. Israel, and the proper place for them was Jerusalem, and only the best of men, viz. the Messiah, son of David, could be associated with them, and they all entered Paradise. Figuratively speaking, one must assume that they were created prior to the world. Seemingly against common sense is also the saying: Ten things were created in the twilight, viz. the opening of the earth, the opening of the spring, the mouth of the she ass, etc., as otherwise the Tōrāh were out of harmony with nature. Nature claims to pursue its regular course, whilst the Tōrāh claims to alter this regular course. The solution is that ordinary natural phenomena are altered within natural limits, since they had been primarily fixed by the divine will, and clearly laid down from the six days of creation. I will not deny, O King of the Khazars, that there are matters in the Talmud of which I am unable to give thee a satisfactory explanation, nor even bring them in connexion with the whole. These things stand in the Talmud through the conscientiousness of the disciples, who followed the principle that 'even the commonplace talk of the Sages requires study.' They took care to reproduce only that which they had heard from their teachers, striving at the same time to understand everything they had heard from their masters. In this they went so far as to render it in the same words, although they may not have grasped its meaning. In this case they said: 'Thus have we been taught and have heard.' Occasionally the teacher concealed from his pupils the reasons which prompted him to make certain statements. But the matter came down to us in this form, and we think little of it, because we do not know its purport. For the whole of this relates to topics which do not touch on lawful or unlawful matters. Let us not therefore trouble about it, and the book will lose nothing if we consider the points discussed here.
(א) עַל שִׁשָּׁה דְּבָרִים נִצְטַוָּה אָדָם הָרִאשׁוֹן. עַל עֲבוֹדָה זָרָה. וְעַל בִּרְכַּת הַשֵּׁם. וְעַל שְׁפִיכוּת דָּמִים. וְעַל גִּלּוּי עֲרָיוֹת. וְעַל הַגֵּזֶל. וְעַל הַדִּינִים. אַף עַל פִּי שֶׁכֻּלָּן הֵן קַבָּלָה בְּיָדֵינוּ מִמּשֶׁה רַבֵּנוּ. וְהַדַּעַת נוֹטָה לָהֶן. מִכְּלַל דִּבְרֵי תּוֹרָה יֵרָאֶה שֶׁעַל אֵלּוּ נִצְטַוָּה. הוֹסִיף לְנֹחַ אֵבֶר מִן הַחַי שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ט, ד) "אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ". נִמְצְאוּ שֶׁבַע מִצְוֹת. וְכֵן הָיָה הַדָּבָר בְּכָל הָעוֹלָם עַד אַבְרָהָם. בָּא אַבְרָהָם וְנִצְטַוָּה יֶתֶר עַל אֵלּוּ בְּמִילָה. וְהוּא הִתְפַּלֵּל שַׁחֲרִית. וַיִּצְחָק הִפְרִישׁ מַעֲשֵׂר וְהוֹסִיף תְּפִלָּה אַחֶרֶת לִפְנוֹת הַיּוֹם. וְיַעֲקֹב הוֹסִיף גִּיד הַנָּשֶׁה וְהִתְפַּלֵּל עַרְבִית. וּבְמִצְרַיִם נִצְטַוָּה עַמְרָם בְּמִצְוֹת יְתֵרוֹת. עַד שֶׁבָּא משֶׁה רַבֵּנוּ וְנִשְׁלְמָה תּוֹרָה עַל יָדוֹ:
(1) Adam, the first man, was commanded with six commandments: 1) idolatry, 2) “blessing” (euphemistically) the Name (of G-d), 3) murder, 4) illicit sexual relations, 5) thievery and, 6) establishing a system of justice. Even though all of these have been received as a Tradition from Moses our Teacher and we can understand the rationale for them, nevertheless, from (verses in) the Torah (we learn that) it was these that they were commanded. A seventh commandment forbidding the eating of a limb torn from a live animal was added for Noah, as it says, “Even flesh, life is in the blood, do not eat of it” (Genesis 9:4). These commandments were universally applicable - until Abraham. With Abraham, circumcision was also commanded and he prayed Shacharis (the Morning Prayer). Isaac separated out a tithe and added another prayer in the afternoon and, with Jacob, the prohibition against eating the sciatic nerve was added, as was the Maariv (Evening) Prayer. In Egypt, Amram was commanded with other precepts82I do not know which. and, with Moses our Teacher, the Torah was completed.
עשרה מאמרות מאמר חקור דין ג כא
...או יפורש במושבותם כי הראויים להתישב ולהגאל היה להם אור והם שש מאות אלף שקרבם המקום לפני הר סיני, ואז ראה ויתר לכל זולתם שבע מצות כלליות, ופרטן שלשים כדאיתא בפרק גיד הנשה ואלו הן:
ראשונה עבודת אלילים, ונטפלות אליה מעביר באש קוסם מעונן מנחש ומכשף חובר חבר אוב ידעוני דורש אל המתים. כרבי יוסי דאמר כל האמור בפרשת מכשף בן נח מוזהר עליו. הרי עשר מצות. שנית גלוי עריות ונטפלות אליה פרו אחת ורבו שתים במצות עשה ואסור הזכור אפילו יחדו בכתובה וכלאי בהמה והסרוס והרכבת אילן הרי שבע עיין בסמוך. שלישית שפיכות דמים, וסוטר לועו של ישראל טפלה אליה הרי שתים. רביעית ברכת ה', וכבוד התורה טפלה אליה וכן לעסוק בתורה שניתנה להם, שבן נח העוסק בה הרי הוא ככהן גדול הרי שלש. חמישית גזל ושלא לעסוק בתורה מורשה אלינו טפלה אליה הרי שתים. ששית הדינין לישובו של עולם ולא ישבותו טפלה אליה הרי שתים. שביעית אבר מן החי ונטפלות אליה דם מן החי ונבלה ובשר המת הרי ארבע מספר כלן שלשים אף על פי שפרו ורבו מצוה אחת היא אלינו במספר תרי"ג לא יקשה למה נחלקה בזה לשתים כי אין למדין מתורת משה רבינו לתורת בני נח אי נמי לעולם פרו ורבו אחת תחשב לנו ולהם ומצות דינין היא שנחלקה לשתים והן עשה ולא תעשה כדאיתא בגמרא ופירש רש"י עשה משפט ולא תעשה עול והקרבנות לכל הדורות הראשונים היו כמו שאינו מצווה ועושה כך נראה לי לקיים כל דברי חכמים וכל אלה נשנו בפרק ארבע מיתות בר מתלת דאיתנהו בפרק גיד הנשה ואתיא שמעתין ככלהו תנאי וכלהו אמוראי דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי...
שלא להתאוות מה שביד אחינו בני ישראל...
(ד) ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, גם כל בני העולם מחיבין בה, לפי שהיא ענף למצות גזל, שהיא אחת מן השבע מצות שנצטוו עליהן כל בני העולם. ואל תטעה בני בזה החשבון של שבע מצות בני נח הידוע והמזכר בתלמוד (סנהדרין נו ב), כי באמת שאותן שבע, הן כעין כללות, אבל יש בהם פרטים הרבה. כמו שאתה מוצא שאסור העריות נחשב להם דרך כלל למצוה אחת ויש בה פרטים, כגון, אסור אם, ואסור אחות מן האם, ואסור אשת איש, ואשת אב, וזכור, ובהמה (סנהדרין נח, א). וכן ענין עבודה זרה כלו נחשב להם מצוה אחת ויש בה כמה וכמה פרטים, שהרי הם שוים בה לישראל לענין שחיבים בכל מה שבית דין של ישראל ממיתים עליה (שם נו ב). וכמו כן נאמר אחר שהזהרו בענין הגזל שהזהרו גם כן בכל הרחקותיו, ואין כונתי לומר שיהיו כמונו מזהרים על זה בלאו, שהם לא נזהרו בפרטי הלאוין כמו ישראל, אבל נזהרו דרך כלל באותן שבע, כאלו תאמר על דרך משל שהזהירם הכתוב איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו אל האם ואל האחות וכל השאר, וכמו כן בעבודה זרה גם כן דרך כלל, וכן בגזל כאלו נאמר להם אל תגזלו, אבל תתרחקו ממנו בתכלית, ובכלל ההרחקה, שלא לחמד. אבל בישראל אין הענין כן, שרצה המקום לזכותם והרבה להם מצות יותר מהם, וגם באותן שנצטוינו אנחנו להיות, צווינו עליהן במצות עשה ולאוין נפרדים, וכל זה זכות וטובה לנפשנו, שכל העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אחד. והעובר על זה וקובע מחשבתו להתאוות במה שיש לזולתו עובר על לאו זה, ואין בו מלקות, לפי שאין בו מעשה, אבל ענשו גדול מאד, כי הוא סבה לכמה תקלות, כמו שידוע במעשה אחאב ונבות.
(4) And it is practiced in every place and at all times by males and females. All people of the world are also obligated about it, since it is a branch of the commandment [against] theft, which is one of the seven commandments that all people of the world were commanded. And do not err, my son, with this well-known tally of the seven commandments of the Noachides mentioned in the Talmud (Sanhedrin 56b); as truthfully these seven are [only] like general principles, but they have many details. So you will find that the prohibition of sexual immorality is considered for them to be one commandment as a general principle, but there are details in it; such as the prohibition of the mother, and the prohibition of the sister from the mother's side, and the prohibition of a married woman, and the wife of the father, and the male, and the animal (Sanhedrin 58a). And so [too,] the matter of idolatry is all considered one commandment for them, but there are many, many details; as behold, they are the same regarding it as Israel, since they are liable for everything that an Israelite court would kill about (Sanhedrin 56b). And so too can we say that since they are warned about the matter of theft, that they were also warned about all of its distancings. And my intention is not to say that they are warned about this with a negative commandment like Israel. Rather, they were warned about it more generally in these seven. It is as if you would say, for example, that Scripture warned them, "Each man, shall not come close to the flesh of his relatives; to the mother, to the sister and to all of the family." And so too also with idolatry [that the command be] in general. And so with theft, [it is] as if it was stated to them, "You shall not steal, but distance yourselves from it completely" - and within the distancing is not to covet. But the matter is not like this with Israel, as the Omnipresent wanted to bring them merit, and [so] he multiplied the commandments for them, more than for [the gentiles]; and also in those that we were commanded, He commanded upon them with separate positive commandments and negative commandments - as every one that does one commandment acquires one defender for himself. And the one who transgresses this and fixes his thought to desire that which is of someone else transgresses this negative commandment. But there are no lashes for it, as there is no act [connected with it], yet his punishment is very great; as it is a cause for several mishaps, as is well-known [from] the story of Achav and Navot.