הדור קבלוה בימי אחשורש

ויתיצבו בתחתית ההר

אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם.

אמר רב אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאורייתא.

אמר רבא: אף על פי כן הדור קבלוה בימי אחשורוש. דכתיב "קימו וקבלו היהודים", קיימו מה שקיבלו כבר.

אומרים לפניו רבש"ע כלום נתת לנו ולא קיבלנוה.

ומי מצי למימר הכי והכתי' (דברים לג, ב) ויאמר ה' מסיני בא וזרח משעיר למו וכתיב (חבקוק ג, ג) אלוה מתימן יבוא וגו' מאי בעי בשעיר ומאי בעי בפארן. א"ר יוחנן מלמד שהחזירה הקב"ה על כל אומה ולשון ולא קבלוה עד שבא אצל ישראל וקבלוה.

לא הכי אמרי כלום קיבלנוה ולא קיימנוה?

ועל דא תברתהון? אמאי לא קבלתוה?

אלא כך אומרים לפניו רבש"ע כלום כפית עלינו הר כגיגית ולא קבלנוה כמו שעשית לישראל דכתיב (שמות יט, יז) ויתיצבו בתחתית ההר ואמר רב דימי בר חמא מלמד שכפה הקב"ה הר כגיגית על ישראל ואמר להם אם אתם מקבלין את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם.

(ב) "וכל העם רואין". קולי קולות ולפידי לפידים. וכמה קולות היו, וכמה לפידים היו? – אלא שהיו משמיעים את האדם לפי כחו, שנאמר (שם) "קול ה' בכח". דבר אחר: להודיע שבחן של ישראל, שכשעמדו כלן לפני הר סיני לקבל את התורה, היו שומעין את הדיבור ומפרשים אותו, שנאמר (דברים לב י) "יסובבנהו יבוננהו", שכיון שהיו שומעין הדיבור – מפרשים אותו. ר' אליעזר אומר: להודיע שבחן של ישראל, שכשעמדו כלן לפני הר סיני לקבל את התורה, לא היה בהם סומין, שנאמר "וכל העם רואין". ומגיד שלא היה בהם אלמים (שמות יט ח) "ויענו כל העם יחדו". ומלמד שלא היה בהן חרשין שנאמר (שמות כד ז) "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע". ומנין שלא היה בהם חגרים? – שנאמר (שמות יט יז) "ויתיצבו בתחתית ההר". ומלמד שלא היה בהם טפשים, שנאמר (דברים ד לה) "אתה הראת לדעת". רבי נתן אומר: מנין אתה אומר, שהראה המקום לאברהם אבינו גיהנם ומתן תורה וקריעת ים סוף? שנאמר (בראשית טו יז) "ויהי השמש לבא ועלטה היה והנה תנור" – זה גיהנם, שנאמר (ישעיה לא ט) "ותנור לו בירושלם". (בראשית טו יז) "ולפיד אש" – זה מתן תורה, שנאמר "וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים". (בראשית טו יז) "בין הגזרים האלה" – זה קריעת ים סוף, שנאמר (תהלים קלו יג) "לגוזר ים סוף לגזרים". הראהו בית המקדש וסדר קרבנות, שנאמר (בראשית טו ט) "קחה לי עגלה משולשת" וגו'. הראהו ארבע מלכיות שהן עתידין לשעבד את בניו, שנא' (בראשית טו יב) "ויהי השמש לבא ותרדמה נפלה על אברם והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו". "אימה" – זו מלכות בבל, "חשכה" – זו מלכות מדי, "גדולה" – זו מלכות יון, "נופלת" – זו מלכות רביעית, רומי חייבתא. ויש מחליפין בדבר: "נופלת" – זו מלכות בבל, דכתיב (ישעיה כא ט) "נפלה בבל", "גדולה" – זו מלכות מדי, שנאמר (אסתר ג א) "גדל המלך אחשורוש". "חשכה" – זו מלכות יון, שהחשיכה עיניהם של ישראל בתענית, "אימה" – זו מלכות רביעית, שנאמר (דניאל ז ז) "דחילא ואימתני ותקיפא יתירא":

(א) ‎אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ. יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ שֶׁל מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁבָּחַר בְּיִשְׂרָאֵל מִשִּׁבְעִים אֻמּוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ (דברים לב, ט), וְנָתַן לָנוּ אֶת הַתּוֹרָה בִּכְתָב, רִשּׁוּמוֹ בְּרֶמֶז צְפוּנוֹת וּסְתוּמוֹת וּפֵרְשׁוּם בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, וְגִלָּה אוֹתָם לְיִשְׂרָאֵל. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁהַתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב כְּלָלוּת, וְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה פְּרָטוּת. וְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה הַרְבֵּה, וְתוֹרָה שֶׁבִּכְתָב מְעַט. וְעַל שֶׁבְּעַל פֶּה נֶאֱמַר: אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּה וּרְחָבָה מִנִּי יָם (איוב יא, ט).

(ב) וּכְתִיב: וְלֹא תִמָּצֵא בְּאֶרֶץ הַחַיִּים (איוב כח, יג). וּמַאי לֹא תִמָּצֵא בְּאֶרֶץ הַחַיִּים. וְכִי בְּאֶרֶץ הַמֵּתִים תִּמָּצֵא? אֶלָּא שֶׁלֹּא תִמָּצֵא תוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה אֵצֶל מִי שֶׁיְּבַקֵּשׁ עֹנֶג הָעוֹלָם, תַּאֲוָה וְכָבוֹד וּגְדֻלָּה בָּעוֹלָם הַזֶּה, אֶלָּא בְּמִי שֶׁמֵּמִית עַצְמוֹ עָלֶיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר: זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל (במדבר יט, יד). וְכָךְ דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה, פַּת בַּמֶּלַח תֹּאכַל, וּמַיִם בַּמְּשׂוּרָה תִּשְׁתֶּה, וְעַל הָאָרֶץ תִּישַׁן, וְחַיֵּי צַעַר תִּחְיֶה, וּבַתּוֹרָה אַתָּה עָמֵל. לְפִי שֶׁלֹּא כָּרַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּרִית עִם יִשְׂרָאֵל אֶלָּא עַל הַתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית (שמות לד, כז).

(ג) וְאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, לֹא כָתַב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּתּוֹרָה, לְמַעַן הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וְלֹא בַעֲבוּר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וְלֹא בִגְלַל הַדְּבָרִים, אֶלָּא עַל פִּי הַדְּבָרִים, וְזוֹ הִיא תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, שֶׁהִיא קָשָׁה לִלְמֹד וְיֵשׁ בָּהּ צַעַר גָּדוֹל שֶׁהִיא מְשׁוּלָה לַחֹשֶׁךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל (ישעיה ט, א), אֵלּוּ בַּעֲלֵי הַתַּלְמוּד שֶׁרָאוּ אוֹר גָּדוֹל, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵאִיר עֵינֵיהֶם בְּאִסּוּר וְהֶתֵּר, בְּטָמֵא וּבְטָהוֹר. וְלֶעָתִיד לָבֹא, וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ (שופטים ה, לא).

(ד) וְלֹא קִבְּלוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הַתּוֹרָה עַד שֶׁכָּפָה עֲלֵיהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָהָר כְּגִיגִית, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר (שמות יט, יז). וְאָמַר רַב דִּימִי בַּר חָמָא: אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, אִם מְקַבְּלִים אַתֶּם אֶת הַתּוֹרָה, מוּטָב, וְאִם לָאו, שָׁם תְּהֵא קְבוּרַתְכֶם. וְאִם תֹּאמַר, עַל הַתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב כָּפָה עֲלֵיהֶם אֶת הָהָר, וַהֲלֹא מִשָּׁעָה שֶׁאָמַר לָהֶם מְקַבְּלִין אַתֶּם אֶת הַתּוֹרָה, עָנוּ כֻלָּם וְאָמְרוּ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע, מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהּ יְגִיעָה וְצַעַר וְהִיא מְעַט, אֶלָּא אָמַר לָהֶן עַל הַתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, שֶׁיֵּשׁ בָּהּ דִּקְדּוּקֵי מִצְוֹת קַלּוֹת וַחֲמוּרוֹת, וְהִיא עַזָּה כַמָּוֶת וְקָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָתָהּ, לְפִי שֶׁאֵין לוֹמֵד אוֹתָהּ אֶלָּא מִי שֶׁאוֹהֵב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּכָל לִבּוֹ וּבְכָל נַפְשׁוֹ וּבְכָל מְאֹדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ (דברים ו, ה).

(ה) וּמִנַּיִן אַתָּה לָמֵד שֶׁאֵין אַהֲבָה זוֹ אֶלָּא לְשׁוֹן תַּלְמוּד, רְאֵה מַה כְּתִיב אַחֲרָיו, וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ (דברים ו, ז). וְאֵי זֶה, זֶה תַלְמוּד שֶׁהוּא עַל הַלֵּב. הֱוֵי אוֹמֵר, וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ, זוֹ תַלְמוּד שֶׁצָּרִיךְ שִׁנּוּן.

(ו) לְלַמֶּדְךָ, שֶׁפָּרָשָׁה רִאשׁוֹנָה שֶׁבִּקְרִיאַת שְׁמַע אֵין בָּהּ פֵּרוּשׁ מַתַּן שְׂכָרָהּ בָּעוֹלָם הַזֶּה כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּפָרָשָׁה שְׁנִיָּה, וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ וְגוֹ' וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם, זֶה מַתַּן שְׂכַר עוֹסְקֵי מִצְוֹת (תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב) שֶׁאֵין עוֹסְקִין בְּתַלְמוּד. וּבְפָרָשָׁה

(ז) שְׁנִיָּה כְּתִיב בָּהּ, בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם (דברים ו, יג), וְלֹא כָתַב בְּכָל מְאֹדְכֶם, לְלַמֶּדְךָ, שֶׁכָּל מִי שֶׁאוֹהֵב עֹשֶׁר וְתַעֲנוּג, אֵינוֹ יָכוֹל לִלְמֹד תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, לְפִי שֶׁיֵּשׁ בָּהּ צַעַר גָּדוֹל וְנִדּוּד שֵׁנָה, וְיֵשׁ מְבַלֶּה וּמְנַבֵּל עַצְמוֹ עָלֶיהָ, לְפִיכָךְ מַתַּן שְׂכָרָהּ לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל (ישעיה ט, א).

(ח) אוֹר גָּדוֹל, אוֹר שֶׁנִּבְרָא בְּיוֹם רִאשׁוֹן, שֶׁגְּנָזוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲמֵלֵי תוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, שֶׁבִּזְכוּתָן הָעוֹלָם עוֹמֵד, שֶׁנֶּאֱמַר: כֹּה אָמַר ה' אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי (ירמיה לג, כה). אֵי זֶה הוּא בְרִית שֶׁנּוֹהֵג בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, זוֹ תַּלְמוּד. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, כֹּה אָמַר ה' אִם תָּפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי הַיּוֹם וְאֶת בְּרִיתִי הַלָּיְלָה גַּם בְּרִיתִי תֻפַר אֶת דָּוִד עַבְדִּי וְגוֹ' (ירמיה לג, יט). וְאוֹמֵר: כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה (תהלים א, ב).

(ט) וְאַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּרַת בְּרִית עִם יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא תִשָּׁכַח תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה מִפִּיהֶם וּמִפִּי זַרְעָם עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: וַאֲנִי זֹאת בְּרִיתִי אוֹתָם אָמַר ה' רוּחִי אֲשֶׁר עָלֶיךָ וּדְבָרַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ לֹא יָמוּשׁוּ וְגוֹ' (ישעיה נט, כא). וְלֹא כְתִיב מִמְּךָ, אֶלָּא מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ (ישעיה נט, כא).

(י) וּלְפִיכָךְ קָבַע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁתֵּי יְשִׁיבוֹת לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁיִּהְיוּ הוֹגִין בַּתּוֹרָה יוֹמָם וָלַיְלָה וּמִתְקַבְּצִין שְׁתֵּי פְעָמִים בַּשָּׁנָה בַּאֲדָר וּבֶאֱלוּל מִכָּל הַמְּקוֹמוֹת וְנוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין בְּמִלְחַמְתָּהּ שֶׁל תּוֹרָה עַד שֶׁמַּעֲמִידִין דָּבָר עַל בֻּרְיוֹ וַהֲלָכָה לַאֲמִתָּהּ וּמְבִיאִין רְאָיָה מִן הַמִּקְרָא וּמִן הַמִּשְׁנָה וּמִן הַתַּלְמוּד, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכָּשְׁלוּ יִשְׂרָאֵל בְּדִבְרֵי תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: שָׁלוֹם רַב לְאוֹהֲבֵי תוֹרָתֶךָ וְאֵין לָמוֹ מִכְשׁוֹל (תהלים קיט, קסה). ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם (תהלים כט, יא). וְאוֹתָן שְׁתֵּי יְשִׁיבוֹת, לֹא רָאוּ שְׁבִי וְלֹא שְׁמַד וְלֹא שָׁלָל, וְהוֹצִיאָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה קֹדֶם חֻרְבַּן יְרוּשָׁלַיִם, בְּתוֹרָתָן וּבְתַלְמוּדָם, שֶׁכָּךְ כְּתִיב: וְהִגְלָה אֶת כָּל יְרוּשָׁלַיִם וְאֶת כָּל הַשָּׂרִים וְאֵת כָּל גִּבּוֹרֵי הַחַיִל עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים גּוֹלֶה וְכָל הֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר וְלֹא נִשְׁאַר זוּלַת דַּלַּת עַם הָאָרֶץ (מלכים ב כד, יד). וְכִי מַה גְּבוּרָה יֵשׁ בִּבְנֵי אָדָם הַהוֹלְכִים בַּגּוֹלָה? אֶלָּא אֵלּוּ גִּבּוֹרֵי תוֹרָה, שֶׁכָּךְ נֶאֱמַר בָּהּ, עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת ה' (במדבר כא, יד).

(יא) וּמִתּוֹכָן, הֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר. חָרָשׁ, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁאֶחָד מֵהֶן מְדַבֵּר, נַעֲשׂוּ הַכֹּל כְּחֵרְשִׁין. מַסְגֵּר, כֵּיוָן שֶׁאֶחָד מֵהֶן סוֹגֵר דִּבְרֵי טֻמְאָה וְטָהֲרָה אוֹ אִסּוּר וְהֶתּר, אֵין בְּעוֹלָם שֶׁיָּכוֹל לִפְתֹּחַ לְטַהֵר וּלְהַתִּיר, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: וְנָתַתִּי מַפְתֵּחַ בֵּית דָּוִד עַל שִׁכְמוֹ וּפָתַח וְאֵין סֹגֵר וְסָגַר וְאֵין פֹּתֵחַ (ישעיה כב, כב).

(יב) וְאֶת אֵילֵי הָאָרֶץ לָקָח (יחזקאל יז, יג), אֵלּוּ חוֹרֵי יְהוּדָה וּבִנְיָמִן שֶׁעֲלֵיהֶן נֶאֱמַר, כֹּה אָמַר ה' וְגוֹ' כַּתְּאֵנִים הַטֹּבוֹת הָאֵלֶּה כֵּן אַכִּיר אֶת גָּלוּת יְהוּדָה אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּי מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה אֶרֶץ כַּשְׂדִּים לְטוֹבָה (ירמיה כד, ה). וּכְתִיב: (דניאל ט, יד) וַיִּשְׁקֹד ה' עַל הָרָעָה וַיְבִיאֶהָ עָלֵינוּ כִּי צַדִּיק ה' אֱלֹהֵינוּ, וְכִי מִשּׁוּם דְּצַדִּיק וַיִּשְׁקֹד ה' עַל הָרָעָה וַיָּבֵא אֶת הָרָעָה. אֶלָּא צְדָקָה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם יִשְׂרָאֵל שֶׁהִקְדִּים וְהִגְלָה אֶת גָּלוּת יְכָנְיָה לְגָלוּת צִדְקִיָּה, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּשְׁתַּכַּח מֵהֶן תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, וְיָשְׁבוּ בְּתוֹרָתָן בְּבָבֶל מִן אוֹתָהּ שָׁעָה עַד הַיּוֹם, וְלֹא שָׁלַט בָּהֶן לֹא אֱדוֹם וְלֹא יָוָן וְלֹא גָזְרוּ עֲלֵיהֶם שְׁמָד. וְאַף לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ אֵין רוֹאִין חֶבְלוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: הוֹי צִיּוֹן הִמָּלְטִי (זכריה ב, יא), מֵאֱדוֹם וּמִיָּוָן וּמִגְּזֵרוֹתֵיהֶן.

(יג) וּכְתִיב: חוּלִי וָגֹחִי בַּת צִיּוֹן כַּיּוֹלֵדָה כִּי עַתָּה תֵּצְאִי מִקִּרְיָה וְשָׁכַנְתְּ בַּשָּׂדֶה (מיכה ד, י), וְשָׁכַנְתִּי כְּתִיב. בַּשָּׂדֶה, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאָדָם גּוֹלֶה בַשָּׂדֶה, שְׁכִינָתִי לֹא זָזָה מִמֵּךְ. וּבָאת עַד בָּבֶל שָׁם תִּנָּצְלִי שָׁם יִגְאָלֵךְ ה' מִכַּף אֹיְבָיִךְ (מיכה ד, י). שָׁם, לְלַמֶּדְךָ שֶׁמִּשָּׁם מַתְחֶלֶת הַגְּאֻלָּה וּמִשָּׁם עוֹלִין לִירוּשָׁלַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן וְגוֹ' (עובדיה א, כא). אוֹתָהּ שָׁעָה, וְהָיְתָה לַה' הַמְּלוּכָה (עובדיה א, כא). וְכֵן יְהִי רָצוֹן.

(א) וַיְהִ֣י ׀ בַּשָּׁנָ֣ה הַשְּׁבִיעִ֗ית בַּֽחֲמִשִׁי֙ בֶּעָשׂ֣וֹר לַחֹ֔דֶשׁ בָּ֧אוּ אֲנָשִׁ֛ים מִזִּקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לִדְרֹ֣שׁ אֶת־יְהוָ֑ה וַיֵּשְׁב֖וּ לְפָנָֽי׃ (ס)

(ב) וַיְהִ֥י דְבַר־יְהוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃ (ג) בֶּן־אָדָ֗ם דַּבֵּ֞ר אֶת־זִקְנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֔ה הֲלִדְרֹ֥שׁ אֹתִ֖י אַתֶּ֣ם בָּאִ֑ים חַי־אָ֙נִי֙ אִם־אִדָּרֵ֣שׁ לָכֶ֔ם נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יְהוִֽה׃ (ד) הֲתִשְׁפֹּ֣ט אֹתָ֔ם הֲתִשְׁפּ֖וֹט בֶּן־אָדָ֑ם אֶת־תּוֹעֲבֹ֥ת אֲבוֹתָ֖ם הוֹדִיעֵֽם׃ (ה) וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵיהֶ֗ם כֹּֽה־אָמַר֮ אֲדֹנָ֣י יְהוִה֒ בְּיוֹם֙ בָּחֳרִ֣י בְיִשְׂרָאֵ֔ל וָאֶשָּׂ֣א יָדִ֗י לְזֶ֙רַע֙ בֵּ֣ית יַֽעֲקֹ֔ב וָאִוָּדַ֥ע לָהֶ֖ם בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וָאֶשָּׂ֨א יָדִ֤י לָהֶם֙ לֵאמֹ֔ר אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃ (ו) בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא נָשָׂ֤אתִי יָדִי֙ לָהֶ֔ם לְהֽוֹצִיאָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֶל־אֶ֜רֶץ אֲשֶׁר־תַּ֣רְתִּי לָהֶ֗ם זָבַ֤ת חָלָב֙ וּדְבַ֔שׁ צְבִ֥י הִ֖יא לְכָל־הָאֲרָצֽוֹת׃ (ז) וָאֹמַ֣ר אֲלֵהֶ֗ם אִ֣ישׁ שִׁקּוּצֵ֤י עֵינָיו֙ הַשְׁלִ֔יכוּ וּבְגִלּוּלֵ֥י מִצְרַ֖יִם אַל־תִּטַּמָּ֑אוּ אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃ (ח) וַיַּמְרוּ־בִ֗י וְלֹ֤א אָבוּ֙ לִּשְׁמֹ֣עַ אֵלַ֔י אִ֣ישׁ אֶת־שִׁקּוּצֵ֤י עֵֽינֵיהֶם֙ לֹ֣א הִשְׁלִ֔יכוּ וְאֶת־גִּלּוּלֵ֥י מִצְרַ֖יִם לֹ֣א עָזָ֑בוּ וָאֹמַ֞ר לִשְׁפֹּ֧ךְ חֲמָתִ֣י עֲלֵיהֶ֗ם לְכַלּ֤וֹת אַפִּי֙ בָּהֶ֔ם בְּת֖וֹךְ אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ (ט) וָאַ֙עַשׂ֙ לְמַ֣עַן שְׁמִ֔י לְבִלְתִּ֥י הֵחֵ֛ל לְעֵינֵ֥י הַגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁר־הֵ֣מָּה בְתוֹכָ֑ם אֲשֶׁ֨ר נוֹדַ֤עְתִּי אֲלֵיהֶם֙ לְעֵ֣ינֵיהֶ֔ם לְהוֹצִיאָ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ (י) וָאֽוֹצִיאֵ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וָאֲבִאֵ֖ם אֶל־הַמִּדְבָּֽר׃ (יא) וָאֶתֵּ֤ן לָהֶם֙ אֶת־חֻקּוֹתַ֔י וְאֶת־מִשְׁפָּטַ֖י הוֹדַ֣עְתִּי אוֹתָ֑ם אֲשֶׁ֨ר יַעֲשֶׂ֥ה אוֹתָ֛ם הָאָדָ֖ם וָחַ֥י בָּהֶֽם׃ (יב) וְגַ֤ם אֶת־שַׁבְּתוֹתַי֙ נָתַ֣תִּי לָהֶ֔ם לִהְי֣וֹת לְא֔וֹת בֵּינִ֖י וּבֵֽינֵיהֶ֑ם לָדַ֕עַת כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה מְקַדְּשָֽׁם׃ (יג) וַיַּמְרוּ־בִ֨י בֵֽית־יִשְׂרָאֵ֜ל בַּמִּדְבָּ֗ר בְּחֻקּוֹתַ֨י לֹא־הָלָ֜כוּ וְאֶת־מִשְׁפָּטַ֣י מָאָ֗סוּ אֲשֶׁר֩ יַעֲשֶׂ֨ה אֹתָ֤ם הָֽאָדָם֙ וָחַ֣י בָּהֶ֔ם וְאֶת־שַׁבְּתֹתַ֖י חִלְּל֣וּ מְאֹ֑ד וָאֹמַ֞ר לִשְׁפֹּ֨ךְ חֲמָתִ֧י עֲלֵיהֶ֛ם בַּמִּדְבָּ֖ר לְכַלּוֹתָֽם׃ (יד) וָאֶעֱשֶׂ֖ה לְמַ֣עַן שְׁמִ֑י לְבִלְתִּ֤י הֵחֵל֙ לְעֵינֵ֣י הַגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁ֥ר הוֹצֵאתִ֖ים לְעֵינֵיהֶֽם׃ (טו) וְגַם־אֲנִ֗י נָשָׂ֧אתִי יָדִ֛י לָהֶ֖ם בַּמִּדְבָּ֑ר לְבִלְתִּי֩ הָבִ֨יא אוֹתָ֜ם אֶל־הָאָ֣רֶץ אֲשֶׁר־נָתַ֗תִּי זָבַ֤ת חָלָב֙ וּדְבַ֔שׁ צְבִ֥י הִ֖יא לְכָל־הָאֲרָצֽוֹת׃ (טז) יַ֜עַן בְּמִשְׁפָּטַ֣י מָאָ֗סוּ וְאֶת־חֻקּוֹתַי֙ לֹא־הָלְכ֣וּ בָהֶ֔ם וְאֶת־שַׁבְּתוֹתַ֖י חִלֵּ֑לוּ כִּ֛י אַחֲרֵ֥י גִלּוּלֵיהֶ֖ם לִבָּ֥ם הֹלֵֽךְ׃ (יז) וַתָּ֧חָס עֵינִ֛י עֲלֵיהֶ֖ם מִֽשַּׁחֲתָ֑ם וְלֹֽא־עָשִׂ֧יתִי אוֹתָ֛ם כָּלָ֖ה בַּמִּדְבָּֽר׃ (יח) וָאֹמַ֤ר אֶל־בְּנֵיהֶם֙ בַּמִּדְבָּ֔ר בְּחוּקֵּ֤י אֲבֽוֹתֵיכֶם֙ אַל־תֵּלֵ֔כוּ וְאֶת־מִשְׁפְּטֵיהֶ֖ם אַל־תִּשְׁמֹ֑רוּ וּבְגִלּוּלֵיהֶ֖ם אַל־תִּטַּמָּֽאוּ׃ (יט) אֲנִי֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֔ם בְּחֻקּוֹתַ֖י לֵ֑כוּ וְאֶת־מִשְׁפָּטַ֥י שִׁמְר֖וּ וַעֲשׂ֥וּ אוֹתָֽם׃ (כ) וְאֶת־שַׁבְּתוֹתַ֖י קַדֵּ֑שׁוּ וְהָי֤וּ לְאוֹת֙ בֵּינִ֣י וּבֵֽינֵיכֶ֔ם לָדַ֕עַת כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃ (כא) וַיַּמְרוּ־בִ֣י הַבָּנִ֗ים בְּחֻקּוֹתַ֣י לֹֽא־הָ֠לָכוּ וְאֶת־מִשְׁפָּטַ֨י לֹא־שָׁמְר֜וּ לַעֲשׂ֣וֹת אוֹתָ֗ם אֲשֶׁר֩ יַעֲשֶׂ֨ה אוֹתָ֤ם הָֽאָדָם֙ וָחַ֣י בָּהֶ֔ם אֶת־שַׁבְּתוֹתַ֖י חִלֵּ֑לוּ וָאֹמַ֞ר לִשְׁפֹּ֧ךְ חֲמָתִ֣י עֲלֵיהֶ֗ם לְכַלּ֥וֹת אַפִּ֛י בָּ֖ם בַּמִּדְבָּֽר׃ (כב) וַהֲשִׁבֹ֙תִי֙ אֶת־יָדִ֔י וָאַ֖עַשׂ לְמַ֣עַן שְׁמִ֑י לְבִלְתִּ֤י הֵחֵל֙ לְעֵינֵ֣י הַגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁר־הוֹצֵ֥אתִי אוֹתָ֖ם לְעֵינֵיהֶֽם׃ (כג) גַּם־אֲנִ֗י נָשָׂ֧אתִי אֶת־יָדִ֛י לָהֶ֖ם בַּמִּדְבָּ֑ר לְהָפִ֤יץ אֹתָם֙ בַּגּוֹיִ֔ם וּלְזָר֥וֹת אוֹתָ֖ם בָּאֲרָצֽוֹת׃ (כד) יַ֜עַן מִשְׁפָּטַ֤י לֹֽא־עָשׂוּ֙ וְחֻקּוֹתַ֣י מָאָ֔סוּ וְאֶת־שַׁבְּתוֹתַ֖י חִלֵּ֑לוּ וְאַחֲרֵי֙ גִּלּוּלֵ֣י אֲבוֹתָ֔ם הָי֖וּ עֵינֵיהֶֽם׃ (כה) וְגַם־אֲנִי֙ נָתַ֣תִּי לָהֶ֔ם חֻקִּ֖ים לֹ֣א טוֹבִ֑ים וּמִ֨שְׁפָּטִ֔ים לֹ֥א יִֽחְי֖וּ בָּהֶֽם׃ (כו) וָאֲטַמֵּ֤א אוֹתָם֙ בְּמַתְּנוֹתָ֔ם בְּהַעֲבִ֖יר כָּל־פֶּ֣טֶר רָ֑חַם לְמַ֣עַן אֲשִׁמֵּ֔ם לְמַ֙עַן֙ אֲשֶׁ֣ר יֵֽדְע֔וּ אֲשֶׁ֖ר אֲנִ֥י יְהוָֽה׃ (ס) (כז) לָכֵ֞ן דַּבֵּ֨ר אֶל־בֵּ֤ית יִשְׂרָאֵל֙ בֶּן־אָדָ֔ם וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵיהֶ֔ם כֹּ֥ה אָמַ֖ר אֲדֹנָ֣י יְהוִ֑ה ע֗וֹד זֹ֚את גִּדְּפ֤וּ אוֹתִי֙ אֲב֣וֹתֵיכֶ֔ם בְּמַעֲלָ֥ם בִּ֖י מָֽעַל׃ (כח) וָאֲבִיאֵם֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֤ר נָשָׂ֙אתִי֙ אֶת־יָדִ֔י לָתֵ֥ת אוֹתָ֖הּ לָהֶ֑ם וַיִּרְאוּ֩ כָל־גִּבְעָ֨ה רָמָ֜ה וְכָל־עֵ֣ץ עָבֹ֗ת וַיִּזְבְּחוּ־שָׁ֤ם אֶת־זִבְחֵיהֶם֙ וַיִּתְּנוּ־שָׁם֙ כַּ֣עַס קָרְבָּנָ֔ם וַיָּשִׂ֣ימוּ שָׁ֗ם רֵ֚יחַ נִיח֣וֹחֵיהֶ֔ם וַיַּסִּ֥יכוּ שָׁ֖ם אֶת־נִסְכֵּיהֶֽם׃ (כט) וָאֹמַ֣ר אֲלֵהֶ֔ם מָ֣ה הַבָּמָ֔ה אֲשֶׁר־אַתֶּ֥ם הַבָּאִ֖ים שָׁ֑ם וַיִּקָּרֵ֤א שְׁמָהּ֙ בָּמָ֔ה עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ (ל) לָכֵ֞ן אֱמֹ֣ר ׀ אֶל־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֗ל כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֔ה הַבְּדֶ֥רֶךְ אֲבֽוֹתֵיכֶ֖ם אַתֶּ֣ם נִטְמְאִ֑ים וְאַחֲרֵ֥י שִׁקּוּצֵיהֶ֖ם אַתֶּ֥ם זֹנִֽים׃ (לא) וּבִשְׂאֵ֣ת מַתְּנֹֽתֵיכֶ֡ם בְּֽהַעֲבִיר֩ בְּנֵיכֶ֨ם בָּאֵ֜שׁ אַתֶּם֩ נִטְמְאִ֤֨ים לְכָל־גִּלּֽוּלֵיכֶם֙ עַד־הַיּ֔וֹם וַאֲנִ֛י אִדָּרֵ֥שׁ לָכֶ֖ם בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל חַי־אָ֗נִי נְאֻם֙ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֔ה אִם־אִדָּרֵ֖שׁ לָכֶֽם׃ (לב) וְהָֽעֹלָה֙ עַל־ר֣וּחֲכֶ֔ם הָי֖וֹ לֹ֣א תִֽהְיֶ֑ה אֲשֶׁ֣ר ׀ אַתֶּ֣ם אֹמְרִ֗ים נִֽהְיֶ֤ה כַגּוֹיִם֙ כְּמִשְׁפְּח֣וֹת הָאֲרָצ֔וֹת לְשָׁרֵ֖ת עֵ֥ץ וָאָֽבֶן׃ (לג) חַי־אָ֕נִי נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֣י יְהוִ֑ה אִם־לֹ֠א בְּיָ֨ד חֲזָקָ֜ה וּבִזְר֧וֹעַ נְטוּיָ֛ה וּבְחֵמָ֥ה שְׁפוּכָ֖ה אֶמְל֥וֹךְ עֲלֵיכֶֽם׃ (לד) וְהוֹצֵאתִ֤י אֶתְכֶם֙ מִן־הָ֣עַמִּ֔ים וְקִבַּצְתִּ֣י אֶתְכֶ֔ם מִן־הָ֣אֲרָצ֔וֹת אֲשֶׁ֥ר נְפוֹצֹתֶ֖ם בָּ֑ם בְּיָ֤ד חֲזָקָה֙ וּבִזְר֣וֹעַ נְטוּיָ֔ה וּבְחֵמָ֖ה שְׁפוּכָֽה׃ (לה) וְהֵבֵאתִ֣י אֶתְכֶ֔ם אֶל־מִדְבַּ֖ר הָֽעַמִּ֑ים וְנִשְׁפַּטְתִּ֤י אִתְּכֶם֙ שָׁ֔ם פָּנִ֖ים אֶל־פָּנִֽים׃ (לו) כַּאֲשֶׁ֤ר נִשְׁפַּ֙טְתִּי֙ אֶת־אֲב֣וֹתֵיכֶ֔ם בְּמִדְבַּ֖ר אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם כֵּ֚ן אִשָּׁפֵ֣ט אִתְּכֶ֔ם נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יְהוִֽה׃ (לז) וְהַעֲבַרְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם תַּ֣חַת הַשָּׁ֑בֶט וְהֵבֵאתִ֥י אֶתְכֶ֖ם בְּמָסֹ֥רֶת הַבְּרִֽית׃ (לח) וּבָרוֹתִ֣י מִכֶּ֗ם הַמֹּרְדִ֤ים וְהַפּֽוֹשְׁעִים֙ בִּ֔י מֵאֶ֤רֶץ מְגֽוּרֵיהֶם֙ אוֹצִ֣יא אוֹתָ֔ם וְאֶל־אַדְמַ֥ת יִשְׂרָאֵ֖ל לֹ֣א יָב֑וֹא וִֽידַעְתֶּ֖ם כִּי־אֲנִ֥י יְהוָֽה׃ (לט) וְאַתֶּ֨ם בֵּֽית־יִשְׂרָאֵ֜ל כֹּֽה־אָמַ֣ר ׀ אֲדֹנָ֣י יְהֹוִ֗ה אִ֤ישׁ גִּלּוּלָיו֙ לְכ֣וּ עֲבֹ֔דוּ וְאַחַ֕ר אִם־אֵינְכֶ֖ם שֹׁמְעִ֣ים אֵלָ֑י וְאֶת־שֵׁ֤ם קָדְשִׁי֙ לֹ֣א תְחַלְּלוּ־ע֔וֹד בְּמַתְּנֽוֹתֵיכֶ֖ם וּבְגִלּוּלֵיכֶֽם׃ (מ) כִּ֣י בְהַר־קָדְשִׁ֞י בְּהַ֣ר ׀ מְר֣וֹם יִשְׂרָאֵ֗ל נְאֻם֙ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֔ה שָׁ֣ם יַעַבְדֻ֜נִי כָּל־בֵּ֧ית יִשְׂרָאֵ֛ל כֻּלֹּ֖ה בָּאָ֑רֶץ שָׁ֣ם אֶרְצֵ֔ם וְשָׁ֞ם אֶדְר֣וֹשׁ אֶת־תְּרוּמֹֽתֵיכֶ֗ם וְאֶת־רֵאשִׁ֛ית מַשְׂאוֹתֵיכֶ֖ם בְּכָל־קָדְשֵׁיכֶֽם׃ (מא) בְּרֵ֣יחַ נִיחֹחַ֮ אֶרְצֶ֣ה אֶתְכֶם֒ בְּהוֹצִיאִ֤י אֶתְכֶם֙ מִן־הָ֣עַמִּ֔ים וְקִבַּצְתִּ֣י אֶתְכֶ֔ם מִן־הָ֣אֲרָצ֔וֹת אֲשֶׁ֥ר נְפֹצֹתֶ֖ם בָּ֑ם וְנִקְדַּשְׁתִּ֥י בָכֶ֖ם לְעֵינֵ֥י הַגּוֹיִֽם׃ (מב) וִֽידַעְתֶּם֙ כִּֽי־אֲנִ֣י יְהוָ֔ה בַּהֲבִיאִ֥י אֶתְכֶ֖ם אֶל־אַדְמַ֣ת יִשְׂרָאֵ֑ל אֶל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר נָשָׂ֙אתִי֙ אֶת־יָדִ֔י לָתֵ֥ת אוֹתָ֖הּ לַאֲבֽוֹתֵיכֶֽם׃ (מג) וּזְכַרְתֶּם־שָׁ֗ם אֶת־דַּרְכֵיכֶם֙ וְאֵת֙ כָּל־עֲלִיל֣וֹתֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר נִטְמֵאתֶ֖ם בָּ֑ם וּנְקֹֽטֹתֶם֙ בִּפְנֵיכֶ֔ם בְּכָל־רָעוֹתֵיכֶ֖ם אֲשֶׁ֥ר עֲשִׂיתֶֽם׃ (מד) וִֽידַעְתֶּם֙ כִּֽי־אֲנִ֣י יְהוָ֔ה בַּעֲשׂוֹתִ֥י אִתְּכֶ֖ם לְמַ֣עַן שְׁמִ֑י לֹא֩ כְדַרְכֵיכֶ֨ם הָרָעִ֜ים וְכַעֲלִילֽוֹתֵיכֶ֤ם הַנִּשְׁחָתוֹת֙ בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יְהוִֽה׃ (פ)

מדוע שובבה העם הזה ירושלים משובה נצחת וגו' אמר רב תשובה נצחת השיבה כנסת ישראל לנביא אמר להן נביא לישראל חזרו בתשובה אבותיכם שחטאו היכן הם אמרו להן ונביאיכם שלא חטאו היכן הם שנאמר (זכריה א, ה) אבותיכם איה הם והנביאים הלעולם יחיו אמר להן (אבותיכם) חזרו והודו שנאמר (זכריה א, ו) אך דברי וחוקי אשר צויתי את עבדי הנביאים וגו'

שמואל אמר באו עשרה בני אדם וישבו לפניו אמר להן חזרו בתשובה אמרו לו עבד שמכרו רבו ואשה שגרשה בעלה כלום יש לזה על זה כלום

אמר לו הקב"ה לנביא לך אמור להן (ישעיהו נ, א) איזה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה או מי מנושי אשר מכרתי אתכם לו הן בעונותיכם נמכרתם ובפשעכם שלחה אמכם

והיינו דאמר ריש לקיש מאי דכתיב דוד עבדי (ירמיהו מג, י) נבוכדנצר עבדי גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתידין ישראל לומר כך לפיכך הקדים הקב"ה וקראו עבדו עבד שקנה נכסים עבד למי נכסים למי (יחזקאל כ, לב)

והעולה על רוחכם היה לא תהיה אשר אתם אומרים נהיה כגוים כמשפחות הארצות לשרת עץ ואבן חי אני נאם ה' אלהים אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחימה שפוכה אמלוך עליכם

אמר רב נחמן כל כי האי ריתחא לירתח רחמנא עלן ולפרוקינן (ישעיהו כח, כו)

(א) החדש הזה לכם ראש חדשים זו מצוה ראשונה שצוה הקב''ה את ישראל על ידי משה, ולכן אמר בארץ מצרים, כי שאר מצות שבתורה היו בהר סיני, או שבא לומר בארץ מצרים, לא בעיר מצרים, כמו שאמרו רבותינו (מכילתא כאן) חוץ לכרך. והיה ראוי שיאמר תחלה דברו אל כל עדת ישראל לאמר החדש הזה לכם וגומר הפרשה, אבל משה ואהרן הם במקום ישראל, ואמר לכם כנגד ישראל לדורותם, וחזר ואמר דברו אל כל עדת ישראל, שיצום במצות שעה לקחת פסח מצרים מבעשור:
ולפי מדרשו לכם לומר שקדוש החדש צריך בית דין מומחין (ר''ה כה:) ולכך לא נאמר בתחלה ''דברו אל כל עדת ישראל'', שאין בקדוש החדש אלא משה ואהרן וכיוצא בהם. וטעם החדש הזה לכם ראש חדשים, שימנו אותו ישראל חדש הראשון, וממנו ימנו כל החדשים שני ושלישי עד תשלום השנה בשנים עשר חדש, כדי שיהיה זה זכרון בנס הגדול, כי בכל עת שנזכיר החדשים יהיה הנס נזכר, ועל כן אין לחדשים שם בתורה, אלא יאמר בחדש השלישי (להלן יט א), ואומר ויהי בשנה השנית בחדש השני נעלה הענן (במדבר י יא), ובחדש השביעי באחד לחודש וגו' (שם כט א), וכן כלם:
וכמו שתהיה הזכירה ביום השבת במנותינו ממנו אחד בשבת ושני בשבת, כאשר אפרש (להלן כ ח), כך הזכירה ביציאת מצרים במנותינו החדש הראשון והחדש השני והשלישי לגאולתינו, שאין המנין הזה לשנה, שהרי תחלת שנותינו מתשרי, דכתיב (להלן לד כב) וחג האסיף תקופת השנה, וכתיב (שם כג טז) בצאת השנה, אם כן כשנקרא לחדש ניסן ראשון ולתשרי שביעי, פתרונו ראשון לגאולה ושביעי אליה וזה טעם ראשון הוא לכם, שאיננו ראשון בשנה, אבל הוא ראשון לכם, שנקרא לו לזכרון גאולתינו:
וכבר הזכירו רבותינו זה הענין, ואמרו שמות חדשים עלו עמנו מבבל (ירושלמי ר''ה א ב, ב''ר מח ט), כי מתחלה לא היו להם שמות אצלנו, והסבה בזה, כי מתחלה היה מניינם זכר ליציאת מצרים, אבל כאשר עלינו מבבל ונתקיים מה שאמר הכתוב (ירמיה טז יד~טו) ולא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את בני ישראל מארץ צפון, חזרנו לקרא החדשים בשם שנקראים בארץ בבל, להזכיר כי שם עמדנו ומשם העלנו הש''י כי אלה השמות ניסן אייר וזולתם שמות פרסיים, ולא ימצא רק בספרי נביאי בבל (זכריה א ז, עזרא ו טו, נחמיה א א) ובמגילת אסתר (ג ז). ולכן אמר הכתוב בחדש הראשון הוא חדש ניסן, כמו הפיל פור הוא הגורל (שם). ועוד היום הגוים בארצות פרס ומדי כך הם קוראים אותם ניסן ותשרי וכלם כמונו. והנה נזכיר בחדשים הגאולה השנית כאשר עשינו עד הנה בראשונה:

(א) בפרק רבי עקיבא (שם) ויתיצבו בתחתית ההר אמר רב אבדימי בר חמא בר מחסיא מלמד שכפה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם. אמר רב אחא בר יעקב מכאן מודעה רבה לאורייתא. אמר רבא אף על פי כן הדר קבלוה בימי אחשורוש דכתיב קיימו וקבלו קיימו מה שקבלו כבר ע"כ.

והתוספות הקשו והלא כבר אמרו נעשה ונשמע ותרצו שמא כשיהיו רואים האש הגדולה יהיו חוזרין ע"כ.

ולפי הנראה אין הדברים האלו ברורים שנאמר כי ישראל יחזרו מקבלת התורה אשר לא יסוף זכות זה מזרעם וזרע זרעם עד עולם, ומה זכות הוא זה שמא אם לא כפה עליהם ההר היו חוזרים, ועוד יכפה עליהם ההר כשיהיו חוזרין ולא עתה.

ועוד אם לא היה כפיות ההר רק שלא יהיו חוזרין הא דאמרינן בעבודה זרה (ב' ע"ב) כלום כפית ההר עלינו לימא להו כלום אמרתם נעשה ונשמע קודם כפיית ההר שאילו אמרתם נעשה ונשמע קודם היה כופה עליהם ההר שלא יחזרו בשביל האש אבל כיון שלא אמרו קודם זה נעשה ונשמע אין לכפות ההר. אבל מה שכפה עליהם ההר שלא יאמרו ישראל אנחנו קבלנו התורה מעצמנו, ואם לא היינו רוצים לא היינו מקבלים התורה, ודבר זה לא היה מעלת התורה, כי התורה כל העולם תלוי בה, ואם לא היתה התורה היה העולם חוזר לתהו ובהו, ולפיכך אין ראוי שתהיה קבלת התורה בבחירת ישראל רק שהיה הקדוש ברוך הוא מחייב ומכריח אותם לקבל התורה שאי אפשר זולת זה שלא יחזור העולם לתהו ובהו. ואל יקשה סוף סוף היה בחנם מה שכפה עליהם הר כגיגית שהרי כבר אמרו נעשה ונשמע, דזה לא קשיא דודאי עיקר הדבר לא היה בשביל שלא יחזרו דלמה יחזרו כיון שכבר אמרו נעשה ונשמע רק שדבר זה ראוי מצד עצמו כי איך תהיה התורה שהיא שלמות כל המציאות על ידי שכך בחרו ישראל לקבל התורה, ואם כן שלמות העולם היה תולה בדבר אפשרי שהיה אפשר שיקבלו ואפשר שלא יקבלו, ולכך כפה עליהם ההר כגיגית שאם לא היו מקבלים התורה שם תהא קבורתם. ויש לומר גם כן שלכך כפה עליהם ההר כגיגית, שלא יאמרו ישראל כי יהיה חס ושלום בטול לקבלת התורה, כי מרצונם קבלו ישראל ואפשר להפטר מדבר כזה שהרי לא נעשה בהכרח רק היה אפשר לקבל ואפשר שלא לקבל, ולכך כפה עליהם ההר כגיגית לומר שהם מוכרחים לקבל התורה, וכל דבר שהוא מוכרח ומחויב אין כאן הסרה וביטול אחר שהוא מוכרח וכך מוכח במדרש בפסוק ולו תהיה לאשה לא יוכל שלחה כל ימיו כשבא הקדוש ברוך הוא לתת תורה על הר סיני כפה עליהם ההר כגיגית שיקבלו תורתו, וכיון שכך הרי ישראל אנוסתו של הקדוש ברוך הוא ואצל אנוסתו כתיב ולו תהיה לאשה לא יוכל שלחה כל ימיו ולא כן אצל מפתה. מפני שמשפט האונס כפי מה שהיה המעשה, כי המאנס היה מכריח הבתולה על האישות וכל דבר שהוא מוכרח הוא מחויב, ולכך לא יוכל שלחה כפי אשר הוא עושה בעצמו האישות ההכרחי לכך לא יסור כלל. ולכך כפה השם יתברך עליהם ההר כגיגית להיות החבור הזה הכרחי, וכל זיווג וחבור הכרחי אין סלוק והסרה כמו שהוא אצל המאנס אשה:

(ב) ובמדרש (ילקוט יחזקאל כ') אתה מוצא כשבקשו לפרוק עול בימי יחזקאל באו מזקני יהודה לדרוש אמרו לו בן אדם כהן הקונה עבד מהו שיאכל בתרומה אמר להם יאכל אמרו לו אם חזר ומכרו לישראל אם יצא מרשותו אמר להם הן אמרו לו אף אנו יצאנו מרשותו של הקדוש ברוך הוא נהיה כאומות העולם אמר להם יחזקאל העולה על רוחכם היה לא תהיה חי אני נאום ה' אם לא ביד חזקה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם ע"כ. הרי במדרש הזה בארו כי היו רוצים הרשעים לפרוק עול שהיו חושבים כי חבור זה אינו מוכרח רק אפשרי שיהיה ואפשר שלא יהיה, והשיב להם יחזקאל כי חבור זה מוכרח כי הוא יתברך מכריח אותם על זה. ולפיכך כפה עליהם ההר כגיגית במה שהחבור הזה הכרחי ואינו דבר שאפשר שיהיה ואפשר שלא יהיה, שאחר שקבלת התורה הוא שלמות כל העולם איך יהיה בדבר זה אפשרות כלל. ולפיכך מסיק שם אחר זה מיד אמר ריש לקיש תנאי התנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית אם יקבלו ישראל התורה מוטב ואם לאו יחזרו לתהו ובהו, לומר כי לכך כפה עליהם ההר כגיגית מפני שכל מעשה בראשית תלוים בקבלת התורה, שכשם שברא השם יתברך כל מעשה בראשית ונתן לכל אחד טבעו אשר יהיה נוהג עליו, כך ראוי שיהיה לאדם השכלי הנהגה שכלית. ודבר זה הוא תורת האדם אשר התורה היא הנהגתו השכלית כמו שהתבאר למעלה, ולפיכך היה נתינת התורה על ידי הכרח. אמנם למעלה בארנו עוד עיקר הטעם כי מחויב שיהיה האדם תחת העלה מצד העלה אשר גוזר המצות עליו ובזה האדם הוא תחת רשות העלה, אבל שיהיה תחת העלה במה שהאדם קבל בעצמו עליו גזרת העלה, אין האדם בזה חבור העלה כי ראוי שיהיה על האדם משפט העלול. ודבר זה מחייב תורה מן השמים והוא אחד מן המופתים שמחייב תורה מן השמים, ועיין למעלה כי הארכנו בזה ועוד יתבאר אצל אנכי ה' אלקיך וגו'. ומה שאמר רב אחא מודעה רבה לאורייתא, דסוף סוף היה קבלת התורה בהכרח ואין זה קבלה גמורה שצריך שיהיה קבלת התורה ברצון המקבל, וכאשר כפה עליהם ההר כגיגית היה זה הכרח ולא רצון, ועל זה אמר אף על פי כן הדר קבלוה בימי אחשורוש וכו'. ביאור ענין זה כי בימי אחשורוש קבלו מצוה אחת מרצונם, ולא גזר השם יתברך דבר זה עליהם רק הם קבלו מעצמם והסכים הקדוש ברוך הוא עמהם, ומקרא מגילה היא מצוה אחת שנתחדשה כמו שאמרו שם (מגילה דף י"ד ע"א) ארבעים ושמנה נביאים ושבע נביאות עמדו לישראל וכולם לא פחתו ולא הוסיפו על תורת משה חוץ ממקרא מגילה, שמזה נלמוד כי מקרא מגילה כמו תוספות על התורה ושם מפרש כי גם מקרא מגילה נרמז בתורה, סוף סוף מקרא מגילה קבלת מצוה אחת ממצות התורה שקבלו מעצמם ולא היה זה מצד ההכרח כמו שהיה מתחלה רק שהיה זה מרצונם והקדוש ברוך הוא הסכים על ידם, ובזה היו מקבלים כל התורה מרצונם, שאם המצוה שהיא אחרונה לכל התורה שהיא מקרא מגילה קבלוה מעצמם כי מי הכריח אותם לדבר זה מכל שכן שאר מצות שהם קודמים למקרא מגילה שכלם הם ברצון, ובזה כאילו היה תחילה קבלת התורה ברצון כי הוכיח הסוף על התחלה. ובזה די לבאר כי התורה לישראל ברצון מצד עצמם אבל הכרחי היה להם מצד השם יתברך כאשר ראוי לכל הדברים אשר הם שלמות העולם שראוי שיהיה מוכרח ואינו אפשרי כמו שהתבאר: