(יט) אֶֽת־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֡לֶּה דִּבֶּר֩ ה' אֶל־כָּל־קְהַלְכֶ֜ם בָּהָ֗ר מִתּ֤וֹךְ הָאֵשׁ֙ הֶֽעָנָ֣ן וְהָֽעֲרָפֶ֔ל ק֥וֹל גָּד֖וֹל וְלֹ֣א יָסָ֑ף וַֽיִּכְתְּבֵ֗ם עַל־שְׁנֵי֙ לֻחֹ֣ת אֲבָנִ֔ים וַֽיִּתְּנֵ֖ם אֵלָֽי׃ (כ) וַיְהִ֗י כְּשָׁמְעֲכֶ֤ם אֶת־הַקּוֹל֙ מִתּ֣וֹךְ הַחֹ֔שֶׁךְ וְהָהָ֖ר בֹּעֵ֣ר בָּאֵ֑שׁ וַתִּקְרְב֣וּן אֵלַ֔י כָּל־רָאשֵׁ֥י שִׁבְטֵיכֶ֖ם וְזִקְנֵיכֶֽם׃ (כא) וַתֹּאמְר֗וּ הֵ֣ן הֶרְאָ֜נוּ ה' אֱלֹהֵ֙ינוּ֙ אֶת־כְּבֹד֣וֹ וְאֶת־גָּדְל֔וֹ וְאֶת־קֹל֥וֹ שָׁמַ֖עְנוּ מִתּ֣וֹךְ הָאֵ֑שׁ הַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ רָאִ֔ינוּ כִּֽי־יְדַבֵּ֧ר אֱלֹהִ֛ים אֶת־הָֽאָדָ֖ם וָחָֽי׃ (כב) וְעַתָּה֙ לָ֣מָּה נָמ֔וּת כִּ֣י תֹֽאכְלֵ֔נוּ הָאֵ֥שׁ הַגְּדֹלָ֖ה הַזֹּ֑את אִם־יֹסְפִ֣ים ׀ אֲנַ֗חְנוּ לִ֠שְׁמֹעַ אֶת־ק֨וֹל ה' אֱלֹהֵ֛ינוּ ע֖וֹד וָמָֽתְנוּ׃ (כג) כִּ֣י מִ֣י כָל־בָּשָׂ֡ר אֲשֶׁ֣ר שָׁמַ֣ע קוֹל֩ אֱלֹהִ֨ים חַיִּ֜ים מְדַבֵּ֧ר מִתּוֹךְ־הָאֵ֛שׁ כָּמֹ֖נוּ וַיֶּֽחִי׃ (כד) קְרַ֤ב אַתָּה֙ וּֽשֲׁמָ֔ע אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר יֹאמַ֖ר ה' אֱלֹהֵ֑ינוּ וְאַ֣תְּ ׀ תְּדַבֵּ֣ר אֵלֵ֗ינוּ אֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר יְדַבֵּ֜ר ה' אֱלֹהֵ֛ינוּ אֵלֶ֖יךָ וְשָׁמַ֥עְנוּ וְעָשִֽׂינוּ׃ (כה) וַיִּשְׁמַ֤ע ה' אֶת־ק֣וֹל דִּבְרֵיכֶ֔ם בְּדַבֶּרְכֶ֖ם אֵלָ֑י וַיֹּ֨אמֶר ה' אֵלַ֗י שָׁ֠מַעְתִּי אֶת־ק֨וֹל דִּבְרֵ֜י הָעָ֤ם הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר דִּבְּר֣וּ אֵלֶ֔יךָ הֵיטִ֖יבוּ כָּל־אֲשֶׁ֥ר דִּבֵּֽרוּ׃ (כו) מִֽי־יִתֵּ֡ן וְהָיָה֩ לְבָבָ֨ם זֶ֜ה לָהֶ֗ם לְיִרְאָ֥ה אֹתִ֛י וְלִשְׁמֹ֥ר אֶת־כָּל־מִצְוֺתַ֖י כָּל־הַיָּמִ֑ים לְמַ֨עַן יִיטַ֥ב לָהֶ֛ם וְלִבְנֵיהֶ֖ם לְעֹלָֽם׃ (כז) לֵ֖ךְ אֱמֹ֣ר לָהֶ֑ם שׁ֥וּבוּ לָכֶ֖ם לְאָהֳלֵיכֶֽם׃ (כח) וְאַתָּ֗ה פֹּה֮ עֲמֹ֣ד עִמָּדִי֒ וַאֲדַבְּרָ֣ה אֵלֶ֗יךָ אֵ֧ת כָּל־הַמִּצְוָ֛ה וְהַחֻקִּ֥ים וְהַמִּשְׁפָּטִ֖ים אֲשֶׁ֣ר תְּלַמְּדֵ֑ם וְעָשׂ֣וּ בָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לָהֶ֖ם לְרִשְׁתָּֽהּ׃
מאי קרא (דברים לג, ד) תורה צוה לנו משה מורשה תורה בגימטריא שית מאה וחד סרי הוי אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום
what is the meaning of the verse (Duetermony 33,4) "Moshe commanded us a law ("Torah"), an inheritance"? "Torah" has a numerical value of six hundred and eleven. "I am..." and "There should not be to you.." were heard directly from The Mighty.
(יט) משה ידבר. כְּשֶׁהָיָה מֹשֶׁה מְדַבֵּר וּמַשְׁמִיעַ הַדִּבְּרוֹת לְיִשְׂרָאֵל – שֶׁהֲרֵי לֹא שָׁמְעוּ מִפִּי הַגְּבוּרָה אֶלָּא אָנֹכִי וְלֹא יִהְיֶה לְךָ – וְהַקָּבָּ"ה מְסַיְּעוֹ לָתֵת בּוֹ כֹחַ לִהְיוֹת קוֹלוֹ מַגְבִּיר וְנִשְׁמָע (שם):
(19) משה ידבר MOSES SPAKE — When Moses was speaking and proclaiming the Commandments to Israel — for they heard from the Almighty’s mouth only the Commandments אנכי and לא יהיה לך, whilst the others were promulgated by Moses — then the Holy One, blessed be He, assisted him by giving him strength so that his voice might be powerful and so become audible (Mekhilta).
(א) יתבאר לי שב'מעמד הר סיני' לא היה כל המגיע למשה מגיע לכל 'ישראל' אבל הדיבור - למשה לבדו. ולזה בא סיפור 'עשר הדברות' כולו - סיפור היחיד הנפרד והוא ע"ה ירד לתחתית ההר ויגד לבני אדם מה ששמע - אמרה ה'תורה' "אנכי עומד בין ה' וביניכם בעת ההיא להגיד לכם את דבר ה'"; ואמר גם כן "משה ידבר והאלוקים יעננו בקול" - ובבאור אמרו ב'מכילתא' כי 'כל דיבור ודיבור' היה משיבו להם כמו ששמע; וכתוב ב'תורה' גם כן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגו'" - מורה כי הדיבור היה לו והם ישמעו הקול ההוא העצום. לא הבדל הדברים; ועל שמע הקול ההוא העצום אמר "כשמעכם את הקול" אמר "קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים זולתי קול" - ולא אמר 'דברים אתם שומעים'; וכל מה שבא משמע הדברים אמנם הנרצה בו שמע ה'קול' ומשה הוא אשר ישמע הדברים ויספרם להם. זהו הנראה מן ה'תורה' ומרוב דברי ה'חכמים ז"ל': אלא שיש להם גם כן מאמר כתוב בהרבה מקומות מן ה'מדרשות' והוא ב'תלמו' גם כן והוא אמרם "'אנכי' ו'לא יהיה לך' - מפי הגבורה שמעום" - רוצים בזה שהם הגיעו אליהם כמו שהגיעו ל'משה רבינו' ולא היה 'משה רבינו' מגיעם אליהם. וזה ששני אלו השרשים - רצוני לומר מציאות האלוה והיותו אחד - אמנם יושגו בעיון האנושי; וכל מה שיודע במופת משפט הנביא בו ומשפט כל מי שידעהו - שוה אין יתרון; ולא נודעו שני השרשים האלה מצד הנבואה לבד - אמרה ה'תורה' "אתה הראת לדעת וגו'". אמנם שאר ה'דברות' הם מכת המפורסמות והמקובלות לא מכת המושכלות: ועם כל מה שזכרו גם כן מן הענין ההוא היוצא מן הכתובים ודברי ה'חכמים' הוא - שלא שמעו כל 'ישראל' ב'מעמד' ההוא אלא 'קול' אחד לבד פעם אחת והוא ה'קול' אשר השיג משה וכל 'ישראל' ממנו 'אנכי' ו'לא יהיה לך' והשמיעו להם משה בדברו בהבדל אותיות נשמעות. וכבר זכרו ה'חכמים' זה וסמכוהו לאמרו "אחת דיבר אלוקים זתים זו שמעתי" - ובארו בראש 'מדרש חזית' שהם לא שמעו 'קול' אחר מאיתו ית' וכתוב ב'תורה' "קול גדול ולא יסף". ואחר שמוע ה'קול' ההוא הראשון היה מה שנזכר מיראתם מן הענין ופחדם הגדול מה שסופר מאמרם "ותאמרו הן הראנו ה' וגו' ועתה למה נמות וגו'? קרב אתה ושמע וגו'" ובא הוא הנכבד מכל נולד שנית וקיבל שאר ה'דברות' אחת אחת וירד למטה להר וישמיעם אותם במראה ההוא הגדול; והם יראו האש וישמעו הקולות - רצוני לומר הקולות ההם אשר הם 'קולות וברקים' כראם ו'קול שופר חזק'; וכל מה שתמצאהו מזכרון שמע 'קולות' רבים כמו שאמר "וכל העם רואים את הקולות וגו'" אמנם הוא 'קול שופר' ורעמים וכיוצא בהם. אמנם 'קול ה'' - רצוני לומר הקול הנברא אשר ממנו הובן ה'דבור' - לא שמעוהו אלא פעם אחת לבד - כמו שאמרה ה'תורה' וכמו שבארו ה'חכמים' במקום אשר העירותיך עליו והוא ה'קול' אשר 'יצאה נשמתן בשמעו' והשיגו בו 'שתי הדברות הראשונות': ודע שזה ה'קול' גם כן אין מדרגתם בו שוה עם מדרגת 'משה רבנו'. ואנכי אעירך על זה הסוד ואודיעך שהוא - ענין מקובל באומה ידוע אצל חכמיה - וזה שכל מקום שתמצא 'וידבר ה' אל משה לאמר' - יתרגמהו אונקלוס 'ומלל ה'' (וכן "וידבר אלוקים את כל הדברים" - ומלל ה' ית כל פתגמיא"); אמנם מאמר 'ישראל' למשה "ואל ידבר עמנו אלוקים" - תרגמו "ולא יתמלל עמנא מן קדם ה'" - הנה הבדיל לך עליו השלום הכלל אשר הבדילנוהו. ואלו הענינים הנפלאים הגדולים כבר ידעת שאונקלוס קבלם מפי רבי אליעזר ורבי יהושע אשר הם - 'החכמים שבישראל' כמו שבארו: ודעהו וזכרהו שאי אפשר שיכניס אדם בעצמו ל'מעמ' הר סיני' ביותר מזה השיעור אשר זכרוהו שהוא - מכלל 'סתרי תורה'. ואמיתת ההשגה ההיא ואיך היה הענין בה - נעלם ממנו מאד כי לא קדם כמותו ולא יתאחר. ודעהו:
(1) IT is clear to me that what Moses experienced at the revelation on Mount Sinai was different from that which was experienced by all the other Israelites, for Moses alone was addressed by God, and for this reason the second person singular is used in the Ten Commandments; Moses then went down to the foot of the mount and told his fellow-men what he had heard. Comp., "I stood between the Lord and you at that time to tell you the word of the Lord" (Deut. 5:5). Again, "Moses spake, and God answered him with a loud voice" (Exod. 19:19). In the Mechilta our Sages say distinctly that he brought to them every word as he had heard it. Furthermore, the words, "In order that the people hear when I speak with thee" (Exod. 19:9), show that God spoke to Moses, and the people only heard the mighty sound, not distinct words. It is to the perception of this mighty sound that Scripture refers in the passage, "When ye hear the sound" (Deut. 5:20); again it is stated, "You heard a sound of words" (ibid. 4:12), and it is not said "You heard words"; and even where the hearing of the words is mentioned, only the perception of the sound is meant. It was only Moses that heard the words, and he reported them to the people. This is apparent from Scripture, and from the utterances of our Sages in general. There is, however, an opinion of our Sages frequently expressed in the Midrashim, and found also in the Talmud, to this effect: The Israelites heard the first and the second commandments from God, i.e., they learnt the truth of the principles contained in these two commandments in the same manner as Moses, and not through Moses. For these two principles, the existence of God and His Unity, can be arrived at by means of reasoning, and whatever can be established by proof is known by the prophet in the same way as by any other person; he has no advantage in this respect. These two principles were not known through prophecy alone. Comp., "Thou hast been shown to know that," etc. (Deut. 4:34). But the rest of the commandments are of an ethical and authoritative character, and do not contain [truths] perceived by the intellect. Notwithstanding all that has been said by our Sages on this subject, we infer from Scripture as well as from the words of our Sages, that the Israelites heard on that occasion a certain sound which Moses understood to proclaim the first two commandments, and through Moses all other Israelites learnt them when he in intelligible sounds repeated them to the people.
(ב) אנכי לבדי, הוא ה', הנותן מציאות, הקדמון, הנודע אצלך בקבלה ובמופת:
(ג) אלהיך ומקיים אני מה שקבלת עליך להיות אלהיך, בלתי אמצעי, ולכן לי לבדי תתפלל ואותי תעבוד, בלתי שום אמצעי:
(ד) אשר הוצאתיך מארץ מצרים בפעולות מתנגדות לפעולות כל אמצעי שהם הטבע והמערכת, וזה כאשר קבלת באמרך אז זה אלי ואנוהו וכו':
(ה) מבית עבדים להסיר כל אונס, שאין עמו מקום לשום מצוה כתקנה:
(2) אנכי, “I alone am the Lord; I am the One responsible for creating the material world, for creating egos. Individuals. I am known to you by tradition.”
(3) אלוקיך, “I keep My promise to be and remain your G’d, I am not to be worshipped through intermediaries, I am to be prayed to directly.”
(4) אשר הוצאתיך מארץ מצרים, in doing so I had to overcome all the obstacles that intermediaries (forces of nature, also My creatures and appointed by Me to perform My will) had tried to use to block My efforts. I am the One Whom you accepted as such when you said (Exodus 15,2) “this is My G’d and I want to glorify Him.”
(5) מבית עבדים, from all exterior coercion in order for you to be free to worship Me, exclusively.
(ב) אני ה' אלהיכם. אֲנִי הוּא שֶׁאָמַרְתִּי בְסִינַי אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ וְקִבַּלְתֶּם עֲלֵיכֶם מַלְכוּתִי, מֵעַתָּה קַבְּלוּ גְזֵרוֹתָי; רַבִּי אוֹמֵר גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנָיו שֶׁסּוֹפָן לִנָּתֵק בַּעֲרָיוֹת בִּימֵי עֶזְרָא, לְפִיכָךְ בָּא עֲלֵיהֶם בִּגְזֵרָה אני ה' אלהיכם — דְּעוּ מִי גוֹזֵר עֲלֵיכֶם, דַּיָּן לִפָּרַע וְנֶאֱמָן לְשַׁלֵּם שָׂכָר (עי' ספרא):
(2) אני ה' אלהיכם I AM THE LORD YOUR GOD — I am He Who spoke on Mount Sinai “I am the Lord thy God" and Whose kingship you then accepted; now, therefore, accept My decrees! Rabbi Judah han-Nasi said: It was manifest and known to Him that in the days of Ezra they would ultimately revolt against restricting sexual relations, He therefore came to them with a decree emphasized by the words: "I am The Lord your God" — understand well Who it is that imposes this decree upon you, — the Judge (אלהיכם) Whose function it is to punish but Who is certain also to give a reward ('ה) (cf. Sifra).
(א) וידבר אלהים. יש שאלות קשות בפ' הזאת אמרו רבים כי השנים הדברים לבדם אמר השם. ועדותם שכתוב בדבור ראשון אנכי ה' אלהיך ובשניה כי אנכי ה' אלהיך אל קנא. ובשלישי כתוב את שם ה' אלהיך. גם את אשר ישא את שמו לשוא. ולא אמר שמי. וברביעי כי ששת ימים עשה ה' וגו' על כן ברך ה'. ובחמישי אמר אשר ה' אלהיך נותן לך. ויש לשאול איך יספר דבור אנכי בעשרת הדברים כי הוא המצוה והנה איננו מצות עשה ולא מצות לא תעשה. ושאלות קשות מאלה והנה אנחנו קראנו זו הפרשה שהיא פ' וישמע יתרו ראשונה ופ' ואתחנן שניה והנה ראינו כי מתחלת אנכי ועד סוף את אשר ישא את שמו לשוא. אין שנוי בין ב' הפרשיות ומתחלת זכור עד סוף עשרת הדברים שנוי בכ''מ בראשונה זכור ובשנית שמור. גם שם באחרונה תוספת כאשר צוך ה' אלהיך. בראשונ' ובהמתך ובשניה תוספת ושורך וחמרך. והקשה מכל אלה כי בראשונה כתוב טעם שבת כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ. ואמר עוד על כן ברך ה' את יום השבת ואלה הפסוקים אינם כתובים בשנית רק טעם אחר וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ואמר באחרונה על כן צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת בראשונה כתוב שכר כבוד אב ואם שהוא למען יאריכון ימיך וכן בשניה. רק הוסיף ולמען ייטב לך גם הוסיף בכבוד אב ואם. כאשר צוך ה' אלהיך. בראשונה כתוב לא תרצח לא תנאף לא תגנוב ולא תענה. בשניה כתוב לא תרצח ולא תנאף ולא תגנוב ולא תענה. בראשונה כתוב עד שקר. ובשנית עד שוא. בראשונה כתוב לא תחמוד בית רעך לא תחמוד אשת רעך ובשנית ולא תחמוד אשת רעך ולא תתאוה בית רעך. בראשונה אין כתוב שדהו ובשנית כתוב שדהו. בראשונה עבדו ואמתו קודם שורו וחמורו ובשנית שורו וחמורו לפני עבדו ואמתו. בראשונה כתוב וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר ובשנית את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם. וכאשר חפשנו בדברי חז''ל מה אמרו על ככה מצאנו שאמרו זכור ושמור בדבור אחד נאמרו וזה הדבר קשה מכל הקושיות שהיו לנו כאשר אפרש. וחלילה חלילה שאומר שלא דברו נכונה כי דעתנו נקלה כנגד דעתם. רק אנשי דורינו יחשבו כי דבריהם כמשמעם ואיננו כן כאשר אפרש בסוף אחר שאזכיר הקושיות. ובאחרונה אפרש הדרך הישרה להסיר כל הקושיות והשאלות שבפרשה הזאת. ולא יתכן שיאמר זכור ושמור בבת אחת רק במעשה נס. והנה נודה כי גם כאן יש לשאול למה לא נכתב בראשונה זכור ושמור וג''כ בשנית. והנה מה נעשה באותם הפסוקים אם נאמרו בבת אחת כמו זכור ושמור למה לא הזכירו זה חז''ל. כי יותר יש לתמוה איך נאמרו במעשה נם פסוקים רבים בבת אחת ואין טעמם שוה. כמו שתי מלות שטעמם אחד ושוה שתהיינה נאמרות בבת אחת. ואיך יאמר השם כאשר צוך ה' אלהיך. ועוד מתי צוה לפני זה המעמד על כבוד אב ואם. והנה אין כתוב בראשונה למען ייטב לך. אם כן אמר זה ולא אמר זה ואיך יאמר ולא תנאף בוי''ו וגם לא תחמוד בית רעך ובשנית לא תחמוד אשת רעך. ועוד איך יאמר עבדו ואמתו ואח''כ שורו וחמורו. ויאמר בבת אחת הפך הדבר. ואין הדעת סובלת כל אלה הדברים והקשה מכל מה שהזכרתי כי כל פלא שנעשה על ידי משה יש למקצתו דמיון והמשכיל יבין. והנה זה הדבר הפלא ופלא שהשם דבר זכור ושמור בבת אחת והיה ראוי להיות זה כתוב ומפורש בתורה יותר מכל האותות והמופתים שנכתבו. ואם אמרנו אין דיבור השם כדיבור כל אדם. הנה איך הבינו ישראל דבור השם. כי האדם אם ישמע זכור ושמור בבת אחת לא יבין לא זה ולא זה ואפילו מלה אחת. כמו זכור אם לא ישמע הזי''ן לפני הכ''ף והרי''ש לא יבין מה דבר המדבר. והנה ידענו כי הרגשת העין נכבדת מהרגשת האזן. כי ידענו בראיות גמורות כי רגע הראות הברק לעין הוא רגע הרעם רק העין ראתה מרחוק והאויר מביא הקול אל האזן. והליכתו לאט ולא יגיע אל האזן רק אחר עבור הרגע והאותיות שהאדם מדבר בם דמותם נכתב באויר על דרך מוצאם מהחמשה מקומות לא על דרך המכתב שהוא ביד בן אדם. והנה כל אות הזי''ן נכנם באוזן קודם כ''ף וי''ו רי''ש. והנה אם נאמר פלא היה שנאמר זכור ושמור בבת אחת. איך תשמע האזן. ואם נאמר גם פלא היה שתשמע האזן שתי מלות בבת אחת שלא כמנהג לשמוע שתי אותיות. למה לא הזכירו זה חכמים ז''ל שהוא כבד מן הדבור בבת אחת. ומה נעשה בקושיות הנשארות משנוי הפסוקים שאין טעמם אחד כמו זכור ושמור והכתוב בשנייה ולא בראשונה. גם איך נתקן לא תחמוד בית רעך עם ולא תחמוד אשת רעך. גם ההפוכים. ולא אוכל לפרש לך כל אלה עד אפרש לך מוסר דרך לשון הקדש. והשם הוא עדי ויודע סודי כי לולי שהוצרכתי לפרש אלה הקושיות הייתי מחריש ולפני שאפרש אתקן דברי חז''ל:
(ב) אמר אברהם המחבר. משפט אנשי לה''ק פעם יבארו דבורם באר היטב. ופעם יאמרו הצורך במלות קצרות שיוכל השומע להבין טעמם. ודע כי המלות הם כגופות והטעמים הם כנשמות והגוף לנשמה כמו כלי. ע''כ משפט כל החכמים בכל לשון שישמרו הטעמים ואינם חוששים משנוי המלות אחר שהם שוות בטעמן. והנה אתן לך דמיונות. אמר ה' לקין ארור אתה מן האדמה. כי תעבוד את האדמה לא תוסף תת כחה לך נע ונד תהיה בארץ. וקין אמר הן גרשת אותי היום מעל פני האדמה. ומי הוא שאין לו לב שיחשוב כי הטעם אינו שוה בעבור שנוי המלות. והנה אמר אליעזר הגמיאיני נא. והוא אמר ואומר אליה השקיני נא. אמר משה בכור השבי אשר בבית הבור וכתוב בכור השפחה אשר אחר הרחים. ומשה הזכיר התפלה במשנה תורה שהתפלל על ישראל בעבור העגל ואינו דומה לתפלה הנזכרת בפרשת כי תשא למי שאין לו לב להבין והכלל כל דבר שנוי כמו חלום פרעה ונבוכדנצר. ואחרים רבים תמצא מלות שונות. רק הטעם שוה. וכאשר אמרתי לך שפעם יאחזו דרך קצרה ופעם ארוכה. כך יעשו פעמים להוסיף אות משרת או לגרוע אותו. והדבר שוה. אמר השם ותכלת וארגמן. ומשה אמר תכלת וארגמן. אמר השם אבני שהם. ומשה אמר ואבני שהם. וכאלה רבים ושניהם נכונים. כי הכתוב בלא וי''ו אחז דרך קצרה ולא יזיק. גם הכתוב בוי''ו לא יזיק בעבור שהוסיף לבאר. והנה הוי''ו שהיא נראית במבטא הפה אין אדם מבקש לו טעם למה נגרע ולמה נכתב ולמה נוסף. כי זה וזה נכון. והנה על הנראה שיבוטא בו לא יבקש עליו בכתב טעם. א''כ למה נבקש טעם בנח הנעלם שלא יבוטא בו. כמו מלת לעולם למה נכתב מלא או למה חסר. והנה בני הדור יבקשו טעם למלא גם לחסר. ואילו היו מבקשים טעם לאחד מהם. או שהמנהג היה לכתוב הכל על דרך א' הייתי מחריש. והנ' אתן לך משל אמר לי אדם א' כתוב לרעי וזה כתוב. אני פלוני אוהבך לעולם. וכתבתי פלני בלא וי''ו. אהבך גם כן בלא וי''ו. לעלם חסר. ובא ראובן ושאלני למה כתבת חסרים. ואני אין לי צורך לכתוב רק מה שאמר לי. ואין לי חפץ להיותם מלאים או חסרים אולי יבא לוי ויודיעני איך אכתוב. ולא ארצה להאריך רק המשכיל יבין ועתה אפרש לך השאלות הנזכרות. דע כי עשרת הדברים כאשר הם כתובים בפ' הזאת השם אמרם כלם. כי כתוב וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר. ותחלתם אנכי וסופם וכל אשר לרעך. וגם משה אמר כאשר הזכיר עשרת הדברים בשנית. את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם ואין הפסק ביניהם. ועוד כאשר נכתבו כולם באצבע אלהים. כן אמרם השם כולם. והעדות שהביאו שהכתוב בדבור השלישי והרביעי והחמישי אינו על דרך המדבר. יש להשיב אחרי שקבלת זה השם להיות לך לאלהי' על כן אמר לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא גם כי ששת ימים עשה ה'. ועוד כי משפט אנשי לשון הקדש לדבר ככה. כתוב לא ילין חלב חגי ואחריו כתוב תביא בית ה' אלהיך. ורבים כאלה. והאומרי' כי דבור אנכי אינו מעשרת הדברים בזה נחלקו. יש אומרים לא יהי' לך הוא הדבור הראשון. והשני לא תעשה לך פסל. וזה אינו נכון כי מענין אחד הוא זה וזה. בין בסתר בין בגלוי בין באמונת הלב בין במעשה. והנה בדבור זכור אתה ובנך ובתך בסתר ובגלוי והכל מצוה אחת. ואחרים אמרו כי לא תחמוד בית רעך דבור תשיעי. והדבור עשירי לא תחמוד אשת רעך. וראייתם כי השם אמר פעמים לא תחמוד כי החמוד הוא על שני דברים. האחד יוצא למעשה כמו גזל. וכמוהו ולא יחמוד איש את ארצך. שאם זה החמוד בלב היה ארץ ישראל רעה. ולא תחמוד השני הוא בלב על כן הוצרך משה לפרש לא תתאוה גם זה דברי הבל כי מה טעם יזכור הגזל עם הבית לבדו. והנה לא הזכיר האחרים עמו. והנה אתן לך מדברי משה ראיה שאלו לא דברו נכונה. הנה השם אמר לא תחמוד בית רעך. ומשה אמר לא תחמוד אשת רעך ולפי דעתם שלא תחמוד השני הכתוב בפרשה הזאת הוא בלב. והראשון גזלת הבית. והנה משה הפך הדבר כי אמר עם ולא תתאוה בית רעך. ואמר עם לא תחמוד שהוא הגזל אשת רעך. והנה נשחת טעמם. והאמת כי דבור אנכי הוא הראשון כאשר אפרשנו במקומו. ועתה אדבר על זכור ושמור. דע כי הטעמים הם שמורים לא המלות. והנה יצחק אבינו אמר לעשו בעבור תברכך נפשי בטרם אמות. ורבקה אמרה ליעקב ששמעה שאמר ואברכך לפני ה' לפני מותי. כמו בטרם אמות. א''כ מה טעם להוסיף לפני ה'. התשובה היא ידעה כי יצחק נביא לה' והברכה שיברך בדרך נבואה היא. על כן אמרה ליעקב לפני ה' והנה היא כמו מפרשת טעם הברכה וככה עשה משה כי עשרת הדברים הכתובים בפרשה הזאת דברי השם בלי תוספת ומגרעת והם לבדם הכתובים על לוחות הברית. לא כאשר אמר הגאון כי זכור הוא בלוח הא' ושמור בלוח השני ועשרת הדברים הכתובים בפרשת ואתחנן הם דברי משה. והראיה הגמורה ששם כתיב פעמים כאשר צוך ה' אלהיך ודע כי באחרית מוח הראש הוא הזכירה. והמקום מקום משמרת הצורות. והנה הזכירה כוללות השמירה וטעם זכור שיזכור כל יום איזה יום הוא מהשבוע. וכל זה בעבור שישמור היום השביעי שלא יעשה בו מלאכה והנה טעם הזכירה היא השמירה. וכאשר אמר השם זכור הבינו כל השומעים כי טעמו כמו שמור כאלו בבת אחת נאמרו. ולא הוצרך משה להזכיר בשנית טעם כי ששת ימים עשה ה'. כי בתחלה אמר כאשר צוך ה' אלהיך כאילו אומר ככתוב בתורתך בדבור זכור עד ויקדשהו. ובעבור שהשם צוה שישבות העבד והאמה ולא פרש השם למה זה. פרש משה טעמו ואמר זה שצוך השם שישבות העבד בעבור שתזכור שהיית עבד כמוהו במצרים ויפדך השם. ודע כי השמנה דברים כולם מצות לא תעשה. ודבור כבד הוא מצות עשה ומשקול הדעת שנטע השם בלב האדם חייב כל אדם להטיב למי שיטיב לו. והנה הבן לא יצא לעולם רק על יד אבותיו והם גמלוהו וטפחוהו ורבוהו והשקוהו והאכילוהו והלבישוהו חייב לכבדם כל ימיו כי הם היו לו הסיבה להיותו חי על פני האדמה על כן שכרו למען יאריכון ימיך. ובעבור כי השם נפח בו נשמה ע''י האבות שתקנו הגוף צוה שיכבד אבותיו כי מי שיכבדם הוא מכבד את השם והנה משה פירש ואמר כבד את אביך ואת אמך ואמר כאשר צוך ה' אלהיך כי השכר הוא על מצות עשה והעונש על מצות לא תעשה כאשר אפרש בפסוק לא תאכלנו. והנה אמר משה אתה חייב לכבד האבות למען יאריכון ימיך. וזה החיוב הוא בשקול הדעת. גם בעבור שצוה השם שתכבדם יהיה לך עוד שכר טוב והוא למען ייטב לך בעבור ששמעת בקול השם. והנם דברי משה כאשר מפורש בדברי רבקה. וכבר אמרתי כי אבני שהם ואבני שהם שוה הוא. גם לא תנאף ולא תנאף ושוא ושקר בני אב אחד הם גם תחמוד ותתאוה מבטן אחד יצאו. והשם אמר לא תחמוד בית רעך כי אנשי השכל יקנו בית ואחר כן אשה ואחר כן עבד ואמה ושור וחמור לחרוש שדהו וככה הם סדורים בפרשה הזאת ומשה סדרם על דרך אחרת כי הבחורים הם חומדים אשה תחלה ואחר כך בית וכנגד הבית והשדה הקדים שור וחמור שיחרוש בהם ואחר כך עבד ואמה. וכלל באחרונה וכל אשר לרעך כאשר כלל השם. ובעבור כי בדברי משה דברי השם מעורבין על כן כתוב את הדברים ולא כל הדברים כאשר כתוב בראשונה. דבור הראשון אנכי דע כי כל המצות הם על ב' דרכים והדרך הראשון מצות שהם נטועות מהשם בלב כל אנשי דעת והם רבים ואין בעשרת הדברים רק השבת לבדה שאינה בכלל שקול הדעת. על כן כל משכיל בכל עם ולשון מודים בהם כי הם נטועים בשקול הדעת. ועליהם אין להוסיף ולא לגרוע. והם ששמר אברהם עם מצות האחרות נוספות. והשם לא נתן התורה רק לאנשי הדעת. ומי שאין לו דעת אין לו תורה. והדרך השנית מצות הנעלמות ואין מפורשות למה צוו. וחלילה חלילה שתהיה מצוה אחת מהן מכחשת שקול הדעת. דק אנחנו חייבים לשמור כל אשר צונו השם בין שנגלה לנו הסוד בין שלא נגלה. ואם מצאנו אחת מהן מכחשת שקול הדעת. איננו נכון שנאמין בו כי הוא כמשמעו. רק בספרי חכמינו ז''ל נבקש מה טעמו אם הוא על דרך משל. ואם לא מצאנו זה כתוב. נבקש אנחנו ונחפש בכל יכלתנו אולי נוכל לתקן אותה. ואם לא יכולנו נניחנה כאשר היא ונודה שלא ידענו מה היה. כמו ומלתם את ערלת לבבכם וכי הוא צונו שנרצחנו כאכזרי וידענו דעת ברורה כי כל המצות שאינם חייבות משקול הדעת סוד אחד יש לכל אחד מהן ואם נעלם ממנו והעד על זה כי כתוב במקצתם למה צוו כמו השבת שהוא זכר למעשה בראשית. וחג המצות למען תזכור. ואהבתם את הגר כי גרים הייתם והכלאים פן תקדש. ולא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם וכן לא ירבה לו נשים והזכיר למה ולא יסור לבבו ולא שהיא מצוה בפני עצמה כאשר הוא כתוב בהלכות שמעון בן קיירא וטעם וקרא בו לבלתי רום לבבו מאחיו. ופרשת הקהל למען ילמדו. ורבות מצות ככה. א''כ יוכל המשכיל שהשם פקח עיניו לדעת מדברי תורה סוד כל המצות. וכל המצות על ג' דברים. האחת מצות הלב. והב' מצות הלשון. והג' מצות עשה. ומצות הלב על שני דרכים מצות עשה ומצות לא תעשה. והנה מצות עשה ואהבת את ה' אלהיך. ולדבקה בו וליראה את השם הנכבד ואהבת לרעך כמוך ומצות לא תעשה לא תשנא את אחיך בלבבך. ולא תקום ולא תטור. גם מצות הלשון עשה ולא תעשה עשה כמו ק''ש וברכת המזון וברכת כהנים. גם וידוי מעשר ורבים ככה ומצות לא תעשה לא תענה ברעך. אלהים לא תקלל לא תקלל חרש. ומצות עשה ולא תעשה במעשה הם רבים ואין צורך להזכירם. ומצות הלב הם העיקרים הנכבדים על כלם. ורבים חשבו כי אין עון במחשבת הלב רק בדברי עבודת כוכבים. ובאמת כי הוא קשה לבדה יותר מכל מחשבות רעות. רק היא כנגד כלם. והלא יראו כתוב שש הנה שנא ה'. ושם כתוב לב חורש מחשבות און. וכתיב היטבות כי הי' עם לבבך. הטיבה ה' לטובים ולישרים בלבותם. והיה לבבכם שלם. אני ה' חוקר לב. וה' יראה ללבב. והנה זה הדבור הראשון הוא עיקר כל התשעה הדברים הנכתבים אחריו. והוא קרוב ממצות הלב. וטעם זה הדיבור שיאמין ותהיה אמונת לבו בלי ספק כי זה השם הנכבד שהוא נכתב ולא נקרא הוא לבדו אלהיו:
(ג) שאלני רבי יהודה הלוי מנוחתו כבוד למה הזכיר אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים ולא אמר שעשיתי שמים וארץ. ואני עשיתיך. וזאת היתה תשובתי אליו. דעי כי אין מעלות בני אדם שוות באמונתם בלבם. שהם מאמינים בשם הנכבד כי הרבים מאמינים להשמעות אזנים שיאמר להם אדוניהם ככה. ולמעלה מהם שראו זה כתוב בדברי התורה שנתן השם למשה. ואם יבא אפיקורוס לערער כי אין אלהים ישימו ידם לפיהם כי לא ידעו להשיב ואשר נשאו לבו ללמוד חכמות שהם כמו מעלות לעלות בהם אל מקום חפצו יכיר מעשה השם במתכונת ובצמחים ובחיות ובגוף האדם בעצמו שידע מעשה כל אבר ואבר כפי התולדות. ולמה הי' על זאת המתכונת. ויגבה לבו אחרי כן לדעת דברי הגלגלים שהם מעשי השם בעולם האמצעי שהוא עומד. וידע זמן מתי תקדר השמש או הלבנה וכמה יקדר השמש ממנה. וגם ידע הלבנה למה נקדרה ומי גדם לה. וכל אלה ידע בראיות גמורות שאין בהם ספק. ומדרכי השם ידע המשכיל את השם. וככה אמר משה הודיעני נא את דרכיך ואדעך. והנה השם הנכבד הזכיר בדבור הא' אנכי ה' אלהיך וזה לא יוכל להבין רק מי שהוא חכם מופלא. כי כבר פרשתי בפ' ואלה שמות כי זה השם לבדו הוא העומד בלא שנוי ואין זולתו שוכן עד. ולא כמוהו יושב קדם סלה ומעמיד העולם העליון בכחו. והעולם האמצעי בכח השם. ומלאכיו הקדושים שהם בעולם העליון. וזה העולם השפל שאנו בו מעמדו בכח השם ובכח שני העולמים העליונים והנה יספיק למשכיל בכל גוי דבור אנכי ה'. כי עשיית שמים וארץ היום קרוב מחמשת אלפי שנה. וישראל לבדם מודים בזה. וחכמי האומות אינם מכחישים כי השם הוא לבדו עשה שמים וארץ. רק הם אומרים כי השם הוא עושה תדיר בלי ראשית ואחרית. והנה השם עשה אותות ומופתים במצרים עד שהוציאם משם להיות להם לאלהים. וככה אמר משה או הנסה אלהים לבוא לקחת לו גוי והטעם כי השם עשה לישראל מה שלא עשה לכל גוי. כי השם ברא העולם האמצעי. והוא מושל על העולם השפל כפי מה שיש במערכת מזל כל עם מטוב או רע כן יקרנו כי כן חלק להם השם. והנה היתה במערכת ישראל כפי כוכבי מזלם להיות עוד עבדים. והשם בכחו למען אהבת האבות חדש אותות בעולם השפל שלא היה בממשלת העולם האמצעי. והוציא ישראל מרשות המזלות להיותם לו לעם נחלה. ובעבור זה אמרו קדמוננו אין מזל לישראל. ועוד אבאר זה בדרך משלי' בפ' כי תשא. והנה בעבור האותות שעשה השם במצרים. אמר משה אתה הראת לדעת. שהכל ראו זה חכמים ושאינן חכמים גדולים וקטנים. גם הוסיף עוד בדבר מעמד הר סיני ששמעו קול השם. ע''כ אחריו מן השמים השמיעך את קולו ליסרך. ואמר באחרונה כי הדעת הגמורה שישיב האדם אל לבו עד שיתברר לו בראיות כי השם הוא לבדו. על כן אמר וידעת היום והשבות אל לבבך. ואמר דוד ואתה שלמה בני דע את אלהי אביך ועבדהו. והדעת הוא בלב לא בהודעת הפה. והנה הזכיר למשכיל אנכי ה' והוסיף אשר הוצאתיך. שיבין המשכיל ושאינו משכיל. ואמר אלהיך כי אתה חייב בעבור שהוצאתיך מבית עבדים להיות לי לעבד שתעבדני. ותהיה לי לעם. ואני אהיה לך לאלהים. ומשה פירש זה בפ' כי ישאלך בנך. כי טעם השאלה למה אנו חייבים לעשות מצות השם יותר מכל האדם. והלא בורא אחד לכלנו. והנה הזכיר שלש תשובות. הא' עבדים היינו לפרעה. והוא עשה לנו זאת הטובה הגדולה ע''כ אנו חייבן לשמור כל מה שיצונו אפילו לא היינו יודעים טעם מצותיו. והב' כי אלה המצות אינם לצרכו כי אם לטוב לנו כל הימים לחיותינו. והשלישית וצדקה תהיה לנו. שנהיה צדיקים לנחול העה''ב. ואנשי המחקר מצאו כל דברי הגופות שהם י'. והם ראשים כללים אין למעלה מהם. הראשון הוא עצם כל דבר והוא עומד. והט' דברים כולם מקרים וכולם נסמכים על הראשון ונלוים אליו וממנו יצאו. כי הוא כמדות האחד בחשבון עשרה. כי ממנו יצא כל חשבון וכל חשבון ימצא בו. כי הוא היסוד. והנה זה הדבור הא' שאמר השם הנכבד כולל כל מצות הלב והלשון והמעשה. כי מי שאינו מאמין בלבו בשם אין עליו מצוה. וחייב אדם להזכירו בכל רגע לכבודו. כי כל מה שיעשה לא יעשנו כי אם בעבור כבודו. ולא ימנע עצמו ממצות לא תעשה רק בעבור כבוד השם לבדו. כאדם נותן צדקה לעני לא יתננו בעבור כבוד הגבאי ולא בעבור שישבחוהו בני אדם. כי אז תהיה מעלת האדם גבוהה בעיניו ממעלת כבוד השם שנתן לו הון. ועדף ממונו מה שיוכל לתת לקבל שכר מהשם וככה העושה עבירה בסתר בעבור שלא יודע למלך. או יראוהו בני אדם ויקל בעיניהם. והחושב זה הוא משוגע כי כן כתוב אם יוצר עין הלא יביט. והנה השם רואה במסתרים מה שלא יוכלו בני אדם לראות בגלוי. כי השם יודע מחשבותיו וסודו. והנה פחד מהמלך שימות מחר שלא יענישהו. ולא יפחד ממלך האמת שנפשו בידו בעולם הזה ובעולם הבא. והגאון רב סעדיה חבר אזהרות וכלל כל המצות באלה עשרת הדברים ומצא השם הנכבד בחמשה דברים הראשונים. וכבר פירשתי כי הדבור הא' הוא היסוד ועליו כל בניני המצות. ואחריו כתוב לא יהיה לך. ופשע מי שאינו מאמין בשם גדול מפשע עובד ע''ז. כי יש רבים שהם מאמינים בשם והם מזבחים ומקטרים לע''ז כמו המקטרים למלכת השמים שהם חושבים כי ייטיבו להם כאשר אמרו ומאז חדלנו לקטר למלכת השמים חסרנו כל. וכתיב את ה' היו יראים ואת אלהיהם היו עובדים וככה נעמן בהשתחויתי בית רמון. והנה אלה מודים בשם רק משתפים עמו אחר. ע''כ בדבור זה כתוב השם הנכבד. ובדבור השלישי גם הוא כתוב. כי פשע הנשבע לשקר פחות מע''ז. רק הוא בוזה השם בגלוי. אולי עשה זה בעבור כעם או צורך כי בלבו מאמין בשם ואינו משתף אחר עמו ובדבור הרביעי כתוב השם ששבת ביום השביעי. והנה העושה מלאכה בשבת הוא מכחיש מעשה בראשית. וזה הפשע פחות מאשר ישא את שמו לשוא. ובדבור החמישי כתוב השם כי האבות משתפים עמו ביצירתו. ואם לא יכבדם כאילו אינו מכבד השם. וחמשה דברים הנותרים הם כנגד האדם. והראשון הוא הקשה שהוא להפריד הנשמה מעל הגוף ואשר אחריו אינם בגוף. ואשר אחריו לא תגנוב בממון. ואח''כ בלשון. ואח''כ חמוד בלב:
(1) (2) (3) Rabbi Yehuda HaLevi, may His memory be an honor, asked me why it mentioned, "I am the Lord, your God, that took you out of the land of Egypt," and it did not state, "that made the heavens and the earth and I made you." And this was my answer to him: Know that the levels of people’s faith, in which they believe in the glorious God in their hearts, is not equal. As the masses believe that which was heard by their ears, that their Master told them this. And above them are those that saw it written in the words of the Torah that God gave to Moshe. And if a heretic comes to challenge that there is no God, they will place their hands on their mouths, as they will not know [what] to answer. And the one whose heart has elevated him to learn the sciences – which are like stairs to rise up upon to the place of his desire – will recognize the work of God in the patterns and the plants and the animals, and in his own human body - that he will know the function of each limb, according to its development, and why it is [made] in such a pattern. And his heart will elevate him afterwards to know the matters of the planets, that they are the works of God in the intermediate world – that he should stand and know the time of when the sun should appear or the moon and how much [of that time] the sun will appear. And he will also know why the moon appears and Who caused it [to do so]. And all of this, he will know with clear proofs that have no doubt. And from [these] ways of God, the enlightened one will know God. And so did Moshe say (Exodus 33:13), “show me Your ways and I will know You.” And behold the glorious God mentioned in the first of the statements (of the Ten Commandments), “I am the Lord, your God” – and this can only be understood by someone who is an outstanding sage. As I have already explained in Parshat Veeleh HaShemot (Ibn Ezra on Exodus 3:15) that this God is alone and He exists without change and there is none besides Him who is eternal and there is none like Him that 'dwells from the beginning always.' And He supports the higher world with His power and the intermediary world with the power of God, and His holy angels that are in the higher world. And this lowly world that we are in, He supports with the power of God and with the power of the two higher worlds. And behold, the statement, “I am the Lord, your God,” suffices for the enlightened one in every nation. As [while] only Israel concedes to the making of the heavens and the earth which today is close to five thousand years ago, the sages of the nations of the world do not deny that God alone made the heavens and the earth; just that they say that God always makes [them] – without a beginning and an end. And behold, God made signs and wonders for Israel in Egypt until He brought them out of there, ‘to be for them a God.’ And so did Moshe say (Deuteronomy 4:34), “Or did God venture to come and take for Himself a nation.” And the explanation is that God did to Israel that which He did not do to all nations, since God created the intermediate world that it govern the lowly world according to the [astrological] system [over] everything – whether it is from the good or the bad, so will it happen, since so did God apportion it to the [constellations]. And behold it was in the system for Israel – according to the stars of their constellation – to still be slaves. And God with His power – because of His love for the forefathers – introduced signs in the lowly world that were not in the power of the intermediate world, and He took Israel out from the control of the constellations, so that they be a people that is an inheritance for Him. And because of this, our ancestors said (Shabbat 156a), “There is no constellation (mazal) for Israel.” And I will also elucidate this in a metaphoric fashion in Parsht Ki Tissa (Ibn Ezra on Exodus 33:21). And behold, because of the signs that God did in Egypt, Moshe said (Deuteronomy 4:35), “You have been shown, to know” – that all saw this: the sages and those that are not sages, the adults and the children. And he also added about the matter of the stand at Mount Sinai, that they heard the voice of God. Hence afterwards, he said (Deuteronomy 4:36), “From the Heavens, He made you hear His voice to instruct you.” And he said at the end [of this], that there is complete knowledge that a person can place into his heart until it is clarified in his heart that God is alone. Therefore, he said (Deuteronomy 4:39), “And you will know today and place it upon your heart.” And David said (II Chronicles 28:9), "And you Shlomo, my son, know the God of your father and serve him [with a complete heart]" - and knowledge is in the heart and not with the admission of the mouth. And behold it mentioned for the enlightened one, "I am the Lord"; and it added, "that took you out," so that the enlightened and the unenlightened one would [both] understand. And it said, "your God," since you are obligated because He took you out of a house of bondage 'to be a servant to Me, that you should serve Me and that you should be a people for Me, and I will be for you a God.' And Moshe explained this in the section, "And when your son will ask you" (Deuteronomy 6:20), since the explanation of the question is, "Why are we obligated to do the commandments of God more than every man? And is there not one Creator to all of us?" And behold, he mentioned three answers.The first is that ‘we were slaves to Pharaoh’ and He did us this great good; therefore we are obligated to keep all of what He commanded us, even if we don’t know the explanation of His commandments. And the second is because these commandments are not for His need, but rather ‘to benefit us all of the days and to keep us alive.’ And the third is that we should be righteous [so as] to inherit the world to come. And the men of research have found that all physical things are ten, and these are the main categories and there is none above them. The first one is the essence of everything and it is permanent, and the [other] nine things are all contingent, and they all rely upon the first and accompany it and come from it. For it is like measurement of one in the calculation of ten, since all of the calculation comes from it and every calculation is found in it, as it is the foundation. And behold, this first statement (of the ‘Ten Commandments’) that the glorious God said includes all of the commandments of the heart and the tongue and the deed, as one who does not believe in God in his heart has no commandment upon him. And a person is obligated to remember Him at every moment to honor Him; since all that he does, he should only do for the sake of His honor. And he [likewise] should only prevent himself from [transgressing] negative commandments for the sake of the honor of God alone. As a man who gives charity to a poor person should not give it for the honor of the sexton and not in order that people will praise him – as then, the level of man will be higher in his eyes than the level of the honor of God, who gave him assets – and he should prefer to [use] his money to give what he can to receive reward from God. And so [too], one who does a sin in secret so that it will not be made known to the king or that people [not] see him and he become light in their eyes. And someone who thinks this is crazy, since so is it written (Psalms 94:9), “if he creates the eye, does he not observe.” And behold, God sees in secret places that which people are not able to see in the open, since God knows his thoughts and his secret. And behold, he was afraid of the king that will die tomorrow, that he should not punish him, and was not afraid of the true King, in whose hand is his soul - in this world and in the world to come. And Rav Saadia Gaon authored “The Commandments (Azharot)” and categorized all of the commandments in these ten statements (‘Ten Commandments’) and found the glorious Name of God in the first five statements. And I have already explained that the first statement is the foundation, and all of the structures of the commandments [lay] upon it. And after it is written, “There shall not be.” And the sin of one who does not believe in the great God is greater than the sin of one who worships idolatry. As there are many that believe in God and they [nonetheless] sacrifice and burn incense to idolatry, like the ones that burn incense to the ‘queen of the Heavens’; as they think that it will cause good to be done to them, like they said (Jeremiah 44:18), “And since we have stopped burning incense to the queen of the Heavens, we have been lacking everything”; and it is written (II Kings 17:33), “The Lord they feared, but their gods they would worship; and so [too] Na’aman (II Kings 5:18), “in my bowing down in Beit Rimon.”And behold, these admitted [the existence of] God, however they combined another with Him. Therefore the Name of the glorious God is written in this statement. And in the third statement, It is also written, as the sin of swearing falsely is less than idolatry. He just disgraces the Name of God openly – perhaps he did this because of anger or a need, as in his heart, he believed in God and he does not combine another with Him. And in the fourth statement, the Name of God is written, as He rested on the seventh day. And behold, one who does work on Shabbat is denying the story of Creation. And this sin is less than the one who takes up His name in vain. And in the fifth statement, the Name of God is written, since parents partner with Him in [a person’s] creation. And if he does not honor them, it is as if he does not honor God. And the remaining five statements correspond to man – the first is the most difficult, as it is to separate the soul from on top of the body. And that which is after it is not in the body, and that which is after that – not to steal – is with money; and afterwards, it is with the tongue; and afterwards coveting is in the heart.
(ד) הנה הודיעונו שלשה דרשות שדרש ר' אלעזר בן עזריה. תנו רבנן זו שאמר. והשני, ועוד דרש את ה' האמרת היום וה' האמירך היום (דברים כו, יז), אמר להם הקב"ה לישראל אתם עשיתם לי חטיבה אחת בעולם, אף אני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם, אתם עשיתם לי חטיבה אחת בעולם דכתיב (שם ו, ד) שמע ישראל גו', אף אני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם דכתיב (ש"ב ז, כג) ומי כעמך ישראל גו'. ואני תמה על אמרו אתם עשיתם לי חטיבה אחת בעולם, ששמע ישראל אינו מאמר ישראל שיקלסו בו השם יתברך, אבל היא מצוה נצטוינו בה מאתו יתברך להאמין יחודו. ואם היותנו שומרים זה העיקר, יאמר שעשינו לו חטיבה בכך, ראוי שיאמר כן באנכי ה' אלהיך (שמות כ, ב), שהיא מצוה להאמין במציאותו ואנו מאמינים אותו, והרי אנו עושים אותו חטיבה אחת, ונמצאו על הדרך הזה כמה חטיבות.
(4) We are herein apprised of three homilies delivered by R. Elazar b. Azaryah. The first is that cited above. The second: "He expounded further (Deuteronomy 26:17): 'You have exalted the L-rd today' and (Ibid 18): 'And the L-rd has exalted you today' — the Holy One Blessed be He said to Israel: "You made Me a distinct entity in this world. Therefore, I will make you, too, a distinct entity in this world. You made me a distinct entity in this world, as it is written (Ibid 6:1): "Hear, O Israel, the L-rd our G-d, the L-rd is One." I, too, will make you a distinct entity in this world, as it is written (I Chronicles 17:21): "And who is as Your people, Israel, a single nation on the earth."'" Now there is cause for wonder in "You made Me a distinct entity in this world"; for "Hear, O Israel" is not a declamation of Israel in praise of the Blessed One, but a mitzvah commanded to us by the Blessed One to believe in His oneness. And if our subscribing to this principle renders Him a distinct entity, then it would have to be maintained that our subscribing to "I am the L-rd your G-d," the mitzvah to believe in His existence, renders Him yet another entity — so that if we continued in this manner we would find Him to constitute several entities!
(ב) אנכי ה' אלהיך. מאי דבור הוא זה ומה מצוה ומה אזהרה היא זו. וי"ל אנכי ה' אלהיך ואני מצוך שתדעו ידיעה ברורה כי הוא הבורא וכי אני הוא המצוה כל המצות ונאמן ליפרע הטוב והרע וידיעת השם שחייב אדם לדעת שהוא הבורא יתברך וית'. ורבי תנחומא דורש לפי שנגליתי עליכם בים כגבור ואיש מלחמה וביום מתן תורה כזקן מלא רחמים אל תחשבו ששתי רשויות הן אלא אנכי ואין עוד אחר. ד"א לפי שכשנגלה הקב"ה ביום מתן תורה נגלה ברבותים אלפי שנאן והיו ישראל מעמידין זה לזה אמר להם הבורא אנכי ה' אני יחיד וגם פתח להם שבעה רקיעים והראה להם שהוא יחיד הה"ד אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו. ולכך נאמ' אנכי ולא יהיה לך בל' צווי ליחיד כדי ללמד סניגוריא לישראל במעשה העגל כדפרש"י שאמר משה באותו מעשה ואל תענשהו כי לי לבדי הזהרת לא יהיה לך ולא אמרת לא יהיה לכם. ועוד נאמר במדרש שלכך נאמרו כלם בלשון יחיד מפני שצפה הקב"ה שיחידים עתידים לבטל אותם מיכה מבטל אנכי. ירבעם מבטל לא יהיה לך. צלפחד זכור. יואב לא תרצח. אמנון לא תנאף. עכן לא תגנוב. ציבה לא תענה. אחאב לא תחמוד. לכך נאמרו כולן בלשון יחיד. ד"א אנכי ה' אלהיך בשעת מתן תורה היה הקול יוצא מן המזרח וישראל שומעין ובאים לקבל התורה באו למזרח הולך למערב באו למערב הולך לצפון באו לצפון הולך לדרום באו לדרום בא להם מן השמים שנאמר מן השמים השמיעך את קולו והיו ישראל אומ' והחכמה מאין תמצא תהום אמר לא בי הוא התחילו ישראל שומעין מארבע רוחות העולם ומשמים וארץ אומרים שמא חס ושלום רשויות הרבה הן לכך כתב אנכי ה' כל מה שאתם שומעים אינו בא אלא מאתי ומן אל"ף דאנכי עד כ"ף דלרעך יש תרי"ג אותיות כנגד תרי"ג מצות. ובפ"ק דקידושין אמרינן בשעה שאמר הקב"ה אנכי ולא יהיה לך אמרו אומות העולם לעצמו הוא דורש כיון ששמעו כבד את אביך ואת אמך הודו על הראשונות זש"ה יודוך ה' כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך ועוד כתיב ראש דברך אמת ולא סוף דברך אלא מסוף דברך הודו שראש דברך אמת:
(2) אנכי ה' אלוקיך, “I am the Lord your G’d;” how can we understand this utterance as a “commandment?” In which way does it represent an order to the listener? We must understand the words: “I am the Lord your G’d,” as implying that this is something that you must accept as fact, not merely as an article of faith, i.e. “you know, you do not merely believe.” It follows from accepting this as a fact that there is a system of reward and punishment for your actions, as He is capable of meting out reward and punishment as a result of being the Creator. Rabbi Tanchuma adds that this obligation of yours is the direct result of your having been allowed to see Him revealing Himself as a mighty warrior at the sea of reeds, when He saved you miraculously and meted out punishment to your pursuers. At the same time, He appeared to you in the guise of a merciful G’d at Mount Sinai. Do not make the mistake of thinking that the Power that addressed you at Mount Sinai, is a different Power than the One which dealt with the Egyptians. You have merely witnessed G’d manifesting Himself as possessing multiple attributes. The word אנכי is best translated as “I and no one else.” (Mechilta, bachodesh, section 5) A different approach: seeing that at the revelation G’d had been accompanied by tens of thousands of spiritual beings, angels, it was necessary for Him to point out that only He is the Lord, all other beings are merely servants of His. He also used the opportunity to show them that heaven consists of seven layers of what are commonly known as “heaven,” but that only the highest layer is the domain in which His throne is to be found. This event has been recalled by Moses in Deuteronomy 4,35, i.e.אתה הראת לדעת כי ה' הוא אין עוד מלבדו האלו-הים, “you have been given a visual demonstration that only the Lord is the G’d, there is none other." This is also why the first two commandments are addressed in the singular mode, i.e. to each Israelite separately, a fact that Moses took advantage of when pleading on behalf of the people after they committed the sin of the golden calf, when he said to G’d: “I am the only human being to whom You have addressed the first two commandments. The people only heard it from me. Therefore they have not violated a commandment that they have heard from You.” The Midrash adds that this is also the reason why all the other eight commandments were addressed to the Israelites as individuals, not collectively as in Leviticus 25,2-7, for instance, or as in Leviticus 26,3-13. G’d foresaw that individual Israelites in the future, such as the false prophet Micah (Judges chapter 17) who tried to eliminate the first commandment, or King Jerobam (Kings I chapter 12) who tried to abolish the second commandment. The list can be lengthened showing that individuals acted in a way that showed they felt they could ignore one or another basic commandment of the Ten Commandments.” By wording these Commandments in the singular mode addressed to each Israelite individually, none could claim that it did not apply to them. When you count the letters in the Ten Commandments, commencing with the letter א in אנכי and concluding with the letter in ך in לרעך there are a total of 613 letters, signaling to us that all the 613 commandments of the Torah are in one way or another contained in these Ten Commandments which are a summary. In the first chapter of tractate Kidushin, in the Talmud we are told that when the gentile nations heard the first two of the Ten Commandments, they concluded that G’d was concerned only with establishing His own reputation. When they subsequently heard of the commandment to honour father and mother, they changed their mind and accepted also the first two commandments as valid. This is what David referred to in Psalms 138,4: יודוך ה' כל מלכי ארץ כי שמרו אמרי פיך, “all the kings of the earth shall praise You, O Lord, for they have heard the words coming forth from Your mouth.”
(ב) "אנכי ה' אלהיך" - מפני מה לא נאמרו עשרת הדברות בתחלת התורה? משלו משל, למה הדבר דומה? לאחד שנכנס במדינה. אמר להם: אמלוך עליכם! אמרו לו כלום עשית לנו, שתמלוך עלינו? מה עשה? בנה להם את החומה, הכניס להם את המים, עשה להם מלחמות. אמר להם: אמלוך עליכם! אמרו לו: הן והן. כך המקום הוציא ישראל ממצרים, קרע להם הים, הוריד להם המן, העלה להם הבאר, הגיז להם השלו, עשה להם מלחמת עמלק. אמר להם: אמלוך עליכם! אמרו לו הן והן. רבי אומר: להודיע שבחן של ישראל, שכשעמדו כולן על הר סיני לקבל התורה - השוו כלם לב אחד לקבל מלכות שמים בשמחה. ולא עוד, אלא שממשכנין זה על זה. ולא על הנגלות בלבד נגלה הקב"ה עליהם, לכרות ברית עמהם - אלא אף על הסתרים, שנאמר (דברים כט כח): "הנסתרות לה' אלהינו, והנגלות לנו ולבנינו עד עולם". אמרו לו: על הגלויים אנו כורתים ברית עמך, ולא על הסתרים, שלא יהא אחד ממנו חוטא בסתר - ויהא הצבור מתמשכן:
(ג) "אנכי ה' אלהיך", למה נאמר? לפי שנגלה על הים כגבור עושה מלחמות, שנאמר (שמות טו ג) "ה' איש מלחמה", נגלה על הר סיני כזקן מלא רחמים שנאמר (שמות כד י) "ויראו את אלהי ישראל", וכשנגאלו מה הוא אומר (שם)? - "וכעצם השמים", ואומר (דניאל ז ט) "חזה הוית עד די כרסוון רמיו" ואומר (דניאל ז י) "נהר דינור נגד ונפק מן קדמוהי" וגו', שלא יתן פתחון פה לאומות העולם, לומר שתי רשויות הן, אלא: "אנכי ה' אלהיך": אני על הים - אני על היבשה. אני לשעבר - אני לעתיד לבא. אני לעולם הזה - אני לעולם הבא! שנא' (דברים לב לט) "ראו עתה כי אני אני הוא", (ישעיה מו ד) "עד זקנה אני הוא", (ישעיה מד ו) "כה אמר ה' מלך ישראל וגואלו ה' צבאות אני ראשון ואני אחרון", ואומר (ישעיה מא ד) "מי פעל ועשה קורא הדורות מראש אני ה' אני ראשון וגו'". ר' נתן אומר: מכאן תשובה למינין שאומרים שתי רשויות הן, שכשעמד הקב"ה ואמר "אנכי ה' אלהיך", מי עמד ומיחה כנגדו? אם תאמר במטמניות היה הדבר, והלא כבר נאמר (ישעיה מה יט) "לא בסתר דברתי וגו'" לאלו אני נותנה! אלא "לא אמרתי להם תוהו בקשוני", ולא נתתיה פנגס! וכן הוא אומר "ה' דובר צדק מגיד מישרים".
(ד) ד"א "אנכי ה' אלהיך", כשעמד הקב"ה ואמר "אנכי ה' אלהיך" היו ההרים מתרעשים והגבעות מתמוטטות, ובא תבור מבית אלהים, וכרמל מאספמיא, שנאמר (ירמיה מו יח) "חי אני נאם המלך ה' צבאות שמו, כי כתבור בהרים וכרמל בים יבא". זה אומר: אני נקראתי! וזה אומר: אני נקראתי! - וכיון ששמעו מפיו "אשר הוצאתיך מארץ מצרים" - עמד כל אחד ואחד במקומו, ואמרו: לא עסק אלא עם מי שהוציא ממצרים.
(ה) ד"א "אנכי ה' אלהיך", שכשעמד הקב"ה ואומר "אנכי ה' אלהיך" היתה הארץ חלה, שנאמר (שופטים ה ד)"ה' בצאתך משעיר, בצעדך משדה אדום, ארץ רעשה" ואומר (שופטים ה ה) "הרים נזלו מפני ה'", ואומר (תהלים כט) "קול ה' בכח קול ה' בהדר... עד "ובהיכלו כולו אומר כבוד", עד שנתמלאו בתיהם מזיו השכינה. באותה שעה נכנסו כל מלכי אומות העולם אצל בלעם הרשע וכו', וכיון ששמעו מפיו הדבר - פנו כלם והלכו איש איש למקומו. ולפיכך נתבעו אומות העולם, כדי שלא ליתן פתחון פה להם כלפי שכינה, לומר אלו נתבענו כבר קיבלנו עלינו. הרי שנתבעו - ולא קבלו עליהם! שנאמ' (דברים לג ב) "ויאמר ה' מסיני בא..." ונגלה על בני עשו הרשע ואומר להם: מקבלים אתם את התורה? אמרו לו: מה כתיב בה? - אמר להם "לא תרצח". אמרו: זו היא ירושה שהורישנו אבינו, שנאמר (בראשית כז מ) "על חרבך תחיה"! נגלה על בני עמון ומואב, אמר להם: מקבלים אתם את התורה? אמרו לו: מה כתוב בה? - אמר להם "לא תנאף". אמרו לו: כלנו מניאוף, דכתיב (בראשית יט לו) "ותהרין שתי בנות לוט מאביהם", והיאך נקבלה? נגלה על בני ישמעאל, אמר להם: מקבלין אתם את התורה? אמרו לו: מה כתוב בה? - אמר להם "לא תגנוב". אמרו לו: בזו הברכה נתברך אבינו, דכתיב (בראשית טז יב) "הוא יהיה פרא אדם", וכתיב (בראשית מ טו) "כי גנוב גנבתי". וכשבא אצל ישראל (דברים לג ב) "מימינו אש דת למו" פתחו כלם פיהם ואמרו (שמות כד ז) "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע"! וכן הוא אומר (חבקוק ג ו) "עמד וימודד ארץ, ראה ויתר גוים". אמר רבי שמעון בן אלעזר: אם בשבע מצות שנצטוו בני נח, שקבלו עליהן - אינן יכולין לעמוד בהן - קל וחומר למצות שבתורה! משל למלך שמנה לו שני אפטרופסין: אחד ממונה על אוצר של תבן, ואחד ממונה על אוצר של כסף ושל זהב. זה שהיה ממונה על התבן נחשד, והיה מתרעם על שלא מנו אותו על אוצר של כסף ושל זהב. וזה שהיה ממונה על הכסף ועל הזהב אמר לו: ריקה, בתבן כפרת, בכסף וזהב על אחת כמה וכמה! והלא דברים קל וחומר: ומה בני נח, בשבע מצות בלבד לא יכלו לעמוד בהם, בשש מאות ושלש עשרה מצות על אחת כמה וכמה! מפני מה לא ניתנה תורה בארץ ישראל? שלא ליתן פתחון פה לאומות העולם, לומר לפי שנתנה בארצו לפיכך לא קבלנו. דבר אחר: שלא להטיל מחלוקת בין השבטים, שלא יהא זה אומר בארצי נתנה וזה אומר בארצי נתנה, לפיכך נתנה במדבר, דימוס פרהסיא במקום הפקר.
(ו) "אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" - עבדים למלכים היו. אתה אומר עבדים למלכים היו, או אינו אלא עבדים לעבדים? - כשאומר (דברים ז ח) "ויפדך מבית עבדים מיד פרעה מלך מצרים" - עבדים למלכים היו, ולא עבדים לעבדים!ד"א: מבית העובדים עבודה זרה: תורה: במדבר ובאש ובמים, מה אלו חנם לכל באי העולם - אף אלו חנם לכל באי העולם: "אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" - עבדים למלכים היו. אתה אומר עבדים למלכים היו, או אינו אלא עבדים לעבדים? - כשאומר (דברים ז ח) "ויפדך מבית עבדים מיד פרעה מלך מצרים" - עבדים למלכים היו, ולא עבדים לעבדים!ד"א: מבית העובדים עבודה זרה:
(2) (Yithro 20:2) "I am the L rd your G d": Why were the ten commandments not stated at the beginning of the Torah? An analogy: A man enters a province and says (to the inhabitants): I will rule over you. They respond: Did you do anything for us that you would rule over us? Whereupon he builds the (city) wall for them, provides water for them, wages war for them, and then says: I will rule over you — whereupon they respond: Yes! Yes! Thus, the L rd took Israel out of Egypt, split the sea for them, brought down manna for them, raised the well for them, brought in quail for them, waged war with Amalek for them, and then said to them: I will rule over you — whereupon they responded: Yes! Yes! Rebbi says: (The thrust of "your [singular] G d") is to apprise us of the eminence of Israel, that when they all stood at Mount Sinai to receive the Torah, they were all of one heart, to receive the kingdom of Heaven with joy. And, what is more, they all stood security for each other (for observance of the mitzvoth.) And not only over what was revealed alone did the Holy One Blessed be He appear to them (in Arvoth Moav, viz. Devarim 29:9) to forge a covenant with them, but even over what was concealed, as it is written (Devarim 29:28) "What is hidden (is known to) the L rd our G d, and what is revealed is for us and for our children forever" — this, by way of saying: Over what is revealed we will enter into a covenant with you, but not over what is concealed, so that one not sin in secret and the congregation be bound thereby.
(3) "I am the L rd your G d who took you out of the land of Egypt." What is the intent of this? Because He appeared at the Red Sea as a hero waging war, viz. (Exodus 15:3) "The L rd is a Man of war," and at Mount Sinai, as an elder full of mercy, so as not to provide an opening for the nations of the world to say that there are two Deities, (He said) "I am the L rd your G d." It was I at the Red Sea, and it is I on the dry land. It was I in the past and it will be I in time to come. I in this world and I in the world to come. As it is written (Devarim 32:29) "See, now, that I, I am He," (Isaiah 46:4) "And until you grow old, it is I," (Ibid. 44:6) "Thus said the L rd, the King of Israel, and its Redeemer, the L rd of hosts: I am first and I am last," and (Ibid. 41:4) "Who wrought and did, the caller of the generations from the beginning? I, the L rd, am first, and with the last it will be I." R. Nathan says: This is the retort to those heretics who would contend that there are two Deities. When the Holy One Blessed be He stood (at Mount Sinai) and said "I am the L rd your G d," who stood up and contended with Him? If you would say that this took place in concealment, is it not written (Ibid. 45:19) "Not in secret did I speak, etc." I did not reserve it (the Torah) for them alone. And thus is it written (Ibid.) "I, the L rd, speak righteously; I tell what is true."
(4) Variantly: "I am the L rd your G d": When the Holy One Blessed be He stood and said "I am the L rd your G d," the mountains shook and the hills quivered, and Tavor came from Be'er Elim and Carmel from Aspamia, as it is written (Jeremiah 46:18) "As I live, says the King — the L rd of hosts is His name — that as Tavor among the mountains and as Carmel by the sea shall he come," each one saying "It is I who was called." But once they heard from His mouth "who took you out of the land of Egypt," each remained in its place, saying "He intends only those whom He took out of Egypt."...
(5) Variantly: "I am the L rd your G d": When the Holy One Blessed be He arose and proclaimed "I am the L rd your G d," the earth took ill, as it is written (Judges 5:4) "O L rd, when You came forth from Seir, when You strode from the field of Edom, the earth shook; the heavens, too, dripped," and (Ibid. 5) "Mountains dripped before the L rd," and (Psalms 29:4) "The voice of the L rd in strength; the voice of the L rd in glory!" … (Ibid. 9) "And in His sanctuary all proclaim "'Glory!'" Until their houses were suffused with the splendor of the Shechinah… And it was for this reason that the nations of the world were solicited (to accept the Torah.) So as not to give them a pretext vis-à-vis the Shechinah — to say: Had we been solicited, we would have accepted it. They were solicited and did not accept it! As it is written (Devarim 33:2) "And he said: L rd came from Sinai, etc." He came and revealed Himself to the sons of the wicked Esav and asked them: Will you accept the Torah? They: What is written in it? He: "You shall not kill." They: But this is what we have inherited from our father, as it is written (Genesis 27:40) "By your sword shall you live!" He revealed Himself to the sons of Ammon and Moav and asked them: Will you accept the Torah? They: What is written in it? He: "You shall not commit adultery." They: But we are all the sons of incest, as it is written (Genesis 19:36) "And the two daughters of Lot conceived by their father." How, then, shall we accept it? He came and revealed Himself to the sons of Ishmael and asked them: Will you accept the Torah? They: What is written in it? He: "You shall not steal." They: But this is the blessing by which our father was blessed, as it is written (Genesis 16:12) "And he (Ishmael) shall be a brutish man, etc." And when He came to Israel (Devarim 32:2), "in His right hand, the fire of the Law for them," they all opened their mouths and cried (Exodus 24:7) "All that the L rd says, we shall do and we shall hear!" And thus is it written (Habakkuk 3:6) "He stood and measured the land; He looked and dispersed the nations." R. Shimon b. Elazar said: If the sons of Noach could not abide by the seven mitzvoth commanded them, how much more so (could they not abide) by all the mitzvoth of the Torah! An analogy: A king appoints two caretakers, one over stores of grain, and one over stores of silver and gold. The first bridles at not having been appointed over the stores of silver and gold, and the second says to him: Empty one, if you were faithless with grain, how much more so with silver and gold! If the sons of Noach could not abide by seven mitzvoth alone, how much more so (could they not abide by the six hundred and thirteen mitzvoth (of the Torah)! Why was the Torah not given in Eretz Yisrael? So as not to provide a pretext to the nations of the world, viz.: Because it was not given in our land, that is why we did not accept it. Variantly: So as not to rouse contention among the tribes, one saying, it was given in my land; the other: it was given in my land. That is why it was given in the open desert. In three settings was the Torah given — desert, fire, and water. Just as these are free for all, so, Torah.
(6) "who took you out from the land of Egypt": They were servants of kings. You say, they were servants of kings, but perhaps they were servants of servants. (Devarim 7:8) "And he redeemed you from the house of servants, from the hand of Pharaoh, the king of Egypt," makes it clear that they were servants of kings and not servants of servants. Variantly: ("from the house of servants":) from the house of the servants of idolatry.
(טו) ואמר רבי יהושע בן לוי בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב״ה רבונו של עולם מה לילוד אשה בינינו. אמר להם לקבל התורה בא. אמרו לפניו חמדה שגנוזה לך תתקע״ד דורות קודם שנברא העולם אתה מבקש ליתנה לבשר ודם (תהלים ח ב-ה) מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו (שם) ה׳ אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים. אמר לו הקב״ה למשה החזר להם תשובה. אמר לפניו רבש״ע מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם. אמר ליה אחוז בכסא כבודי והחזר להם תשובה שנאמר (איוב כו ט) מאחז פני כסא פרשו עליו עננו וא״ר נחום מלמד שפירש שדי מזיו שכינתו ועננו עליו. אמר לפניו רבש״ע תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה (שמות כ ב) אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים. אמר להם למצרים ירדתם לפרעה השתעבדתם תורה למה תהא לכם. שוב מה כתיב בה לא יהיה לך אלהים אחרים בין ערלים אתם שרויים שעובדין (דף פט) עבודת כוכבים. שוב מה כתיב בה זכור את יום השבת לקדשו כלום אתם עושין מלאכה שאתם צריכין שבות. שוב מה כתיב בה לא תשא משא ומתן יש ביניכם. שוב מה כתיב בה כבד את אביך ואת אמך אב ואם יש לכם. שוב מה כתיב בה לא תרצח לא תנאף לא תגנוב קנאה יש ביניכם יצה״ר יש ביניכם. מיד הודו לו להקב״ה שנא׳ (תהלים ח י) ה׳ אדונינו מה אדיר שמך וגו׳ ואלו תנה הודך על השמים לא כתיב. מיד כל אחד ואחד נעשה לו אוהב ומסר לו דבר שנא׳ (שם סח יט) עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם בשכר שקראוך אדם לקחת מתנות. ואף מלאך המות מסר לו דבר שנא׳ (במדבר יז יג) ויתן את הקטרת ויכפר על העם ואומר (שם) ויעמוד בין המתים ובין החיים וגו׳ אי לאו דא״ל מנא הוה ידע:
(15) R. Joshua b. Levi said also : "When Moses ascended to heaven, the ministering angels said unto the Holy One, praised be He! 'Sovereign of the universe, what has one born of a woman to do among us?' 'He has come to receive the Torah,' was the Divine answer. 'What !' said they unto Him. 'Art Thou about to bestow upon frail man that cherished treasure which has been with Thee for nine hundred and seventy-four generations before the world was created? What is mortal man that Thou art mindful of him, and the son of the earth that Thou thus visiteth him? O God, our Lord, is not Thy name already sufficiently exalted in the earth ? Confer Thy glory upon the heavens! (Ps. 8, 2-5).' The Holy One, praised be He! then called upon Moses to refute their objection. Whereupon Moses thus pleaded, 'Sovereign of the universe, I fear lest they consume me with the fiery breath of their mouths.' Thereupon God told Moses to take hold of the throne of His Divine Majesty: as it is said (Job 26, 9.) He lays hold of the face of His throne and spreads His cloud over him. Concerning this R. Nachum said : 'This is intended to inform us that the Almighty spread the brightness of the Shechina, and beclouded Moses with encouragement.' Moses then said unto Him : 'Sovereign of the universe, what is written in the Torah which you are about to give me.' 'I am the Lord, thy God, who brought you forth out of Egypt' (Ex. 20, 2), was the reply. Moses then said to the angels: "Did you go to Egypt and serve Pharaoh? Of what use can the Torah be to you? Further, what else is written in it? Thou shalt not have other Gods before me (Ib. ib. 3). Are you living among nations who are worshipping idols [that you need this] ? Furthermore, what else is written in it? Remember the Sabbath and keep it holy (Ib. ib. 8). Are you doing any work that you need rest? Again what is written there? Honor thy father and thy mother (Ib. ib. 12). Have you a father and a mother ? And again, what is written in it? Thou shalt not murder, thou shall not commit adultery, thou, shalt not steal (Ib. ib. 13). Does jealousy exist among you ? Does an evil impulse exist among you ?' The angels at once confessed that the Holy One, praised be He ! was right, for it is written (Pr. 8, 10.) O Lord, how excellent is Thy name in all the earth, and no longer is written Confer Thy glory upon the heavens. Soon after this, every one of them became so befriended with Moses, that each of them disclosed to him some useful secrets, for it is said (Ib. 68, 19.) Thou hast ascended unto Heaven; thou captured the spoils; thou hast received gifts because they have contemptuously called thee, man, i.e., because they called you man hast thou taken presents as a reward. And even the Angel of Death revealed something to him, for it is written (Num. 17, 13) And he (Aaron) put on the incense and made atonement for the people, and it is said (Ib.) And he stood between the dead and the living. If the Angel of Death did not disclose this secret unto Moses, how did he know [so that he could tell Aaron that such a thing would stop the plague] ?"
(ג) לא יהיה לך אלהים אחרים אף על פי שתקבלו מלכותי, לא תעבוד זולתי כעובד לעבד המלך, על דרך את ה' היו יראים, ואת אלהיהם היו עובדים:
(ד) על פני שאין חולקין כבוד לעבדים במקום המלך, ואני בכל מקום על אופן אחד בשוה:
(3) לא יהיה לך אלוהים, even though you accepted My Kingdom, you must not at the same time also attribute divine qualities to any other servant of Mine. A violation of this commandment is cited in Kings II 17,33 (the subject being the Samarians, a people transplanted by the king of Assyria from Babylon, Chamass, etc., to where the ten tribes of the Northern Kingdom had lived before being exiled by the Assyrians under Tiglat Pilesser. These people are reported as “worshipping the G’d of Israel (as they now were within what they considered to be His domain.) But at the same time they also worshipped other deities. The priest sent by the king of Assyria to teach these Samarians the Jewish religion considered their worshipping the G’d of Israel as quite useless. He told them that unless they worshipped the G’d of Israel exclusively they would likely continue to suffer the incursions of lions, etc.
(4) על פני. It is intolerable to honour the servant in the presence of the Master. If that is so with masters and servants that are mortal, how much more so is it true of Eternal G’d and His underlings.
(ג) לא יהיה לך. לָמָּה נֶאֱמַר? לְפִי שֶׁנֶּ' לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ, אֵין לִי אֶלָּא שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה, הֶעָשׂוּי כְּבָר מִנַּיִן שֶׁלֹּא יְקַיֵּם? תַּ"לֹ לֹא יִהְיֶה לְךָ (שם):
(ד) אלהים אחרים. שֶׁאֵינָן אֱלוֹהוּת אֶלָּא אֲחֵרִים עֲשָׂאוּם אֱלֹהִים עֲלֵיהֶם, וְלֹא יִתָּכֵן לְפָרֵשׁ אֱלֹהִים אֲחֵרִים זוּלָתִי, שֶׁגְּנַאי כְּלַפֵּי מַעְלָה לִקְראוֹתָם אֱלוֹהוּת אֶצְלוֹ. דָּ"אַ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, שֶׁהֵם אֲחֵרִים לְעוֹבְדֵיהֶם – צוֹעֲקִים אֲלֵיהֶם וְאֵינָן עוֹנִין אוֹתָם, וְדוֹמֶה כְּאִלּוּ הוּא אַחֵר שֶׁאֵינוֹ מַכִּירוֹ מֵעוֹלָם:
(ה) על פני. כָּל זְמַן שֶׁאֲנִי קַיָּם, שֶׁלֹּא תֹאמַר לֹא נִצְטַוּוּ עַל עֲ"זָ אֶלָּא אוֹתוֹ הַדּוֹר (מכילתא):
(3) לא יהיה לך THERE SHALL NOT BE UNTO THEE [OTHER GODS] — Why is this said? Does not the preceding verse state: I — and no other — shall be thy God? But since it states immediately after this, “Thou shalt not make unto thee [any graven image etc.]” I might say that I have only a prohibition that one may not make such gods; whence could I know that one may not retain an idol that has already been made? Perhaps there is no such law! Therefore it states here: “there shall not be unto thee” (thou shalt not have other gods).
(4) אלהים אחרים OTHER GODS — which are not gods, but others have made them gods over themselves. It would not be correct to explain this to mean “gods other than Me”, for it would be blasphemy of the Most High God to term them gods together with Him (cf. Mekhilta). Another explanation of אלהים אחרים : they are so called because they are other (i. e. strange) to those who worship them; these cry to them but they do not answer them, and it is just as though it (the god) is another (a stranger) to him (to the worshipper), one who has never known him at all.
(5) על פני BEFORE ME — i. e. so long as I exist; and these apparently superfluous words are added in order that you may not say that no one received any command against idolatry except that generation which went forth from Egypt (Mekhilta).
(א) יבינו המשכילים כי המכוון בתורה אינו הודעת החכמות הטבעיות, ולא ניתנה התורה אלא להיישיר בני אדם בדרך צדקה ומשפט, ולקיים בלבם אמונת היחוד וההשגחה, כי לא לחכמים לבדם ניתנה תורה, אלא לכל העם; וכמו שענין ההשגחה והגמול לא נתבאר (ולא היה ראוי שיתבאר) בתורה בדרך פילוסופי, אבל דיברה תורה עליו כלשון בני אדם (וחרה אף ה' בכם, דברים ז' ד'; ויתעצב אל לבו, בראשית ו' ו' ורבות כאלה), כן עניין הבריאה איננו מסופר (ולא היה ראוי שיסופר) בתורה בדרך פילוסופי, וכמו שאמרו רז"ל (מדרש הגדול לבראשית א' א') להגיד כח מעשה בראשית לבשר ודם אי אפשר. לפיכך אין ראוי לתורני להוציא הכתובים ממשמעותם כדי להסכימם עם החכמות הטבעיות, גם אין ראוי לחוקר שיכחיש בתורה מן השמים, אם ימצא בסיפוריה דברים בלתי מסכימים עם המחקר הטבעי; אבל זה וזה ראוי להם, שיתבוננו בפנימיות לבב בני אדם, ובדרכי החכמה שהטבע נוהג בהם בדברו בלבו של כל אחד ואחד, לנער על פי דרכו, ולבחור בדרך אחר, ולזקן בדרך אחר, ולחזק בדרך מיוחד, ולחלש בדרך מיוחד, ולעשיר בדרך אחד, ולעני בדרך אחר, וכן לכל כיתות בני אדם הטבע מדבר בלבם בדרך פרטי הראוי לאנשי הכת ההיא, ולא יגלה הטבע לשום אחת מהכיתות האמת ערומה בלא מסוה ובלא לבוש; כן נותן התורה ית' (כי האל אשר ברא את הטבע והאל אשר נתן לנו את התורה, אל אחד הוא) בדברו עם בני אדם הוצרך לדבר כפי מדרגתם ולא כפי מדרגתו ית'. והנה רצה ה' להודיע לבני אדם אחדות העולם ואחדות המין האנושי; כי הטעות בשני הענינים האלה גרמה בימי קדם רעות גדולות, כי מהעדר ידיעת אחדות העולם נמשך, שהיו בני אדם מאמינים מציאות אלהים פרטיים בעלי חסרון ומידות גרועות, והיו עושים מעשים רעים כדי להיות לרצון לפניהם (עיין מה שכתבתי בפרשת יתרו (שמות כ' ג') בפסוק לא יהיה לך), ומהעדר ידיעת אחדות המין האנושי נמשך, שהיו בני אומה אחת שונאים ומואסים בני אומה אחרת, והיו נוהגים עמהם בכח הזרוע, ולא במשפט ובצדקה; ושני העיקרים האלה (אחדות העולם ואחדות המין האנושי) הם המכוון הכללי בסיפור מעשה בראשית, ופרטי הספר כוללים עוד כוונות אחרות כאשר יתבאר.
(1) The enlightened ones will understand that the intent of the Torah is not to inform about the natural sciences; and that the Torah was not given except to straighten the ways of man to righteousness and justice, and to establish in their hearts the belief in [His] unity and providence, since the Torah was not only given to sages but [rather] to the whole people. And just like the matter of providence and reward is not explained (and it would not have been fitting that it be explained) in a philosophical manner, but the Torah [rather] spoke about it like the language of [ordinary] people ([as in] "the anger of the Lord will flare against you" [Deuteronomy 7:4]; "and it grieved His heart [Genesis 6:6]; and there are many [other examples] like this); so too, the matter of creation is not told (and it is not fitting that it would be told) in the Torah in a philosophical manner. And it is as the Rabbis, of blessed memory, have stated (Midrash HaGadol, Genesis 1:1), "To tell the power of the story of creation to flesh and blood is not possible." Hence it is not fitting for the follower of Torah to uproot the verses from their understanding in order to make them agree with the natural sciences. It is also not fitting for the scientist to deny that the Torah is divine (min hashamayim) if he finds things in its stories that don't agree with natural science. But it is fitting for this one and that one, that they contemplate the inner workings of human hearts and the ways of wisdom that is used by nature in speaking to the heart of every individual: to the youth according to his manner and to the young man in a different manner and to the old man in a different manner [still]; to the strong in a particular manner and to the weak in a particular manner; to the rich man in one manner and to the poor man in another manner; and so [too] with all groups of men, nature speaks to their hearts in a specific way that is fitting to the people of that group. And nature does not reveal the pristine truth - without any mask or cover - to any one of these groups. And so [too] the Giver of the Torah, may He be blessed, (since the God that created nature and the God that gave us the Torah is one God.) in his speaking with people was required to speak according to their levels, and not according to His level, may He be blessed. And behold, God wanted to inform people of the unity of the [universe] and the unity of mankind; since error in both of these matters caused great evils in ancient times: from the lack of awareness of the unity of the [universe], it came out that people would believe in the existence of specific gods, with defects and inferior character traits; and they would do evil acts in order to please [these gods] (see what I have written in Parshat Yitro on the verse, "There shall not be for you" [Exodus 20:3]). And from the lack of awareness of the unity of mankind, it came out that the people of one nation would hate and revile the people of another nation and they would act towards them with the force of arms, and not with justice and righteousness. And these two fundamental principles (the unity of the [universe] and the unity of mankind) are the main point of the stories of the creation saga; and details of the book also include other intentions, as will be explained.
(ו) וִידִיעַת דָּבָר זֶה מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ-ב) "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ". וְכָל הַמַּעֲלֶה עַל דַּעְתּוֹ שֶׁיֵּשׁ שָׁם אֱלוֹהַּ אַחֵר חוּץ מִזֶּה. עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ-ג) "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי". וְכוֹפֵר בָּעִקָּר שֶׁזֶּהוּ הָעִקָּר הַגָּדוֹל שֶׁהַכּל תָּלוּי בּוֹ:
(6) The knowledge of this matter is a positive commandment, as it says, "I am the Lord your God" (Ex. 20:2). And anyone who brings upon his mind that there may be another god beside Him violates a negative commandment, as it says, "You shall not have other gods before Me" (Ex. 20:3). And this [thought] is complete heresy. For this [knowledge of God] is the greatest principle upon which everything else depends.
(ג) לא יהיה לך וגו'. פירוש לצד שקדם לצוות על אמונתו יתברך והוא דבר שעיקרו בלב לזה אמר כי כמו כן יצטרך להרחיק מלבו אלהות הזולת הגם שלא יוציאנו בשפתיו, והוא שדקדק לומר בתיבת לך פירוש אפילו במחשבתך, וכפי זה מצינו אזהרה למחשבת עבודה זרה שאמרו ז''ל (קידושין ל''ט:) בפסוק (יחזקאל י''ד) למען תפוש וגו' שה' מעניש על מחשבת עבודה זרה ואמרו ז''ל (זכחים קו:) אין עונש בלא אזהרה, הרי לך אזהרתו:
עוד ירצה לומר כי כל עבודה זרה שבעולם אין פעולת העובד פועלת הדרגה בנעבד לעשותו אלהים כאשר תעשנה פעולת איש ישראל כי נותן כח גדול בבחינת הרע וכופה חם ושלום בחינה המעולה לפני בחינת הרע רחמנא ליצלן, והוא אומרו לא יהיה לך אלהים פי' הויה שלך תעשנו אלהים:
עוד ירצה כי באמצעות העובד הוא ממציא הויה אחת שהיא אלהים מה שלא היה כן קודם:
עוד ירצה לומר כי אל זר אשר יעשה האדם זולתו יתברך הוא השופט נקמה מעובדהו על דרך אומרו (ירמי' ב') תיסרך רעתך:
עוד ירצה כי בעשותו אל זולתו יתברך מהנמנע שיהיה לו אחד והגם שהוא לא ירצה לעבוד אלא לאחד. יתחייב לעשות רבים כי אין אחד, והוא אומרו לא יהיה לשון יחיד וגמר אומר אלהים אחרים. או ירצה לומר כי כשיתחיל לעבוד אחד לסוף יעבוד רבים. וצא ולמד מדברי נביאי ישראל (סנהדרין ק''ב:) ריבוי האלוהות שהיו ישראל עובדים בארץ בעונות. ואומרו על פני יתבאר על פי מה שכתב רמב''ם בפ''ט מה' יסודי התורה כי יאמן נביא בדבריו אם יאמר לעבור על מצוה אחת ממצות התורה לפי שעה על פי ה', ודוקא בשאר מצות חוץ מעבודה זרה שאפילו לפי שעה הרי זה נביא שקר ובן מות הוא, וזה הוא אומרו.
על פני פירוש בכל פרטי הזמנים, כי כבר הקדים הודעתו יתברך בהזכרת שמו כי הוא היה והווה ויהיה באין הפסק, ומעתה הרי זה הכניס בכלל האיסור כל הימים והשעות והרגעים שכולם בכלל איסור לא יהיה:
עוד ירצה באומרו על פני רמז לשלול טענת כת הטועים שעושים עבודה זרה לאמצעי לטענת שלילות המצאו חם ושלום, לזה אמר על פני פירוש כל הווה בעולם הוא על פני כי עיני ה' משוטטים בכל הארץ:
עוד ירצה לתת טעם לאזהרתו כי כפי שכל אנושי ירחיק הדבר מטעם כי כל עובד אינו עובד אלא לאחד ממשמשיו יתברך ואדרבה מגדולת העבד גדולת האדון נודעת ואם כן העובד לשמש ולירח הרי זה עובד עבדיו ומשמשיו יתברך ולמה יקפיד ה' על הדבר, לזה אמר על פני פירוש לסיבה שאני מתכעס על הדבר שמשימים אל ללא אל, ותיבת פני לשון כעס על דרך אומרו (לקמן ל''ג י''ד) פני ילכו וגו', וכמו שאמר לבסוף כי אנכי וגו' אל קנא:
עוד ירצה על פני על סיבת פני לבל תהיו נמנעים מהביט אל האלהים, כי אין לך עונג בעולם כראות פני ה' בעולם הנשמות כי הוא זה תכלית המקווה, והזהירם ה' לבל יסבבו מניעת עצמם מהשגה זו:
עוד ירצה על דרך אומרו (דברים כח י) וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך, ומעתה כשעובד אלהים אחרים הנה הוא משרה בחינת הרע על הפנים אשר שם קנתה הקדושה מקומה:
"Do not have any other gods before Me." Having first commanded us to demonstrate faith in God, something which is basically a matter of the heart, God adds that it is also important to divest oneself of idolatrous thoughts, even if one does not verbalise them. God added the word "to you" to include the command that one must not even think such thoughts to oneself...
(ג) אחרים רבי אליעזר אומר לפי שהם אחרים בכל יום, שאם היה של זהב ונצרך עושהו של כסף, של כסף עושהו של נחשת, של נחשת עושהו של ברזל של ברזל עושהו של עץ לכך נקראו אלהים אחרים
Rabbi Eliezer says, They are "other" gods because, whatever substance they are made of, if necessary then can always be made of some "other" substance.
(ד) אל תפנו אל האלילים באר שכאשר הזהיר ואמר לא תעשה לך פסל (שמות כ, ד) לא בלבד אסר לקבלם עליו לאלהים אבל אסר אפילו לכבדם ולעשות מסכה בשעות ידועות להשיג בה הצלחות קנינים מדומים וזולתם:
(4) When the Torah now continues with the second of the Ten Commandments by warning us אל תפנו אל אלילים, the Torah elaborates that it is not only forbidden to make oneself such deities in order to worship them, etc., but that it is equally prohibited to display respect for such deities worshipped by other peoples as their gods. Nothing is to be done which would indicate that one invokes the supposed “power” of such deities to further one’s personal interest and concerns.
(ה) לשנאי. כְּתַרְגּוּמוֹ, כְּשֶׁאוֹחֲזִין מַעֲשֵׂה אֲבוֹתֵיהֶם בִּידֵיהֶם; וְנוֹצֵר חֶסֶד שֶׁאָדָם עוֹשֶׂה, לְשַׁלֵּם שָׂכָר עַד לְאַלְפַּיִם דוֹר; נִמְצֵאת מִדָּה טוֹבָה יְתֵרָה עַל מִדַּת פּוּרְעָנוּת אַחַת עַל חֲמֵשׁ מֵאוֹת, שֶׁזּוּ לְאַרְבָּעָה דּוֹרוֹת וְזוּ לְאַלָפִּיִם (תוספתא סוטה ד'):
(5) לשנאי OF THEM THAT HATE ME — This must be explained in the same sense as the Targum takes it: when they retain in their hands (follow the example of) the evil doings of their ancestors (Sanhedrin 27b); and He keeps (stores up) the mercy which a person does to give a reward for it to the thousand generations of that person’s descendants. It follows, therefore, that the measure of good (reward) is greater than the measure of punishment in the proportion of one to five hundred, for the former is threatened only to four generations whilst the latter is bestowed upon thousands (two thousands at least) (Tosefta Sota 4; see Rashi on Exodus 34:7).
(כב) (כב) אמר החבר: בשאלות האלה ובדומות להן ראוי לנו לחקר וכן עלינו לדון על משפטי האלוה בבני אדם ועל הכלל שכלל בזה הנביא באמרו פקד עון אבת על בנים לשונאיו ועשה חסד לאלפים לאהביו ולשמרי מצותיו ועל היות כל ענש שקול כנגד כל עוון כמו שהזכר במקרא ובדברי החכמים ועל עוונות שהתשובה מכפרת עליהם ועל שאינה מכפרת ועל תנאי התשובה ועל היסורים הבאים על האדם כנסיון וכמבחן ועל שבאים עליו כפקידה על חטא שחטא מהם על דרך הענש בעולם הזה ומהם על דרך הענש בעולם הבא ומהם בגלל חטאי האבות וכן על הטובות שאדם זוכה להן בזכות מעשים טובים שעשה או בזכות אבות ועל שבאות לו כנסיון וכמבחן ולסוף על השאלה מה יהיה דין האדם בהתקבץ כל אלה יחד או בהתקבץ תנאים אחרים שהתרת קשייהם קשה עוד יותר אחרי החקירה המדקדקת תתגלינה רב הסבות של צדיק ורע לו רשע וטוב לו ומה שלא יתגלה יש להשען בו על ידיעת האלוה ית' וצדקו וטוב לאדם להודות כי הוא בער לא יבין גם את הסבות הנגלות ואת הנסתרות על אחת כמה וכמה וכשאדם מגיע בעיונו אל העצם הראשון ואל התארים שיתכן ליחס לו יתרחק מן החקירה באלה בהכירו כי מסך אור המסנור את הראיה מסתיר אותם אכן השגת העצם הראשון נמנעת מאתנו מחמת קצר ראית עינינו ומתוך חלשת ראיתנו הפנימית לא מפני שהוא נסתר או פגום כי אצל בעלי הראיה הנבואית עצם זה הוא מלא אור בהיר ונגלה במדה כזאת שאין הם מרגישים בצרך להביא עליו ראיה ואלו אנחנו המדרגה העליונה האפשרית לנו בהשגת אמתתו של העצם הראשון היא שנכיר בתוך הדברים הטבעיים את שאין לו סבה טבעית וניחס זאת אל כח שאינו גשמי כי אם אלוהי מעין זה אומר גלינוס על הכח המציר הכח הזה החשוב בעיניו משאר כל הכחות אינו בא לדעתו מצד מזיגת היסודות כי אם מצד ענין אלוהי על הכח האלוהי אנו עומדים גם מתוך הסתכלותנו במעשה הנסים שבו עצמים מסימים נהפכים לאחרים וכל מנהגי הטבע משתנים ובלא כל תחבולה קודמת נבראים דברים שלא היו עד עתה במציאות וזהו ההבדל בין המופתים שנעשו על ידי משה ע"ה ובין מעשה החרטמים בלטיהם אלו בדקו בני אדם אחרי החרטמים היו מוצאים את התחבולה בה השתמשו הללו כמו שאמר ירמיהו הבל המה מעשה תעתעים וגו' זאת אומרת אם תבדקו אחרי מעשיהם תראו כי מאפס הם כסחורה המזיפת אולם הדבר האלוהי כל אשר תבדק אחריו תמצאהו כזהב הטהור ומשהגענו בהכרת המציאות למדרגה זו אנו אומרים יש בלא ספק דבר לא גשמי המנהיג את כל הדברים הגשמיים אולם שכלנו אין בכחו לחקר במהותו עלינו להסתפק בהסתכלות במעשיו ולותר על תאור עצמותו כי אלו יכלנו להשיג את אמתתו היה זה מעיד על חסרון שלמות בו ואל נשים לב אל דבריהם של הפילוסופים המחלקים את העולם האלוהי למדרגות אחדות אצלנו כלן מדרגה אלוהית אחת הנגלית לנו ברגע שאנו עוזבים את תחום הגשמי אין אפוא מנהיג לדברים הגשמיים כי אם האלוה לבדו ומה שהביא את הפילוסופים אל השערת רבוי האלוהות הוא דבר התבוננותם בתנועות הגלגלים שספרון ומצאון למעלה מארבעים ולכן חשבו כי לכל אחת מן התנועות הללו סבה שונה מזו שלחברתה ושוב הם באו לידי המסקנה כי התנועות האלה לא הכרחיות ולא טבעיות הן כי אם מעם רצון חפשי באו ומזה נתחיב להם כי כל אחת מהן נובעת מנפש וכי כל נפש מקורה בשכל ושכל זה הוא מלאך נבדל מן החמר ולשכלים ההם קראו אלים מלאכים סבות שניות ועוד והמדרגה האחרונה שבהם והקרובה ביותר אלינו היא השכל הפועל שלפי סברתם הוא המנהיג את העולם התחתון הזה ממנו בא השכל ההיולי ואחריו הנפש ואחריה הטבע ואחריו הכחות הטבעיים והחיוניים ובהללו כח כל אבר ואבר אולם כל אלה אינם כי אם דקיות המועליות רק לחדוד השכל לא להכרת האמת והנפתה לכך סופו יוצא למינות ואל תשים לב אל הראיה שהביאו הקראים מן הצווי שצוה דוד ע"ה לבנו ואתה שלמה בני דע את אלהי אביך ועבדהו שמזה בקשו להוכיח כי קדם כל צריך אדם לדעת את אמתת האלוה ורק אחרי כן יתחיב בעבודת האלוה האמת היא שדוד לא צוה את בנו כי אם לסמך על קבלת אבותיו ואבות אבותיו להאמין באלהי אברהם ואלהי יצחק ואלהי יעקב אשר השגיח על האבות בכל עת וקים הבטחותיו להם בהרבותו את זרעם ובהנחילו אותם את ארץ ישראל ובהשרותו שכינתו בתוכם ובהשפיעו עליהם כמה טובות אחרות והוא הדבר בנוגע למאמר אלהים אשר לא ידעתם שאין הכונה בזה לידיעה באמתתם כי אם אשר לא ראיתם מהם לא טוב ולא רע אם כן אל תיחלו מהם דבר ואל תיראו מפניהם
(22) 21. This and similar subjects afford proper points for research, comprising as they do the character of the divine decrees concerning man, as intimated in the prophetic words: 'He visits the sin of the fathers on the children . . . of his enemies . . . and showing mercy unto thousands of them that love Him and keep His commandments' (Exodus 20:5, sq.). This means that every iniquity is remembered till the time of punishment comes, as laid down in the Tōrāh and the teachings of the Sages; that some punishments can be warded off by repentance, and some not. It further includes the conditions of repentance, the trials, tribulations, and punishments for past transgressions winch visit man as retaliation in this world, or the next, or for paternal transgressions, and, finally, the good fortune which we enjoy as a reward for former pious actions, or the 'merit of the fathers,' or which are sent to try us. These points of view are complicated by others and deeper ones, and there remains some doubt whether an examination will disclose the majority of causes of the misfortune of the just and the prosperity of the wicked. That which we cannot discover may be confidently left to God's omniscience and justice, and man must admit that he does not know the reasons, although they may lie on the surface, and still less can be known those which are really hidden. If man's contemplations lead him to the Prime Being and to the necessary attributes, he withdraws from it, because he sees a curtain of light which blinds the eye. We are debarred from perceiving it on account of our defective sight and narrow minds, but not because it is hidden or faulty. To those endowed with prophetic vision it appears too bright and resplendent to require any other proof. The culminating point of our appreciation of His nature is that we are able to distinguish supernatural causes in natural occurrences. This we ascribe to a non-corporeal and divine power, just as Galen, speaking of the forming power, places it above all other forces. In his opinion it did not arise out of certain combinations, but miraculously, by command of God, and we see substances changed, the course of nature altered, and new things produced without craft. This is the difference between the work of Moses and that of the magicians whose secret art was open to discovery, just as Jeremiah says: 'They are vanity, the work of errors' (Jeremiah 10:15). He means to say that when they are closely examined they appear vain as any contemptible thing. The Divine Influence, however, if investigated, appears as pure gold. If we have reached this degree, we say, that there is surely an incorporeal being which guides all corporeal substances, but which our mind is inadequate to examine. We therefore dwell on His works, but refrain from describing His nature. For if we were able to grasp it, this were a defect in Him. We take, however, no heed of the words of philosophers who divide the divine world into various degrees. As soon as we are free from our bodies there is for us only one divine degree. It is God alone who controls everything corporeal. The reason why philosophers adopted many gods is to be found in their investigations of the movements of the spheres, of which they counted more than forty. They found for every movement a separate cause, from which they concluded that these movements were independent rather than necessary or natural. Each movement, therefore, originated with a soul. Every soul has intellect, and this intellect is an angel severed from material substance. They called these intellects, or angels, or secondary causes and other names. The nethermost degree, nearest to us, is the Active Intelligence, of which they taught that it guided the nether world. The next is the Hylic Intellect, then comes the soul, nature, the natural and animal forces, and the faculties of each [human] organ. All these, however, are subtleties, and pleasant for investigation. He who is deceived by them is in any case a heretic. Leave also alone the argument of the Karaites, taken from David's last will to his son: 'And thou, Solomon, my son, know thou the God of thy father, and serve Him' (I Chronicles 28:9). They conclude from this verse that a complete knowledge of God must precede His worship. As a matter of fact, David reminded his son to imitate his father and ancestors in their belief in the God of Abraham, Isaac and Jacob, whose solicitude was with them, and who fulfilled His promises in multiplying their descendants, gave them Palestine, and caused His Shekhinah to dwell among them. It is also written: 'Gods which ye did not know,' but this does not allude to the real truth, but those objects from which neither good nor evil can issue, and deserve neither confidence nor fear.
(ג) וכל אשר הושגה פעולה מפעולותיו תואר הוא ית' בתואר אשר יבוא ממנו הפועל ההוא ונקרא בשם הנגזר מן הפועל ההוא. והמשל בו - כי כשהושגה דקות הנהגתו בהוות עובר בעל החיים והמציא כוחות בו ובמי שיגדלהו אחר לידתו שימנעוהו מן המות ומן האבדון וישמרוהו מכל הזק ויועילוהו בשימושיו ההכרחיים - וכיוצא בפעולה הזאת ממנו לא תבוא אלא אחר הפעלות והמית רחמים והוא ענין הרחמנות - נאמר עליו ית' 'רחום'; כמו שנאמר "כרחם אב על בנים" - ואמר "וחמלתי עליהם כאשר יחמול איש על בנו" - ולא שהוא ית' יפעל ויהמו רחמיו אלא כפועל ההוא אשר יבוא מן האב על הבן אשר הוא נמשך לחמלה ורחמנות והפעלות גמור יבוא ממנו ית' בחוק חסידיו לא להפעלות ולא לשינוי. וכמו שאנחנו כשניתן דבר למי שאין לו חוק עלינו יקרא זה בלשוננו 'חנינה' כמו שאמר "חנונו אותם" "אשר חנן אלוקים "כי חנני אלוקים" - וזה הרבה - והוא ית' ימציא וינהיג מי שאין לו חוק עליו להמציאו והנהיגו - ולזה נקרא 'חנון'. וכן נמצא בפעולותיו הבאות בבני אדם ממכות גדולות ירדו בקצת אישים להמיתם או ענין כולל ממית משפחות או אקלימים יכלו הבן ובן הבן ולא יניחו לו מקום זרע ולא נודל - כהשקע מקומות וכרעש וכזועות הממיתות וכתנועת עם על אחרים לאבדם בסיף ולמחות זכרם - והרבה מאלה הפעולות אשר לא יבואו מאחד ממנו לאחר אלא מכעס גדול או קנאה עצומה או בקשת גאולת דם - ונקרא לפי אלו הפעולות "קנוא ונוקם ונוטר ובעל חמה" - רצונו לומר כי הפעולות אשר כיוצא בם יבואו ממנו מתכונה נפשית - והיא הקנאה או בקשת גדולת הדם או הנקמה או הכעס - יבואו ממנו ית' לפי התחיב הנענשים לא מהיפעלות בשום פנים - יתעלה מכל חסרון! וכן הפעולות כולם הם פעולות דומות לפעולות הבאות מבני אדם מהפעלויות ותכונות נפשיות והם באות מאתו ית' לא מענין מוסף על עצמו כלל: וצריך למנהיג המדינה כשיהיה נביא שיתדמה באלו התארים ויבואו מאתו אלו הפעולות כשיעור וכפי הדין לא לרדיפת ההפעלות לבד ולא ישלח רסן הכעס ולא יחזק מדות ההפעלויות בו (כי כל הפעלות - רע) אבל ישמר מהם כפי כח האדם. ויהיה בקצת הפעמים ולקצת האנשים 'רחום וחנון' ולא לענין הרחמנות והחמלה לבד אלא כפי מה שיהיה ראוי. ויהיה בקצת הפעמים ולקצת האנשים 'נוטר ונוקם ובעל חמה' כפי התחיבם לא לענין הכעס לבד; עד שיצוה בשרפת איש והוא בלתי כועס ולא קוצף עליו ולא מואס בו אבל כפי מה שיראהו מהתחיבו ויביט מה שתביא הפעולה הזאת מן התועלת העצומה בעם רב: הלא תסתכל בכתובי ה'תורה' כאשר צוה לאבד 'שבעה עממים' ואמר "לא תחיה כל נשמה" סמך לו מיד "למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבותם אשר עשו לאלוקיהם וחטאתם ליי אלוקיכם" - יאמר לא תחשוב שזו - אכזריות או בקשת גאולת דם אבל הוא פועל שיגזור אותו הדעת האנושי שיוסר כל מי שיטה מדרך האמת ויורחקו המונעים כולם אשר ימנעו מן השלמות אשר הוא השגתו ית': ועם זה כולו צריך שיהיו פעולות הרחמנות והמחילה והחמלה והחנינה באות ממנהיג המדינה יותר הרבה מפעולות העונש. שאלו ה'שלוש עשרה מדות' כולם 'מדות רחמים' בלתי אחת והיא "פוקד עון אבות על בנים" כי אמרו "נקה לא ינקה" - ענינו ושרש לא ישרש כאמרו "ונקתה לארץ תשב": ודע כי אמרו 'פוקד עון אבות על בנים' - אמנם חטא בחטא של 'עבודה זרה' לבד לא בחטא אחר. והראיה על זה אמרו ב'עשרת הדברות' "על שלשים ועל רבעים לשונאיו" - ולא יקרא 'שונא' אלא 'עובד עבודה זרה' לבד "כי כל תועבת יי אשר שנא". ואמנם הספיק לו 'רבעים' כי תכלית מה שאפשר לו לאדם לראות מזרעו - הוא 'דור רביעי'. וכשיהרגו אנשי המדינה 'עובדי עבודה זרה' יהרג הזקן ההוא ה'עובד' ובן בן בנו שהוא הולד הרביעי; וכאילו סיפר שמכלל מצוותיו ית' - שהם מכלל פעולותיו בלא ספק - שיהרג זרע 'עובדי עבודה זרה' אף על פי שהם קטנים בתוך אבותם ואבות אבותם. וזאת המצוה מצאנוה נמשכך ב'תורה' בכל מקום כמו שצותה ב'עיר הנדחת' "החרם אותה ואת כל אשר בה" - כל זה למחות הרושם ההוא המביא להפסד הגדול כמו שבארנו:
(3) Whenever any one of His actions is perceived by us, we ascribe to God that emotion which is the source of the act when performed by ourselves, and call Him by an epithet which is formed from the verb expressing that emotion. We see, e.g., how well He provides for the life of the embryo of living beings; how He endows with certain faculties both the embryo itself and those who have to rear it after its birth, in order that it may be protected from death and destruction, guarded against all harm, and assisted in the performance of all that is required [for its development]. Similar acts, when performed by us, are due to a certain emotion and tenderness called mercy and pity. God is, therefore, said to be merciful: e.g., "Like as a father is merciful to his children, so the Lord is merciful to them that fear Him" (Ps. 103:13); "And I will spare them, as a man spareth (yaḥamol) his own son that serveth him" (Mal. 3:17). Such instances do not imply that God is influenced by a feeling of mercy, but that acts similar to those which a father performs for his son, out of pity, mercy and real affection, emanate from God solely for the benefit of His pious men, and are by no means the result of any impression or change--[produced in God].--When we give something to a person who has no claim upon us, we perform an act of grace; e.g., "Grant them graciously unto us" (Judges 21:22). [The same term is used in reference to God, e.g.] "which God hath graciously given" (Gen. 33:5); "Because God hath dealt graciously with me" (ib. 11). Instances of this kind are numerous. God creates and guides beings who have no claim upon Him to be created and guided by Him; He is therefore called gracious (ḥannun)--His actions towards mankind also include great calamities, which overtake individuals and bring death to them, or affect whole families and even entire regions, spread death, destroy generation after generation, and spare nothing whatsoever. Hence there occur inundations, earthquakes, destructive storms, expeditions of one nation against the other for the sake of destroying it with the sword and blotting out its memory, and many other evils of the same kind. Whenever such evils are caused by us to any person, they originate in great anger, violent jealousy, or a desire for revenge. God is therefore called, because of these acts, "jealous," "revengeful," "wrathful," and "keeping anger" (Nah. 1:2) that is to say, He performs acts similar to those which, when performed by us, originate in certain psychical dispositions, in jealousy, desire for retaliation, revenge, or anger: they are in accordance with the guilt of those who are to be punished, and not the result of any emotion: for He is above all defect! The same is the case with all divine acts: though resembling those acts which emanate from our passions and psychical dispositions, they are not due to anything superadded to His essence.--The governor of a country, if he is a prophet, should conform to these attributes. Acts [of punishment] must be performed by him moderately and in accordance with justice, not merely as an outlet of his passion. He must not let loose his anger, nor allow his passion to overcome him: for all passions are bad, and they must be guarded against as far as it lies in man's power. At times and towards some persons he must be merciful and gracious, not only from motives of mercy and compassion, but according to their merits: at other times and towards other persons he must evince anger, revenge, and wrath in proportion to their guilt, but not from motives of passion. He must be able to condemn a person to death by fire without anger, passion, or loathing against him, and must exclusively be guided by what he perceives of the guilt of the person, and by a sense of the great benefit which a large number will derive from such a sentence. You have, no doubt, noticed in the Torah how the commandment to annihilate the seven nations, and "to save alive nothing that breatheth" (Deut. 20:16) is followed immediately by the words, "That they teach you not to do after all their abominations, which they have done unto their gods: so should you sin against the Lord your God" (ib. 18); that is to say, you shall not think that this commandment implies an act of cruelty or of retaliation; it is an act demanded by the tendency of man to remove everything that might turn him away from the right path, and to clear away all obstacles in the road to perfection, that is, to the knowledge of God. Nevertheless, acts of mercy, pardon, pity, and grace should more frequently be performed by the governor of a country than acts of punishment; seeing that all the thirteen middoth of God are attributes of mercy with only one exception, namely, "visiting the iniquity of the fathers upon the children" (Exod. 34:7); for the meaning of the preceding attribute (in the original ve-nakkeh lo yenakkeh) is "and he will not utterly destroy"; (and not "He will by no means clear the guilty"); comp. "And she will be utterly destroyed (ve-nikketah), she shall sit upon the ground" (Isa. 3:26). When it is said that God is visiting the iniquity of the fathers upon the children, this refers exclusively to the sin of idolatry, and to no other sin. That this is the case may be inferred from what is said in the ten commandments, "upon the third and fourth generation of my enemies" (Exod. 20:5), none except idolaters being called "enemy"; comp. also "every abomination to the Lord, which he hateth" (Deut. 12:31). It was, however, considered sufficient to extend the punishment to the fourth generation, because the fourth generation is the utmost a man can see of his posterity; and when, therefore, the idolaters of a place are destroyed, the old man worshipping idols is killed, his son, his grandson, and his great-grandson, that is, the fourth generation. By the mention of this attribute we are, as it were, told that His commandments, undoubtedly in harmony with His acts, include the death even of the little children of idolaters because of the sin of their fathers and grandfathers. This principle we find frequently applied in the Law, as, e.g., we read concerning the city that has been led astray to idolatry, "destroy it utterly, and all that is therein" (Deut. 13:15). All this has been ordained in order that every vestige of that which would lead to great injury should he blotted out, as we have explained.
(7) Thou shalt not take the name of the LORD thy God in vain; for the LORD will not hold him guiltless that taketh His name in vain.
(ז) לשוא. חִנָּם, לַהֶבֶל, וְאֵיזֶהוּ שְׁבוּעַת שָוְא? נִשְׁבַּע לְשַׁנּוֹת אֶת הַיָּדוּעַ – עַל עַמּוּד שֶׁל אֶבֶן שֶׁהוּא שֶׁל זָהָב (שבועות כ"ט):
(7) לשוא IN VAIN — for no valid reason, idly. What is a שבועת שוא, an oath taken for no valid reason? If one takes an oath declaring something, the nature of which is evident, to be different from what it is: e. g., swearing about a stone pillar that it is of gold (Shevuot 29a).
(ז) לא תשא וגו' - כל זה מכבודו של הקב"ה וגם שמירת שבת שאחריו. וגם כיבוד אב ואם שהוקש כבודם לכבוד של מקום, כדכתיב: כבד את ה' מהונך.
(7) לא תשא, both this commandment, as well as the two following deal with the honour due to G’d. We know that the commandment to honour parents is also almost on the same par as honouring G’d, as in Proverbs 3,9 the verse to honour G’d is introduced with the same word כבד as is the Torah’s instructions to honour one’s parents.
(undefined) Rabbi Zeyrah tries to prove the point from the third command-ment not to swear a false oath (Exodus 20,7). He reasons that if that verse were to prohibit perjury, the Torah had already written "do not swear falsely in My name!" (Leviticus 19,12). The meaning of the verse in Exodus then must be that a person should not seek to assume office involving authority over people, unless he is fit for such a position. [The commentary is obviously based on the expression תשא, meaning "to elevate," in this case to elevate oneself, לשוא, inappropriately, vaingloriously. Ed.]
(ז) לשוא לשקר, כי אין ספק שתחול באופן זה אלת השבועה על הנשבע: כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא. להבל ובלתי צורך, כי אף על פי שישבע על האמת לא ינקה ה' אותו מאלת השבועה, כל שכן כשישבע לשקר, כי אין כבודו שישא האדם את שמו, זולתי לקיים איזה אמת אשר לא יקויים בלעדיו. אמנם השבועה בשמו כשתהיה לשקר, שאומר הנשבע זה אמת, כמו שהאל יתברך אמת, הנה הוא כופר ומחלל את שמו, כאומר שאין האל יתברך אמת, כאמרו ולא תשבעו בשמי לשקר, וחללת את שם אלקיך:
(7) לשוא, committing perjury thereby; without doubt this oath will backfire on the one uttering it; כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא, for having used His holy name to utterly no purpose. Even if the person swearing such an oath had spoken the truth he will not be free from this sin, how much more so if someone used G’d’s name to swear falsely. It is not compatible with G’d’s honour and dignity that man use His Holy name for his own ends. The only time such an oath is permissible, or in some instances even mandatory, is when it is impossible to arrive at the truth by any other means there being no witnesses to the matter under dispute. As far as swearing a false oath, i.e. perjuring oneself is concerned, the Torah has a separate commandment in Leviticus 19,12 spelling this out. ולא תשבעו בשמי לשקר, “and you must not swear an oath in My name when that oath is a lie.”
(ז) לא תשא את שם ה' אלהיך. שם הוא כמו זכר. והוא מושך להיות סי' לנקרא. רק ימצא זכר בלשון הקדש פעם בלב ופעם בפה. רק השם הוא נשוא בפה. וכן מצאנו שאמר דוד ובל אשא את שמותם על שפתי. והנה טעם לזכור השם כי כאשר הוא השם אמת כן יהי' דברו אמת. והנה אם לא יקיים דברו כאלו מכחיש את השם. ומנהג אנשי מצרים עד היום אם ישבע אדם בראש המלך ולא יקיים את דברו הוא בן מות. ואלו נתן כופר משקלו זהב לא יחיה בעבור כי הוא בוזה את המלך בפרהסיא. אם כן למלך ב''ו כך כמה אלף אלפי פעמים חייב אדם להשמר שלא תכשילהו לשונו לתת את פיו לחטיא את בשרו לזכרו לשוא. והנה ראינו בעבור שנשבעו בנ''י ברבים על דבר פלגש בגבעה. ושם היה פינחם הכהן. ומצאנו שנהרגו העוברים על השבועה. וכן אנשי יבש גלעד. אנשים ונשים וטף. וכן לא יעשה אפילו במחללי שבת. וגם ראינו שבקש שאול להרוג יהונתן בנו והוא לא שמע השבועה. וראינו שהביא השם רעב לארץ בעבור שאול וביתו שעברו על שבועת הנשיאים שנשבעו לגבעונים. וכאשר נהרגו בית הדמים. אז ויעתר ה' לארץ. ושלמה אמר לשמעי הלא השבעתיך בה'. והכלל לא מצאנו בעשרת הדברים שכתוב שם שכר טוב מפורש רק בכבוד אב ואם. ולא עונש מפורש רק בע''ז ובנשיאות השם לשוא. ורבים חושבים כי הנושא השם לשוא לא עשה עבירה גדולה. ואני אראה להם כי היא קשה מכל הלאוין הבאים אחריו. כי הרוצח והנואף שהם עבירות קשות לא יוכל כל עת לרצוח ולנאוף כי יפחד. ואשר הרגיל עצמו להשבע לשוא ישבע ביום אחד שבועות אין מספר. וכל כך הוא רגיל בעבירה הזאת שלא ידע שנשבע. ואם אתה תוכיחנו למה נשבעת עתה. אז ישבע שלא נשבע מרוב רגילותו בה. כי לפני כל דבור שידברו יקדימו השבועה. והוא להם ל' צחות. ואילו לא היה בישראל רק זאת העבירה לבדה תספיק להאריך הגלות ולהוסיף מכה על מכותינו. ואני אראה שגעונם כי הרוצח אם רצח אויבו מלא תאותו בנקמתו. גם הנואף כן לפי שעתו. והגונב מצא הנאות לצרכו. ועד שקר להתרצות או להתנקם. והנה הנשבע לשקר בכל עת שאין עליו שבועה הוא מחלל שם שמים בפרהסיא בלא הנאה שיש לו
If one does not keep one's word, that is tantamount to repudiating the name of God
תנו רבנן שבועת הדיינין אף היא כלשונה נאמרה אומרים לו הוי יודע (דף לט) שכל העולם כולו נזדעזע בשעה שאמר הקב״ה בסיני (שמות כ ו) לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא וכל עבירות שבתורה נאמר בהן ונקה וכאן נאמר לא ינקה וכל עבירות שבתורה נפרעין ממנו וכאן ממנו וממשפחתו שנאמר (קהלת ה ה) אל תתן את פיך לחטיא את בשרך ואין בשרו אלא קרובו שנאמר (ישעיה נח ז) ומבשרך לא תתעלם וכל עבירות שבתורה נפרעין ממנו וכאן ממנו ומכל העולם כולו שנאמר (הושע ד ב) אלה וכחש ורצוח וגנוב ואימא עד דעביד להו לכולהו לא ס״ד דכתיב (ירמיהו כג י) כי מפני אלה אבלה הארץ וכתיב (הושע ד ג) על כן תאכל הארץ ואמלל כל יושב בה וכל עבירות שבתורה אם יש לו זכות תולין לו ב׳ וג׳ דורות וכאן נפרעין ממנו לאלתר שנאמר (זכריה ה ד) הוצאתיה נאם ה׳ צבאות ובאה אל בית הגנב ואל בית הנשבע בשמי לשקר ולנה בתוך ביתו וכלתו ואת עציו ואת אבניו. הוצאתיה לאלתר ובאה אל בית הגנב זה הגונב דעת הבריות שאין לו ממון אצל חברו וטוענו ומשביעו ואל בית הנשבע לשקר כמשמעו ולנח בתוך ביתו וכלתו ואת עציו ואת אבניו הא למדת דברים שאין אש ומים מכלין אותן שבועת שקר מכלה אותן. אם אמר איני נשבע ופוטרין אותו מיד ואם אמר הריני נשבע העומדים שם אומרים זה לזה (במדבר טז כו) סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה וכשמשביעין אותו אומרים לו הוי יודע שלא על דעתך אנו משביעין אותך אלא על דעת המקום ועל דעת בית דין שכן מצינו במשה רבינו ע״ה כשהשביע את ישראל אמר להם דעו שלא על דעתכם אני משביע אתכם אלא על דעת המקום ועל דעתי שנאמר (דברים כט יג) ולא אתכם לבדכם וגו׳ כי את אשר ישנו פה אין לי אלא אותם העומדים על הר סיני דורות הבאים וגרים העתידים להתגייר מנין ת״ל (שם) ואת אשר איננו פה ואין לי אלא מצות שקבלו עליהם בהר סיני מצות העתידות להתחדש כגון מקרא מגלה מנין ת״ל (אסתר ט כז) קימו וקבלו קיימו מה שקבלו כבר אמר מר אומרים לו הוי יודע שכל העולם כלו נזדעזע בשעה שאמר הקב״ה (שמות כ ו) לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא מ״ט אילימא משום דאתיהב בסיני עשרת הדברות נמי אתיהבו בסיני אלא משום דחמירא ומי חמירא והא תנן אלו הן קלות עשה ולא תעשה חוץ מלא תשא חמורות זו כריתות ומיתות בית דין ולא תשא עמהן אלא כדתני טעמא וכל עבירות שבתורה נאמר בהן ינקה וכאן נאמר לא ינקה וכל עבירות שבתורה לא נאמר בהן ולא ינקה והכתיב (שם לד) ונקה לא ינקה ההוא מיבעי ליה לכדרבי אלעזר דתניא ר׳ אלעזר אומר אי אפשר לומר ונקה שכבר נאמר לא ינקה ואי אפשר לומר לא ינקה שכבר נאמר ונקה הא כיצד מנקה הוא לשבים ואינו מנקה לשאינם שבים:
(Fol. 38b) Our Rabbis were taught: Also an oath taken by one before the court must be uttered in a language he understands, and the court must say to him the following introduction to the oath: Be aware (Fol. 39) that the entire world trembled when the Holy One, praised be He! spake on the Mount Sinai: (Ex. 20, 7) Thou shalt not take the name of the Lord thy God in vain; likewise concerning all transgressions in the Torah it reads: Venakkei (He will forgive), and concerning a false oath, it reads further, Lo Yenakke (He will not forgive) ; again, for all other transgressions, only the sinner himself is punished, while here (in the case of an oath) the punishment extends also to his family, as it is said (Ecc. 5, 5) Suffer not thy mouth to bring thy flesh into guilt; and by the expression flesh one's family is meant, as it is said (Is. 58, 7) From thy own flesh. Furthermore, for all other transgressions the sinner himself is alone punished, while in this case the whole world is punished, as it is written (Hos. 4, 2-3) There is false swearing, etc. . . . therefore shall the land mourn. But perhaps it means that only when the sinner committed all the transgressions mentioned here in Hosea? This cannot be meant, for it is written (Jer. 23, 10) For because of false swearing mourneth the land. Again, the punishment for all other transgressions is, through the merits of the sinner's forefathers, postponed for some two or three generations, but in this case he is punished immediately, as it is said (Zech. 5, 4) I cause it to go forth, saith the Lord of hosts, and it shall enter into the house of the thief, and into the house of him that sweareth falsely in My name; and it shall abide in the midst of his house, and shall consume it with the timber thereof and the stones thereof. I bring it forth, means immediately; it shall enter into the house of the thief, refers to one who steals the mind of the people, e. g., he who has no money with his neighbor, maintains that he has and makes the latter swear; into the house of him who sweareth falsely, is to be taken literally; it shall remain in the midst of his house, etc., from this it may be learned that things indestructible by fire or water are destroyed by false swearing. If after having listened to all this introduction, he says: I will not take the oath, the court sends him away immediately [that he might not reconsider his last decision] ; but if he says : I will nevertheless swear, the people present say (Num. 16, 16) Depart, I pray you, from the tents of these wicked. Again, when he is ready to take the oath, the court once more says to him: "Be aware that the oath which you take is not according to your own mind, but to the mind of the Holy One, praised be He ! and that of the court," as we find in the case of Moses, our teacher, who, when he made the Israelites swear, said : "You shall be aware that your oath is not of your own mind, but by that of the Holy One, is it is said (Deut. 29, 13-14) And not with you alone, etc. . . . but with him that is standing here, etc. [It is not meant, those who were only at the Mount Sinai, but all future generations]. Whence do we know that even all proselytes who will embrace Judaism in the future? It is said (Ib.) And also with him that is not here with us. From this we infer only regarding the commandments given in that Mount, but whence do we know regarding all commandments that will be established in the future, such as the reading of the Book of Esther? It is said (Est. 9, 27) The Jews confirmed it as a duty, etc. This means they confirmed a duty imposed upon them in the past. The master said: "The whole world trembled, when the Holy One . . . "But why ? Was it because it was ordained on Sinai? Then, all the ten commandments were given there ; and if because it is more rigorous, is it indeed so? Is there not a Mishna: The following are classified as lenient positives and negatives, except Thou shalt not bear the holy name, etc. ; rigorous are those under the category of capital punishment and Karath, and the commandment Thou shalt not bear, etc., belongs to these [hence, there are many like swearing]. We must therefore say that concerning all other transgressions the Torah says Venakkei, while concerning thou shalt not bear, Lo Yenakke is applied. But do we not find the same Lo Yenakke in connection with all laws? Behold it is written (Ib. 34) Venakkei lo Yenakke? This is explained by R. Elazar, who said: "It is impossible to say Venakkei (he will forgive) since it is followed by Lo Yenakke (he will not forgive), nor is it possible to say he will not forgive after it reads he will forgive, therefore it must mean, he will forgive the repenters, but not those who do not repent."
(יב) ולא תשבעו בשמי. לָמָּה נֶאֱמַר? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא (שמות כ'), יָכוֹל לֹא יְהֵא חַיָּב אֶלָּא עַל שֵׁם הַמְּיֻחָד, מִנַּיִן לְרַבּוֹת כָּל הַכִּנּוּיִין? תַּ"ל וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר — כָּל שֵׁם שֶׁיֵּשׁ לִי (ספרא):
(12) ולא תשבעו בשמי AND YE SHALL NOT SWEAR BY MY NAME [TO A LIE] - Why is this stated at all (how does the particular form of words used here tell us more than is contained in the Third Commandment)? Since it is said (Exodus 20:7) “Thou shalt not take the name of the Lord ('ה) thy God in vain”, I might have inferred that one is not liable except he swore by the "Proper Name” of the Lord (שם המיוחד). Whence do I know that all names that are descriptive of God's attributes (Adonay, Rachum, Chanun etc.) are included in this prohibition? Because Scripture states “ye shall not swear by My Name to a lie", thus implying by any Name I have (Sifra).
(8) Remember the sabbath day, to keep it holy. (9) Six days shalt thou labour, and do all thy work; (10) but the seventh day is a sabbath unto the LORD thy God, in it thou shalt not do any manner of work, thou, nor thy son, nor thy daughter, nor thy man-servant, nor thy maid-servant, nor thy cattle, nor thy stranger that is within thy gates; (11) for in six days the LORD made heaven and earth, the sea, and all that in them is, and rested on the seventh day; wherefore the LORD blessed the sabbath day, and hallowed it.
Why did God bless Shabbat? Rabbi Berekiah says: "Because it has no partner. The first day of the week has the second, the third has the fourth, the fifth has the sixth, but Shabbat has no partner. Rabbi Samuel ben Nahman said: Because it cannot be postponed: a festival can be postponed, as well as the Day of Atonement [because these are days which a beit din must declare to be a new moon]. Rabbi Shimon bar Yochai taught: Shabbat pleaded with the Holy One, Blessed be God saying: "Everyone else has a partner, but I have nothing!" God answered saying: "The community of Israel will be your partner." God continued: "And when thy stood before Sinai, God said to the Israelites: "Remember what I said to Shabbat, that the community of Israel is your partner, [in the words of scripture] "Remember Shabbat and keep it holy" (Exodus 20:8)...
(43) Abstention from work by any person usually consists of two parts. A) The quiet and respite experienced by the person who is prohibited to work. B) The non performance of the labour which would normally have been performed.
(44) If one looks only at the first part, it seems that as long as the work that one abstains from could be performed automatically, mechanically, or without causing fatigue to the person performing it, there would be no objection to such work being performed on the Sabbath.
(45) On the other hand, if we look only at the second aspect, the fact that the work does not get performed, i.e. consideration of the labourer's fatigue or otherwise, does not concern us.
(46) Work prohibition on the Sabbath demonstrates that G'd is concerned with both aspects. On the one hand the Torah writes (Exodus 20,9) "six days you shall labour and do all your work;" on the other hand the Torah writes "the seventh day is a day of rest to the Lord your G'd, you must not do any work etc....because G'd did...and He rested on the seventh day." The repetition of "you must not do any work," clearly shows that the "rest," or "physical fatigue" factor is not the only criterion in the Sabbath observance.
(47) The major objective to be achieved by the respite resulting from work abstention, is the chance to reflect on the meaning of the day, and on the revelation in which G'd demonstrated His freedom.
The Torah teaches us that the world was created in six days. This also means- as our commentator (Rabbenu Bachya on Exodus 20,11) remarks- that days and even time itself were created. The nature of days and time- as the Bereshit Rabbah 9,14 explains- differed after the conclusion of the Creation from their nature during the Creation. We can no more envisage their earlier nature than we can envisage a kind of space of more than three dimensions. Of course, the Torah, when addressing us, can only choose expressions with which we are familiar, but its segments of time, which are stated in such terms, denote something that corresponds to their nature during the Creation. Accordingly, the Torah calls the segments of time that passed during the Creation "days." Consi¬dered more profoundly, the relationship between the two kinds of time is the reverse. In reality, our segments of time are rooted in the segments of time of the Creation; they are to be understood as projections of the days of Creation, as their transformation into our kind of time. Therefore, we must say that a period of 24 hours is called a day because the Torah gave the name "day" to a corres¬ponding period of the time of Creation. Now every day of Creation has its characteristic imprint, the imprint made upon it by the act of Creation completed on it. With it "G'd renews daily in His goodness the work of Creation,” as we affirm every day in the morning prayer. The seventh day then also has its peculiar imprint. The seal of rest has been impressed upon it.
(12) Honour thy father and thy mother, that thy days may be long upon the land which the LORD thy God giveth thee.
(3) Ye shall fear every man his mother, and his father, and ye shall keep My sabbaths: I am the LORD your God.
Our rabbis taught: There are three partners in man, the Holy Blessed One, the father, and the mother. When a man honors his father and his mother, the Holy Blessed One, says: ‘I ascribe [merit] to them as though I had dwelt among them and they had honored Me.’
Our Rabbis taught: What is ‘fear’ and what is ‘honor’? ‘Fear’ means that he [the son] must neither stand in his [the father's] place nor sit in his place, nor contradict his words, nor tip the scales against him. ‘Honor" means that he must give him food and drink, clothe and cover him, lead him in and out.
(יב) למען יאריכון ימיוי אלו החמשה דברות בשמירתן יאריכון ימיך, שיסבבו לך אורך ימים בלתי בעל תכלית שלא יפול בו רוחב, כאמרם ז''ל לעולם שכלו ארוך. כי אמנם ענין אלו החמשה דברות הוא כלו אומר כבוד לאל יתברך, אשר בו ינחל המכבד חיי עולם, וזה שנדעהו למהוה מאין, ולהיות אלהיך הוא לבדו, ולא נעבוד זולתו, ולא נמרה בו במחשבה בדבור ובמעשה, ונכבדהו, הלא הוא אבינו קננו:
(12) למען יאריכון ימיך, these are the five Commandments which by their observance contribute to your enjoying a life of a single dimension, i.e. length without breadth, another way of stating what the Talmud called in Kidushin 39 “in a world which consists entirely of “length,” [unlimited duration. Ed.]. By performing these five Commandments one renders honour to G’d, as a result of which the one rendering this honour to G’d will himself become part of G’d’s eternal life. Doing this involves knowing that G’d created the universe out of “nothing,” no physical substance. It also involves accepting G’d as the exclusive Divinity in the universe and therefore not worshipping anyone else or anything else. It also involves not only not rebelling against Him in deed, but not contemplating rebellion even in one’s thoughts or speech It involves actively honouring Him, after all, He is our father, our maker. Are we not commanded to even honour our mortal parents?
(א) מצות כיבוד אב ואם - לכבד האב והאם, שנאמר (שמות כ יב) כבד את אביך ואת אמך וגו'. ובא הפרוש (קדושין לא, ב) אי זהו כבוד, מאכיל ומשקה מלביש ומכסה מכניס ומוציא.
(ב) משרשי מצוה זו, שראוי לו לאדם שיכיר ויגמל חסד למי שעשה עמו טובה, ולא יהיה נבל ומתנכר וכפוי טובה שזו מדה רעה ומאוסה בתכלית לפני אלקים ואנשים. ושיתן אל לבו כי האב והאם הם סבת היותו בעולם, ועל כן באמת ראוי לו לעשות להם כל כבוד וכל תועלת שיוכל, כי הם הביאוהו לעולם, גם יגעו בו כמה יגיעות בקטנתו, וכשיקבע זאת המדה בנפשו יעלה ממנה להכיר טובת האל ברוך הוא שהוא סבתו וסבת כל אבותיו עד אדם הראשון, ושהוציאו לאויר העולם וספק צרכו כל ימיו והעמידו על מתכנתו ושלמות אבריו, ונתן בו נפש יודעת ומשכלת, שאלולי הנפש שחננו האל, יהיה כסוס כפרד אין הבין, ויעריך במחשבתו כמה וכמה ראוי להזהר בעבודתו ברוך הוא.
(1) The mitzvah to honor parents-- to honor father and mother, as the Torah says (Ex 20:12) "Honor your father and your mother." And the commentary (Kiddushin 31:2) explains, "What does it mean to 'honor'? To feed, give drink, dress, bring in, and take out."
(2) The root of the mitzvah to honor parents is that it is fitting for a person to acknowledge and return kindness to people who were good to him, and not to be an ungrateful scoundrel, because that is a bad and repulsive attribute before God and people. And to take to heart that your father and mother are the reason you exist in the world, and for that it is truly fitting to honor them in every way and give every benefit you an, because they brought you to the world, and worked hard for you when you were little. Once you take this idea to heart, you will move up from it to recognize the good of the Blessed God who is the cause of you and all your ancestors until the first man, and took you out into the world's air, and fulfilled your needs every day, and made your body strong and able to stand, and gave you a mind that knows and learns, for without the mind that God granted you, you would be "like a horse or a mule who does not understand" (Ps 32:9). And you should think long and hard about how fitting it is to be careful in your worship of the Blessed One.
(יב) כבר את אביך וגו' עד לא תרצח לא תנאף וגו' זה הוא הדבור הה' וכבר יראה ממנו שהוא מהדברים שבין אדם לחבירו וכן הוא דעת הרמב"ן כי הוא בכבוד ההורים שהם היותר אהובים מכל שאר האברים. האמנם בא עם הדבורים האלהיים שהיו בלוח הא' שהם בין אדם למקום לפי שבאמרו כבד את אביך נכלל כבוד הקב"ה האב האמתי והוא הא' היותר מיוחד שבשלשת השותפים שיש ביצירת האדם וכמ"ש הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך. וכן אמרו במכילת' (קידושין ל"ו) הקיש כבוד אב ואם לכבוד המקום דכתיב איש אמו ואביו תיראו וכתיב את ה' אלהיך תירא כתיב ומקלל אביו ואמו מות יומת וכתיב ואיש כי יקלל אלהיו כתיב כבד את אביך ואת אמך וכנגדו כתיב כבד את ה' מהונך ע"כ ואמר יהושע לעכן בני שים נא כבוד לה'. וכן דרשו חז"ל (כתובו' ק"ג) כבד את אביך לרבות אחיך הגדול. ולמדנו גם כן מזה לכבד את החכמים כי הם אבות לתלמידיהם כמו שזכר הרב המורה בשתוף שם בן. ויוכללו בדבור הזה מצות לשמוע אל הנביא ומצות מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ומצות לשמוע אל ב"ד הגדול שנאמר לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל. ובמסכת קדושין (שם) פ"ק זכרו חז"ל על איש אמו ואביו תיראו איזה הוא כבוד מאכילו משקהו ומלבישו ומנעילו וכו' אי זה הוא מורא אינו מדבר לפניו ואינו יושב במקומי. ונשתבחו קצת מהחכמים בזאת המצוה כמו שנזכר שם. והנה יסוד המצוה הזאת הוא כדי שתהיה קבלת ההורים חשובה בעיני האדם ויאמין בה ויסמוך עליה וכמ"ש זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך. ונאמר לאיוב כי שאל נא לדור ראשון וכונן לחקר אבותם. ולהיות כח הדבור הזה להאמין בקבלת הראשונים שהו' עיקר כולל בתורה ולא יצוייר מציאותו בלתו לכן היה הדבור הזה מכלל הדבורים הה' האלהיים אשר בלוח האחד ולא היה מהדבורים האנושיים שהיו בלוח השני. ואמר למען יאריכון ימיך כיון בו יתברך שתי כוונות. הא' להודיע שבהיות האדם גומל חסד לאביו ולאמו שהטיבו עמו ונתנו לו מציאות וגידול שלם יהי' שכרו שיאריך ימים על האדמה ואותו מציאות והויה שעשו לו אבותיו כן ירבה וכן יפרוץ ימים רבים על האדמה ויהיו לו בנים ובני בנים. ואמנם מי שאביו ואמו לא יברך לא יראה זרע ולא יאריך ימים כי יכרתו ימיו וכמ"ש ושנות רשעים תקצורנה כי צדיק הוא ה' ואם זה גמל לאבותיו שהביאוהו לעולם הזה גמול רע על כל מה שהיטיבו עמו ראוי שתפסד ממנו אותה הטבה מהחיים וטוב שעשו עמו כי כיון שהוא כפוי באותה טובה אין ראוי שיזכרו בה עוד ואמר שהשכר הזה מאריכות הימים יהיה על האדמה אשר ה' נותן להם כלומר לא בגלות כי אם שלמים ושקטים על אדמתם. וגם זה מורה שעל כבוד המקום ברוך הוא שהוא האב האמתי ועל כבוד תורתו שהיא האה נאמר כן ובידו תלויה הישיבה בארץ לצדיקים וינערו רשעים ממנה. והכוונה השנית באמרו למען יאריכון ימיך אינו לענין השכר אלא כאומר והנני מזהיר אותך על כבוד אב ואם מפני שיאריכון ימיך על האדמה אשר ה' אלהיך נותן לך ויהיו לך בנים ובנות ואם אתה תכבד לאביך ולאמך יכבדו אותך בניך בזקנתך כי הנה במדה שאדם מודד בה מודדין לו. וא"כ כבוד אב ואם אינו בלבד לתועלת הזקנים המכובדים כי גם הוא לתועלת הבן המכבד אותם כי גלגל הוא שחוזר בעולם ומפני שבאה הכוונה הזאת מסתתר' ובדרך קצרה במקום הזה לכן מרע"ה בסדר ואתחנן ביאר בה שתי הכוונות האלה באומרו (דברים ט"ו) למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך שביאר שתי הכוונות אשר זכרתי. ואמנם למה אמר שם בשבת וכבוד אב ואם כאשר צוך ה' אלהיך ולא אמר כן בשאר הדברות הנה יבוא ביאורי שמה בע"ה. ואפשר לומר עוד שלא אמר למען יאריכון ימיך ליעד שכר המכבד את אביו ואת אמו אלא לענין הקבלה אשר יקבל מפיהם באמונות האמתיות יאמר שהנה יצטרך לזה לפי שיאריכון ימיו על האדמה ובאורך הימים לא תזכרנה הראשונות ולא יעלה על לב ולכן יצטרך לקבלת האבות ולכבדם וזה הוא למען יאריכון ימיך. ר"ל למען שאתה עתיד שיאריכון ימיך על האדמה ההיא ותהיה קבלת האבות הכרחית אליך. והראב"ע פירש למען ייטב לך על השכר הנפשיי שהוא כלו טוב והאריכות ימים על האדמה הוא בעולם הזה והוא דרך חז"ל נכון ואמתי בלי ספק. ובזה נשלמו חמשת הדברות הראשונים המיוחדים לבין אדם למקום שהיו בלוח אחד ויבואו אחריהם הה' שבין אדם לחבירו:
And behold the foundation for this command is that that the acceptance of the parents should be important in the eyes of a person, and he should believe in it and rely upon it, as it says, “Remember the days of the world, comprehend the years of each generation. Ask your father and he will tell you, your elders and they will convey to you.” And it was said to Job, “For inquire as to the first generation, and establish an inquiry of their fathers.” And since the strength of this statement is to believe in the transmission of the earlier ones, which is an overarching principle in the Torah, and [the Torah’s] existence is inconceivable without it, therefore this statement was included among the five divine commands, which were on the first tablet...
(א) כִּבּוּד אָב וָאֵם מִצְוַת עֲשֵׂה גְּדוֹלָה וְכֵן מוֹרָא אָב וָאֵם. שָׁקַל אוֹתָן הַכָּתוּב בִּכְבוֹדוֹ וּבְמוֹרָאוֹ. כָּתוּב (שמות כ-יב) "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ" וְכָתוּב (משלי ג-ט) "כַּבֵּד אֶת ה' מֵהוֹנֶךָ". וּבְאָבִיו וְאִמּוֹ כָּתוּב (ויקרא יט-ג) "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ" וְכָתוּב (דברים ו-יג) "אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא". כְּדֶרֶךְ שֶׁצִּוָּה עַל כְּבוֹד שְׁמוֹ הַגָּדוֹל וּמוֹרָאוֹ כָּךְ צִוָּה עַל כְּבוֹדָם וּמוֹרָאָם:
(1) Honoring your father and mother is a very important positive commandment and so is revering your father and mother. Torah equates honoring and revering parents with honoring and revering God as it is written: "Honor your father and your mother" (Exodus 20:12) and it is written: "Honor God from your wealth" (Proverbs 3:9). And in reference to one's father and mother is it written, "A person should revere his mother and his father" (Leviticus 19:3) and it is written, "Revere Adonai Your God" (Deuteronomy 6:13). In the same way that one is commanded to honor God's great name and revere God, so too is he commanded in thier (his parent's) honor and revering.
(ג) אֵי זֶהוּ מוֹרָא וְאֵי זֶהוּ כָּבוֹד. מוֹרָא לֹא עוֹמֵד בִּמְקוֹמוֹ. וְלֹא יוֹשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ. וְלֹא סוֹתֵר אֶת דְּבָרָיו וְלֹא מַכְרִיעַ אֶת דְּבָרָיו. וְלֹא יִקְרָא לוֹ בִּשְׁמוֹ לֹא בְּחַיָּיו וְלֹא בְּמוֹתוֹ. אֶלָּא אוֹמֵר אַבָּא מָרִי. הָיָה שֵׁם אָבִיו אוֹ שֵׁם רַבּוֹ כְּשֵׁם אֲחֵרִים מְשַׁנֶּה אֶת שְׁמָם. יֵרָאֶה לִי שֶׁאֵין נִזְהָר בְּכָךְ אֶלָּא בְּשֵׁם שֶׁהוּא פֶּלֶא שֶׁאֵין הַכּל דָּשִׁין בּוֹ. אֲבָל הַשֵּׁמוֹת שֶׁקּוֹרְאִים בָּהֶן אֶת הָעָם כְּגוֹן אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב משֶׁה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן בְּכָל לָשׁוֹן וּבְכָל זְמַן קוֹרֵא בָּהֶן לַאֲחֵרִים שֶׁלֹּא בְּפָנָיו וְאֵין בְּכָךְ כְּלוּם. אֵי זֶהוּ כָּבוֹד מַאֲכִיל וּמַשְׁקֵה מַלְבִּישׁ וּמְכַסֶּה מִשֶּׁל הָאָב. וְאִם אֵין מָמוֹן לָאָב וְיֵשׁ מָמוֹן לַבֵּן כּוֹפִין אוֹתוֹ וְזָן אָבִיו וְאִמּוֹ כְּפִי מַה שֶּׁהוּא יָכוֹל. וּמוֹצִיא וּמַכְנִיס וּמְשַׁמְּשׁוֹ בִּשְׁאָר הַדְּבָרִים שֶׁהַשַּׁמָּשִׁים מְשַׁמְּשִׁים בָּהֶן אֶת הָרַב. וְעוֹמֵד מִפָּנָיו כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹמֵד מִפְּנֵי רַבּוֹ:
What is meant by fear and what is meant by honor? Fear is expressed by not standing in his place, not sitting in his place, not contradicting his words, nor offering an opinion that outweighs his.
He should not call him by name, neither during his lifetime nor after his death. Instead, he should say: "My father and my master." If his father or his teacher had the same name as others, he should call those other people by a different name. It appears to me that one should be careful only with regard to this matter with regard to a name that is unusual which is not used frequently by people. With regard to the names which people are generally called, by contrast, e.g., Abraham, Isaac, Jacob, Moses, and the like, one can call others by that name in any language and at any time outside his father's presence without thinking anything of the matter.
What is meant by honoring them? One should bring them food and drink, clothe them and cover them from their resources. If a father does not have financial resources and a son does, the son is compelled to sustain his father and his mother according to his capacity. He should bring him out and bring him home and serve him in all the ways one serves a teacher. Similarly, he should stand before him as one stands before a teacher.
(ח) אַף עַל פִּי שֶׁבְּכָךְ נִצְטַוֵּינוּ אָסוּר לְאָדָם לְהַכְבִּיד עֵלּוֹ עַל בָּנָיו וּלְדַקְדֵּק בִּכְבוֹדוֹ עִמָּהֶם שֶׁלֹּא יְבִיאֵם לִידֵי מִכְשׁוֹל. אֶלָּא יִמְחל וְיִתְעַלֵּם שֶׁהָאָב שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ כְּבוֹדוֹ מָחוּל:
Although these commands have been issued, a person is forbidden to lay a heavy yoke on his sons and be particular about their honoring him to the point that he presents an obstacle to them. Instead, he should forgo his honor and ignore any affronts. For if a father desires to forgo his honor, he may
(ט) וְהַמַּכֶּה בְּנוֹ גָּדוֹל מְנַדִּין אוֹתוֹ שֶׁהֲרֵי הוּא עוֹבֵר עַל וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁל:
A person who strikes a son who has attained majority should be placed under a ban of ostracism, for he is transgressing the charge, Leviticus 19:14: "Do not place a stumbling block in front of the blind."
(13) Thou shalt not murder. Thou shalt not commit adultery. Thou shalt not steal. Thou shalt not bear false witness against thy neighbour.
(17) Thou shalt not murder. Neither shalt thou commit adultery. Neither shalt thou steal. Neither shalt thou bear false witness against thy neighbour.
(א) אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה ובחקירה, שנאמר (ויקרא כד, כב) משפט אחד יהיה לכם. מה בין דיני ממונות לדיני נפשות. דיני ממונות בשלשה, ודיני נפשות בעשרים ושלשה. דיני ממונות פותחין בין לזכות בין לחובה, ודיני נפשות פותחין לזכות ואין פותחין לחובה. דיני ממונות מטין על פי אחד בין לזכות בין לחובה, ודיני נפשות מטין על פי אחד לזכות ועל פי שנים לחובה. דיני ממונות מחזירין בין לזכות בין לחובה, דיני נפשות מחזירין לזכות ואין מחזירין לחובה. דיני ממונות הכל מלמדין זכות וחובה, דיני נפשות הכל מלמדין זכות ואין הכל מלמדין חובה. דיני ממונות המלמד חובה מלמד זכות והמלמד זכות מלמד חובה, דיני נפשות המלמד חובה מלמד זכות, אבל המלמד זכות אינו יכול לחזור וללמד חובה. דיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה, דיני נפשות דנין ביום וגומרין ביום. דיני ממונות גומרין בו ביום בין לזכות בין לחובה, דיני נפשות גומרין בו ביום לזכות וביום שלאחריו לחובה, לפיכך אין דנין לא בערב שבת ולא בערב יום טוב.
(1) Both cases of money (non-capital) and cases of life (capital) have examination and inquiry, as it is written (Leviticus 24:22) "You shall have one justice." What is the difference between cases of money and cases of life: Cases of money [are tried] with three [judges], and cases of life, with twenty-three. Cases of money are opened either [with arguments] to acquit or to convict, and cases of life open [with arguments] to acquit but do not open [with arguments] to convict. Cases of money are decided by one either to acquit or to convict; cases of life are decided by one to acquit or by two to convict. Cases of money, [the verdict] can change between acquittal and conviction; cases of life can change to acquittal but cannot change to conviction. Cases of money, all can rule for acquittal or conviction; cases of life, all can rule for acquittal but all cannot rule for conviction. Cases of money, one who convicts can acquit and one who acquits can convict; in cases of life, one who convicts can acquit, but one who acquits cannot turn and convict. Cases of money can be tried in the day and can finish in the night; cases of life are tried in the day and must finish in the day. Cases of money finish on the same day for either acquittal or conviction; cases of life finish on the same day for acquittal and the next day for conviction, therefore there cannot be trials on Friday evening or the evening before a holiday.
(יג) לא תרצח - כל רציחה - הריגה בחנם היא בכל מקום. מות יומת הרוצח. הרצחת וגם ירשת. צדק ילין בה ועתה מרצחים. אבל הריגה ומיתה יש בחנם כמו: ויהרגהו דקין. ויש בדין כמו: והרגת את האשה. ומה שכתוב: אשר ירצח את רעהו בבלי דעת, לפי שמדבר בענין רוצח במזיד, לכך הוא אומר: ואם רציחה זו בבלי דעת פטור. זו תשובה שהשבתי לאפיקורסים והודו לי. ואף על פי שיש בספריהם אני אמית ואחיה בלשון לטי"ן של לא תרצח, הם לא דקדקו.
(13) לא תרצח. Wherever the term רחיצה appears it refers to killing without adequate justification. A deliberate murderer is to be executed as we know from Numbers 35,16-16. Similar verses in Kings I 21,19 when King Achav had framed someone resulting in judicial murder is also included in this definition of לא תרצח, [though he could have claimed that Naval, the victim, could have been found innocent by the judges. Ed.] When the terms הריגה, or מיתה are used to describe killing this means that there was no excuse for the killer to commit his act. (compare Kayin slaying his brother in Genesis 4,8) On the other hand, in Leviticus 20,16 where the Torah decrees והרגת את האשה, this refers to judicial killing for cause. Concerning the use of the word רוצח, murderer, in Deuteronomy 4,42 as applicable to someone who killed inadvertently, the reason why the Torah used this term there was only because in the same context deliberate murder was also discussed. This is my answer to the heretics who have admitted to me that the Latin translation of the Bible describing רציחה “killing,” without distinction as to the reason for the killing, is sloppy, most inaccurate. They were so careless in spit of the fact that in their “own” books such as Deuteronomy 32,39 we have the line אני אמית ואחיה, “it is I Who kill and resurrect,” showing that the Torah uses different expressions describing different kinds of killing.
(יג) לא תרצח. בידך או בלשונך להעיד עליו שקר להמיתו. או להיותך רכיל או לתת עצה רעה בזדון שתדע שיהרג. או שנגלה לך סוד שתוכל להצילו מן המות אם תגלהו לו. ואם לא גלית. אתה כמו רוצח
You shall not commit murder. Whether physically or by your speech - by lying, gossiping, deliberately giving fatal advice, or failing to reveal a secret that might save a life. If you do not reveal it, you are like a murderer.
(יג) לא תרצח לא תנאף לא תגנב אמר, הנה צויתיך להודות שאני בורא את הכל בלב ובמעשה, ולכבד האבות בעבור שהם משתתפים ביצירה, אם כן השמר פן תחבל מעשה ידי ותשפוך דם האדם אשר בראתי לכבודי ולהודות לי בכל אלה, ולא תנאף אשת רעך, כי תחבל ענין כבוד האבות לכפור באמת ולהודות בשקר, כי לא ידעו את אביהם ויתנו כבודם לאחר, כאשר יעשו עובדי ע''ז אומרים לעץ אבי אתה (ירמיה ב כז), ולא ידעו אביהם שבראם מאין ואחר כן הזהיר לא תגנוב נפש, כי הוא כמו כן גורם כזאת וכן סדר המצות בחומרן ועונשן כך הוא, אחר ע''ז שפיכות דמים, ואחרי כן גלוי עריות ואחר כך הזהיר גנבת נפש ועדות שקר וגזל. ומי שלא יחמוד לא יזיק לעולם לחברו. והנה השלים כל מה שאדם חייב בשל חברו. ואחר כן יבאר המשפטים בפרט, כי המתחייב לחבירו במשפט מן המשפטים אם לא יחמוד ולא יתאוה למה שאינו שלו ישלם מה שעליו:
ואמר ר''א (בהקדמה לעשרת הדברות) כי אחז הכתוב דרך ארץ לאמר תחלה בית רעך, כי המשכיל יקדים להיות לו בית ואחרי כן יקח אשה להביאה אל ביתו, ואחרי כן יקנה עבד ואמה ובמשנה תורה הזכיר האשה תחלה, כי הבחורים יתאוו לשאת אשה תחלה. או שחמדת האשה האיסור הגדול שבהם. והנה עשרת הדברות חמשה בכבוד הבורא וחמשה לטובת האדם, כי כבד את אביך כבוד האל, כי לכבוד הבורא צוה לכבד האב המשתתף ביצירה, ונשארו חמשה לאדם בצרכו וטובתו:
והנה הזכיר בקצת הדברות גמולם, ובקצתם לא הזכיר, כי בדבור השני אל קנא, בשלישי כי לא ינקה, בחמישי למען יאריכון, ולא הזכיר באחרים עונש או שכר והיה זה, כי החמשה דברים האחרונים טובת האדם הם, והנה שכרו אתו ופעולתו לפניו. אבל בע''ז צריך אזהרת עונש לחומר הגדול שבה, והוא לכבוד הבורא: והנראה אלי כי אמר אל קנא, על לא יהיה לך, ואמר ועושה חסד, על אנכי, כי העונש יבא על מצות לא תעשה, והשכר על מצות עשה וקבלת מלכות האל ואזהרת עבודת זולתו ענין אחד, והשלים הדבר ואחר כך הזהיר על העובר, והבטיח בשכר על העושה. והזהיר בשבועת שוא בעונש לא ינקה, ולא הזכיר בשבת גמול כלל, ולא אמר על המחלל השבת עונש הכרת או עונש אחר זולתו, ולא הזכיר שכר על השומר שבת מחללו, מפני שהשבת נכלל בשתי מצות הראשונות, כי השומר שבת מעיד על מעשה בראשית ומודה במצות אנכי, והמחללו מכחיש במעשה בראשית ומודה בקדמות העולם להכחיש במצות אנכי, והנה הוא בכלל אל קנא פוקד, ובכלל ועושה חסד לאלפים ובדבור החמשי בכבוד האבות הזכיר שכר כי היא מצות עשה:
והנראה במכתב הלוחות שהיו החמש ראשונות בלוח אחד שהם כבוד הבורא כמו שהזכרתי, והחמש השניות בלוח אחד, שיהיו חמש כנגד חמש, כענין שהזכירו בספר יצירה (א ג) בעשר ספירות בלי מה כמספר עשר אצבעות, חמש כנגד חמש, וברית יחיד מכוונת באמצע ומזה יתברר לך למה היו שתים, כי עד כבד את אביך הוא כנגד תורה שבכתב, ומכאן ואילך כנגד תורה שבעל פה ונראה שלזה רמזו רבותינו ז''ל שאמרו (תנחומא עקב י) שתי לוחות כנגד שמים וארץ וכנגד חתן וכלה וכנגד שני שושבינין וכנגד שני עולמים. וכל זה רמז אחד, והמשכיל יבין הסוד:
You shall not murder...commit adultery...steal. He meant, I have command you to acknowledge in thought and deed that I am the Creator of all, and to honor your parents, who are participants with Me in creation. Do not, therefore, vandalize My creation by spilling human blood, for I created human beings to honor and acknowledge Me in all these ways. Do not vandalize parenthood by committing adultery, turning the truth into a lie, and creating children who will give their father's honor idolatrously to another. And do not steal anyone.
(6) And the cities which ye shall give unto the Levites, they shall be the six cities of refuge, which ye shall give for the manslayer to flee thither; and beside them ye shall give forty and two cities.
(16) But if he smote him with an instrument of iron, so that he died, he is a murderer; the murderer shall surely be put to death. (17) And if he smote him with a stone in the hand, whereby a man may die, and he died, he is a murderer; the murderer shall surely be put to death. (18) Or if he smote him with a weapon of wood in the hand, whereby a man may die, and he died, he is a murderer; the murderer shall surely be put to death. (19) The avenger of blood shall himself put the murderer to death; when he meeteth him, he shall put him to death.
(20) And if he thrust him of hatred, or hurled at him any thing, lying in wait, so that he died; (21) or in enmity smote him with his hand, that he died; he that smote him shall surely be put to death: he is a murderer; the avenger of blood shall put the murderer to death when he meeteth him. (22) But if he thrust him suddenly without enmity, or hurled upon him any thing without lying in wait, (23) or with any stone, whereby a man may die, seeing him not, and cast it upon him, so that he died, and he was not his enemy, neither sought his harm; (24) then the congregation shall judge between the smiter and the avenger of blood according to these ordinances; (25) and the congregation shall deliver the manslayer out of the hand of the avenger of blood, and the congregation shall restore him to his city of refuge, whither he was fled; and he shall dwell therein until the death of the high priest, who was anointed with the holy oil.
(13) Thou shalt not murder. Thou shalt not commit adultery. Thou shalt not steal. Thou shalt not bear false witness against thy neighbour.
(17) Thou shalt not murder. Neither shalt thou commit adultery. Neither shalt thou steal. Neither shalt thou bear false witness against thy neighbour.
(יג) לא תנאף. אֵין נִיאוּף אֶלָּא בְאֵשֶׁת אִישׁ, שֶׁנֶּאֱמַר מוֹת יוּמַת הַנּוֹאֵף וְהַנּוֹאָפֶת (ויקרא כ'), וְאוֹמֵר הָאִשָּׁה הַמְנָאֶפֶת תַּחַת אִישָׁהּ תִּקַּח אֶת זָרִים (יחזקאל ט"ז):
(13) לא תנאף THOU SHALT NOT COMMIT ADULTERY — The term ניאוף, “adultery”, is technically only applicable to the case of a married woman, as it is said, (Leviticus 20:10) […the wife of his neighbour], the נואף and the נואפת shall surely be put to death”, and it further states, (Ezekiel 16:32) “The woman that comitteth adultery, that taketh strangers instead of her husband”.
(יג) לא תנאף עקרו באשת איש, שהוא היותר מורגל אצל עוברי עבירה, ובכללו כל ביאה פסולה:
(13) לא תנאף, this commandment is phrased as applying to sexual intercourse with someone else’s legal wife because this is the most likely scenario; it applies to all forbidden sexual intercourse.
(יג) לא תנאף. רבים חשבו כי אין ניאוף כי אם עם אשת איש. בעבור שמצאו אשר ינאף את אשת רעהו. כי מה טעם לומר זה אחר שאמר אשר ינאף את אשת איש. ואין פירושו כאשר חשבו. והנה למעלה כתוב אשר יקלל את אביו ואת אמו מות יומת אביו ואמו קלל דמיו בו. והטעם כי עבירה גדולה עשה שקלל אבותיו שהולידוהו וככה אשר ינאף את אשת רעהו. להודיע כי תועבה גדולה עשה שינאף את אשת רעהו והוא חייב לאהוב לרעהו כמוהו ומלת נאוף. כמו זנות. והנה כתוב ותנאף את האבן ואת העץ. ואין ראוי לפרסם התועבה הזאת. אמר ר, סעדי' הגאון כי הזנות על מעלות רבות. ואשר הוא במעלה הקלה משכב הבתולה והאלמנה ואשר למעלה ממנה משכב האיש עם אשתו כשהיא נדה כי לאחר ימים מעטים תהיה מותרת לו. ולמעלה מזאת אשת איש כי יתכן שימות בעלה ותהיה מותרת לו. ולמעלה ממנה העובדת כוכבים שאיננה על תורת ישראל אם לא נתן לה זרע. כי יתכן שתתגייר וישאנה לאשה. רק אם נתן לה זרע עובד הוא עבודה זרה בעצמה. ולמעלה ממנה משכב זכור שאין לו זמן היתר לעולם. ולמעלה ממנה מה שהוא חוץ מהמין כמו אם ישכב האדם עם הבהמה. והגאון ידע איך החילוק. כי על כל עריות כרת בפרשת אחרי מות. והניח מזה החילוק מאם והאחות והבת
Saadia Gaon says that there are many levels of illicit sexual acts. The least illicit level is sleeping with a virgin or widow. Next comes sleeping with one's wife during her menstrual cycle, for she will be permitted to him in a few days. Then comes sleeping with someone else's wife, for it is possible that her husband will die and she will be permitted to him. Next comes sleeping with a Canaanite woman who does not follow Israelite law, without giving her seed, for it is possible that she will convert and he can then marry her. However, if he gives her seed then it is as if he himself is worshipping idols. Next comes sleeping with a male, which can never be permitted. Next comes bestiality, that is, intercourse with a nonhuman. The Gaon knew how to classify the various types of illicit intercourse, for Scripture decrees the penalty of karet for all the illicit sexual acts listed in the Torah portion Acharei Mot. Saadiah omitted intercourse with one's mother, sister, and daughter from his list of different levels of illicit sexual acts.
(13) Thou shalt not murder. Thou shalt not commit adultery. Thou shalt not steal. Thou shalt not bear false witness against thy neighbour.
(17) Thou shalt not murder. Neither shalt thou commit adultery. Neither shalt thou steal. Neither shalt thou bear false witness against thy neighbour.
(יג) לא תגנוב בכלל גנבה גנבת נפשות וגנבת ממון וגנבת דעת הבריות, אף על פי שעקר האזהרה על גנבת נפשות, דבר הלמד מענינו, כמו שלמדוהו ז''ל:
(13) לא תגנוב, the term “stealing” also includes the “stealing,” i.e. kidnapping of human beings. Even deceiving your fellow man deliberately is called “stealing” גנבת דעת הבריות, “stealing people’s minds, misleading them to believe that lies are truth. (compare Sanhedrin 86)
(יג) לא תגנב. בְּגוֹנֵב נְפָשׁוֹת הַכָּתוּב מְדַבֵּר, לֹא תִּגְנֹבוּ (ויקרא י"ט), בְּגוֹנֵב מָמוֹן; אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא זֶה בְגוֹנֵב מָמוֹן וּלְהַלָּן בְּגוֹנֵב נְפָשׁוֹת? אָמַרְתָּ דָּבָר לָמֵד מֵעִנְיָנוֹ – מַה לֹא תִרְצַח, לֹא תִנְאָף, מְדַבֵּר בְּדָבָר שֶׁחַיָּבִין עָלָיו מִיתַת בֵּית דִּין, אַף לֹא תִגְנֹב דָּבָר שֶׁחַיָּב עָלָיו מִיתַת בֵּית דִּין (סנהדרין פ"ו):
(13) לא תגנוב THOU SHALT NOT STEAL — Scripture here is speaking about a case of one who steals human beings, whilst the command (Leviticus 19:11) “Ye shall not steal” speaks about a case of one who steals money (another person’s property in general). Or perhaps this is not so, but this speaks about the case of one who money and the other about the case of one who steals human beings! You must, however, admit that the rule applies: a statement must be explained from its context. How is it in regard to, “Thou shalt not murder” and “Thou shalt not commit adultery”? Each, speaks of a matter for which one becomes liable to death by sentence of the court; similarly, “Thou shalt not steal”, must speak of a matter for which one becomes liable to death by sentence of the court, and this is not so in the case of theft of money but only in that of kidnapping (Sanhedrin 86a; cf. Mekhilta).
(יא) לֹ֖א תִּגְנֹ֑בוּ וְלֹא־תְכַחֲשׁ֥וּ וְלֹֽא־תְשַׁקְּר֖וּ אִ֥ישׁ בַּעֲמִיתֽוֹ׃
(11) Ye shall not steal; neither shall ye deal falsely, nor lie one to another.
(יא) לא תגנבו. אַזְהָרָה לְגוֹנֵב מָמוֹן, אֲבָל לֹא תִגְנֹב שֶׁבַּעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת אַזְהָרָה לְגוֹנֵב נְפָשׁוֹת, דָּבָר הַלָּמֵד מֵעִנְיָנוֹ — דָּבָר שֶׁחַיָּבִין עָלָיו מִיתַת בֵּית דִּין:
(11) לא תגנבו YE SHALL NOT STEAL — This is a warning addressed to him who steals money (the property of his fellow-man), but the law “Thou shalt not steal" which is contained in the Ten Commandments is a warning addressed to him who steals a human being. For this it what is learnt from the context, because it must be a matter for which one becomes liable to death by sentence of the court, (since the preceding laws in the Ten Commandments are of this character, which is the case with kidnapping and not with theft of money; cf. Rashi on Exodus 19:14) (Mekhilta 20:13:3; Sanhedrin 86a).
(יג) לא תגנוב. משמע גנבה קחת ממון בסתר ויש גנב שהוא בן מות כמו גונב נפש מישראל בין שהוא נער קטן או נלעג לשון. והגנבה בממון בין בפניו בין שלא בפניו או שרמהו בחשבון או במדה או במשקל. וזאת המלה גם היא כוללת מי שיגנוב לב אחר. כאשר עשה אבשלום
You shall not steal. Stealing implies taking money secretly. There are thieves who incur the death penalty, namely, those who kidnap an Israelite, be he a child or one who cannot speak clearly. The prohibition to steal money applies both to when the owner is present and to when he is not present. It also applies to cheating in number, measure, and weight. The term stealing also applies to what Absalom did [deception], that is, it prohibits deceiving another person.
לא תגנובו. Here (19,11) the Torah speaks about someone stealing money or other valuables, whereas in the Ten Commandments in Exodus 20,13 the Torah referred to the kidnapping of a person or persons. I find it puzzling why the Torah used the singular, i.e. לא תגנוב in Exodus, whereas in our portion the legislation is formulated in the plural, לא תגנובו. It is also puzzling why the Torah first legislated the prohibition against completely harvesting one's field. We may understand the sequence of "do not steal" as addressed to the multitude, not because so many people may be guilty of this sin, but because of what the sin leads to. Theft leads to denial of the theft, denial leads to other lies in order to cover up the theft; this is turn leads to perjury. Such behaviour even if only by a single indvidual, will give the whole Jewish people a bad reputation because of the multiple sins involved. The Torah warns us against compounding a sin committed by denying it and even possibly confirming such denial by an oath.
(13) Thou shalt not murder. Thou shalt not commit adultery. Thou shalt not steal. Thou shalt not bear false witness against thy neighbour.
(17) Thou shalt not murder. Neither shalt thou commit adultery. Neither shalt thou steal. Neither shalt thou bear false witness against thy neighbour.
לא תענה ברעך עד שקר, this includes spreading slander about people surreptitiously, something generally known asמוציא שם רע, “defaming someone, ruining his reputation.” The principal meaning in our verse is perjuring oneself when testifying against a fellow man
(יג) לא תענה. שנים רבות חפשתי בלבי טעם זאת המלה לאמר עד שקר ולא אמר עדות שקר. ולפי דעתי עתה כי הוא מדבר עם עד שקר. כאילו כתב לא תענה אם אתה עד שקר ומשמע זאת המלה כטעם לא תכחשו ולא תשקרו. ומצאנו מלת ענות בבי''ת. כמו שקר ענה באחיו. ובלא בי''ת כמו ישמע אל ויענם. והטעם יענה בם. וכמוהו וכאשר לא נגענוך. לא נגענו בך. ויש עד שקר שהוא בן מות. והוא שכתוב עליו ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו
לא תענה ברעך עד שקר, For many years I asked myself why Scripture employs the phrase ed sheker (false witness) and not edut sheker (false testimony). I now believe that Scripture is addressing the false witness, and our verse is to be interpreted as if it read, "Thou shalt not give testimony if thou art a false witness." The implication of this clause is the same as that of neither shall ye deal falsely, nor lie one to another (Leviticus 19:11). We find that a bet follow the word for testimony in and hath testified (anah) falsely against his brother (be-achiv) (Deuteronomy 19:18). We also find this verb employed with a bet folowing it in yishma El ve-ya'anem (God shall hear, and testify against them) (Psalm 55:20). Now ve-ya'anem is a compound of va-ya'aneh (and shall testify) and bam (against them)... There is a type of false witness who incurs the death penalty, namely, the one concerning whom it is written, then shall ye do unto him, as he had purposed to do unto his brother (Deuteronomy 19:19).
(יד) לא תחמוד יהיה הדבר אצלך לנמנע גמור, כי הנמנע לא יחמדהו הטבע כלל, כענין ולא יחמוד איש את ארצך כי החמדה תגרום את הגזל, כענין עכן ואחמדם ואקחם:
(14) לא תחמוד, the object you covet should be considered by you as so utterly unattainable that you will not even begin to hatch schemes of how to acquire it. This is the promise made by G’d in Exodus 34,24 that none of our neighbours will covet our land while we are engaged in making the pilgrimages to Jerusalem. Once you begin to covet something belonging to someone else it is only a short step to committing robbery. (compare Joshua 7,21 where Achan ben Carmi who had become guilty of such robbery admitted that it all began with his coveting the items which he stole and hid.)
(יד) לא תחמוד. אנשים רבים יתמהו על זאת המצוה. איך יהיה אדם שלא יחמוד דבר יפה בלבו כל מה שהוא נחמד למראה עיניו. ועתה אתן לך משל. דע כי איש כפרי שיש לו דעת נכונה והוא ראה בת מלך שהיא יפה לא יחמוד אותה בלבו שישכב עמה. כי ידע כי זה לא יתכן. ואל תחשוב זה הכפרי שהוא כאחד מן המשוגעים שיתאוה שיהיו לו כנפים לעוף השמים. ולא יתכן להיות כאשר אין אדם מתאוה לשכב עם אמו אע''פ שהיא יפה. כי הרגילוהו מנעוריו לדעת שהיא אסורה לו. ככה כל משכיל צריך שידע כי אשה יפה או ממון לא ימצאנו אדם בעבור חכמתו ודעתו. רק כאשר חלק לו השם. ואמר קהלת (לאשר) [ולאדם שלא עמל בו] יתננו חלקו. ואמרו חכמים בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא. ובעבור זה המשכיל לא יתאוה ולא יחמוד. ואמר שידע שאשת רעהו אסרה השם לו יותר היא נשגבה בעיניו מבת מלך בלב הכפרי על כן הוא ישמח בחלקו ולא ישים אל לבו לחמוד ולהתאוות דבר שאינו שלו. כי ידע שהשם לא רצה לתת לו. לא יוכל לקחתו בכחו ובמחשבותיו ובתחבולותיו. על כן יבטח בבוראו שיכלכלנו ויעשה הטוב בעיניו. והנה נשלם פירוש עשרת הדברים. אמר אחד מחכמי הדור ידענו כי תשעה גלגלים הם כנגד תשעה מספרים שהם עיקרי כל מספר. וככה אלה התשעה דברים. והנה הדבור הראשון שאיננו ממספר התשעה. שהוא כנגד כבוד השם הנכבד המדבר. כאשר הוא האחד במספר העשרה. והנה הדבור השני שהוא לא יהיה לך הוא כנגד הגלגל העליון שהוא מוליך כל הגלגלים. הפך תנועתו ממזרח למערב בעשרים וארבע שעות. ואמר כנגדו אלהים אחרים להודיע כי בכח השם ירוצון הגלגלים ורבים חשבוהו שהוא הבורא בעבור שאיננו גוף. והדבור השלישי שהוא לא תשא כנגד גלגל המזלות ששם כל צבא השמים. חוץ מהמשרתים השבעה והנה הגוף הנכבד מקיף כל הגופות וצורתם שהם שמונה וארבעים. ונראה כח השם לעין. ויש מקומות בגלגל הזה שיש שם כוכבים רבים ומקומות אין כוכב בהם ואין יכולת באדם לדעת זה הסוד. ורבים מחסרי חכמה חשבו כי לשוא נבראו אלה הצורות על זאת המתכונת. והדבור הרביעי דבור השבת כנגד גלגל שבתי. כי חכמי הנסיון אומרים כי לכל אחד מהמשרתים יש יום ידוע בשבוע שבו יראה כחו. והוא בעל השעה הראשונה ביום. וכן מי שהוא בעל השעה הראשונה בלילה. ואומרים כי שבתי ומאדים הם כוכבים מזיקים ומי שיחל מלאכה או ללכת בדרך באחד משניהם כשהם מושלים יבא לידי נזק. ע''כ אמרו קדמוננו שניתן רשות לחבל בלילי רביעיות ובלילי שבתות. והנה לא תמצא בכל ימי השבוע לילה ויום זה אחר זה שימשלו אלו שני המזיקים בהם. רק ביום הזה. על כן אין ראוי להתעסק בו בדברי העולם רק ביראת השם לבדו והדבור החמישי שהוא כבד כנגד גלגל צדק שהוא יורה על שלום וצדק וחסד. ולשלם שכר ולכבד מי שהוא חייב. והדבור הששי לא תרצח כנגד גלגל מאדים שהוא יורה על שפיכות דמים ועל החבורות. ויש מחלוקת בין חכמי המזלות אם נוגה הוא למעלה מהשמש או למטה ממנה. וחכמי הודו הביאו ראיות כי נוגה הוא למעלה. והנה הדבור השביעי שהוא לא תנאף. כנגד גלגל נוגה שתולדתה להורות על כל משכב וזנות. והדבור השמיני לא תגנוב כנגד גלגל השמש שהוא יורה על אונם ולהסיר כח כל משרת שיתחבר עמה שלא יראה אור בעבורה. והנה הדבור התשיעי שהוא לא תענה כנגד גלגל כוכב חמה שהוא יורה על הל'. והנה הדבור העשירי שהוא לא תחמוד כנגד גלגל הלבנה שהוא השפל מכל הגלגלים והיא תורה על החמדה
You shall not covet. Many people are amazed at this commandment. They ask, how is it possible for a person not to covet in his heart all beautiful things that appear desirable to him? I will now give you a parable. Note, a peasant of sound mind who sees a beautiful princess will not entertain any covetous thoughts about sleeping with her, for he knows that this is an impossibility. This peasant will not think like the insane who desire to sprout wings and fly to the sky, for it is impossible to do so. Now just as a man does not desire to sleep with his mother, although she is beautiful, because he has been trained from his childhood to know that she is prohibited to him, so must every intelligent person know that a person does not acquire a beautiful woman or money because of his intelligence or wisdom, but only in accordance with what God has apportioned to him... Our Sages taught, children, life and sustenance are not dependent upon a person's merits but upon the stars. The intelligent person will therefore neither desire nor covet. Once he knows that God has prohibited his neighbor's wife to him she will be more exalted in his eyes than the princess is in the eyes of the peasant. He will therefor be happy with his lot and will not allow his heart to covet and desire anything which is not his. For he knows that that which God did not want to give him, he cannot acquire by his own strength, thoughts, or schemes. He will therefore trust in his creator, that is, that his creator will sustain him and do what is right in His sight.
(undefined) Commandment 416 enjoins us not to covet the possessions of our fellow-man because once one fixes one's mind on obtaining the possession coveted it will not be long before one initiates steps to execute such a wish. One's desire to possess the object one has focused on will not be suppressed by the owner's unwillingness to sell it or to accept some other form of compensation. One may not even desist in face of the owner physically defending his property against any takeover. One may eventually resort to violence to acquire the property coveted. This is why the Torah writes in 5,19: ולא תתאוה בית רעך וגו'.
(NaN) Maimonides writes that the different wording used here as compared to the Tenth Commandment in Exodus 20,14 are not to be viewed as a mere repetition of the same commandment diffe¬rently worded. The prohibition of לא תתאוה is a separate prohibi¬tion. The prohibition of לא תחמוד enjoins one not to acquire someone else's possession either by paying for it or by not paying for it unless the owner voluntarily agrees to sell it. The additional prohibition in our פרשה refers to the contemplation of ownership of such objects of one's desire.