אחת הדמויות הייחודיות מעולמם של חכמי המזרח היא תלמידת החכמים פַרחַה (פלוֹרה) ששון (1936-1859). פרחה גדלה במומביי למשפחה יהודית בגדאדית ששילבה מסורת עם מודרנה, והייתה נדבנית, אשת עסקים ותלמידת חכמים. פרחה תרמה כספים רבים למטרות חסד, לקהילה היהודית בבגדד, למפעל הציוני ואף לארגונים לא יהודיים (למשל, תרמה למציאת חיסון לכולרה בהודו). הייתה לה בקיאות גדולה ברזי התורה, והיא התכתבה רבות בעניינים הלכתיים ותורניים עם רבנים גדולים כמו ה"בן איש חי" והראשון לציון - הרב יצחק נסים. כשנפטרה, הספיד אותה הרב יצחק הלוי הרצוג וכינה אותה: "באר של תורה, תבונה, חכמה, תמימות ונדיבות לב".
בדף המקורות הבא נפגוש את דמותה של פרחה ואת דרכה בלימוד תורה.
פרחה ששון הייתה פורצת דרך של ממש. היא עמדה בראש חברת מסחר בינלאומית, והייתה פעילה בתהליכים חברתיים משמעותיים. כל זאת, לא מנע ממנה לעסוק בתורה על שלל ענפיה, ובמיוחד בתלמוד תורה שבעל פה. זאת, על אף שלימוד גמרא אצל נשים בתחילת המאה ה-19 היה מעשה חריג מאוד.
מה חשב "הבן איש חי" על כך שפרחה לומדת גמרא? על כך בסיפור הבא:
יכולה ללמד אותם | מתוך אתר "חכימא - סיפורים מחכמי המזרח"
אל ביתה של פרחה ששון שבלונדון הגיע מכתב מעיראק, חתום בידי הרב יוסף חיים, המכונה "הבן איש חי".
פרחה התיישבה עם בני משפחתה בהתרגשות גדולה מהמכתב אולם חשש ניכר על פניה.
לא הייתה זו הפעם הראשונה שבה קיבלו מכתב מהרב יוסף חיים. המכתבים שקיבלו היו בדרך כלל מכתבים משמחים שבהם הרב היה מתעניין בבני המשפחה, שואל לשלומם, ואפילו כותב להם חידות שהתשובה עליהן הייתה שמו של אחד מבני המשפחה.
ואולם הפעם ניכר המתח באוויר.
במכתבה הקודם אל הרב סיפרה לו פרחה ששון שהיא לומדת תלמוד בשיעורו של הרב נפתלי צבי הירש אדלר, רבה הראשי של אנגליה.
באותם הזמנים (תחילת המאה הקודמת) היה המעשה חריג מאוד. נשים היו בדרך כלל בבית, לא היו להן זכויות רבות, הן לא יכלו להצביע לפרלמנט, וכמעט שלא היו נשים למדניות, ודאי לא כאלה שעוסקות בתלמוד (גמרא) – תחום שנחשב גברי מאוד.
פרחה, שהייתה גם אשת עסקים חובקי עולם וגם תלמידת חכמים, חששה מתגובה חריפה וביקורתית.
היא פתחה את המכתב והחלה לקרוא בו בלחש כשפניה מהורהרים, אך אט אט עלה חיוך על פניה והיא החלה לקרוא בקול:
“לפני שנתיים הובן מעיתון לונדון שהחכם באשי של לונדון, הרב אדלר ה’ ישמרהו ויחייהו רגיל לדרוש בשבת הגדול. ויכתוב בעיתון את הסוגיא שהולך לדרוש, כדי שיראו אותה קודם ויבינו הדברים שיאמר בה… ואת המכובדת הלכת לדרשה שלו, והבאת איתך גמרא – כדי שתביני מה ידרוש בה.
רוצה אני לדעת האם ייתכן שאנשי לונדון מבינים כמוך בפלפול של גמרא? …מבקש אני שתודיעי לי על שאלתי בפרוטרוט...".
- מה בקשתו של הבן איש חי מפרחה? מה היא מלמדת על יחסו לעובדה שפרחה לומדת גמרא? האם הוא מתנגד? מעודד?
את אהבתה של פרחה ללימוד תורה ניתן לראות בסיפור הבא:
דברי דוד | יומנו של הרב דוד ששון, בנה של פרחה
אדונתי ועט"ר [ועטרת ראשי] הרבנית מרת אִמי מב"ת [מנשים באהל תבורך], למדה תורה ותלמוד אצל רבה המובהק החכם השלם החסיד והעניו, סיני ועוקר הרים, מדוכה ביסורים, מורי ורבי ח"ר [חכם רבי] יצחק [...] אג'אסי זצוקללה"ה [זכר צדיק לברכה לחיי העולם הבא].
הוא היה מלמד את אדונתי עט"ר מב"ת בימי נעוריה [...]
בא מורי ורבי [...] וישב בבית אצלנו בתור מלמד,
והיום כולו הוא לפני אדונתי ועט"ר הרבנית מב"ת. היא שואלת מפיו דברי תורה וגמרא ופלפול ואני בן ג' שנים הייתי יושב בחיקו.
- מה למדה פרחה, וכיצד הצליחה ללמוד תורה בעודה מטפלת בבנה הקטן דוד?
- מה המשמעות של העובדה שהילד יושב על ברכי הרב המלמד?
- התיאור הוא זכרון של הבן שיהיה בעצמו רב לכשיגדל. האם לדעתך זכרון זה עשוי להשפיע על דרכו ויחסו לנושאים מסוימים? כיצד?
מלבד אהבתה ללימוד, פרחה סברה כי לימוד תורה הוא דבר חשוב לכל אחד ואחת. כאשר נשאלה לדעתה על לימוד תורה לנשים בתקופתה, השיבה: "אני יותר מודאגת ממה שהנשים אינן לומדות מאשר ממה שהן לומדות".
בדברים אלו, פרחה מביעה את החשש מחוסר העיסוק של נשים מלימוד תורה. לא חוסר הידע הוא שהפריע לפרחה, אלא ההבנה שמי שאין לו קשר ומגע עם התורה - אינו מרגיש שייך אליה.
נקודת ציון משמעותית עבור פרחה ששון הייתה כאשר הוזמנה לשמש כיושבת ראש הכנס של בית המדרש לרבנים בלונדון בשנת 1924, ואף הוזמנה לשאת את נאום הפתיחה, שהיה שזור כמובן בדברי תורה:
שלא עשני אישה? | מתוך אתר "חכימא - סיפורים מחכמי המזרח"
כל הנוכחים חשו את משק כנפי ההיסטוריה: את הכנס השנתי של בית המדרש לרבנים בלונדון בשנת 1924 תפתח לא אחרת מהגברת פרחה ששון. חלפו כשבעים שנה מאז הוקם בית המדרש, וזו הפעם הראשונה שאישה נבחרה להיות יושבת הראש של הכנס.
דרך ארוכה עשתה פרחה, בת למשפחת סוחרים מעיראק, שבילתה את רוב חייה בהודו, עד שהגיעה לרגע מיוחד זה.
התרגשות אחזה בכל השומעים, וניכר שגם פרחה מודעת היטב לגודל השעה:
“שמעתי כי מיום שנתיסד הבית הזה, עוד לא נשמע כי כיבדו אישה להיות יושבת ראש בבית מדרש זה. אולי מפני שנאמר ‘וְאִשָּׁה בְכָל אֵלֶּה לֹא מָצָאתִי’ (קהלת ז, כח) ואולי מפני שאתם מברכים בכל יום ‘שלא עשני אישה’.”
(הנאום הודפס כנספח בספרו של הרב יצחק הלוי הרצוג)
- מה דעתך על הסיפור?
- מה רצתה פרחה להגיד בדבריה? האם התגנבה אירוניה לדבריה?
פרחה הכירה בחשיבותו של לימוד המביא לידי מעשה, לימוד שאינו ספון וסגור רק בבית המדרש, אלא משפיע ומושפע מחיי היום-יום. וכך חתמה את דרשתה בכנס השנתי, אשר המשתתפים בו היו פרחי רבנות שיצאו להנהיג קהילות יהודיות:
הליכות עולם | מתוך דרשתה של פרחה ששון בכנס השנתי של בית מדרש לרבנים בלונדון
וזהו מה דאיתא בנדה ע"ג (=שכתוב במסכת נדה, דף ע"ג): "תנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא שנאמר 'הליכות עולם לו' (חבקוק ג, ו) אל תקרי הליכות אלא הלכות". הנה אתם תלמידי הבית הזה לעת־עתה אתם לומדים הלכות אמנם כאשר תצאו בעולם הגדול אז תהא מוטל עליכם הליכות עולם, הנהגת עולם.
-
כיצד דורשת פרחה את הפסוק מדברי הנביא חבקוק? - מה ההבדל בין הפשט העוסק בהלכות לדרשה המדברת על הליכות?
- כיצד רואה פרחה ששון את תפקיד הרבנות?
- באיזה אופן ניתן לראות בכך שיקוף לדמותה של פרחה עצמה?
להאזנה לפודקאסט על דמותה של פרחה:
הדפים נכתבו ונערכו על ידי שי כהן מטעם ספריא, בשיתוף עם צוות חכימא
