The orgin of the Kaddish
כי שם ה' אקרא - ר' יוסי אומר: …מנין לאומר יהא שמיה רבא מברך, שעונים אחריהם לעולם ולעולמי עולמים? ת"ל הבו גודל לאלקינו
וְאָמַר לִי: בְּנִי, מָה קוֹל שָׁמַעְתָּ בְּחוּרְבָּה זוֹ? וְאָמַרְתִּי לוֹ: שָׁמַעְתִּי בַּת קוֹל שֶׁמְּנַהֶמֶת כְּיוֹנָה וְאוֹמֶרֶת: ״אוֹי לִי שֶׁחֵרַבְתִּי אֶת בֵּיתִי וְשָׂרַפְתִּי אֶת הֵיכָלִי וְהִגְלִיתִי אֶת בָּנַי לְבֵין אוּמּוֹת הָעוֹלָם״. וְאָמַר לִי: …לֹא זוֹ בִּלְבַד אֶלָּא, בְּשָׁעָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל נִכְנָסִין לְבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּלְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת וְעוֹנִין ״יְהֵא שְׁמֵיהּ הַגָּדוֹל מְבֹורָךְ״, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְנַעְנֵעַ רֹאשׁוֹ, וְאוֹמֵר: אַשְׁרֵי הַמֶּלֶךְ שֶׁמְּקַלְּסִין אוֹתוֹ בְּבֵיתוֹ כָּךְ, מַה לּוֹ לָאָב שֶׁהִגְלָה אֶת בָּנָיו, וְאוֹי לָהֶם לַבָּנִים שֶׁגָּלוּ מֵעַל שׁוּלְחַן אֲבִיהֶם
And after this introduction, Elijah said to me: What voice did you hear in that ruin?
I responded: I heard a Heavenly voice, cooing like a dove and saying: Woe to the children, due to whose sins I destroyed My house, burned My Temple, and exiled them among the nations.
And Elijah said to me: …Moreover, any time that God’s greatness is evoked, such as when Israel enters synagogues and study halls and answers in the kaddish prayer, May His great name be blessed, the Holy One, Blessed be He, shakes His head and says: Happy is the king who is thus praised in his house. When the Temple stood, this praise was recited there, but now: How great is the pain of the father who exiled his children, and woe to the children who were exiled from their father’s table, as their pain only adds to that of their father (Rabbi Shem Tov ibn Shaprut).
אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך – אשרי כל זמן שהיה קלוס זה בתוך בית המקדש
עָלְמָא אַמַּאי קָא מִקַּיַּים אַ"קְּדוּשָּׁה דְסִידְרָא" וְאַ"יְּהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא" דְּאַגַּדְתָּא
עלמא אמאי מקיים - מאחר שהקללה הולכת תמיד ורבה:
א"קדושה דסידרא" - סדר קדושה שלא תקנוה אלא שיהו כל ישראל עוסקין בתורה בכל יום דבר מועט שאומר קריאתו ותרגומו והן כעוסקין בתורה וכיון שנוהג בכל ישראל בתלמידים ובעמי הארץ ויש כאן שתים קדושת השם ותלמוד התורה חביב הוא וכן יהא שמיה רבה מברך שעונין אחר הגדה שהדרשן דורש ברבים בכל שבת היו נוהגין כך ושם היו נקבצין כל העם לשמוע לפי שאינו יום של מלאכה ויש כאן תורה וקידוש השם:
אין העולם מתקיים אלא א”סדרא דקדושתא” וא”יהא שמיה רבא” דבתר אגדתא, שהיו רגילין לומר קדיש אחר הדרשה ושם היו עמי הארצות ולא היו מבינים כולם לשון הקודש לכך תקנוהו בלשון תרגום שהיו הכל מבינים שזה היה לשונם :
What we can infer from the sources so far:
- The Kaddish started as a ceremony concluding a public sermon (derasha) in the vernacular (Aramaic) based on Agada, as referred to in the Gemara in Sota
- Every public sermon was supposed to end with words of consolation for Zion (נחמת ציון), and the Kaddish refers to this and amplifies this theme
- The core of the Kaddish consists of the line יהא שמיה רבה מברך
- There is a certain connection to the temple service
Every line in the Kaddish alludes to the coming of the Mashiach and the Olam Habba in one way or the other, and this is the consolation offered by the Kaddish. We will explore these allusion below, and we start with tracing back the orgin and meaning of the center line יהא שמיה רבה
Origin of יהא שמיה רבה
הָעוֹנֶה ״יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ״ — מוּבְטָח לוֹ שֶׁהוּא בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא
One who answers in a dream: May His great name be blessed from kaddish is assured that he is one who has a place in the World-to-Come
כֵּיוַן דִּימְטָא קִיצָא דַּאֲבוּנָן יַעֲקב לְמִסְתַּלְקָא מִגּוֹ עַלְמָא קְרָא לִתְרֵי עֲשַר שִׁבְטַיָא בְנוֹי וְאָקִים יַתְהוֹן חֲזוֹר חֲזוֹר לְדַרְגְּשָׁא עֲנֵי אֲבוּנָן יַעֲקב וַאֲמַר לְהוֹן דִּילְמָא לְטַעֲוָותָא דְהַוֵּי תֶּרַח אָבוֹי דְאַבְרָהָם פְּלַח אַתּוּן פַּלְחִין דִּילְמָא לְטַעֲוָותָא דַּהֲוָה לָבָן אָחוּי דַאֲמָהָא פְּלַח אַתּוּן פַּלְחִין אוֹ לֵאלָהָא דְיַעֲקב אַתּוּן פַּלְחִין עַנְיַין תְּרֵי עֲשַר שִׁבְטַיָא כַּחֲדָא בְּלֵב שְׁלֵימָה וַאֲמַר שְׁמַע כְּעַן יִשְרָאֵל אֲבוּנָן ה' אֱלָהָנָא ה' חָד עָנֵי יַעֲקב וַאֲמַר יְהֵי שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרֵךְ לַעֲלָם:
כָּל חוֹתְמֵי בְרָכוֹת שֶׁהָיוּ בַמִּקְדָּשׁ, הָיוּ אוֹמְרִים מִן הָעוֹלָם. מִשֶּׁקִּלְקְלוּ הַמִּינִין, וְאָמְרוּ, אֵין עוֹלָם אֶלָּא אֶחָד, הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ אוֹמְרִים, מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם.
כל חותמי ברכות שבמקדש היו אומרים עד העולם – במסכת תענית (פ"ב דף טז:) אמרינן אין עונין אמן במקדש; המברך אומר בסוף כל ברכה, ברוך אתה ה' אלקי ישראל מן העולם ועד העולם, ברוך חונן הדעת; וכן בכולם. והעונין אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד... ואשמעינן הכא דבמקדש ראשון לא היו אומרים אלא ברוך ה' אלקי ישראל מן העולם:
משקלקלו המינים. שאין מאמינים בתחיית המתים ואמרו אין עולם אלא זה, התקינו עזרא ובית דינו שיהו אומרים מן העולם ועד העולם לומר ששני עולמות יש, העולם הזה והעולם הבא, להוציא מלב המינים שכופרים בתחיית המתים:
המינים הללו הם הצדוקים שהתנגדו לתחיית המתים, או אולי גם השומרונים. בכתובות שומרוניות ובטבעות מופיעה הססמה "ברוך ה' לעולם"
וַיֹּאמְר֣וּ הַלְוִיִּ֡ם יֵשׁ֣וּעַ וְ֠קַדְמִיאֵ֠ל בָּנִ֨י חֲשַׁבְנְיָ֜ה שֵׁרֵֽבְיָ֤ה הֽוֹדִיָּה֙ שְׁבַנְיָ֣ה פְתַֽחְיָ֔ה ק֗וּמוּ בָּרְכוּ֙ אֶת־ה' אֱלֹֽקֵיכֶ֔ם (1) מִן־הָעוֹלָ֖ם עַד־הָעוֹלָ֑ם (2) וִיבָֽרְכוּ֙ שֵׁ֣ם כְּבֹדֶ֔ךָ (3) וּמְרוֹמַ֥ם עַל־כׇּל־בְּרָכָ֖ה וּתְהִלָּֽה׃
We see in this verse references to
- ברוך אתה ה' אלקי ישראל מן העולם ועד העולם
- ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד
- לְעֵֽלָּא מִן־כָּל־בִּרְכָתָֽא
What we can infer from these sources:
-The formulas מן העולם ועד העולם and ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד are since ancient times closely linked with each other and with the (temple) service
- Both expressions have come to mean an afirmation of the believe in עולם הבא as against the sectarians. This explains the statement הָעוֹנֶה ״יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ״ — מוּבְטָח לוֹ שֶׁהוּא בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא
- This explains why יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא is at the core of the Kaddish, and why this statement in itself can be seen as a suitable expression of נחמת ציון with which to conclude a sermon
Further important references in the Kaddish
וְהָיָ֣ה ׀ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא בְּי֨וֹם בּ֥וֹא גוֹג֙ עַל־אַדְמַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל נְאֻ֖ם אדושם ה' תַּעֲלֶ֥ה חֲמָתִ֖י בְּאַפִּֽי׃
…וְהִתְגַּדִּלְתִּי֙ וְהִתְקַדִּשְׁתִּ֔י וְנ֣וֹדַעְתִּ֔י לְעֵינֵ֖י גּוֹיִ֣ם רַבִּ֑ים וְיָדְע֖וּ כִּֽי־אֲנִ֥י ה'׃ {ס}
On that day, when Gog sets foot on the soil of Israel—declares the Lord GOD—My raging anger shall flare up.
…Thus will I manifest My greatness and My holiness, and make Myself known in the sight of many nations. And they shall know that I am the LORD [38:23]
הַמְשֵׁ֣ל וָפַ֣חַד עִמּ֑וֹ עֹשֶׂ֥ה שָׁ֝ל֗וֹם בִּמְרוֹמָֽיו׃
He imposes peace in His heights.
Summary so far
The Ḳaddish has a remarkable history. Originally, it had no relation whatsoever to the prayers, and still less to the dead. It was the doxology recited by the teacher or preacher at the close of his discourse, when he was expected to dismiss the assembly with an allusion to the Messianic hope, derived especially from the Prophets and the Psalms. Therefore Ezek. xxxviii. 23 is employed; and as the last redemption of Israel was, like the first, brought in connection with the Holy Name (see Pes. 50a; Pesiḳ. 92a; Ex. iii. 15), the emphasis was put upon the congregational response, "May His Great Name be praised for all eternity!" (see Sifre, Deut. 306). So great was the value attached to this response that the Talmud (Soṭah 49a) declares: "Since the destruction of the Temple the world has been sustained by the Ḳedushshah of the liturgy and the 'yehe shemeh rabba' [the Ḳaddish response] of the haggadic discourse." "Joining loudly and in unison in the congregational response 'yehe shemeh rabba' has the power of influencing the heavenly decree in one's favor, or of obtaining for one forgiveness," assert R. Joshua b. Levi and R. Johanan (Shab. 119b; comp. Midr. Mishle x. 10, xiv. 4). When Israel enters the synagogue or the schoolhouse and responds, "Let His Great Name be praised!" the Holy One, blessed be He! says: "Happy the king who is thus lauded in his house!" (Ber. 3a).
[Cyrus Adler, Jewish Encyclopedia]
An interesting parallel text to the Kaddish found in Masechet Sofrim
ועוד צריך [לומר] על הכל יתגדל וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתעלה ויתהדר ויתקלס (הנכבד והנורא) שמו של מלך מלכי המלכים הקב"ה בעולמות שברא העולם הזה והעולם הבא, כרצונו וכרצון כל עמו בית ישראל תגלה ותראה מלכותו עלינו במהרה ובזמן קרוב והוא יבנה ביתו בימינו ויחון פלטתנו ופלטת עמו ישראל ברחמיו וברוב חסדיו בשלום ובחן ובחסד וברחמים המקום (הוא) יעשה עמנו בעבור שמו הגדול ואמרו אמן:
(This text is supposed to be said just before Keriat Hatora as is still done by Ashkenazim)
How the Kaddish further evolved in Halacha
תשובות הגאונים החדשות - עמנואל (אופק) סימן לה
ועל מעשה הקדיש אשר שאלת לא נמצא בידינו עליו דבר מבורר היטב מן הראשונים, אך סמכוהו האחרונים על הפסוק הזה +ויקרא כב, לב+ ונקדשתי בתוך בני ישר' ועל מה שאמ' רבו' במדרשו +ברכות כא, ב+ כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה, מן הדברים הללו יוצא להם שאם נתקבצו עשרה בני אדם לדבר מצוה בין בתפלה בין בתלמוד תורה צריכין לקדש, לכך אחר פסוקי דזמרה וסמוך לברוך הבוחר בשיר ובזמרה חי העולמים יקדישו פעם אחת, לפי שכבר סיימו את המצוה של פסוקי דזמרה ועכשו יתחיל באחרת שהיא ק"ש בברכותיה לפניה ולאחריה [רבי אברהם בן רבי יצחק אב"ד נרבונה (1085 – 1158)]
Interesting note from Wikipedia
חכמי נרבונה הקדמונים מראשית המאה ה-9 נחשבו גאונים, משמעותו הייתה שהם כגאוני סורא ופומבדיתא. רבנו תם במכתב לרבי משולם יליד נרבונה שחי במֶלוּן, גוער בו על כל מיני הקלות בדין שהוא נוהג, ושם ברשימה אחת את גאוני נרבונה עם גאוני סורא ופומבדיתא. וכך אומר ר"ת:
"גם אשלח לחכמי עירך אם יודו לקוּלותיך ולגרסותיך, ולמה שאתה אינך בקי בדברי גאוני מלכותך ומלכות כל מקומות ישראל ורב יהודאי ורב עמרם ורב שר שלום ור' אחאי ופ' ר"ח ומס' סופרים ופרקי דר' אליעזר ורבנן סבוראי, כי ידעתי כי אם היית [בקי] בהם לא מלאך לבך להתריס כנגדן, ואחרי שהורית בוש אתה לחזור." [ספר הישר (חלק התשובות) סימן מו]
Appendix: The original text of the Kaddish
יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא בְּעָלְמָֽא דִּי־בְרָא כִרְעוּתֵהּ.
וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל־בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב.
יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא
לְעֵֽלָּא מִן־כָּל־בִּרְכָתָֽא וְשִׁירָתָֽא תֻּשְׁבְּחָתָֽא וְנֶחָמָתָֽא דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָֽא.
Notes:
- It seems that יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵהּ דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא is a later expansion in (mostly) Hebrew of the core message יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ
- This expansions adds 8 words of praise that together with יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ form 10 words of praise, against the 10 expressions with which the world was created (עָלְמָֽא דִּי־בְרָא, Avot 5:1)
- תִּתְקַבּל צְלוֹתְהוֹן וּבָעוּתְהוֹן was added later to link the Kaddish to the Amida
- יְהֵא שְׁלָמָֽא רַבָּֽא מִן־שְׁמַיָּֽא וְחַיִּים was added later as a consolation for Aveilim
- עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו is mostly parallel to יְהֵא שְׁלָמָֽא but just in Hebrew rather than Aramaic, and was probably taken from אֱלֹקַי נְצוֹר
- As noted earlier, the נֶחָמָתָֽא is a reference to the derasha that preceded the kaddish
- In its original form, a clear link can be seen between the structure of the kaddish and Nehemiah 9:5
Appendix: The Name of God (שְׁמֵיהּ רַבָּא) and Redemption
(טו) וַיֹּ֩אמֶר֩ ע֨וֹד אֱלֹקִ֜ים אֶל־מֹשֶׁ֗ה כֹּֽה־תֹאמַר֮ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ ה' אֱלֹקֵ֣י אֲבֹתֵיכֶ֗ם אֱלֹקֵ֨י אַבְרָהָ֜ם אֱלֹקֵ֥י יִצְחָ֛ק וֵאלֹקֵ֥י יַעֲקֹ֖ב שְׁלָחַ֣נִי אֲלֵיכֶ֑ם זֶה־שְּׁמִ֣י לְעֹלָ֔ם וְזֶ֥ה זִכְרִ֖י לְדֹ֥ר דֹּֽר׃
(15) And God said further to Moses, “Thus shall you speak to the Israelites: ה', the God of your fathers’ [house]—the God of Abraham, the God of Isaac, and the God of Jacob—has sent me to you: This shall be My name forever, This My appellation for all eternity.
וְהָיָ֧ה ה' לְמֶ֖לֶךְ עַל־כׇּל־הָאָ֑רֶץ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יִהְיֶ֧ה ה' אֶחָ֖ד וּשְׁמ֥וֹ אֶחָֽד׃
...וּמֵבִיא גוֹאֵל לִבְנֵי בְנֵיהֶם לְמַֽעַן שְׁמוֹ בְּאַהֲבָה:
...Who brings a redeemer to their children’s children, for the sake of His Name, with love.
We see in the sources above that the story of the first, paradigmatic redemption of Egypt starts out with a focus on the Name of God, and that likewise in the second redemption at the end of times the Name of God is envisioned to play a central role
מִזְבַּ֣ח אֲדָמָה֮ תַּעֲשֶׂה־לִּי֒ וְזָבַחְתָּ֣ עָלָ֗יו אֶת־עֹלֹתֶ֙יךָ֙ וְאֶת־שְׁלָמֶ֔יךָ אֶת־צֹֽאנְךָ֖ וְאֶת־בְּקָרֶ֑ךָ בְּכׇל־הַמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר אַזְכִּ֣יר אֶת־שְׁמִ֔י אָב֥וֹא אֵלֶ֖יךָ וּבֵרַכְתִּֽיךָ׃
וּמִנַּיִן שֶׁאֲפִילּוּ אֶחָד שֶׁיּוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה שֶׁשְּׁכִינָה עִמּוֹ — שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ״.
כִּ֠י אִֽם־אֶל־הַמָּק֞וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַ֨ר ה' אֱלֹֽהֵיכֶם֙ מִכׇּל־שִׁבְטֵיכֶ֔ם לָשׂ֥וּם אֶת־שְׁמ֖וֹ שָׁ֑ם לְשִׁכְנ֥וֹ תִדְרְשׁ֖וּ וּבָ֥אתָ שָּֽׁמָּה׃
וַיְהִ֕י עִם־לְבַ֖ב דָּוִ֣ד אָבִ֑י לִבְנ֣וֹת בַּ֔יִת לְשֵׁ֥ם ה' אֱלֹקֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
The Temple is seen not so much as a House of God (God's house is the whole universe) but as a house of the Name of God, connected with the presence of the Shechina and as the only place on earth where the full name of God may be invoked in prayer. In later rabbinic traditions, the Name of God and the Shechina became connected primarily with the study of Torah, as this now was the only available means for connecting with God after the destruction of the Temple. This transition is very similar to what we have seen previously happening in the two first chapters of Masechet Chagiga.