מגילת איכה, המכונה בפי חז"ל 'קינות' מורכבת מחמישה פרקים, שכל אחד מהם מהווה קינה עצמאית על חורבן ירושלים והמקדש ועל גלות יהודה. הקינות משקפות את המשבר הדתי והלאומי העמוק בעקבות החורבן ואת האבל והצער הנורא של האומה, והן נעות בין יאוש לתקוה ולתפילה לגאולה ותיקון. לפי המסורת התחברה המגילה בידי ירמיהו, נביא החורבן. בין הקינות יש זיקות ברורות וגם התפתחות מסוימת. פרקים א', ב', ד' פותחים בקריאה 'איכה', ואילו פרק ג' פותח במילים 'אני הגבר', והקינה שבו בעלת אופי אישי יותר. פרק ה' החותם את המגילה כולל בקשה ותפילה ציבורית.
Lonely sits the city
Once great with people!
She that was great among nations
Is become like a widow;
The princess among states
Is become a thrall. (2) Bitterly she weeps in the night,
Her cheek wet with tears.
There is none to comfort her
Of all her friends.
All her allies have betrayed her;
They have become her foes. (3) Judah has gone into exile
Because of misery and harsh oppression;
When she settled among the nations,
She found no rest;
All her pursuers overtook her
In the narrow places.-b (4) Zion’s roads are in mourning,
Empty of festival pilgrims;
All her gates are deserted.
Her priests sigh,
Her maidens are unhappy—
She is utterly disconsolate! (5) Her enemies are now the masters,
Her foes are at ease,
Because the LORD has afflicted her
For her many transgressions;
Her infants have gone into captivity
Before the enemy.
(6) Gone from Fair Zion are all
That were her glory;
Her leaders were like stags
That found no pasture;
They could only walk feebly
Before the pursuer.
(7) All the precious things she had
In the days of old
Jerusalem recalled
In her days of woe and sorrow,
When her people fell by enemy hands
With none to help her;
When enemies looked on and gloated
Over her downfall. (8) Jerusalem has greatly sinned,
Therefore she is become a mockery.
All who admired her despise her,
For they have seen her disgraced;
And she can only sigh
And shrink back. (9) Her uncleanness clings to her skirts.
She gave no thought to her future;
She has sunk appallingly,
With none to comfort her.—
See, O LORD, my misery;
How the enemy jeers! (10) The foe has laid hands
On everything dear to her.
She has seen her Sanctuary
Invaded by nations
Which You have denied admission
Into Your community. (11) All her inhabitants sigh
As they search for bread;
They have bartered their treasures for food,
To keep themselves alive.—
See, O LORD, and behold,
How abject-c I have become!
(12) May it never befall you,-b
All who pass along the road—
Look about and see:
Is there any agony like mine,
Which was dealt out to me
When the LORD afflicted me
On His day of wrath? (13) From above He sent a fire
Down into my bones.
He spread a net for my feet,
He hurled me backward;
He has left me forlorn,
In constant misery. (14) The yoke of my offenses is bound fast,
Lashed tight by His hand;
Imposed upon my neck,
It saps my strength;
The Lord has delivered me into the hands
Of those I cannot withstand. (15) The Lord in my midst has rejected
All my heroes;
He has proclaimed a set time against me
To crush my young men.
As in a press the Lord has trodden
Fair Maiden Judah. (16) For these things do I weep,
My eyes flow with tears:
Far from me is any comforter
Who might revive my spirit;
My children are forlorn,
For the foe has prevailed. (17) Zion spreads out her hands,
She has no one to comfort her;
The LORD has summoned against Jacob
His enemies all about him;
Jerusalem has become among them
A thing unclean. (18) The LORD is in the right,
For I have disobeyed Him.
Hear, all you peoples,
And behold my agony:
My maidens and my youths
Have gone into captivity! (19) I cried out to my friends,
But they played me false.
My priests and my elders
Have perished in the city
As they searched for food
To keep themselves alive. (20) See, O LORD, the distress I am in!
My heart is in anguish,
I know how wrong I was-e
To disobey.
Outside the sword deals death;
Indoors, the plague. (21) When they heard how I was sighing,
There was none to comfort me;
All my foes heard of my plight and exulted.
For it is Your doing:
You have brought on the day that You threatened.
Oh, let them become like me!-f (22) Let all their wrongdoing come before You,
And deal with them
As You have dealt with me
For all my transgressions.
For my sighs are many,
And my heart is sick.
פרק א' הינו קינה שהיא אקרוסטיכון בת עשרים ושניים פסוקים, לפי סדר האלף בית, בה כל פסוק כולל תמונה מזעזעת של האסון. נקודת המוצא של הפרק היא המצב הקשה של העיר לאחר החורבן. בין התמונות בפרק נמתח קו ברור המתאר את ציון כאשה בודדה שאין לה מנחם. הפרק נחלק לשני חלקים: החלק הראשון [א-יא] כולל קינה על ירושלים בגוף שלישי. בחלק השני [יב-כב] ירושלים מדברת על עצמה בגוף ראשון.
שאלות
1.
הקינה בפרקנו פותחת במילה 'איכה', מילה זו אף העניקה למגילה את שמה. מה מבטאת הקריאה 'איכה' בכלל [ראו למשל ישעיהו א',כא], ובאיזה הקשר היא מופיעה בפרק? עמדו על מערכת ההיפוכים המתוארת בעקבותיה בפסוקים א-ב.
2.
ציון מדומה במהלך הפרק לאשה בכמה מצבים: אלמנה [א], אהובה נבגדת [ב, יט], נידה [ח-ט, יז]. חשבו מה משמעותו של כל דימוי ביחס לירושלים ואיזה היבט באסונה הוא מדגיש?
3.
בניגוד לשאר החלק השני בו מדברת ציון על עצמה, פסוק יז מתאר את ציון הפורשת ידיה בייאושה. זהו תיאור בגוף שלישי של האמור בפסוק הקודם [טז], והוא מחלק את החלק לשני חלקי משנה: יב-טז, יח-כב.
עמדו על ההבדל העקרוני בין שני החלקים ביחסה של בת ציון אל ה'. התייחסו לפעלי החורבן בפסוקים יב-טז, ולעומת זאת שימו לב כיצד פותח פסוק יח.
מה תפקידו של פסוק יז בהיפוך שמתחולל בבת ציון?
The Lord in His wrath
Has shamed Fair Zion,
Has cast down from heaven to earth
The majesty of Israel.
He did not remember His Footstool
On His day of wrath. (2) The Lord has laid waste without pity
All the habitations of Jacob;
He has razed in His anger
Fair Judah’s strongholds.
He has brought low in dishonor
The kingdom and its leaders. (3) In blazing anger He has cut down
All the might of Israel;
He has withdrawn His right hand
In the presence of the foe;
He has ravaged Jacob like flaming fire,
Consuming on all sides. (4) He bent His bow like an enemy,
Poised His right hand like a foe;
He slew all who delighted the eye.
He poured out His wrath like fire
In the Tent of Fair Zion. (5) The Lord has acted like a foe,
He has laid waste Israel,
Laid waste all her citadels,
Destroyed her strongholds.
He has increased within Fair Judah
Mourning and moaning. (6) He has stripped His Booth like a garden,
He has destroyed His Tabernacle;
The LORD has ended in Zion
Festival and sabbath;
In His raging anger He has spurned
King and priest.
(7) The Lord has rejected His altar,
Disdained His Sanctuary.
He has handed over to the foe
The walls of its citadels;
They raised a shout in the House of the LORD
As on a festival day. (8) The LORD resolved to destroy
The wall of Fair Zion;
He measured with a line,-d refrained not
From bringing destruction.
He has made wall and rampart to mourn,
Together they languish. (9) Her gates have sunk into the ground,
He has smashed her bars to bits;
Her king and her leaders are in exile,-e
Instruction is no more;
Her prophets, too, receive
No vision from the LORD. (10) Silent sit on the ground
The elders of Fair Zion;
They have strewn dust on their heads
And girded themselves with sackcloth;
The maidens of Jerusalem have bowed
Their heads to the ground. (11) My eyes are spent with tears,
My heart is in tumult,
My being melts away-g
Over the ruin of my poor people,-h
As babes and sucklings languish
In the squares of the city. (12) They keep asking their mothers,
“Where is bread and wine?”
As they languish like battle-wounded
In the squares of the town,
As their life runs out
In their mothers’ bosoms. (13) What can I take as witness-i or liken
To you, O Fair Jerusalem?
What can I match with you to console you,
O Fair Maiden Zion?
For your ruin is vast as the sea:
Who can heal you? (14) Your seers prophesied to you
Delusion and folly.
They did not expose your iniquity
So as to restore your fortunes,
But prophesied to you oracles
Of delusion and deception. (15) All who pass your way
Clap their hands at you;
They hiss and wag their head
At Fair Jerusalem:
“Is this the city that was called
Perfect in Beauty,
Joy of All the Earth?” (16) All your enemies
Jeer at you;
They hiss and gnash their teeth,
And cry: “We’ve ruined her!
Ah, this is the day we hoped for;
We have lived to see it!”-k
(17) The LORD has done what He purposed,
Has carried out the decree
That He ordained long ago;
He has torn down without pity.
He has let the foe rejoice over you,
Has exalted the might of your enemies. (18) Their heart cried out-l to the Lord.
O wall of Fair Zion,
Shed tears like a torrent
Day and night!
Give yourself no respite,
Your eyes no rest.
(19) Arise, cry out in the night
At the beginning of the watches,
Pour out your heart like water
In the presence of the Lord!
Lift up your hands to Him
For the life of your infants,
Who faint for hunger
At every street corner.
(20) See, O LORD, and behold,
To whom You have done this!
Alas, women eat their own fruit,
Their new-born babes!
Alas, priest and prophet are slain
In the Sanctuary of the Lord! (21) Prostrate in the streets lie
Both young and old.
My maidens and youths
Are fallen by the sword;
You slew them on Your day of wrath,
You slaughtered without pity. (22) You summoned, as on a festival,
My neighbors from round about.
On the day of the wrath of the LORD,
None survived or escaped;
Those whom I bore and reared
My foe has consumed.
בעוד פרק א' תיאר את מצבה העגום והשפל של ירושלים הבודדה לאחר החורבן, פרק ב', המקביל לפרק א' במבנהו, מתמקד בחורבן עצמו ובשבר העמוק ביחסי העם וה' בעקבותיו, ומתאר אותו בצבעים עזים ובדימויים קשים. חלקו הראשון [א-ט1] מתאר את החורבן בלשונות מלחמתיים המוסבים על ה', חלקו השני [ט2-יב] עובר לתגובות האבל האנושיות של בני ירושלים בעקבות החורבן, בחלק השלישי [יג-יט] פונה המקונן אל בת ציון ומנסה לנחמה, וקורא לה לשפוך ליבה לפני ה'. הפרק חותם בדברים קשים שמטיחה בת ציון בכאבה כלפי מעלה [כ-כב].
שאלות
4.
'אֵיכָה֩ יָעִ֨יב בְּאַפּ֤וֹ ׀ אֲדֹנָי֙ אֶת־בַּת־צִיּ֔וֹן'? [א]
מה המוקד של הקריאה 'איכה' בפתיחת הפרק, ועל מה הוא מקונן? העזרו בהשוואה לפתיחת פרק א' – בדקו מי האשם בחורבן בכל פרק ומהו תפקידו של הקב"ה בתיאור זה?
5.
חסרון הנחמה שניצב במרכז בפרק א', חוזר גם בדברי המקונן בפרק ב', אולם בדבריו יש התחלה לכיוון מסוים לנחמה ולתיקון:
א| פסוק יד חוזר לימיה האחרונים של ירושלים טרם החורבן - במה נעוץ שורש החורבן וכיצד הוא עשוי להוות פתח לתיקון?
ב| בפסוק יז שב המקונן לתאר את מעורבות ה' בחורבן שנזכרה תחילת הפרק – איזו נקודה חשובה נוספה בתיאור כאן שמשנה את אופי המעשה האלוקי? מהי התקווה הרמוזה בתיאור זה?
ג| לבסוף [פסוקים יח-יט] קורא המקונן לבת ציון לבכות ללא הרף – במה שונה בכי זה מהבכי שבתחילת המגילה [א',ב] ומה תכליתו? השוו גם בין תמונת פרישת הכפיים כאן [יט] ובפרק א',יז.
6.
עיינו בתגובתה הקשה של בת ציון לדברי המקונן: השוו בין תוכן דבריה לה' לדברים ששם המקונן בפיה [יט], התייחסו בייחוד לתיאור המזעזע בפס' כ – על אילו עוללים מדברת בת ציון ועל אילו עוללים דיבר המקונן? האם היא מקבלת את הצעתו?
הרחבה
לקראת סיומו של פרק ב' פונה בת ציון לה', אולם לא כתפילה על ההווה כבקשת המקונן – 'על נפש עוללייך', על העוללים הרעבים בעיר לאחר החורבן, אלא כקינה והתרסה על העבר: 'למי עוללת כה...'. היא בוחרת לתאר את התמונה הקשה ביותר מתקופת המצור: האם האוכלת את בנה מחמת הרעב הנורא, הקללה הקשה ביותר בסדרת הקללות בתורה:
דברים פרק כח (נו) הָרַכָּ֨ה בְךָ֜ וְהָעֲנֻגָּ֗ה אֲשֶׁ֨ר לֹא־נִסְּתָ֤ה כַף־רַגְלָהּ֙ הַצֵּ֣ג עַל־הָאָ֔רֶץ מֵהִתְעַנֵּ֖ג וּמֵרֹ֑ךְ תֵּרַ֤ע עֵינָהּ֙ בְּאִ֣ישׁ חֵיקָ֔הּ וּבִבְנָ֖הּ וּבְבִתָּֽהּ׃ (נז) וּֽבְשִׁלְיָתָ֞הּ הַיּוֹצֵ֣ת ׀ מִבֵּ֣ין רַגְלֶ֗יהָ וּבְבָנֶ֙יהָ֙ אֲשֶׁ֣ר תֵּלֵ֔ד כִּֽי־תֹאכְלֵ֥ם בְּחֹסֶר־כֹּ֖ל בַּסָּ֑תֶר בְּמָצוֹר֙ וּבְמָצ֔וֹק אֲשֶׁ֨ר יָצִ֥יק לְךָ֛ אֹיִבְךָ֖ בִּשְׁעָרֶֽיךָ׃
לניגוד הבלתי נתפס בין רחמי האם לאכילת עוללה מצטרפת תמונה מזעזעת נוספת של הריגת הכהן והנביא, אנשי הקודש – במקום הקודש: "אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא" [איכה ב',כ]. חז"ל במדרש פירשו את שני ההיגדים כדיאלוג בין ירמיהו המקונן לבין רוח הקודש המשיבה לו:
ספרא בחוקותי פרשה ב
'ואכלתם בשר בניכם ובשר בנותיכם תאכלו' אמרו עליו על דואג בן יוסף שמת והניח בן קטן לאמו והיתה מודדהו בטפחים בכל שנה ונותנת משקלו זהב לשמים, וכשהקיפו מצודת ירושלים טבחתו בידה ואכלתו. ועליה מקונן ירמיה ואומר ריבוני אם תאכלנה נשים פרים עוללי טיפוחים, משיבה רוח הקודש ואומר אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא, זה זכריה בן יהוידע הכהן'.
ביאורי מילים
פרק א'
[ז] זָֽכְרָ֣ה יְרוּשָׁלַ֗͏ִם יְמֵ֤י עׇנְיָהּ֙ וּמְרוּדֶ֔יהָ כֹּ֚ל מַחֲמֻדֶ֔יהָ אֲשֶׁ֥ר הָי֖וּ מִ֣ימֵי קֶ֑דֶם: בימי עניה וחורבנה נזכרת ירושלים בגעגועים במחמדיה מימי קדם.
[יב] ל֣וֹא אֲלֵיכֶם֮ כׇּל־עֹ֣בְרֵי דֶ֒רֶךְ֒: בת ציון פונה אל העוברים ושבים הרואים את מצבה ואומרת להם מי יתן שרעה כשלי לא תבוא עליכם.
[יד] נִשְׂקַד֩ עֹ֨ל פְּשָׁעַ֜י בְּיָד֗וֹ: חטאי ירושלים משולים לעול שנקשר בידי ה' על צווארה והכשילה.
פרק ב'
[א] אֵיכָה֩ יָעִ֨יב בְּאַפּ֤וֹ ׀ אֲדֹנָי֙ אֶת־בַּת־צִיּ֔וֹן: ה' החשיך את שמיה של בת ציון בכעסו, והשליכה ארצה.
[ג] הֵשִׁ֥יב אָח֛וֹר יְמִינ֖וֹ מִפְּנֵ֣י אוֹיֵ֑ב: ימין ה' המסמלת את כוחו, נסוגה לאחוריה ולא הגנה על העם מפני האויב.
[כב] תִּקְרָא֩ כְי֨וֹם מוֹעֵ֤ד מְגוּרַי֙ מִסָּבִ֔יב: ה' קרא לשכני ירושלים להאסף סביבה ולשמוח כביום חג ומועד.