יצירת כדורי תמרים בשבת הופיע במקור בשאלה
תוכן עניינים
- תשובה
- מקורות
יצירת כדורי תמרים בשבת
סיוון תשפ"ג
שאלה
לכל שבת אני נוהגת להכין כדורי תמרים טבעיים. בשבת האחרונה הכנתי את העיסה (גיבלתי), ולא הספקתי לעבד אותה לכדורים. האם מותר להכין זאת בשבת?
תשובה מאת הרבנית חניטל אופן
תשובה זו תתמקד בחלק השני של תהליך עשיית כדורי התמרים, שכן היא יוצאת מנקודת הנחה שהעיסה כבר מוכנה. אולם, אפתח בדיון קצר במלאכת לש שמאפיינת את השלב הראשון אך גם נוגעת לשלב השני.
מלאכת לש
גיבול תמרים עם מרכיבים שונים יכול להעלות שאלה בדבר עשיית מלאכת “לש”. בלשון הגמרא תערובת “בר גיבול” היא תערובת של מרכיבים שאפשר ללוש כדי לקבל עיסה אחידה, כמו שלישת קמח ומים יוצרת בצק. התלמוד הבבלי מייחס את הגיבול כתולדה של לש, ומגדיר את הגיבול כעירבוב מים (נוזל) עם חומר אשר סופח אותו.[1] ישנה מחלוקת תנאים מהי הפעולה האסורה: לדעת רבי בנוסף לאיסור ערבוב החומרים, עצם נתינת מים על קמח אסורה, שכן היא מתחילה את תהליך הגיבול. לפי ר’ יוסי בר’ יהודה אין איסור בנתינת החומרים, עד לפעולת הערבוב. הראשונים נחלקו כיצד פוסקים להלכה. פוסקי ספרד פסקו כריב”י, שרק מלאכת הגיבול הינה אסורה, ואילו רב פוסקי אשכנז פסקו כרבי כפי פסיקת התלמוד הירושלמי שעצם נתינת המשקה הינה אסורה משום מלאכת לש.[2]
לגבי חומרים שאינם ברי גיבול ישנן כמה רמות: הרמב”ם (פרק כא הלכה לג) בעקבות מהלך הסוגיה מחלק ופוסק שב”קלי” (חיטה קלויה) אין לגבל הרבה משום שדומה למלאכת לש, לעומת זאת בתבואה הנקראת “שתיתה” (שלא הביאה שליש, קלו אותה ואחר כך טחנו אותה טחינה גסה, והיא דומה לחול) מותר לגבל אף כמות גדולה. וכן פוסק השו”ע.[3]
לגבי דיבוק של חומרים כגון: מורסן, חרדל, שום), שיטת ריב”י היא שמותר לגבלם. ישנה תוספתא למסכת שבת אשר קובעת “שנותנין שמשמין ואגוזין לתוך הדבש ובלבד שלא יחבץ.”[4] וכן פוסק הרמב”ם, והשו”ע.[5] אמנם הפרי מגדים מגדיר ומרחיב את מלאכת לש אף לפעולת ההדבקה של המרכיבים, ולכן הצירוף של דבש עם שומשום שייך למלאכת לש.[6] אולם הב”ח מביא בשם המהרש”ל שאין זה דומה לעיסה, וערוך השולחן ממליץ אף את נתינת החומרים לעשות בשינוי (אם רגיל לתת קודם את הדבש, יתן את החרדל לדוגמא’ ולהפף).[7]
יוצא איפה שלשיטת רמב”ם ושו”ע אין איסור בעצם צירוף החומרים אלא רק בעיבוד שלהם יחד – גם בעיסות ברי גיבול וגם בעיסות שאינם ברי גיבול. אולם, לשיטת רב ראשוני אשכנז קיים איסור במקרה של צירוף מים לקמח מכיוון שהם סופחים מיד והופכים לעיסה, גם לפני שלב הערבוב. לפיכך המגן אברהם מביא בשם ר’ ירוחם שכאשר מוסיפים חומץ למאכל של אגוזים שחוקות או שום, למרות שאינם ברי גיבול, מדרבנן יש לתת את הנוזל מערב שבת.[8] משנה ברורה בביאור הלכה מעמיד את פסיקת השו”ע שמתיר נתינת החומרים ביחד בשבת לשיטת הרי”ף, הרמב”ם והרא”ש אשר פוסקים כשיטת ר’ יוסי בר’ יהודה שאין איסור אפילו בנתינת מים לקמח. אולם, לפסיקת רבי שעצם הצירוף הינו אסור, הרי לא ניתן לצרף אף חומרים היוצרים הדבקה.[9]
הגמרא קובעת במפורש שבמידה שצירפו את החומרים ביחד מערב שבת, הרי מותר לעבד בין ביד ובין בכלי, ובלבד שלא יטרוף.[10] אך מספר פרקים לאחר מכן הגמרא מתירה גיבול בתנאי שיעשה שינוי “יד על יד” (לא בכלי המיועד, ערבוב בשתי וערב).[11] בעקבות סטירה זו עולה שוב מחלוקת הפסיקה האם עצם נתינת החומרים הינה אסורה בשבת. סה”ת כותב שאין מחלוקת בין התלמודים, ואף ההיתר לגבל בשבת חומרים אלו הינו רק כאשר נתן את המים מבעוד יום.[12] וכן פוסק החיי אדם לנהוג לחומרא משום שיש בזה חשש למלאכה מדאורייתא.[13] הבן איש חי מחלק בין סוגים שונים של בלילות, עבה ורכה. הוא אוסר צירוף בבלילה עבה, ומתיר בבלילה רכה (טחינה) בשינוי.[14] וכן פוסק השו”ע שבשבת מותר לתת ולערבב מעט מעט בבלילה רכה.[15] ואף ערוך השולחן מתיר בשיוני סדר החומרים לתת חומץ על שום כתוש וכד בשבת.
להלכה: חז”ל גזרו בבלילה שאיננה מורכבת מחומר סופח ככקמח, משום מלאכת לש. אולם, ניתן לגבל חומרים אלו בשינוי. ואף לשיטת הפסיקה האשכנזית, ניתן לתת את החומרים בשינוי.
ולכן במקרה הזה בו כבר גיבלת את החומר לעיסה אחת לפני שבת, מותר לערבב אותם לאט בשבת עצמה.
עשיית כדורים:
לגבי עשיית הכדורים ישנן שלש סוגיות שונות אשר ניתן לדון בהן בכדי לענות על השאלה:
- בניין באוכלין
- עשיית צורות וסימון באוכלין
- עיבוד באוכלין ומלאכת ממרח
בניין באוכלין
בתלמוד הבבלי מסכת שבת נאמר שמלאכת מגבן אסורה משום מלאכת “בונה”, אשר מוזכרת כאחת מל”ט אבות מלאכה.[16] לגבי הגדרתה של מלאכת מגבן נחלקו הרמב”ם והאור זרוע בדרשותיו.[17] הרמב”ם מגדיר מלאכה זו כקיבוץ כל רכיבים לגוף אחד, וזהו הדמיון לבנין המקבץ חוליות למבנה אחד.[18] לפי האור זרוע ישנן שתי אפשרויות להגדיר את המלאכה. האחת כהגדרת הרמב”ם, ואז האיסור לגבן הוא קיבץ מרקם אחיד שאיננו נוזלי מהחלב, אך אין בעיית בונה אם עושים ממנה צורות כפשט הרמב”ם.[19] אולם פירושו השני הינו שמלאכת מגבן היא עצם עשיית צורות מדויקות מהגבינה, ואז עירבוב החומרים עצמם לכאורה מותר גם אם הם יהפכו לצורה אחידה כל עוד הצורה אינה מדוייקת. לפי שיטת הרמב”ם אסור לגבן גבינת טווארוג, שהוא כנראה גבינת טבורוג (טוב טעם) בימינו, גבינה חצי קשה, מכיוון שתהליך הגיבון הוא יצירת מקשה אחת, אך לפי השיטה השניה מותר מכיוון שבגבינה חצי קשה (טווארוג) אין בעיה של צורות מכיוון שהגיבון שלו אינו יוצר צורה מדויקת.[20]
השולחן ערוך מייחס לקיבוץ דבילות (תאנים מיובשות) את איסור מעמר.[21] המגן אברהם תמה מדוע מלאכה זו איננה מיוחסת למלאכת מגבן מכיוון שמדביק את התאנים ביחד למאין עוגה, ועונה כי איסור מגבן חל כאשר “מכוון ליפותו ולהשוותו” ולא לפעולת ההדבקה כשלעצמה.[22] באופן דומה ר’ שלמה גאנצפריד בקיצור שולחן ערוך פוסק שאיסור בונה שייך גם במאכלים, כאשר מדבק פירות ומשווה אותם שיראו יפה.[23] וכן פוסק ר’ אברהם דאנציג בעל חיי אדם, שיש איסור בונה באוכלים בכלל, ולא רק בגבינה, כאשר מיפה אותם בצורות מסויימות.[24] כלשונו: “אפילו המדבק פירות ומכוין לעשותם בעל תמונה ארוך או מרובע חייב משום בונה”.
ואכן לאור ההבנה של האור זרוע, שו”ת שבט הלוי מוצא לנכון להחמיר בעשיית צורות יפות, שמא איסור זה שייך אף באוכלים כגון גבינה אשר מיועדים לאכול בו ביום.[25] לפי הדעות הללו עשיית כדורי תמרים בשבת מעיסה שכבר מוכנה מערב שבת אסורה משום בונה באוכלים.
לעומת זאת שו”ת באר משה נסמך על המאירי אשר תמה כיצד מגבן הינו תולדה של מלאכת בונה, הרי כלל נקוט בידנו ש”אין בניין וסתירה בכלים”, וממילא ודאי שאין באוכלין חשש זה.[26] הוא מתרץ, שהאיסור הינו ביצירת דבר חדש שלא היה בעולם. וכן הוא כותב בתשובה הבאה שכל ההגדרה של מגבן הינה צירוף לצורה חדשה ע”י נוזלים, מה שאין כן ביצירת צורה מעיסה, כפי שכותב החיי אדם.
עשיית צורות וסימון באוכלין
דיון זה נלמד מהלכות יום טוב שמתירה רק הוצאה מרשות לרשות ומלאכות מסוימות מ”סדרא דפת” לצורך אוכל נפש. פעולות אחרות כמו כתיבה ובונה אסורות גם אם הם קשורות לאוכל. ממילא ניתן ליצור זיקה מהלכות יום טוב להלכות שבת – במלאכות שאינן שייכת למלאכת אוכל נפש המותרת ביו”ט – מה שמותר בהלכות יום טוב יהיה מותר גם בהלכות שבת.[27] בתלמוד הבבלי מסכת ביצה נאמר שאסור לסמן ולעשות “בית יד” בבשר.[28] אולם מתואר שם שרבה בר רב הונא היה חותך את הבשר בצורת משולשים (“תלת קרנתא”), ורש”י שם מפרש שעשה כן בכדי לסמן לבני ביתו.
הרוקח בהלכות פסח כותב שלמרות שחקיקה איננה נחשבת כתיבה בהל’ גט, הרי היא נחשבת כתיבה ביו”ט, ואסור לסמן כן אוכל.[29] השבות יעקב מבין שלשיטתו פעולת הסימון אסורה ביו”ט אך מותר לעשות כן משום אוכל נפש.[30] וכן מעלה בסברה המהר”י אסאד בשו”ת יהודה יעלה.[31] אולם, בעקבות פסיקת השו”ע בהלכות יו”ט שאסור לעשות חור בבשר, אלא רק סימן, החיי אדם והמשנה ברורה סוברים שמותר סימן שאיננו מקצועי, כגון כתיבה או חקיקה בצורה פשוטה.[32]
בנוסף, החיי אדם כותב שכל המלאכות אשר אסורות בשבת משום בונה, כגון משרטט ומחתך, אסורים גם ביום טוב. שו”ת באר משה מכריע ממילא שביו”ט אין בעשיית כדורים מעיסה לצורך בישול (כגון גפילטע פיש וקניידלך) משום מלאכת בונה, מכיוון שאין בכך יצירה של מוצר חדש כמו בעשיית גבינה. יסוד המלאכה שייך גם בהלכות שבת, ומכאן לשיטתו אין בעיה בעשיית כדורים מאוכל בשבת, שהרי יסודות מלאכת בונה שייכות באופן שווה הן ביו”ט והן בשבת. וכך פוסק גם האורחות שבת מסיק מכך שמותר לעשות צורות של כדור מאבטיח בשבת ע”י כלי המיוחד לכך, ואין בזה חשש לעשיית צורה.[33] אולם, שמירת שבת כהלכתא מחמיר בעקבות החיי אדם, ואוסר להשתמש בכלי מיוחד המיועד לעשיית צורות לשם חיתוך אבטיח.[34] וכן שו”ת שבט הלוי תוהה לגבי עשיית כדורי גלידה עם כף גלידה, אשר יוצרת צורה יפה, (למרות שהם נמסים, ולכן יש מקום להתיר).
עיבוד באוכלין ומלאכת ממרח
במסכת שבת מובאת שמועה בשם ריב”ל ש”הממרח רטיה בשבת חייב משום ממחק”.[35] הגדרת מלאכת “ממחק” הינה החלקת העור המופשט מהבהמה, והגמרא מסיקה ש”השף בין העמודים חייב”.[36] אמנם לפני כן קובע רבא ש”אין עיבוד באוכלין”. המרדכי מסיק מכך שמותר להחליק “טרטר”ש” (מעין תבשיל) של תפוחים, אולם הוא מסייג שמא יש עיבוד באוכלין מדרבנן.[37] הוא מכריע שבמידה והמאכל נאכל גם ללא ההחלקה, הרי ניתן להתיר, ומסיים שהמחמיר תבוא עליו הברכה.
אמנם המחבר פוסק שאסור למלוח בשר וביצה מבושלים להניחם (לסעודה הבאה).[38] הט”ז תמה אם הוא אסר משום חשש של איסור מעבד, ומכריע שלפי הב”י אין במליחת מוצר מבושל אפילו חשש איסור דרבנן, אלא שו”ע אסר להניח לסעודה הבאה מחשש טירחה בשבת.[39] לעומת זאת הרמ”א, בעקבות המרדכי, מתיר להחליק אוכל בשבת, וטוען שאין בזה חשש לאיסור ממחק, אבל מסייג ש”המחמיר… תבוא עליו ברכה”.[40] המגן אברהם והמשנה ברורה מעמידים דין זה רק כשאפשר גם לאוכלו בדרך אחרת, משום שאם זו דרכו, הרי יש בזה דמיון למלאכת ממחק, והם טוענים שיש עיבוד אוכלין מדרבנן.[41] פרי מגדים מחמיר יותר וכותב שכמו שיש עיבוד אוכלין מדרבנן, כך יש ממחק באוכלין מדרבנן, וממילא יהיה אסור למרוח כן אפילו לאותה סעודה.[42] המשנה ברורה מקל על דברי הפרי מגדים ומסייג שמירוח זה איננו כולל מריחת תפוחים או חמאה על לחם.[43] וכן מובא בכף החיים ובילקוט יוסף.[44] הבאור הלכה מדייק ברמ”א שדווקא במאכל של תפוחים (ייתכן שתפוחי אדמה) קיים איסור של מירוח משום “שדרך הוא ליפות ולהחליק המאכל ע”י המירוח…”, ואכן יש בזה מראה של מלאכת ממרח.[45] וכן מובא בכף החיים.
שמירת שבת כהלכתה מסיק שאין לעשות צורות מיוחדות מחמאה, מרגרינה וכיו”ב כפי שעושים לנוי לשם אירוח.[46] מכאן עולה שלרוב הדעות קיים איסור ממחק באוכלים – אך רובם מצמצמים את האיסור ומתירים מירוח אוכלים לסעודה הקרובה (ולא לבאה משום טרחה) או אם אינו מתכוון ליפות. אך הפרי מגדים אוסר בכל מצב מירוח משום מלאכת ממחק, אולם, הן המחבר והן הרמ”א התירו לשם אכילה.
לסיכום:
יוצא לאור הנ”ל, שמעיקר הדין עשיית כדורים איננה תולדה של מלאכת בונה לשיטת הרמב”ם בהגדרתו את מלאכת מגבן. גם מתוך התובנה בהלכות יו”ט שאיסור עשיית צורה מתיחס לצורה אומנותית ולא לצורה פשוטה ניתן להתיר לעשות כדורי מאכל. אמנם יש מספר צדדים לאסור: בעקבות הפירוש של האו”ז שההגדרה של “מגבן” הינה עשיית הצורה של הגבינה, והחשש העולה במרדכי שמא יש עיבוד באוכלין מדרבנן, ובמיוחד לאור הפוסקים הרבים שמקפידים על מירוח ליפוי המאכל. ובנוסף לכך, מכיוון שאין אוכלים אותם לאלתר (מיד) ולכן יש צד של טרחה. לכן מלכתחילה אין לעשות כדורים בשבת.
אולם במקרה שלך נראה שאם העיסה מוכנה ולא הספקת או שכחת לגלגל לפני שבת ניתן להקל ולהכין אם את מעבדת את העיסה בשינוי ואינך מקפידה כ”כ על הצורה או ממרחת אותם ליפוי. בתנאים אלו אין חשש למלאכת ממרח וגם לא לאיסור מגבן לדעת האו”ז, מכיוון שהצורה לא מדויקת.
שורה תחתונה
- לשיטת הרמב”ם והשו”ע אין איסור על עשיית הכדורים (במידה והעיסה מוכנה)
- גם לאוסרים, הרי תוקף האיסור הינו מדרבנן, ולכן ניתן להתיר בשינוי (לא על ידי מכשיר מיוחד, בשתי כפות וכו’), ובעשייה שאיננה מושלמת.
הערות שוליים
[1] משנה שבת פרק ז משנה ב; בבלי שבת יח ע”א, קנה ע”ב וכן מפרש הפני משה על הירושלמי פרק ז הלכה ב ש”ה “הלש”
[2] הרי”ף (סז ע”ב), הרמב”ם (שבת כא לג) והרא”ש (כד סי’ ג’) ראבי”ה חלק א שבת שעד, כל בו סי’ לא, פסקו כריב”י שעצם הערבוב הינו אסור, ואילו הב”י בסימן שכא (יד) טוען שפוסקי אשכנז – תה”ד (סי’ נג), סה”ת, (שבת ריט ד”ה “אין שורין”), סמ”ג (לאוין ע”ה), וסמ”ק (מצווה קצד) – פסקו כרבי שנתינת שני חומרים יחד הינה אסורה. שהרי פוסקים כרבי מחביריו.
לגבי חומרים שאינם ברי גיבול (מורסן, חרדל, שום) שיטת ריב”י היא שמותר אף לגבלם. והגמרא (קנו ע”א) מגבילה זאת בתנאי שיעשה שינוי “יד על יד” (לא בכלי המיועד, ערבוב בשתי וערב). אמנם סה”ת כותב שאין מחלוקת בין התלמודים, ואף ההיתר לגבל בשבת חומרים אלו הינו רק כאשר נתן את המים מבעוד יום, וכן פוסק החיי אדם (חלק ב-ג שבת ומועדים כלל יט א) לחומרא משום שיש בזה חשש למלאכה מדאורייתא. הבן איש חי (שנה שניה פרשת משפטים סעיף יח) מחלק ואוסר בבלילה עבה, ומתיר בבלילה רכה (כגון טחינה) בשינוי.
בתלמוד הבבלי (יח ע”א) מופיע סברא של אביי שבשני נוזלים אשר הופכים לעיסה אחת (דיו וסממנים), ייתכן שאף ריב”י יאסור את עצם נתינת החומרים יחדיו. וכן מבינים ראשוני אשכנז שבחומרים אלו כולם מסכימים שקיים איסור בעצם נתינתם יחדיו. (סמ”ג, סמ”ק, יראים סי’ רעד, או”ז, ח”ב שבת סי’ סא, תוס’ דף יח ע”א ד”ה “אבל”, תוס’ רי”ד דף קנה ע”ב ד”ה “אין נותנים”). אמנם רב הראשונים סוברים שיש בזה איסור דרבנן ולכן ניתן לגבל בשינוי.
[3] שם סעיף יד
[4] תוספתא ליברמן יט יד
[5] משנה תורה הלכות שבת כא יז; שולחן ערוך אורח חיים שיט:יז
[6] משבצות זהב סימן שכא ס”ק יב
[7] שם סעיף כב – כד
[8] מגן אברהם אורח חיים שיט סקי”ט; ר’ ירוחם תולדות אדם וחוה נתיב יב חלק ח דף עז טור ג
[9] כי”א בסימן שכא טז
[10] תלמוד בבלי שבת קמ ע”א
[11] תלמוד בבלי שבת קנו ע”א
[12] לאחר שנתן מבעוד יום, מסתבר שניתן להוסיף עוד חומריפ כגון שברי אגוזים וכו’ בשבת עצמה
[13] חלק ב-ג שבת ומועדים כלל יט א)
[14] שנה שניה פרשת משפטים סעיף יח
[15] אורח חיים שכא:טו
[16] דף צה ע”א
[17] רמב”ם פרק ז הלכה ו, אור זרוע סימן א
[18] יוצא לפי שיטתו של הרמב”ם ש
[19] כגון גבינת טווארוג – גבינה חצי קשה כמו טוב טעם בימינו.
[20] כנראה מה שמכונה טבורוג
[21] סימן שמ סעיף י
[22] שם סקי”ז. אמנם המגן אברהם בסימן קי”ט (סקי”ח) מגדיר את מלאכת מגבן כקיבוץ והדבקה לגוף אחד. מה שאומר שיצירת צורה מחומר שכבר מודבק תהא מותרת.
[23] סימן פ סעיף כה
[24] הלכות שבת תחילת סימן לט
[25] חלק ו סימן כט
[26] שו”ת שבט הלוי חלק ח, מאירי דף קב ע”ב ד”ה הושה נקב”
[27] כפי שנראה מהחיי אדם בפסקה הבאה שאוסר בניין באוכלים ביו”ט משום שאסור בשבת ואינו חלק מהמלאכות המותרות לצורך אוכל נפש.
[28] דף כח ע”א
[29] סימן ר”ם
[30] חלק ב סימן כו
[31] או”ח סי’ קס”ט
[32] שולחן ערוך אורח חיים סימן ת”ק סעיף ג, חיי אדם כלל צב סעיף ג, והמשנה ברורה סקי”ז
[33] פרק טו עמ’ תמ”א
[34] חלק א פרק יא סעיף יב
[35] תלמוד בבלי שבת עה ע”א
[36] שם ע”ב
[37] רמז שסב
[38] אורח חיים סימן שכ”א סעיף ה
[39] ט”ז שם סק”ה
[40] שם סעיף יט
[41] מגן אברהם סקכ”ט, משנה ברורה סקפ”א
[42] שם סקכ”ט
[43] סקפ”ב
[44] כף החיים סימן שכ”א סקקל”ו – קל”ז; ילקוט יוסף שבת ד עמ’ תד
[45] סעיף י”ט ד”ה “כממרח”
[46] שש”כ חלק א פרק יא סעיף יב
מקורות
(ב) אֲבוֹת מְלָאכוֹת אַרְבָּעִים חָסֵר אֶחָת. הַזּוֹרֵעַ. וְהַחוֹרֵשׁ. וְהַקּוֹצֵר. וְהַמְעַמֵּר. הַדָּשׁ. וְהַזּוֹרֶה. הַבּוֹרֵר. הַטּוֹחֵן. וְהַמְרַקֵּד. וְהַלָּשׁ. וְהָאוֹפֶה. הַגּוֹזֵז אֶת הַצֶּמֶר. הַמְלַבְּנוֹ. וְהַמְנַפְּצוֹ. וְהַצּוֹבְעוֹ. וְהַטּוֹוֶה. וְהַמֵּסֵךְ. וְהָעוֹשֶׂה שְׁנֵי בָתֵּי נִירִין. וְהָאוֹרֵג שְׁנֵי חוּטִין. וְהַפּוֹצֵעַ שְׁנֵי חוּטִין. הַקּוֹשֵׁר. וְהַמַּתִּיר. וְהַתּוֹפֵר שְׁתֵּי תְפִירוֹת. הַקּוֹרֵעַ עַל מְנָת לִתְפֹּר שְׁתֵּי תְפִירוֹת. הַצָּד צְבִי. הַשּׁוֹחֲטוֹ. וְהַמַּפְשִׁיטוֹ. הַמּוֹלְחוֹ, וְהַמְעַבֵּד אֶת עוֹרוֹ. וְהַמּוֹחֲקוֹ. וְהַמְחַתְּכוֹ. הַכּוֹתֵב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת. וְהַמּוֹחֵק עַל מְנָת לִכְתֹּב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת. הַבּוֹנֶה. וְהַסּוֹתֵר. הַמְכַבֶּה. וְהַמַּבְעִיר. הַמַּכֶּה בַפַּטִּישׁ. הַמּוֹצִיא מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת. הֲרֵי אֵלּוּ אֲבוֹת מְלָאכוֹת אַרְבָּעִים חָסֵר אֶחָת:
(2) This fundamental mishna enumerates those who perform the primary categories of labor prohibited on Shabbat, which number forty-less-one. They are grouped in accordance with their function: One who sows, and one who plows, and one who reaps, and one who gathers sheaves into a pile, and one who threshes, removing the kernel from the husk, and one who winnows threshed grain in the wind, and one who selects the inedible waste from the edible, and one who grinds, and one who sifts the flour in a sieve, and one who kneads dough, and one who bakes. Additional primary categories of prohibited labor are the following: One who shears wool, and one who whitens it, and one who combs the fleece and straightens it, and one who dyes it, and one who spins the wool, and one who stretches the threads of the warp in the loom, and one who constructs two meshes, tying the threads of the warp to the base of the loom, and one who weaves two threads, and one who severs two threads for constructive purposes, and one who ties a knot, and one who unties a knot, and one who sews two stitches with a needle, as well as one who tears a fabric in order to sew two stitches. One who traps a deer, or any living creature, and one who slaughters it, and one who flays it, and one who salts its hide, a step in the tanning process, and one who tans its hide, and one who smooths it, removing hairs and veins, and one who cuts it into measured parts. One who writes two letters and one who erases in order to write two letters. One who builds a structure, and one who dismantles it, one who extinguishes a fire, and one who kindles a fire. One who strikes a blow with a hammer to complete the production process of a vessel (Rabbeinu Ḥananel), and one who carries out an object from domain to domain. All these are primary categories of labor, and they number forty-less-one.
הֵיכִי מְשַׁנֵּי? אָמַר רַב יוֹסֵף: בַּחוֹל נוֹתֵן אֶת הַחוֹמֶץ וְאַחַר כָּךְ נוֹתֵן אֶת הַשַּׁתִּית, בַּשַּׁבָּת נוֹתֵן אֶת הַשַּׁתִּית וְאַחַר כָּךְ נוֹתֵן אֶת הַחוֹמֶץ.
תוספתא מסכת שבת (ליברמן) פרק יב הלכה יד
נותנין מים לתוך קמח קלי ובלבד שלא יגבל נותנין שמשמין ואגוזין לתוך הדבש ובלבד שלא יחבץ
(לג) מְגַבֵּל חַיָּב מִשּׁוּם לָשׁ. לְפִיכָךְ אֵין מְגַבְּלִין קֶמַח קָלִי הַרְבֵּה שֶׁמָּא יָבוֹא לָלוּשׁ קֶמַח שֶׁאֵינוֹ קָלִי. וּמֻתָּר לְגַבֵּל אֶת הַקָּלִי מְעַט מְעַט.
(33) A person who creates a mixture of small particles and water is liable for [performing a derivative of the forbidden labor of] kneading. Therefore, one may not make a mixture of a large amount of roasted flour, lest one come to knead unroasted flour. One may, however, mix [small amounts] of roasted [flour] a little at a time.
In contrast, shatit, i.e., grain that has not matured to a third of its fullness and is roasted and coarsely ground, resembles sand. Large quantities of it may be mixed with vinegar and the like at once, provided the mixture is soft. If it is firm, it is forbidden, for it appears as though one is kneading.
[Even when making a soft mixture,] one must deviate from one's ordinary practice. What is implied? First, one must put in the shatit and then the vinegar.
רבינו ירוחם - תולדות אדם וחוה נתיב יב חלק ח דף עז טור ג
ולפי זה כשעושין מאכל מאגוזי' שחוקות או שום שאלשה צריך ליתן בו מים או חומץ ולמחר ממחהו אבל ליתנו בשבת
(יז) המחבץ [פי' שמוציא החמאה מן החלב] תולדת בורר הוא לפיכך אע"פ שנותנים שומשמין ואגוזים לדבש לא יחבצם בידו
(17) 17. Churning (extracting butter from milk) is a Toldah of Borer and therefore although one may put sesame and nuts into honey he must not churn them with his hand (see Siman 340:11). RAMA: One who spits into the wind on Shabbos and the wind disperses the saliva, is liable for Zoreh – Winnowing. [Mahar"il in the name of Or Zarua; Yerushalmi]
פרי מגדים אורח חיים משבצות זהב סימן שכא ס"ק יב
ונותן. עיין ט"ז. אמר הכותב, קודם בואי לבאר דברי המחבר בסעיף י"ד וט"ו וי"ו ודברי הט"ז, אקדים הקדמה קטנה וזו תוארה. דע, דלש אב מלאכה בקמח, ובעפר תולדה, הר"מ ז"ל [שבת] פרק ח' הלכה י"ו. והיינו אף בדבש ואף בשומן אווז וכיוצא בזה, מכל מקום לש ונדבק. ומיהו לרבי דנתינת מים הוה כלישה י"ל בנותן שומן אווז ודבש קרוש אף לרבי אין חיוב חטאת, דלש כגרוגרת בעינן [רמב"ם שם], ובמים נכנס בקמח, מה שאין כן בדבש קרוש ושומן. ובעולת שבת [ס"ק כג] הקשה אמה שכתב הר"מ ז"ל [שם] זרע פשתן חייב (זבחים צ"ד ב') דמדבק אהדדי, כל שכן קמח דנדבק, ואמאי פסק כרבי יוסי ברבי יהודה דנתינת מים פטור, ולכאורה קושיא חזקה היא, ואפשר זרע פשתן הדיבוק בהו יכול ליקח בידיו ונעשית גוש חייב משום לש, מה שאין כן בקמח במים כל זמן דלא לש אין דיבוקו עולה יפה ואין ניקח בידו, עיין סימן ש"מ סעיף י"ב.
מגן אברהם סימן שיט ס"ק יט
ואנן קי"ל כר"י בר"י כמ"ש סי' שכ"א סי"ד דגובלין קמח קלי וא"כ שומשמין ואגוזים נמי לית בהו משום גיבול ואפשר דהרמב"ם טעמא דנפשיה קאמר דאסור משום בורר אבל על המ"מ צ"ע (וע' במיימוני עם הגהות מהרמ"פ) ורי"ו כתב ח"ח כשעושין מאכל מאגוזים שחוקות או של שום יתן בו חומץ מע"ש ולמחר ממחהו עכ"ל משמע דס"ל דמשום לש הוא כמ"ש סי' שכ"א סי"ו,
באור הלכה סימן שיט סעיף יז
שנותנין שומשמין ואגוזים וכו' - הוא מלשון התוספתא [שהובא במ"א] דאיתא שם נותנים מים לתוך קמח קלי ובלבד שלא יגבל נותנים שומשמין ואגוזים לדבש ובלבד שלא יגבל ועיין במ"א שהאריך בזה והנכון הוא כמו שכתבו דהאי ברייתא אתיא כר' יוסי בר' יהודה ומש"כ שלא יגבל היינו שלא יגבל הרבה כ"א מעט מעט כדאיתא בגמרא שם קנ"ו דלרבי הנתינת מים לתוך הקמח אסור ולפ"ז גם מה שסיים הברייתא נותנים שומשמין וכו' ג"כ אתיא כר' יוסי בר' יהודה ולפ"ז הרמב"ם שהעתיק דין זה אזיל לשיטתו דפסק כר' יוסי בר' יהודה דנותנין מים למורסן וע"כ דעל נתינת מים אין איסור משום לש כדאיתא בגמרא שם אבל לדעת הפוסקים דפוסקים כרבי גם הנתינת שומשמין ואגוזים לדבש אסור משום לש וא"כ לדעת הי"א המובא לקמן בסימן שכ"א סי"ו ובסימן שכ"ד ס"ג גם בהנתינה יש איסור כנלענ"ד:
חַרְדָּל שֶׁלָּשׁוֹ מֵעֶרֶב שַׁבָּת, לְמָחָר מְמַחוֹ בֵּין בַּיָּד בֵּין בִּכְלִי וְנוֹתֵן לְתוֹכוֹ דְּבַשׁ. וְלֹא יִטְרוֹף, אֶלָּא מְעָרֵב.
(טו) חרדל שלשו מע"ש למחר יכול לערבו הן ביד הן בכלי ונותן לתוכו דבש ולא יטרוף לערבו בכח אלא מערבו מעט מעט:
(15) 15. Mustard that was kneaded before Shabbos may be mixed on Shabbos whether with one’s hand or with an instrument. One may add honey provided that one does not mix it with force; rather it should be slowly mixed in.
(ג) אין נוקבין נקב בבשר בסכין לתלותו בו אבל ביד מותר ואם לעשות בו סימן מותר אפי' בסכין:
(3) It is prohibited to pierce a hole in meat so that it could be suspended but by hand is permitted. If the intent is to mark the meat it is permitted even with a knife
משנה ברורה סימן תק ס"ק יז
מותר אפילו בסכין - איתא בגמרא דרבה בר ר"ה =רב הונא= מחתך אתלת קרנתא [כשהיה משלח הבשר לביתו היה רגיל לעשות כל חתיכה בעלת שלש קרנות ובביתו היו יודעין שזה היה סימן שלו תמיד] אבל אותיות [וציורים] אסור לעשותן בבשר דרך סימן ביום טוב:
אורחות שבת (פרק טו עמ' תמא)
נראה דמותר להוציא מאבטיח חתיכות מעוגלות ככדור על ידי כף המיוחדת לכך ואין בזה משום עשיית צורה
(ו) וְאִם גִּבְּנוֹ וְעָשָׂהוּ גְּבִינָה חַיָּב מִשּׁוּם בּוֹנֶה. שֶׁכָּל הַמְקַבֵּץ חֵלֶק אֶל חֵלֶק וְדִבֵּק הַכּל עַד שֶׁיֵּעָשׂוּ גּוּף אֶחָד הֲרֵי זֶה דּוֹמֶה לְבִנְיָן.
(6) Similarly, one who takes milk and inserts a [piece of intestine] in it so that it curdles is liable for [performing] a derivative of separating, for he separates the curds from the whey.
If one made cheese from it, one is liable for [performing a derivative of building]. Whenever one collects separate entities and bonds them together so that they form a single mass, [the activity] resembles building.
Similarly, each of the primary categories of [forbidden] labor [mentioned above] possesses derivatives, which are determined according to the principles explained above. From the nature of the [forbidden] labor performed on the Sabbath, one can determine in which category of [forbidden] labor it should be included, or which [forbidden] labor it is a derivative of.
דרשות מהר"ח אור זרוע סימן א
ובספר יש המגבן חייב משום בונה, ונסתפק מהר"ח זצ"ל אם הפי' כשהוא מרביע או מעגל הגבינה זה נקרא בניין, אם כן לפי זה הטווארוג היה מותר לעשות בי"ט דאינו חושש אם לריבוע או לעגלו, אבל אם הפי' הוא משום שנעשה גוש אחד א"כ גם הטווארוג היה אסור לעשות בי"ט. על כן יש לזהר אדם במצות הבורא שיחמן מעי"ט ואם לא החמין יכול לעשותו בי"ט ע"י שינוי וכן כל דבר אפי' שאיפשר לעשותו מעי"ט מותר לעשותו בי"ט ע"י שינוי.
בית הבחירה למאירי מסכת שבת דף קב ע"ב
וכבר כתבנו גם כן שהמגבן והמחבץ חייב משום בונה ואם בכלים אין בנין היאך נאמר שבאוכלים יש בנין אלא שלא אמרוה בעשיית דבר מתחלתו:
מגן אברהם סימן שמ ס"ק יז
וצ"ע דלמה לא יתחייב בזה משום בונה כמ"ש ססי' שי"ט גבי המגבן וצ"ל דלא מקרי בונה אלא כשמכוין ליפותו ולהשוותו:
קיצור שולחן ערוך סימן פ סעיף כה
איסור בונה שייך גם במאכל, כגון המגבן גבינה, או שמדבק פירות ומשוה אותם שיהיו יפין, ולכן כשחותכין בצלים עם בצים או עם חלב - דג - מלוח יש ליזהר שלא להשוותם וליפותם, אלא יניחם כמו שהם.
חיי אדם לט
אפי' בדבר מאכל שייך בנין כגון המגבן גבינה וכיוצא בו ולאו דוקא גבינה אלא אפילו המדבק פירות ומכוין לעשותם בעל תמונה ארוך או מרובע חייב משום בונה (עיין מגן אברהם סוף סי' ש"מ וסוף סי' שי"ט וברמב"ם פרק ז' ועיין ריש הלכה י"ט)
שו"ת שבט הלוי חלק ו סימן כט
והשתא לענין שאלתכם לחתוך דברים בצורה מיוחדת או בעשיית בצל וביצים בשבת בפרט אם מעורבים במשקה המדבקם והוא מוסיף להשוותם וליפותם בצורה אם ננקוט חומרא מתניתא דבונה דגבינה חייב אפילו ע"מ לאכול בו ביום יש מקום להחמיר בזה משום סרך בונה לכתחלה וכן מה שדוחקים כהיום מאכל הגלידה וכיו"ב לתוך כף עם מדחק עליו ונולד צורה שלימה (ואולי בגלידה יש עוד סניף להקל כיון שעומד להמס למים מיד, ועכ"פ למעשה אני מחמיר בזה).
תלמוד בבלי מסכת שבת דף עה ע"ב
רבא אמר: אין עיבוד באוכלין...
הממרח רטיה בשבת - חייב משום ממחק
מרדכי מסכת שבת פרק כלל גדול רמז שסב
אין עיבוד באוכלין מכאן אומר העולם שאותם טרטר"ש של תפוחים מותר להחליקם ואין בהם משום ממחק שאין עיבוד באוכלין אבל מ"מ אין זו ראיה דנוכל לומר דהא דקאמר הכא אין עיבוד באוכלין היינו מדאורייתא אבל מדרבנן יש עיבוד מדקאמר לקמן פ' שמנה שרצים [*דף קח] אין עושין הילמי ופרק קמא דביצה [דף יא א] דקאמר דאין נותנין העור לפני הדורסן כו' אכן מ"מ יש להתיר משום דנאכלות כמו שהן בלא חליקה והמחמיר תע"ב:
(ה) אסור למלוח בשר מבושל או ביצה מבושלת להניחה:
(5) 5. One is forbidden to salt cooked meat or a cooked egg for later.
ט"ז אורח חיים סימן שכא ס"ק ה
וכתב ב"י בשם ש"ל הטעם דמליחה אב מלאכה הוא במשנה גבי צבי ואף על גב דההיא אינה מליחת בשר ועוד שיוכל לו' אמלח חתיכה ואוכלנה ואח"כ נמלך כו' אפ"ה אין לעשות כן במבושל הואיל ואין הבשר נפסד בלא מלח עכ"ל משמע לפי המסקנא שלו דאין איסור ברור בזה אפי' מדבריהם אלא מצד שא"צ לזה ולמה יטריח עצמו בחנם בשבת דהלא יוכל למלוח בסעודה אחרת שיאכל בו ביום וכ"כ ב"י בשם תשובת רשב"א בתשובה ס"ה דכל דבר שדרכו לעשות דק דק בשעת בישולו ומניחו לאחר שעה אסור וה"נ כאן במליחה לדיעה זאת נמצא לפ"ז שאם יש איזה צד שטוב לו שימלח עכשיו ממה שימלח אח"כ כגון שהוא עכשיו קצת חם ויקבל טפי המלח אין איסור בדבר כנלע"ד:
(יט) ומותר להחליק האוכל בשבת ולא הוי בזה משום ממחק הואיל ואפשר לאכלו בלא זה ומ"מ המחמיר במאכל של תפוחים וכדומה שדרכו בכך תע"ב [מרדכי ר"פ כלל גדול]
(19) 19. Any unripe fruit or melilot that were mashed on Erev Shabbat, except for beating, are forbidden to complete their beating on Shabbat. Nothing may be lacking except that grinding is permitted to finish on Shabbat. Therefore it is permitted to complete the grinding of wheat groats with a morsel of the tree in a pot on Shabbat after on takes it off the fire. RAMA It is permitted to smooth food on Shabbos and it is not considered Memachek (erasing) because the food is edible without smoothing. Nevertheless, one who is stringent with a [cooked] apple dish and the like, which are regularly smoothed, shall receive a blessing. [Mordechai]. It is forbidden to peel garlic or onions that are peeled to be left alone. However, to eat right away it is permitted. And see above Siman 319 [Sma"g; Hagahos Maimoni; Beis Yosef in the name of the Sma"k; Terumas HaDeshen; Rabbeinu Yerucham].
משנה ברורה סימן שכא ס"ק פא - פב
(פא) בלא זה - ע"כ לאו מידי קעביד הא אם אי אפשר לאכול בלא זה [צה] אסור דיש עיבוד באוכלין מדרבנן כמש"כ בסעיף ה' וה"ה דיש בהם ממחק מדרבנן ואפשר דאפי' לאותה סעודה אסור [פמ"ג]:
(פב) תע"ב - ולמרח [צו] תפוחים מבושלים על הלחם וה"ה שומן וחמאה בודאי שרי:
באור הלכה סימן שכא סעיף יט
במאכל וכו' - איני יודע מה מלמדנו דמתחלה מיירי נמי במאכל של תפוח כדאיתא במרדכי ואפשר דבא הרמ"א להורות דהמחמיר אין לו להחמיר רק במאכל של תפוח [וה"ה בתפוחי אדמה] וכדומה שדרך הוא ליפות ולהחליק המאכל ע"י המירוח ומחזי כממרח אבל בשאר דבר מאכל אין לו להחמיר כלל והוא כעין מה שהקיל המ"א בממרח על הלחם אך המ"א הקיל מטעם אחר כמו שנכתוב לקמיה:
כף החיים שכא
סעיף קל"ו
ומותר להחליק האוכל בשבת וכו' פרי שקורין בערבי משמ"ש שנתיבשו הרבה ודרכם לשרותם במים ומשפשפים אותם בידים זב"ז עד שנמחים לגמרי ויהיו מים ולא ישארו אלא הגרעינין בלבד ליכא בזה משום ממחק כיון דאחר שנשרו אפשר לאכלם בלא זה וכמ"ש כאן בהגה אמנם מצד השרייה אם הם יבשים הרבה שא"א לאכלם בלא שרייה יש לפקפק בזה ממ"ש מור"ם ז"ל בהגה סי' שי"ח סעי' ד' וע"כ יש ליזהר שלא לשרותם בשבת יעו"ש ועיין בדברינו לשם או' ע"ה ובסי' ש"ך או' קט"ו:
סעיף קל"ז
שם בהגה. הואיל ואפשר וכו' הא אם א"א לאכול בלא זה אסור דיש עיבוד באוכלין מדרבנן כמ"ש סעי' ה' והמחליק הוי כממחק מ"א ס"ק כ"ט. תו"ש או' מ' ואפשר אף לאותה סעודה אסור א"א או' כ"ט:
שש"כ פרק יא סעיף יא-יב
מנחת שבת ס"ק צט
דעת תורה סי' שכא סעיף יט ד"ה "ומותר"
קצוה"ש סי' קמ"ו
בדי השולחן סוף סקי"ב
שו"ת באר משה (שטרן) חלק ח סימן קלג
שאלה כשאופה חלות ביום טוב אם מותר לעשותה קלועה דהיינו "געפלאכטין" אם יש בה חשש של מגבן שהוא תולדה דבונה. וכן אם מותר לעשות חלה כמין סולם כמו שעושין החלות לראש השנה, דראיתי בשמירת שבת כהלכתה פרק י"א בהערה ס"ק מ"ג בשם הגרש"ז אוירבאך שמסתפק בזה.
תשובה לפום רהיטא בודאי אסור לעשות צורה בעיסה, וע"כ אוסר החיי"א (כלל צ"ב ס"ג) לעשות לעקיך בדפוס שיש בו צורה ואפילו ביד אסור לעשות כמין צורת עוף וכיוצ"ב אבל חלות "געפלאכטן" אין כאן צורה והוי כמחתך אתלת קרנתא דשרי ביום טוב עיין מ"ב (סי' ת"ק סקי"ז), דבעלת שלש קרנות אינו צורה ואיננו רואה שום איסור וכן נהגו תמיד היתר בדבר בכל תפוצות ישראל.
ונראה לי דדינם כמו קנעדלאך שעושים עגול ככדור וכן געפילטע פיש וכיוצ"ב שעושים בצורת כדור או ארוך ששרי כמו כן חלות געפלאכטן. ועיין היטב לקמן בסי' הסמוך (סי' קלד). וצורת סולם לדעתי יותר קרוב לאסור ואין להתיר כלל. ודע דמה שכ' "דגעפלאכטען" חלה יהי' כמגבן דחייב משום בונה (שבת דף צ"ה א'), אין דמיונו עולה כלל, דהמאירי מתמה (שם ק"ב ב') והלא כלל בידינו אין בנין וסתירה בכלים, ופתאום יהי' חייב על מגבן משום בונה. ותירץ שמגבן בורא דבר חדש שלא הי' בעולם מדבר לח דבר גוש ולכן חייב, וכן הוא בכלים אם בונה כלי מחדש חייב משום בונה, ויותר מכן אמרו (שבת ק"ב ב') דהמעייל שופתא בקופינא דמשרא לרב חייב משום בונה ולשמואל משום מכה בפטיש עיין שם. ועיין (שם דף ק"ג א' תוד"ה בשלמא), וא"כ ב"פלעכטין" שעושה זה מעיסה שלפנינו איננו דומה כלל למגבן, והיה לו לדמותו למסת אבן (ושמא או גם לעושה נקב בלול תרנגולין) שחייב משום בונה לרב (שם בשבת) ולשמואל משום מכה בפטיש, אבל פשוט וברור שגם לזה איננו דומה כלל ופשוט דשרי. ובספרי שו"ת באר משה ח"ו הארכתי בדברי המאירי אלו בכמה מקומות. ועיין היטב בסי' קלד בסמוך.
שו"ת באר משה (שטרן) חלק ח סימן קלד
שאלה כתב החיי אדם בכלל צ"ב סעיף ג' שהמדבק פירות לעשותם ארוך או מרובע חייב משום בונה, וא"כ אפשר דיש לחוש כ"כ בעשיית "קנעדלאך" או מה שעושין עיגולים מדגים טחונים וגם מקפידים לעשותם בצורה מסויימת.
תשובה כל אלו אינם צורה לאסור כמו שכתבתי (בסי' הקודם קל"ג).
מה שכ' החיי"א דחייב משום בונה אינו משום צורה אלא משום בונה כמו מגבן שחייב כמו כן, (ועיין בסוף סי' קל"ג הנ"ל מה שכתבתי מהמאירי) אבל בעשיית קנעדלאך וכן בדגים טחונים שמבשלים בקדרה וכל עשייתם להניח בקדירה ולבשלם ליכא בונה כלל וכלל לא. ולאמת דברי החיי"א במה שכ' (הל' שבת כלל ל"ט ס"א) דחייב משום בונה במדבק פירות לעשותם אורך או מרובע הם צע"ג לפי ביאור המאירי בדין מגבן שחייב משום בונה (בשבת ק"ב ב' ד"ה העושה) דלפי פירושו אין דינו של החיי"א דומה כלל לדין מגבן, דמגבן חייב שעשייתו מתחילה ומעיקרו הוא מדבר לח ומשקה נעשה דבר גוש וכמו אין בנין וסתירה בכלים, אבל עשייה גמורה כמו עשיית מגבן חייב היינו שמחלב דבר לח ומשקה עושין דבר חדש משא"כ במדבק פירות ועושה ככדור וכיוצ"ב מה בונה ועשייה יש כאן במאכלים לחייבו בשלמא מנורה של פרקים חייב במה שמחברן או האי מאן דעיל שופתא בקופינא דמרא (שבת ק"ב ע"ב) דחייב משום בונה לרב (ולשמואל משום מכה בפטיש) בעושה כלי חדש ועשי' גמורה אבל לדבק פירות לאורך או לרוחב אינו דומה כלל למגבן הנעשה ממשקה ונתהוה ענין חדש לגמרי ודברי החיי"א צ"ת ויותר מסתברא להתיר. אמת שהחיי"א תמך יסודתו על דברי המג"א (סי' ת"מ סקי"ז ועיין מג"א סי' שי"ט סקי"ח) ועיין ברמב"ם פכ"א מהל' שבת הלכ"א היטב. והדברים צע"ג ויש לחלק ולחלוק על ראיותיו, ועוד חזון למועד. ועיין אלי' רבה סי' ת"ק סקט"ו ופרמ"ג (שם סק"ט) בשם מהרי"ל.
ידוע שבכל ארצות יוראפ בקהלות אשכנזים עשו קנעדלאך כל יום טוב פסח, ובכל יום טוב עושים עתה ועשו צורות ארוכות או רבוע או עגול מדג טחון וכן עשו ועושים מבשר טחון ביום טוב כעין קנעדלאך או שאר צורות ומעולם לא ריפרף אדם בדבר וגם בביתו של קמוח"ז מרן הח"ס זכי"ע ידועה שהי' עושים ביום טוב פסח קנעדלאך באופן שאין צל ספק ששרי לעשות כל הנ"ל. ועוד איך עושים מעיסה שלשו ביום טוב חלות עגולות בלא פלעכטן, אלא בודאי דבר בטיל הוא אפילו להרהר על הדבר כי כל שמוכן לאפות או לבשל אי אפשר לחשוב או להרהר שיהי' חל עליהם שם בנין וזה פשוט וברור. ועיין בשו"ת שבות יעקב (ח"ב סי' כ"ו) ומה שכ' עליו בשעה"צ (סי' ת"ק סק"כ) ואחר עיון בתשו' מהרי"א אסאד סי' קס"ט כל הרואה יראה שלדברי השבו"י יש מקום חשוב בהלכה ודלא כהשעה"צ.
וראיתי בספר ששכ"ה (פי"א אות מ') שאוסר לקפל מפיות נייר בצורה מיוחדת כדרך שרגילים לעשות לכבוד אורחים עיין שם שאוסר משום בונה, ואין לאיסור זה יסוד בהלכה וגם איך יעלה על הדעת שבנייר רך כרוק בעלמא יהי' שייך דין בונה, והוא רחוק מהשכל, וכבר כתבתי בספרי ב"מ שמנייר רך שרי לעשות כל צורה שהוא, רק מנייר קשה אסור וכנ"ל ברור להלכה ולמעשה. ועוד מה צורה להמפיות נייר בעלמא שיהי' אסור, וברור שאין שום איסור כלל בדבר ופשוט שמותר בהיתר גמור. אבל יהי' איך שיהי' כהחיי"א או לא בין כך ובין כך עשיית קנעדלאך געפילטע פיש ככדור שכל עשייתם לבשל בקדירה אין שייך כלל שם בונה ושרי לכתחילה בלא שום חשש כלל וכלל לא.
על דברי רבא בגמרא עה,ב: "אין עיבוד באוכלין" )ראה לעיל בתחילת הסימן(, כתב המרדכי )רמז שסב(: "מכאן אומר העולם שאותם טרטר"ש של תפוחים מותר להחליקם, ואין בהם משום ממחק, שאין עיבוד באוכלין. אבל מכל מקום אין זו ראיה, דנוכל לומר דהא דקאמר הכא אין עיבוד באוכלין - היינו מדאורייתא, אבל מדרבנן יש עיבוד... אכן מכל מקום יש להתיר משום שנאכלות כמו שהן בלא חליקה. והמחמיר תבוא עליו ברכה"; וכן פסק הרמ"א, אלא ששינה קצת הלשון וכתב: "ומותר להחליק האוכל בשבת... הואיל ואפשר לאכול בלא זה... והמחמיר במאכל של תפוחים וכדומה שדרכו בכך - תבוא עליו ברכה". וכתב הביה"ל )ד"ה במאכל( שהרמ"א בא להורות שהמחמיר יש לו להחמיר רק במאכל של תפוח וכדומה, שהדרך היא לייפותו ולהחליקו על ידי המירוח, אך בשאר דברי מאכל אין להחמיר כלל. וכתב המ"ב )ס"ק פא( שכיוון שטעם ההיתר הוא: "הואיל ואפשר לאכול בלא זה", הרי אם אי אפשר לאכול בלא זה - אסור )מג"א(, כיוון שיש עיבוד ומיחוק באוכלין מדרבנן )ובביה"ל כתב שזה שאין ממחק באוכלין מדאורייתא היינו כשממרח את האוכל עצמו, אך אם סותם בו נקב פי החבית וכדומה - שייך בו שם ממחק, ראה בסימן שיד סעיף יא(. 1 .מלאכת ממחק אינה מרוכזת בסימן אחד בשו"ע. כדי להשלים את הנושא יש לעיין במקומות נוספים בחיבור: לעניין שימוש בסבון - עיין בדברינו לסימן שכו )עמ' 739 ;)לעניין מריחת משחה )שאינה משחת שיניים( - עיין בדברינו לסימן שכח 9 .פצעים ומכות )עמ' 504.) 2 .ועיין עוד ביסודי ישורון שם על ההבדל בין ממחק לגוזז. פני שבת - הרב יוסף פרקש 2 ©כל הזכויות שמורות למכון מעליות - מעלה אדומים ובמג"א )ס"ק כט( כתב עוד שמותר למרח את התפוחים גם שישובו למקום הריקן )בפשטידא או על לחם(, כיוון שאין כוונתו לעצם המירוח. ואף שהוא פסיק רישיה בדרבנן )והמג"א עצמו מחמיר בזה בסימן שיד(, מכל מקום כיוון שאפשר לאוכלו בלא המירוח - מותר לגמרי )ביה"ל ד"ה תבוא עליו ברכה(. וכן כתב המ"ב )ס"ק פב( שלמרח תפוחים מבושלים על הלחם, שומן וחמאה - בוודאי שמותר. ובערוך השולחן )סעיף לט( כתב: "והעולם נוהגים היתר לדוך ולמרח תפוחי אדמה המבושלים בצ'אלינט, וכן קטניות שבצ'אלינט, מיהו מירוח קל הוא, ומותר לכל הדעות". וכן פסק בשש"כ )פרק יא, לג( שמותר למרוח חמאה, ריבה, דבש, ממרח שוקולד וכדומה על פרוסת לחם, ואין בזה משום ממרח, וכן הדין לגבי פירות מבושלים. ועיין בשו"ת שבט הלוי )חלק א סימן פו אות ט( שאוסר ליפות האוכל ולמרחו משום חשש ממרח; ועיין עוד בילקוט יוסף )שבת ג, עמוד תד(.