פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכסותן ואין מצוה גדולה כפדיון שבויים הילכך לכל דבר מצוה שגבו מעות בשבילו יכולים לשנותן לפדיון שבויים ואפי' אם גבו לצורך בנין ב"ה ואפי' אם קנו העצים והאבנים והקצום לצורך הבנין שאסור למכרם בשביל מצוה אחרת מותר למכרם לצורך פדיון שבויים אבל אם בנאוהו כבר לא ימכרו אותו (ומ"מ הנודר סלע לצדקה אין פדיון שבויים בכלל ואין לפדות בסלע זו רק מדעת בני העיר (מהרי"ק שורש ז') כדלקמן סי' רנ"ו סעיף ד'):
Peninei Halakhah (“Pearls of Jewish Law”) is a contemporary, easily accessible, and thorough presentation of practical halakhah (law), written in modern Hebrew by Rabbi Eliezer Melamed, Rosh Yeshiva and rabbi of the community of Har Bracha... The work is popular in Israel, where it is often used as the standard halakhah textbook in religious Zionist schools, and in Jewish communities throughout the world.
Composed: Har Brakha (c.1998 - c.2002 CE)
(א) ערבות הדדית / האם להיכנע לסחיטת מחבלים למען הצלת חטוף?
(ב) שאלה: במשך קיומה של המדינה, אירעו מקרים שבהם מחבלים חטפו אזרחים או חיילים, ואיימו, שאם לא נשחרר מחבלים רבים מבתי-הסוהר שלנו, ירצחו את החטופים שבידם. השאלה, האם על פי ההלכה צריך להיענות לתביעתם ולשחרר מחבלים רבים כדי להציל חיי יהודי, או שאין להיענות לסחטנותם?
(ג) תשובה: בהלכות הקודמות למדנו, שככלל אסור להיכנע לסחיטת חוטפים, וכאשר השבוי נמצא בסכנת נפשות מוחשית נחלקו הפוסקים. אולם כל זה אמור דווקא בפושעים רגילים, שכל חפצם להרוויח ממון. אך כאשר מדובר במצב של מלחמה מתמדת בינינו לבין המחבלים, אסור להיכנע לשום סחטנות מצידם. משום שאם נכנע, אויבינו יראו זאת כסימן ברור של חולשה, המורל שלהם יעלה, והם יוסיפו ביתר מרץ לפגוע בנו. וכן ידוע שלאחר כל "הצלחה" כזו, מצטרפים מחבלים נוספים לשורותיהם. בנוסף לכך, אלו שיוצאים לפגוע בנו, לא יחששו לעתידם, משום שיסמכו על כך, שגם אם ייתפסו, במהרה ישתחררו מן הכלא הישראלי על ידי עסקת שחרור. ועוד, ישנו חשש סביר, שלפחות חלק מן המחבלים שישוחררו מן הכלא יחזרו ויפגעו ביהודים. לכן, למרות הכאב שבדבר, אין להיכנע לסחטנות ולשלם עבור החטוף יותר מן המקובל במקרים כאלה, היינו אדם תמורת אדם.
(ד) הכלל הוא, שבעת מלחמה אין נכנעים לשום תכתיב של האויב, ואם תפסו אפילו שבוי אחד שלנו, יוצאים עבורו למלחמה כדי להצילו. שכן מצינו בתורה (במדבר כא, א): "וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים, וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי", ואמרו חכמים (כמובא ברש"י) שרק שפחה אחת תפסו מישראל. וכדי להצילה לא פתחו במשא ומתן, אלא יצאו כנגדם למלחמה. וכן נהג דוד, בעת שפשטו העמלקים על צקלג ולקחו את הנשים בשבי, לא עשה עימם משא ומתן, אלא נלחם בהם והציל את השבויים (שמואל א, ל). ואפילו אם באו האויבים לתפוס קש ותבן בלבד, יוצאים כנגדם למלחמה, משום שאם נכנע להם בדבר קטן, ימשיכו להלחם בנו עוד ועוד (ערובין מה, א).
(ה) כל זה אמור לגבי מחבלים ואויבים שממשיכים במלחמתם. אבל כאשר מדובר במלחמה שהסתיימה, מותר להחליף את כל השבויים שבידינו תמורת השבויים שבידם, למרות שיש בידינו הרבה יותר שבויים. משום שזהו הנוהג המקובל בהסכמי הפסקת אש, שמחזירים את כל השבויים, ואין זה נחשב יותר מכדי דמיהם, ולכן אין חשש שהחזרת השבויים תגרום להמשך המלחמה. מן הסתם השיקולים לפתיחת מלחמה חדשה יהיו מבוססים על שיקולים אחרים.
כ"כ הרב כלאב זצ"ל בתחומין ד' 108. אמנם עי' בחוות בנימין לרב ישראלי א, טז, ובאסיא ח"ז עמ' 8, שסובר שיש היתר להחליף שבוי שלנו תמורת הרבה שבויים, על פי הסברה שמותר לאדם לפדות את עצמו גם במחיר מופקע. ולדעתו כל חייל שמתגייס לצבא, כאילו ביטח את עצמו נגד שבי, שיפדוהו בכל מחיר. ולכן התיר לצה"ל להחליט, האם לפדותו ובאיזה מחיר. אולם בפועל כבר נוכחנו שלא תמיד ניתן לסמוך על שיקול דעתם של מפקדי צה"ל, שחלקם נוטים להחליף את עמדתם לפי התועלת הפוליטית. וברור שהחלפות השבויים שנעשו עד כה הרימו את מורל המחבלים, ואף מבין המחבלים ששוחררו, רבים המשיכו לעסוק בטרור, עד שמספר הנהרגים על ידם היה רב ממספר השבויים שלנו ששוחררו. לפיכך דעת הרבנים כיום, שכל החלפת שבויים במחיר מופקע אסורה. וכן דברי הרב אורטנר בתחומין יג עמ' 262, שאין ודאות שהמחבלים המשוחררים ימשיכו בטרור, הוכחו כלא נכונים. לכן כל עוד המאבק נמשך, אין היתר להחליף שבויים במחיר מופקע. וכן דעת עוד רבנים ביש"ע. והרב גורן ב'תורת המדינה' עמודים 424-436, מסכים שאסור להיכנע לסחטנות מחבלים, אבל לגבי חיילים שנפלו בשבי בעת מילוי משימתם, כתב שיתכן שמוטלת על המדינה חובה מוחלטת לפדותם בכל מחיר, בלא להתחשב בנזק שהדבר עלול לגרום לביטחון ולמדינה. ומסיק שחובה לקבוע עונש מוות למחבלים, שלולא כן לא תהיה הרתעה כלפיהם, כי יסמכו על כך שישתחררו בעסקת חילופי שבויים. ואף הרב ישראלי בחוות בנימין יז, התיר לסכן חיילים כדי שלא לבצע חילופי שבויים כאשר יש בחילופי השבויים כניעה והשפלת כבוד ישראל.
Translation from ChatGPT as a study aid. Not an official translation.
(a) Personal Ransom: Is it permissible to submit to the extortion of terrorists in order to save a kidnapped individual?
(b) Question: Throughout the existence of the state, there have been cases in which terrorists kidnapped civilians or soldiers, threatening that unless many terrorists are released from our prisons, they would murder the captives in their custody. The question is whether, according to Jewish law, one should comply with their demand and release many terrorists in order to save the lives of Jews, or should one not yield to their blackmail?
(c) Answer: In previous discussions, we learned that, as a general rule, one should not yield to the extortion of kidnappers. However, in a situation where the captive is in imminent danger, the opinions of the halachic authorities diverge. Nevertheless, all of this applies specifically to regular criminals whose primary goal is financial gain. When dealing with a protracted state of war with terrorists, we are forbidden to yield to any extortion on their part. By yielding, we would be showing a clear sign of weakness to our enemies, causing their morale to rise and emboldening them to harm us more. Furthermore, it is well known that, following any such "success," additional terrorists join their ranks. Additionally, those who venture to harm us in the future will not hesitate because they will rely on the fact that even if they are captured, they will be swiftly released from Israeli prisons in a hostage exchange. Moreover, there is a reasonable concern that at least some of the released terrorists will return to target Jews. Therefore, despite the painful nature of the situation, we should not yield to extortion and pay more for the release of a captive than is customary in such cases, meaning a one-for-one exchange.
(d) The general rule is that during a state of war, we do not yield to the demands of the enemy, and even if they capture a single one of our own, we go to war to save him. We find this in the Torah (Numbers 21:1): "The Canaanite king of Arad, who lived in the Negev, heard that Israel was coming along the road to Atharim. He attacked the Israelites and took some of them prisoners." The Sages explained that only one maidservant was taken from Israel, and yet they did not engage in any negotiations; instead, they went to war against them to save her. Similarly, when the Amalekites spread out on Ziklag and took women as captives, King David did not engage in negotiations; rather, he fought them to save the captives (1 Samuel 30). Even if the enemies come to seize straw and stubble only, we go out against them in battle, for if we yield to them on a small matter, they will continue to wage war against us. (Eruvin 45a).
(e) All of the above pertains to terrorists and enemies who persist in their warfare. However, when we are dealing with a concluded state of war, it is permissible to exchange all the prisoners in our hands for the prisoners in their hands, even though we have many more captives. This is because this is the accepted practice according to ceasefire agreements, which stipulate the return of all captives, and it is not considered to be paying more than their value. Therefore, there is no concern that returning the prisoners will lead to a continuation of the war. Presumably, the considerations for opening a new war will be based on different criteria.
Footnote: Koach Katan - Minority Opinion
Rabbi Kalaiv, in the field of Techumin (boundaries), volume 4, page 108, wrote as follows: However, see Chavat Binyamin, Rabbi Israeli, Volume 1, page 16, and Asiya (contemporary halachic issues), Volume 7, page 8, where it is argued that there may be permission to exchange our prisoner for many prisoners, based on the rationale that an individual can redeem oneself at any excessive price. In his view, any soldier who enlists in the army should consider it as if they have secured their own release against the prisoners held by the enemy and can be redeemed at any cost. Therefore, it is left to the IDF to decide whether to redeem the soldier and at what price. However, in practice, it has been noted that we cannot always rely on the judgment of IDF commanders, as some may be inclined to change their position based on political considerations. It is clear that the prisoner exchanges conducted so far have raised the morale of the terrorists, and many of the released terrorists have continued to engage in acts of terror, leading to more Israeli casualties. Therefore, the current consensus among rabbis is that exchanging prisoners at an excessive cost is prohibited. The reasoning behind this is that it is believed that terrorists will interpret the release as a sign of weakness, leading to an increase in their morale, and they will intensify their attacks. Furthermore, it is likely that at least some of the released terrorists will return to harm Jews. Therefore, as long as the struggle continues, there is no permission to exchange prisoners at an excessive cost. The same is true for the views of other rabbis in Yishuv (Jewish settlement in Israel). Rabbi Goren, in "Torat HaMedina" (The Torah of the State), pages 424-436, also agrees that it is forbidden to yield to terrorist extortion. Nevertheless, in the case of soldiers taken captive during their service, he wrote that it is conceivable that the state has an absolute duty to redeem them at any cost, without regard for the damage this may cause to security and the state. He concludes that it is obligatory to impose the death penalty on terrorists, and without doing so, there will be no deterrent against them, and they will count on being released in prisoner exchanges. Rabbi Israeli in Chavat Binyamin 17 permitted endangering soldiers in order to avoid prisoner exchanges when the prisoner exchange involves humiliation and the degradation of the honor of Israel.
Yabia Omer is a collection of responsa from Rabbi Ovadia Yosef. Rabbi Yosef was an Iraqi-born Talmudic scholar, a posek, the Sephardi Chief Rabbi of Israel from 1973 to 1983, and a founder and long-time spiritual leader of Israel's ultra-Orthodox Shas party.
Yabia Omer, Choshen Mishpat 10:6
מבצע אנטבה בהלכה
ביום כ"ט סיון תשל"ו, נחטף מטוס של חברת אייר פראנס (Air France) שהיה בדרכו מפריז לישראל, על ידי מחבלים. במטוס החטוף היו הרבה נוסעים, ובתוכם מאה וארבע יהודים שהיו בדרכם לישראל. המטוס הונחת באוגנדה שהוא מרוחק ארבעת אלפים ק"מ מישראל. באוגנדה קיבלו המחבלים סיוע משלטונות אוגנדה שהם שונאי ישראל. שם שוחררו כל הנוסעים מלבד היהודים שביניהם. החוטפים הציגו אולטימטום, שבו דרשו כי בתוך ארבעים ושמונה שעות ישוחררו חבריהם, ארבעים מחבלים הכלואים בישראל, ואם לאו הם יפגעו בבני הערובה הנמצאים בידם. והועלתה השאלה, האם על פי ההלכה יש לשחרר את המחבלים הכלואים בישראל כדרישת החוטפים, על מנת להציל את חייהם של החטופים היהודים, או שמא יש לומר שמלבד שע"י כך פותחים פתח לחטיפות נוספות כדי לסחוט שחרור מחבלים נוספים לאחר שיצליחו במזימתם זו, עוד יש לחוש שקרוב לודאי שהמחבלים אשר ישוחררו מכלאם, ינסו לחדור שנית למדינת ישראל להרוג ולרצוח אנשים נשים וטף, ונמצא שבכדי להציל את היהודים החטופים מודאי סכנה, מעמידים את היישוב, בפרט בערי הספר, עכ"פ בספק סכנה ממש...
והנה בהתאסף ראשי עם גדולי התורה לדון בנושא הזה מבחינת ההלכה, ובתוך כדי הדיונים שהתעוררו בצדדי ההלכה, כנ"ל, הגיע ראש הממשלה מר יצחק רבין ז"ל אלינו, ובישר לנו את הבשורה המרנינה, שכבר הצליחו אנשי צה"ל לחסל את המחבלים הרשעים, ואת עוזריהם באוגנדה, ולשחרר את מאת החטופים היהודים הי"ו, והם בדרכם לארץ ישראל. תהלות לאל יתברך, אשר הגדיל חסדו ונפלאותיו עמנו ראו כל אפסי ארץ את ישועת אלוקינו, וכל אומות העולם המה ראו כן תמהו והשתוממו על גבורת ישראל, אשר מנשרים קלו מאריות גברו, והגדילו לעשות בעזהי"ת להציל לקוחים למוות, הם מאת החטופים, והביאום לישראל ברנה ושמחת עולם על ראשם. כי אין מעצור לה' להושיע ברב או במעט. ברוך פודה ומציל. כי גבר עלינו חסדו ואמת ה' לעולם הללויה. ברוך המקדש שמו ברבים.
Translation from ChatGPT as a study aid.
Not an official translation.
On the 29th of Sivan, 5736 (1976), an Air France plane en route from Paris to Israel was hijacked by terrorists. Among the many passengers on the hijacked plane were 104 Jews who were on their way to Israel. The plane was diverted to Uganda, which is approximately 4,000 kilometers away from Israel. The hijackers received assistance from Ugandan authorities who were hostile to Israel. All the passengers, except for the Jewish hostages, were released. The hijackers presented an ultimatum in which they demanded the release of 40 terrorists imprisoned in Israel within 48 hours, threatening to harm the Jewish hostages if their demands were not met. This raised a crucial question: according to Jewish law (Halacha), should the terrorists be released as demanded to save the lives of the Jewish hostages, or should it be argued that complying would open the door to further kidnappings for ransom, and that the released terrorists would likely attempt to infiltrate Israel to commit acts of violence, putting Jewish lives at risk?
As prominent religious leaders and scholars gathered to deliberate on this matter from a Halachic perspective, in the midst of the discussions as mentioned above, Prime Minister Yitzhak Rabin (may his memory be a blessing) arrived and delivered the joyous news that the Israeli Defense Forces (IDF) had successfully eliminated the terrorist threat and their accomplices in Uganda, securing the release of the 104 Jewish hostages who were on their way to Israel. Praises to the Almighty, who in His great kindness and wondrous ways, allowed His salvation to be seen by all the ends of the earth. All the nations of the world marveled at the might of Israel, as eagles soar and young lions roar. He magnified His wonders to save His people from death, as they were taken from the hands of the kidnappers, and He brought them to Israel with joy and eternal happiness. Blessed is the One who redeems and saves, for His kindness and truth prevail forever. Hallelujah. Blessed is the One whose name is sanctified among the masses.