(ב) וַיְדַבֵּ֥ר אֱלֹקִ֖ים אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו אֲנִ֥י ה'׃ (ג) וָאֵרָ֗א אֶל־אַבְרָהָ֛ם אֶל־יִצְחָ֥ק וְאֶֽל־יַעֲקֹ֖ב בְּאֵ֣ל שַׁדָּ֑י וּשְׁמִ֣י ה' לֹ֥א נוֹדַ֖עְתִּי לָהֶֽם׃ (ד) וְגַ֨ם הֲקִמֹ֤תִי אֶת־בְּרִיתִי֙ אִתָּ֔ם לָתֵ֥ת לָהֶ֖ם אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן אֵ֛ת אֶ֥רֶץ מְגֻרֵיהֶ֖ם אֲשֶׁר־גָּ֥רוּ בָֽהּ׃ (ה) וְגַ֣ם ׀ אֲנִ֣י שָׁמַ֗עְתִּי אֶֽת־נַאֲקַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר מִצְרַ֖יִם מַעֲבִדִ֣ים אֹתָ֑ם וָאֶזְכֹּ֖ר אֶת־בְּרִיתִֽי׃ (ו) לָכֵ֞ן אֱמֹ֥ר לִבְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֮ אֲנִ֣י ה' וְהוֹצֵאתִ֣י אֶתְכֶ֗ם מִתַּ֙חַת֙ סִבְלֹ֣ת מִצְרַ֔יִם וְהִצַּלְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם מֵעֲבֹדָתָ֑ם וְגָאַלְתִּ֤י אֶתְכֶם֙ בִּזְר֣וֹעַ נְטוּיָ֔ה וּבִשְׁפָטִ֖ים גְּדֹלִֽים׃ (ז) וְלָקַחְתִּ֨י אֶתְכֶ֥ם לִי֙ לְעָ֔ם וְהָיִ֥יתִי לָכֶ֖ם לֵֽאלֹקִ֑ים וִֽידַעְתֶּ֗ם כִּ֣י אֲנִ֤י ה' אֱלֹ֣קֵיכֶ֔ם הַמּוֹצִ֣יא אֶתְכֶ֔ם מִתַּ֖חַת סִבְל֥וֹת מִצְרָֽיִם׃ (ח) וְהֵבֵאתִ֤י אֶתְכֶם֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֤ר נָשָׂ֙אתִי֙ אֶת־יָדִ֔י לָתֵ֣ת אֹתָ֔הּ לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַעֲקֹ֑ב וְנָתַתִּ֨י אֹתָ֥הּ לָכֶ֛ם מוֹרָשָׁ֖ה אֲנִ֥י ה'׃ (ט) וַיְדַבֵּ֥ר מֹשֶׁ֛ה כֵּ֖ן אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְלֹ֤א שָֽׁמְעוּ֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה מִקֹּ֣צֶר ר֔וּחַ וּמֵעֲבֹדָ֖ה קָשָֽׁה׃ {פ}
(2) God spoke to Moses and said to him, “I am Adonai (YHVH). (3) I appeared to Abraham, Isaac, and Jacob as El Shaddai, but I did not make Myself known to them by My name Adonai. (4) I also established My covenant with them, to give them the land of Canaan, the land in which they lived as sojourners. (5) I have now heard the moaning of the Israelites because the Egyptians are holding them in bondage, and I have remembered My covenant. (6) Say, therefore, to the Israelite people: I am Adonai. I will free you from the labors of the Egyptians and deliver you from their bondage. I will redeem you with an outstretched arm and through extraordinary chastisements. (7) And I will take you to be My people, and I will be your God. And you shall know that I, Adonai, am your God who freed you from the labors of the Egyptians. (8) I will bring you into the land which I pledged to give to Abraham, Isaac, and Jacob, and I will give it to you for a possession, I Adonai.” (9) But when Moshe told this to the Israelites, they did/would/could not listen to Moshe, because of shortness of breath/spirit and heavy labor.
מקצר רוח. כָּל מִי שֶׁהוּא מֵצֵר, רוּחוֹ וּנְשִׁימָתוֹ קְצָרָה, וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַאֲרִיךְ בִּנְשִׁימָתוֹ:
מקצר רוח — If one is in pain (meitzar) one's breath comes in short gasps and one cannot draw long breaths.
מקצר רוח - for it did not appear believable to their ruach, their mind could not comprehend it.
(א) מקוצר רוח ומעבודה קשה לא בעבור שלא יאמינו בה' ובנביאו, רק שלא הטו אוזן לדבריו מקוצר רוח, כאדם שתקצר נפשו בעמלו, ולא ירצה לחיות רגע בצערו, מדעתו שירוח לו אחרי כן.
מקוצר רוח ומעבודה קשה - It was not because they did not believe in God and in God's prophet. Rather, they paid no attention to his words because of impatience of spirit, as a person whose soul is crushed on account of his toil, and does not want to live another moment in his suffering even though he knows that he will be relieved later.
מקצר רוח. אולי כי לצד שלא היו בני תורה לא שמעו, ולזה יקרא קוצר רוח כי התורה מרחבת לבו של אדם:
מקצר רות ומעבודה קשה - Perhaps the people did not respond positively to this assurance because they had not yet received the Torah. That is why they, were called קוצר רוח, "narrow minded, limited," because the Torah broadens a person's mind.
ולא שמעו אל משה מקוצר רוח; אלו ארבע מאות ושלשים שנה מנין מ׳ק׳צ׳ר, ואלו ארבע מאות ושלשים שנה הם ר״י שנים.
They did not listen to Moshe because of Kotzer Ruah - This is the 430 years, which is the numerical value of מ׳ק׳צ׳ר. They knew of the prophecy of 430 years, and it had only been 210 years.
רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָה אוֹמֵר: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: (שמות ו,ט) "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה, מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה." וְכִי יֵשׁ לָךְ אָדָם שֶׁהוּא מִתְבַּשֵּׂר בְּשׂוֹרָה טוֹבָה וְאֵינוֹ שָׂמֵחַ? נוֹלַד לָךְ בֶּן זָכָר, רַבָּךְ מוֹצִיאָךְ לְחֵרוּת, וְאֵינוֹ שָׂמֵחַ?
אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה"? אֶלָּא שֶׁהָיָה קָשֶׁה בְּעֵינֵיהֶם לִפְרֹשׁ מֵעֲבוֹדָה זָרָה.
R. Yehudah b. Betheira says: It is written (Exodus 6:9) "And they would not listen to Moses, because shortness of spirit, etc." Now is there anyone who is given glad tidings and does not rejoice? (as it says Jeremiah 20:14) "A son has been born to you — Rejoice him!" If one's Master frees one from bondage, does one not rejoice?
Why, then, would they "not listen to Moshe"? It was difficult (kasheh) for them to abandon their idolatry (avodah zarah).