olam haba in the torah

CONCERNING MAN'S DUTY IN THE WORLD

THE FOUNDATION OF SAINTLINESS and the root of perfection in the service of G-d lies in a man's coming to see clearly and to recognize as a truth the nature of his duty in the world and the end towards which he should direct his vision and his aspiration in all of his labors all the days of his life.

Our Sages of blessed memory have taught us that man was created for the sole purpose of rejoicing in G-d and deriving pleasure from the splendor of His Presence; for this is true joy and the greatest pleasure that can be found. The place where this joy may truly be derived is the World to Come, which was expressly created to provide for it; but the path to the object of our desires is this world, as our Sages of blessed memory have said (Avot 4:21), "This world is like a corridor to the World to Come."…

Therefore, man was placed in this world first - so that by these means, which were provided for him here, he would be able to reach the place which had been prepared for him, the World to Come, there to be sated with the goodness which he acquired through them. As our Sages of blessed memory have said (Eruvin 22a), "Today for their [the mitzvoth's] performance and tomorrow for receiving their reward." …

To summarize, a man was created not for his station in this world, but for his station in the World to Come. It is only that his station in this world is a means towards his station in the World to come, which is the ultimate goal.

(א) הטובה הצפונה לצדיקים היא חיי העולם הבא והיא החיים שאין מות עמהן והטובה שאין עמה רעה הוא שכתוב בתורה למען ייטב לך והארכת ימים מפי השמועה למדו למען ייטב לך לעולם שכולו טוב והארכת ימים לעולם שכולו ארוך וזהו הוא העולם הבא שכר הצדיקים הוא שיזכו לנועם זה ויהיו בטובה זו ופרעון הרשעים הוא שלא יזכו לחיים אלו אלא יכרתו וימותו וכל מי שאינו זוכה לחיים אלו הוא המת שאינו חי לעולם אלא נכרת ברשעו ואבד כבהמה וזהו כרת הכתובה בתורה שנאמר הכרת תכרת הנפש ההיא מפי השמועה למדו הכרת בעולם הזה תכרת לעולם הבא כלומר שאותה הנפש שפירשה מן הגוף בעולם הזה אינה זוכה לחיי העולם הבא אלא גם מן העולם הבא נכרתת.

(ב) העולם הבא אין בו גוף וגויה אלא נפשות הצדיקים בלבד בלא גוף כמלאכי השרת הואיל ואין בו גויות אין בו לא אכילה ולא שתייה ולא דבר מכל הדברים שגופות בני אדם צריכין להן בעולם הזה ולא יארע דבר בו מן הדברים שמארעין לגופות בעולם הזה כגון ישיבה ועמידה ושינה ומיתה ועצב ושחוק וכיוצא בהן כך אמרו חכמים הראשונים העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא תשמיש אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהן ונהנין מזיו השכינה הרי נתברר לך שאין שם גוף לפי שאין שם אכילה ושתיה וזה שאמרו צדיקים יושבין דרך חידה אמרו כלומר הצדיקים מצויין שם בלא עמל ובלא יגיעה וכן זה שאמרו עטרותיהן בראשיהן כלומר דעת שידעו שבגללה זכו לחיי העולם הבא מצויה עמהן והיא העטרה שלהן כענין שאמר שלמה בעטרה שעטרה לו אמו והרי הוא אומר ושמחת עולם על ראשם ואין השמחה גוף כדי שתנוח על הראש כך עטרה שאמרו חכמים כאן היא הידיעה ומהו זהו שאמרו נהנין מזיו שכינה שיודעים ומשיגין מאמתת הקב"ה מה שאינם יודעים והם בגוף האפל השפל.

(1) The goodness which is in store for the righteous is the Life of the World to Come – Life which has no Death, Good which has no Evil. This is what is written in the Torah: that it may be well with you, and that you may prolong your days (Deut. 22:7), and from tradition we learned: that it may be well with you, in a world that is entirely good; that you may prolong your days, in a world that is entirely long; and that is the World to Come. The reward of the righteous is that they will earn this pleasantness and never be cut off or die; and the punishment of the wicked is that they will not merit this life, and will be cut off and die. And anyone who does not earn this life is the dead who will never live, but is cut off in his wickedness and lost like an animal; and this is the “cutting off” that is described in the Torah, as it says, that soul shall utterly be cut off (Numbers 15:31). From tradition we learned: cut off, in this World; utterly, in the World to Come, i.e., that soul which has separated from the body in this world will not earn the life of the World to Come, but will also be cut off from the World to Come.

(2) The World to Come has no body or corporeality – only the souls of the righteous without bodies, like the Ministering Angels. Since there is no corporeality, there is no eating or drinking, and nothing of all the things that human bodies need in this world. Nothing that happens to bodies in this World happens there, such as: sitting and standing, sleep and death, sadness and joy, etc. Thus said the First Sages: “The World to Come has no eating or drinking or relations, just the righteous sitting with their crowns on their heads enjoying the glow of the Divine Presence” – let that prove to you that there is no body there, since there is no eating or drinking. And the fact that they said, “The righteous sitting” – this a form of riddle, meaning that the righteous are present there without expending and work or effort. And the fact that they said, “Their crowns on their heads,” meaning that the “knowledge” that they gained, through which they earned the Life of the World to come, is present with them – and it is a crown for them, as King Solomon said: the crown with which his mother crowned him (Song of Songs 3:11). Similarly, it says, everlasting joy shall be upon their head (Isaiah 51:11), but joy is not physical such that it could rest on someone’s head; so too, the “crown” that the Sages mentioned here is knowledge. And what about their statement, “Enjoying the glow of the Divine Presence?” It means that they know and grasp the Truth of the Holy Blessed One, which they can not know when they are in the dark, lowly body.

(ח) וַיִּגְוַ֨ע וַיָּ֧מָת אַבְרָהָ֛ם בְּשֵׂיבָ֥ה טוֹבָ֖ה זָקֵ֣ן וְשָׂבֵ֑עַ וַיֵּאָ֖סֶף אֶל־עַמָּֽיו׃

(8) And Abraham breathed his last, dying at a good ripe age, old and contented; and he was gathered to his kin.
(יז) וְאֵ֗לֶּה שְׁנֵי֙ חַיֵּ֣י יִשְׁמָעֵ֔אל מְאַ֥ת שָׁנָ֛ה וּשְׁלֹשִׁ֥ים שָׁנָ֖ה וְשֶׁ֣בַע שָׁנִ֑ים וַיִּגְוַ֣ע וַיָּ֔מָת וַיֵּאָ֖סֶף אֶל־עַמָּֽיו׃
(17) And these are the years of the life of Ishmael, a hundred and thirty and seven years; and he expired and died; and was gathered unto his people.
(כט) וַיִּגְוַ֨ע יִצְחָ֤ק וַיָּ֙מָת֙ וַיֵּאָ֣סֶף אֶל־עַמָּ֔יו זָקֵ֖ן וּשְׂבַ֣ע יָמִ֑ים וַיִּקְבְּר֣וּ אֹת֔וֹ עֵשָׂ֥ו וְיַעֲקֹ֖ב בָּנָֽיו׃ (פ)
(29) And Isaac expired, and died, and was gathered unto his people, old and full of days; and Esau and Jacob his sons buried him.
(כ) לָכֵן֩ הִנְנִ֨י אֹֽסִפְךָ֜ עַל־אֲבֹתֶ֗יךָ וְנֶאֱסַפְתָּ֣ אֶל־קִבְרֹתֶיךָ֮ בְּשָׁלוֹם֒ וְלֹא־תִרְאֶ֣ינָה עֵינֶ֔יךָ בְּכֹל֙ הָֽרָעָ֔ה אֲשֶׁר־אֲנִ֥י מֵבִ֖יא עַל־הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֑ה וַיָּשִׁ֥יבוּ אֶת־הַמֶּ֖לֶךְ דָּבָֽר׃
(20) Therefore, behold, I will gather thee to thy fathers, and thou shalt be gathered to thy grave in peace, neither shall thine eyes see all the evil which I will bring upon this place.’ And they brought back word unto the king.

(ה) וַיֹּאמְר֣וּ הַלְוִיִּ֡ם יֵשׁ֣וּעַ וְ֠קַדְמִיאֵל בָּנִ֨י חֲשַׁבְנְיָ֜ה שֵׁרֵֽבְיָ֤ה הֽוֹדִיָּה֙ שְׁבַנְיָ֣ה פְתַֽחְיָ֔ה ק֗וּמוּ בָּרֲכוּ֙ אֶת־ה' אֱלֹֽקֵיכֶ֔ם מִן־הָעוֹלָ֖ם עַד־הָעוֹלָ֑ם וִיבָֽרְכוּ֙ שֵׁ֣ם כְּבוֹדֶ֔ךָ וּמְרוֹמַ֥ם עַל־כָּל־בְּרָכָ֖ה וּתְהִלָּֽה׃

(5) Then the Levites, Jeshua, and Kadmiel, Bani, Hashabneiah, Sherebiah, Hodiah, Shebaniah, and Pethahiah, said: ‘Stand up and bless the LORD your God from everlasting to everlasting; and let them say: Blessed be Thy glorious Name, that is exalted above all blessing and praise.

(יז) הוא היה אומר, יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה, מכל חיי העולם הבא .ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא, מכל חיי העולם הזה.

(17) He would say: One hour of repentance and good deeds in this world is better than all the time in the world to come. And one hour of pleasure in the world to come is better than all the time in this world.

(יא) וְנָתַתִּ֥י מִשְׁכָּנִ֖י בְּתוֹכְכֶ֑ם וְלֹֽא־תִגְעַ֥ל נַפְשִׁ֖י אֶתְכֶֽם׃ (יב) וְהִתְהַלַּכְתִּי֙ בְּת֣וֹכְכֶ֔ם וְהָיִ֥יתִי לָכֶ֖ם לֵֽאלֹקִ֑ים וְאַתֶּ֖ם תִּהְיוּ־לִ֥י לְעָֽם׃
(11) And I will set My tabernacle among you, and My soul shall not abhor you. (12) And I will walk among you, and will be your God, and ye shall be My people.

(א) והתהלכתי בתוככם. אטייל עמכם בגן עדן כאחד מכם, ולא תהיו מזדעזעים ממני יכול לא תיראו ממני, תלמוד לומר והייתי לכם לאלקים:

I will (as it were), walk with you in the Garden of Eden as though I were one of you, and you will not be frightened of Me. One might think (that this implies) you will not fear (i.e., have no reverence) for Me. Scripture, however, states ([but] I will be your God (that is, although you will be with me in the Garden of Eden and not be frightened of Me, you will still possess reverence for me.)

(א) והתהלכתי בתוככם. פירש"י אטייל עמכם בגן עדן כו', דעתו לסלק מעל תורתינו הקדושה כל טוען ומערער האומר יש לי מקום ללון ולומר מאחר שלא נזכר בתורה עיקר השכר לנשמה, אם כן ודאי אין כח במצות אלו להנחיל עושיהם השכר הנפשי לעולם הבא, ותכלית עשייתם אינו כי אם לקבל השכר בעולם הזה האחוז בחבלי בוז וכבר נתעוררו על ספק זה שלמים וכן רבים ובאו בהיתר ספק זה שבעה דעות זכרם מהרי"א בחבורו והאריך בהם, ואני באתי לקצר בכל היכולת ולסדרם פה כדי להסתים פי דוברי עתק על תורתינו הקדושה.

(ב) הדעה האחת, הוא דעת הרמב"ם, שכל אלו היעודים אינן עיקר השכר, וכל הרעות והטובות שנזכרו כאן בפרשה זו הם מדברים מענין הסרת המונעים לבד, ורצה לומר שאם תשמור מצותי אסיר ממך כל מונעים כמלחמות וחליים ורעב ויגון באופן שתוכל לעבוד את ה' בלא שום מונע, אבל עיקר השכר של העולם הבא אינו נזכר כאן כדי שיעבוד את בוראו לשמה, ולא מחמת השכר ההוא או מיראת העונש עיין בספר המדע (הלכות תשובה טא).

Rambam in Mishneh Torah, Sefer Ha-Madda (Hilkhot Teshuvah 9:1): The rewards promised in the Torah only serve to remove impediments that could distract one from serving God. But the Torah never mentions the ultimate reward of Olam ha-Ba. Why? In order to reach the religious/intellectual level in which service towards God can be for its own sake (li-Shemah), and not for the receipt of reward or fear of punishment.

(ג) הדעה השניה, הוא דעת הראב"ע, בפר' האזינו (לבלט) וז"ל ולפי דעתי שהתורה נתנה לכל ולא לאחד לבדו, ודברי העולם הבא לא יבינו אחד מיני אלף כי עמוק הוא עכ"ל. ודעתו לפי שקשה לצייר אותו שכר כי הגשמי לא ישיג ענין הרוחני, על כן העלימה התורה דבר עמוק זה מן ההמון מרוב קוצר דעתם.

R. Abraham ibn Ezra in Parashat Ha’azinu (Deut. 32:39): not even one out of a thousand people can intellectually grasp the notion of olam-ha-ba, but the Torah was given to all the children of Israel. Keli Yaqar adds that since a physical being cannot understand the non-physical nature of olam ha-ba, the Torah simply hid mention of this from the masses, due to their feeble intellects. But the ultimate reward is in the World to Come.

(ד) הדעה השלישית, הוא דעת רבינו בחיי הזקן, זכרו הראב"ע פר' האזינו ונטה לדבריו וגם הרמב"ן נטה לדעה זו והוא, שכל היעודים שבתורה הם למעלה מן הטבע, שאין זה דבר טבעי שירדו גשמים בזמן שעושין המצות ויכלא הגשם מן הארץ כשאין עושין רצונו של מקום ברוך הוא, אמנם מה שתעלה הנפש למקום חוצבה זהו דבר טבעי אל הנשמה ואין זה בדרך פלא, ואחר שמצינו בתורה עונש כרת אל הנפש החוטאת שתהיה נכרתת ממקום חוצבה מזה יש ללמוד שאם לא תחטא שתשוב אל מלונה אל מקום אשר היה שם אהלה בתחילה, ונראה שעל זה נאמר (תהלים לזלד) קוה אל ה' וירוממך לרשת ארץ בהכרת רשעים תראה. רצה לומר באותו כרת המיועדת בתורה לרשעים תראה כי יש שכר נפשי שירוממך ה' לרשת ארץ החיים כי תעלה הנפש למקום חוצבה מדאיצטריך להכרית נפש הרשעים משם.

R. Bahya ibn Pakuda (Keli Yaqar refers to him as R. Bahya Ha-Zaqen; “the Elder.” This appellation apparently serves to distinguish him from R. Bahya ben Asher, student of the Rashba and author of a popular commentary on theTorah. This view is also cited by the ibn Ezra in Parashat Ha’azinu, and the Ramban appears to have inclined to his view as well.): The rewards of the Torah are all supernatural. For how else can the meteorological phenomenon of rainfall be dependent upon a certain people observing specific commandments? But the soul is by nature a metaphysical being, and it is not unnatural that it will (eventually) leave the body and this physical realm. Indeed a verse in Psalms (37:34) essentially states this. From the fact that only the wicked who receive karet do not merit a share in the world to come, one can deduce that as a matter of course, one who is not wicked will indeed receive a share. Hence, there was no need for the Torah to mention the obvious!

(ה) הדעה הרביעית היא, לפי שבימים ההם היו כל העולם מכחישים השגחת השם יתברך, והיו טוענים שכל הנעשה בעולם הכל בהכרח ולא ברצון רצה הקדוש ברוך הוא לאמת פנת ההשגחה על ידי יעודים אלו אשר עיניהם הרואות שכל העושה רצון בוראו מושגח לטובה בכל ההשגחות הללו, ואילו היה מייעד להם השכר הרוחני עדיין ישארו בכפירה זו כי הרוצה לשקר ירחיק עדיו, ועיקר דעת הזה הוא דעת רבינו ניסים בפר' בראשית ושרשה בספר הכוזרי (מאמר ראשון קד-קו) כשאמר הכוזרי אל החבר רואה אני שיעודי זולתכם שמנים ודשנים יותר מיעודיכם, השיבו החבר אבל הם כלם לאחר המות ואין בחיים מהם מאומה ולא דבר שיעיד החוש עליהם, אמר הכוזרי ולא ראיתי אחד מהמאמינים ביעודים ההם מתאוים לקנותה מהרה, אבל אם היה בידו לאחרם אלף שנים ושהוא ישאר בזכירת החיים ובעול העולם הזה ורוב עצבונו היה בוחר בזה עכ"ל. וזה באמת תשובה נצחת לומר שיעדה התורה הדבר אשר בו האדם חפץ מאד.

Rabbenu Nissim Gerondi, in his comments on Parashat Bereshit, utilizing an idea that is already found in R. Yehudah Ha-Levi’s Kuzari, writes as follows: at the time when the Torah was given, the nations of the world denied the possibility of Divine Providence. They also asserted that whatever was done in the world was done out of necessity, not out of choice. The Torah wished to strengthen the concept of Divine hashgahah (and of human free choice as stimulating the possibility of hashgahah) as a cornerstone of Jewish belief. Had the Torah mentioned the reward in the World to Come instead of reward in this world, people would have simply persisted in their erroneous belief. (However, by emphasizing that the fall of rainfall, for example, was not necessary but was contingent upon human action, the Torah sought to refute that view.) Keli Yaqar approvingly cites the remark of the Khazar King to his Jewish friend (the haver), to the effect that people would not mind delaying their reward in the World to Come, if they could live a little bit longer here on earth. Thus, even though the ultimate reward is in the World to Come, the Torah presented a reward that people naturally desire, and taught that it is in human power to achieve it.

(ו) הדעה החמישית היא, שקודם קבלת התורה היו עובדים כוכבים ומזלות והיו עושים להם עבודות מיוחדות כדי להמשיך מהם הברכה בתבואות ולהביא גשמים בעתם ושאר הצלחות הגוף, וכשנתן הקדוש ברוך הוא התורה ומנעם מן אותן עבודות הוצרך להבטיחם שגם על ידי שמירת התורה יזכו לאותן יעודים, ועל ידי עבודות הכוכבים ומזלות יחסרו כל אלה אבל חיי העולם הבא לא הוצרך ליעדם כי גם על ידי אותן עבודות לא היו מובטחים בו. וזה דעת רב סעדיה בספר האמונות אשר לו וגם בספר מורה נבוכים חלק ג'.

R. Sa‘adiah Gaon, in his Emunot be-De‘ot, and the Rambam in the 3rd part of his Guide for the Perplexed both write that the nations of the world at the time when Moses received the Torah sacrificed towards the stars and constellations in order to receive agricultural benefits (rainfall and the like). When God gave the Torah, He wished to wean the children of Israel away from these behaviors, and therefore emphasized that observance of the laws of the Torah will yield these benefits, whereas any sort of idolatrous worship will produce the opposite result. But He did not need to promise them anything regarding the world to come, for the nations of the world were not promised success in the World to come for their efforts in the first place.

(ז) הדעה הששית היא, שמאחר שנאמר והתהלכתי בתוככם ונתתי משכני בתוככם שזהו דיבוק השכינה אל ישראל אפילו בעולם הזה שהנשמה נסתבכה עם החומר קל וחומר שתהיה דבקה אל השכינה אחר הפרדה מן החומר, הנה כל מה שיעדו הדתות המזויפות אחר המות יעדה התורה לנו גם בחיי העולם הזה והנבואה המצויה בינינו תוכיח וזו הדעה תמצא גם כן בתשובת החבר למלך הכוזר בסוף מאמר א' מספרו והחזיק בדעה זו רבינו ניסים בדרש החדש.

The Torah actually does hint at the World to Come. For when the Torah writes such verses as I will be ever present in your midst (Lev. 26:12, the aforementioned verse upon which Rashi comments that “the righteous will walk with God in Gan Eden” ) it is referring to the propinquity between the Shechinah of God and the virtuous Jewish soul in this world. One can now utilize a qal va-homer and deduce the following; if the soul can cling to the Shechinah even in this world, surely it will be able to cling to the Shechinah in the non-physical world to come. Keli Yaqar notes that R. Yehudah Ha-Levi, at the end of the 1st Book of the Kuzari, writes how the Torah promises children of Israel rewards in the World to Come, just as the other false religions promised their adherents bliss in the World to Come, and this is seen from the words of the Prophets of the Bible as well. Keli Yaqar writes that R. Nissim Gerondi in his Derashot made this point as well.

(ח) הדעה השביעית היא, שכל היעודים הנזכרים בתורה הם לכללות האומה כי העולם נידון אחר רובו ויעוד הגשמים והתבואה והשלום וכיוצא בהם יהיה לכל ישראל כאחד, אבל שכר הנפשי לעולם הבא אינו לכללות האומה אלא כל איש בפני עצמו נידון שם על פי מעשיו,

ונרמזו במצות כיבוד אב ואם ושלוח הקן לכל איש מישראל, ודעה זו היא בספר עקרים וברמב"ן פרשת עקב (יאיג) בפסוק בכל לבבכם עיין שם. בשבעה דרכים אלו ינוסו הדוברות עתק על תורתינו הקדושה, מלבד מה שראינו בעינינו כמה גדלה חיבת ה' אל אבותינו אברהם יצחק ויעקב. ואילו היתה הצלחתם בעולם הזה סוף הצלחתם אם כן מה יתרון היה לאברהם על נמרוד הרשע כי זה מלך בכיפה ואברהם היה נע ונד כל הימים מתהלך מאהל אל אהל מגוי אל גוי, וכן יצחק ויעקב לא ידענו מה היה להם מן השכר האמיתי כי אם זה השכר המיועד לזרעם הוא סוף שכרם מה כשרון לבעליו כי אחרי מותם ינחלו זרעם את הארץ והמה יצאו מן העולם ריקם מכל עמלם, ואפילו לישראל נוחלי הארץ מה יתרון להם אפילו בזמן השלוה על כל מלכי הארץ אשר צלחו ומלכו בעולם כמותם ומקצתם יותר מהמה, אין זה כי אם שרב טוב הצפון לצדיקים הוא חלקם ונחלתם של האבות ושל כל תולדותיהם כיוצא בהם כי תורה אחת לכלם.

..(7) Finally, Keli Yaqar quotes R. Joseph Albo (Sefer Ha-Iqqarim, chapter 40), who presents an idea found already in the Ramban to Parashat Eqev (Deuteronomy 11:13) that the mundane rewards cited in the tochachah are meant for the Jewish nation as a whole. But the reward of any individual person can only be according to the (sum of his) deeds.

After mentioning these seven views, Keli Yaqar adds his observation. The Torah tells us the extent of the love of God for Abraham Isaac and Jacob. If rewards in this world was the sum total of the rewards that God would give anyone, how could Abraham claim to have had more success than Nimrod? The latter ruled over the world, whereas Abraham lived as a nomad his entire life. The same point could be made for the other two patriarchs Isaac and Jacob. It would not do, he adds, to write that that the blessings that their descendants received would constitute their blessings, for what good would that accomplish for someone after his death. The only way to make sense out of the life of the patriarchs, he concludes, is to posit the existence of a World to Come in which the righteous will indeed prosper. To be sure, he finally concludes, this portion in the World to Come was not the exclusive property of the patriarchs, it was (and is) the reward that God promises to all the righteous people through the ages, for they all possess the same Torah.

The National idea, and the Divine idea.

The National idea is that pride and courage which propels a collection of humans to create a society. It includes the concept of State, but goes beyond that. The Divine idea, on the other hand, is the spirit which moves Man to engage the Infinite. It gives joy and vitalizes the Jewish nation, provides meaning to life, and acts as a light unto the nations. It is the presence of shekhinah within the nation.

These two concepts are completely interdependent. The spirit of the Divine imbues the National with meaning and height, while the National provides bravery, sprit de corps and a proper vessel for the nation's mission. The Jews in the times of Solomon experienced this celestial interaction.

However, even when the nation as a whole dwelled in the Divine idea, individuals engaged in idolatry and other spiritual poisons, to which the surrounding nations lured them. The Divine light was pushed out of individual souls, and unleashed the beast inside. The Divine idea began to rot from within, until all that was left was the National idea. This became so divorced from Godliness, that it became more like the nationalism demonstrated by other nations, and it eventually fell apart. However, as hard as it was to see, the Divine spark rested, deep in the recesses of the nation's psyche, waiting to re-emerge.

In the exile, the National idea was gone. All that was left was for the exiles to pick up the pieces of their Divine spark. However, without the National bond, and with the Jews dispersed and no longer rightly a nation, the individualistic tendencies of this spirituality came to the forefront. The Jew became obsessed with individual salvation and guarantee of personal immortality. The minutiae of law and custom replaced the joy of national experience. This is when the World to Come became such an important concept. Earlier, the Divine light completely outshone these concerns, and a person found natural immortality through his membership in Knesset Yisrael. Now, however, the Divine idea gave way to the new Religious idea, one which focused on the negative, rather than the positive. Both always existed, but the focus had shifted.