והוא שאי אפשר לצאת מן ההפך אל ההפך פתאום – ולזה אי אפשר לפי טבע האדם שיניח כל מה שהרגיל בו פתאום. וכאשר שלח האלוה ׳משה רבנו׳ לתתנו ״ממלכת כהנים וגוי קדוש״ בידיעתו ית׳...והיה המנהג המפורסם בעולם כולו שהיו אז רגילים בו והעבודה הכוללת אשר גדלו עליה – להקריב מיני בעלי חיים בהיכלות ההם אשר היו מעמידים בהם הצלמים ולהשתחוות להם ולקטר לפניהם, והעבודים והפרושים היו אז האנשים הנתונים לעבודת ההיכלות ההם העשויים לכוכבים (כמו שבארנו) – לא גזרה חכמתו ית׳ ותחבולתו המבוארת בכל בריאותיו שיצונו להניח מיני העבודות ההם כולם ולעזבם ולבטלם, כי אז היה זה מה שלא יעלה בלב לקבלו, כפי טבע האדם שהוא נוטה תמיד למורגל; והיה דומה אז כאילו יבוא נביא בזמננו זה שיקרא לעבודת האלוה ויאמר האלוה צוה אתכם שלא תתפללו אליו ולא תצומו ולא תבקשו תשועתו בעת צרה, אבל תהיה עבודתכם מחשבה מבלתי מעשה.
(ג) ומפני זה השאיר ית׳ מיני העבודות ההם והעתיקם מהיותם לנבראים ולענינים דמיוניים שאין אמיתות להם – לשמו ית׳, וצונו לעשותם לו ית׳. וצוונו לבנות היכל לו: ״ועשו לי מקדש״ ושיהיה המזבח לשמו: ״מזבח אדמה תעשה לי״ ושיהיה הקרבן לו: ״אדם כי יקריב מכם קרבן ליי״ ושישתחוו לו ושיקטירוהו לפניו. והזהיר מעשות דבר מאלו המעשים לזולתו: ״זובח לאלהים יחרם וגו׳״, ״כי לא תשתחוה לאל אחר״. והפריש ׳כהנים׳ לבית ה׳מקדש׳ ואמר: ״וכהנו לי״ וחיב שייוחדו להם מתנות על כל פנים שיספיקו להם מפני שהם עסוקים בבית ובקרבנותיו, והם מתנות ה׳לוים וה׳כהנים׳. והגיעה בזאת הערמה האלהית שנמחוה זכר ׳עבודה זרה׳ והתקימה הפינה הגדולה האמיתית באמונתנו, והיא מציאות האלוה ואחדותו; ולא יברחו הנפשות וישתוממו בבטל העבודות אשר הורגלו ולא נודעו עבודתו זולתם.
(ד) ואני יודע שנפשך תברח מזה הענין בהכרח בתחילת מחשבה ויכבד עליך, ותשאלני בלבך ותאמר לי איך יבואו מצוות ואזהרות ופעולות עצומות ומבוארות מאד והושם להם זמנים, והם כולם בלתי מכוונות לעצמם אבל הם מפני דבר אחר, כאילו הם תחבולה שעשה העלוה לנו להגיע אל כונתו הראשונה? ואי זה מונע היה אצלו ית׳ לצוות לנו כונתו הראשונה ויתן בנו יכולת לקבלה ולא היה צורך לאלו אשר חשבת שהם על צד הכונה השניה? – שמע תשובתי אשר תסיר מלבך זה החלי ותגלה לך אמיתת מה שעוררתיך עליו. והוא שכבר בא ב׳תורה׳ כמו זה הענין בשוה – והוא אמרו: ״ולא נחם אלהים דרך ארץ פלישתים כי קרוב הוא וגו׳, ויסב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף״. וכמו שהסב האלוה אותם מן הדרך הישרה אשר היתה. מכוונת תחלה, מפני יראת מה שלא היו גופותם יכולים לסבלו לפי הטבע, אל דרך אחרת עד שתגיע הכונה הראשונה – כן צוה בזאת המצוה אשר זכרנו מפני יראת מה שאין יכולת לנפש לקבלו לפי הטבע שתגיע הכונה הראשונה, והיא – השגתו ית׳ והנחת ׳עבודה זרה׳. כי כמו שאין בטבע האדם שיגדל על מלאכת עבדות בחומר ובלבנים והדומה להם ואחר כן ירחץ ידיו לשעתו מלכלוכם וילחם עם ׳ילידי הענק׳ פתאום, כן אין בטבעו שיגדל על מינים רביםמן העבודות ומעשים מורגלים, שכבר נטו אליהם הנפשות עד ששבו כמושכל ראשון, ויניחם כולם פתאום. וכמו שהיה מחכמת האלוה להסב אותם במדבר עד שילמדו גבורה – כמו שנודע שההליכה במדבר ומעוט הנאות הגוף מרחיצה וסיכה וכיוצא בהם יולידו הגבורה והפכם יוליד רוך לב – ונולדו גם כן אנשים שלא הרגילו בשפלות ובעבדות, וכל זה היה במצות אלהיות על ידי משה רבינו׳: ״על פי יי יחנו ועל פי יי יסעו – את משמרת יי שמרו על פי יי ביד משה״ – כן בא זה החלק מן התורה בתחבולה אלהית עד שישארו עם מין המעשה המורגל כדי שתעלה בידם האמונה אשר היא הכונה הראשונה. ושאלתך ״אי זה מונע היה לאלוה מצוותנו כונתו הראשונה ויתן לנו יכולת לקבלה?״ תחיב זאת השאלה השנית ויאמר לך ואי זה מונע היה לאלוה שינחם ׳דרך ארץ פלישתים׳ ויתן להם יכולת להלחם, ולא היה צריך לזה הסיבוב ב״עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה״? וכן תחיב שאלה שלישית – על סיבת היעודים הטובים אשר יעד על שמירת המצוות והיעודים הרעים אשר יעד על העברות, ויאמר לך אחר שכונת האלוה הראשונה ורצונו היה שנאמין זאת התורה ונעשה ככל הכתוב בה, למה לא נתן לנו יכולת לקבלה ולעשותה תמיד, ולא היה עושה לנו תחבולה להיטיב לנו אם נעבדהו ולהנקם ממנו אם נמרהו? ולעשות הטובות ההם כולם והנקמות ההם כולם? – כי זאת גם כן תחבולה שעשה האלוה לנו עד שיגיע ממנו אל כונתו הראשונה – ואי זה מונע היה אצלו לתת רצון במעשי העבודה אשר רצה וריחוק העברות אשר מאסם, טבע מוטבע בנו?.
