מלחמת "אַרְבָּעָ֥ה מְלָכִ֖ים אֶת־הַחֲמִשָּֽׁה" היא אחד מעשרת הנסיונות של אברהם, רבינו יונה מסביר שהניסיון היה שאברהם "בשלש מאות ושמנה עשר איש החזיק ובטח בהקב"ה".
עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכלם. הראשון אור כשדים שהפילו נמרוד לכבשן האש וניצל. וזה אינו מפורש בתורה ומדברי קבלה הוא ויש לנו רמז לדבר הזה מן התורה. שקודם פר' לך לך מארצך וממולדתך נזכר למעלה שני פעמים אור כשדים להודיע שבשביל אותו הנסיון שעמד בו הבטיחו השם ית' והביאו אל הארץ כמו שמצינו בנח כי מתחלה כתוב ונח מצא חן בעיני יהוה ואחר כך פרשת אלה תלדות נח שניצל ממי המבול על כי מצא חן בעיניו. והשני שצווהו לצאת מארצו שנאמר לך לך מארצך וממולדתך ועשה כן. והשלישי שנאמר ויהי רעב בארץ ואע"פ שהקב"ה הבטיח ואמר לו ונברכו בך כל משפחות האדמה כשהביא הרעב לא הרהר אחר מדותיו. הרביעי לקיחת שרה לפרעה. החמישי מלחמת ארבעה מלכים שבשלש מאות ושמנה עשר איש החזיק ובטח בהקב"ה ונעשה לו נס שניצל והציל אחיו וכל רכוש סדום ועמורה והיה סובל המקרים לטובתו ולזכותו. הששי בן תשעים ותשע שנה בהמולו את בשר ערלתו שם עצמו בסכנת הזקנה וניצל. השביעי לקיחת שרה לאבימלך. השמיני כשגרש הגר וישמעאל בנו במצות יהוה. ואם הרע הדבר על אודות בנו קיים מצותו. התשיעי לעקידת יצחק בנו שכתוב בה כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה וכי עד עכשו לא היה יודע והלא הכל גלוי וצפוי לפניו אלא כשנודע הדבר לבריות קורא הקב"ה בו כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה. ובא להודיענו כי יראת שמים גדולה מכל המצות שבתורה שבכל הנסיונות לא אמר לו כי ירא אלהים אתה חוץ מזו מפני שהיה הנסיון הגדול שבכלם כי לקח בנו להעלותו עולה. העשירי קבורת שרה. שנאמר לו קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה. וכשמתה אשתו לא מצא מקום לקברה עד שקנאו ולא הרהר:
With ten tests Abraham, our father, was tested - and he withstood them all: The first was 'Ur (which besides being a place name can also mean fire) Kasdim' - that Nimrod dropped him down into the fiery furnace and he was saved. And this is not explicit in the Torah and it is from the words of tradition. But we have a hint about this thing from the Torah; that before Parshat Lech Lecha Meartsekha ouMemoladetekha, Ur Kasdim is mentioned twice above [it], to make known that it was because of that test that he withstood that God, may He be blessed, promised him and brought him to the land [of Israel. This is] like we find with Noah. As at the beginning it is written (Genesis 6:8), "But Noah found favor in the eyes of the Lord," and afterwards in Parshat Eleh Toledot Noach that he was saved from the waters of the flood - [which indicates that it was] because he found favor in his eyes. And the second is that He commanded him to go out from his land and from his birthplace, and he did so. And the third is that is stated (Genesis 12:10), "And there was a famine in the land." And even though the Holy One, blessed be He, promised him and said to him (Genesis 12:3), "And all the families of the earth shall bless themselves by you”; when He brought the famine, he did not question His traits. The fourth is the taking of Sarah to Pharaoh. The fifth is the war of the four kings when he deployed [only] three hundred and eighteen men and trusted in the Holy One, blessed be He; and a miracle was done for him that he was saved and he saved his brothers and all of the property of Sedom and Ammorah. And he endured the events [accepting that it was] for his good and for his merit. The sixth is that he was ninety-nine when he circumcised the flesh of his foreskin [and] placed himself in danger due to his old age, and he was saved. The seventh is the taking of Sarah to Avimelekh. The eighth is when he sent Hagar and Yishmael away by the commandment of God. And [even] if 'the thing was bad in his eyes on account of his son,' he fulfilled the commandment. The ninth was the binding of Yitzchak his son, about which it is written (Genesis 22:12), "For now I know that you fear God.” And did He not know until now - and is not everything revealed and seen in front of Him? Rather when the thing is known to the creatures, the Holy One, blessed be He, calls it, "For now I know that you fear God." And it comes to inform us that [this showed] greater fear of Heaven than all of the other commandments in the Torah. Since with all the tests except for this, He did not say to him "that you fear God" - as this test was the greatest of all of them, since he took his son to bring him up as a sacrifice. The tenth was the burial of Sarah. As it was stated to him (Genesis 13:17), "Get up, walk about the land, through its length and its breadth, for I give it to you”; but when his wife died, he could not find a place to bury her until he bought it - and he did not question.
אבל עדיין לא ברור מה הטעם לכתיבת מעשה זה בתורה?
(א) וַיְהִ֗י בִּימֵי֙ אַמְרָפֶ֣ל מֶֽלֶךְ־שִׁנְעָ֔ר אַרְי֖וֹךְ מֶ֣לֶךְ אֶלָּסָ֑ר כְּדׇרְלָעֹ֙מֶר֙ מֶ֣לֶךְ עֵילָ֔ם וְתִדְעָ֖ל מֶ֥לֶךְ גּוֹיִֽם׃
(1) Now, when King Amraphel of Shinar, King Arioch of Ellasar, King Chedorlaomer of Elam, and King Tidal of Goiim
הרמב"ן מסביר "הַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה אֵרַע לְאַבְרָהָם לְהוֹרוֹת כִּי אַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת תַּעֲמֹדְנָה לִמְשֹׁל בָּעוֹלָם, וּבַסּוֹף יִתְגַּבְּרוּ בָּנָיו עֲלֵיהֶם וְיִפְּלוּ כֻּלָּם בְּיָדָם, וְיָשִׁיבוּ כָּל שְׁבוּתָם וּרְכוּשָׁם".
תשובה זו לא ישבה את דעתי למה היה צריך את מעשה זה בתורה. בגלל שבמלחמת "אַרְבָּעָ֥ה מְלָכִ֖ים אֶת־הַחֲמִשָּֽׁה" התורה מרחיבה לנו על נפילת לוט בשביה "וַיִּקְח֨וּ אֶת־ל֧וֹט וְאֶת־רְכֻשׁ֛וֹ" וגם מיחסת חשיבות רבה למלחמה בכך שהתורה מקדישה לה מספר רב של פסוקים ולכאורה לא מובן למה.
וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל מֶלֶךְ שִׁנְעָר הַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה אֵרַע לְאַבְרָהָם לְהוֹרוֹת כִּי אַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת תַּעֲמֹדְנָה לִמְשֹׁל בָּעוֹלָם, וּבַסּוֹף יִתְגַּבְּרוּ בָּנָיו עֲלֵיהֶם וְיִפְּלוּ כֻּלָּם בְּיָדָם, וְיָשִׁיבוּ כָּל שְׁבוּתָם וּרְכוּשָׁם. וְהָיָה הָרִאשׁוֹן מֵהֶם מֶלֶךְ בָּבֶל כִּי כֵן הֶעָתִיד, כְּדִכְתִיב (דניאל ב לח) "אַנְתְּ הוּא רֵישָׁא דִּי דַהֲבָא", וְאוּלַי "אֶלָּסָר" שֵׁם עִיר בְּמָדַי אוֹ בְּפָרַס, וְ"עֵילָם" בָּעִיר הַהִיא הֻמְלַךְ מֶלֶךְ יָוָן, הוּא הַמֶּלֶךְ הָרִאשׁוֹן, וּמִשָּׁם נִתְפַּשֵּׁט מַלְכוּתוֹ כְּשֶׁנִּצַּח דָּרְיָוֶשׁ. וּכְבָר הִזְכִּירוּ זֶה רַבּוֹתֵינוּ (ע"ז י), רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר שֵׁשׁ שָׁנִים מָלְכוּ בְּעֵילָם וְאַחַר כָּךְ נִתְפַּשְּׁטָה מַלְכוּתָם בְּכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ. וּ"מֶלֶךְ גּוֹיִם" הֻמְלַךְ עַל עַמִּים שׁוֹנִים אֲשֶׁר שָׁמוּהוּ עֲלֵיהֶם לְרֹאשׁ וּלְקָצִין, רֶמֶז לְמֶלֶךְ רוֹמִי אֲשֶׁר הֻמְלַךְ עַל עִיר מְקֻבֶּצֶת מֵעַמִּים רַבִּים, כִּתִּים וֶאֱדוֹם וְיֶתֶר גּוֹיִם. וְכָךְ אָמְרוּ בִּבְרֵאשִׁית רַבָּה (בראשית רבה מ"ב:ב'), אָמַר רַבִּי אָבִין כְּשֵׁם שֶׁפָּתַח בְּאַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת כָּךְ אֵינוֹ חוֹתֵם אֶלָּא בְּאַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת וְכוּ'. וְשָׁם עוֹד (מב ד בשינוי לשון) "וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל מֶלֶךְ שִׁנְעָר" זוֹ בָּבֶל "אַרְיוֹךְ מֶלֶךְ אֶלָּסָר" זוֹ מָדַי "כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם" זוֹ יָוָן "וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם" זוֹ מַלְכוּת אֱדוֹם שֶׁהִיא מַכְתֶּבֶת טִירוֹנְיָא מִכָּל אֻמּוֹת הָעוֹלָם:
AND IT CAME TO PASS IN THE DAYS OF AMRAPHEL KING OF SHINAR. This event happened to Abraham in order to teach us that four kingdoms will arise to rule the world. In the end, his [Abraham’s] children will prevail over them, and they will all fall into their hands. Then they will return all their captives and their wealth. The first one mentioned here is the king of Babylon for so it was to be in the future, as it is written, Thou art the head of gold. Perhaps Ellasar, mentioned here second, is the name of a city in Media or Persia, and Elam, mentioned third, is the city in which the first Greek king — Alexander — was crowned. From there his kingdom spread after he was victorious over Darius, [king of the Persians]. Our Rabbis have already mentioned this matter: “Rabbi Yosei said, ‘For six years the Greeks ruled in Elam, and after that their kingdom spread over the entire world.’” The king of Goiim, [the last of the four kings mentioned here], who ruled over various nations that had made him their head and leader, is an allusion to the king of Rome who ruled over a city comprised of many peoples: Kittim, Edom, and the rest of the nations. Thus the Rabbis said in Bereshith Rabbah, “Rabbi Avin said, ‘Just as Abraham’s grief began with four kingdoms, so will it end for his descendants only with four kingdoms.’” And it further says there: “And it came to pass in the days of Amraphel king of Shinar — this is Babylon; Arioch king of Ellasar — this is Media; Chedorlaomer king of Elam — this is Greece; And Tidal king of Goiim — this is that kingdom (Rome) which writes out a levy [and collects assessment] from all nations of the world.”
ולכן המשכתי לחפש תשובה עד שהרב אריה שטרן הפנה אותי למקורות הבאים שישבו את דעתי. רוב הדברים מבוססים על ספר אסופת מערכות (בהלכות דעות וחובת הלבבות) של הרב חיים יעקב גולדוויכט (מאמר "מלחמה ומלכות").
מדרש בראשית רבה (מ"ב:א), "חֶרֶב פָּתְחוּ רְשָׁעִים וגו', זֶה אַמְרָפֶל וַחֲבֵרָיו. לְהַפִּיל עָנִי וְאֶבְיוֹן, זֶה לוֹט. לִטְבוֹחַ יִשְׁרֵי דָרֶךְ, זֶה אַבְרָהָם. חַרְבָּם תָּבוֹא בְלִבָּם, (בראשית יד, טו): וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם".
במדרש זה חכמים אומרים שמטרת המלחמה היתה לשבות את לוט ("לְהַפִּיל עָנִי וְאֶבְיוֹן, זֶה לוֹט. לִטְבוֹחַ יִשְׁרֵי דָרֶךְ, זֶה אַבְרָהָם"). ודבר זה תמוהה משום שלא ידוע למה למלכים בכלל אכפת מלוט?
(א) וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל מֶלֶךְ שִׁנְעָר (בראשית יד, א), רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי פָּתַח (תהלים לז, יד טו): חֶרֶב פָּתְחוּ רְשָׁעִים וגו' חַרְבָּם תָּבוֹא בְלִבָּם וגו', מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הוּרְקְנוֹס שֶׁהָיוּ אֶחָיו חוֹרְשִׁים בַּמִּישׁוֹר וְהוּא חוֹרֵשׁ בָּהָר וְנָפְלָה פָּרָתוֹ וְנִשְׁבָּרָה, אָמַר לְטוֹבָתִי נִשְׁבְּרָה פָּרָתִי, בָּרַח וְהָלַךְ לוֹ אֵצֶל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, וְהָיָה אוֹכֵל קוֹזְזוֹת אֲדָמָה, עַד שֶׁעָשָׂה פִּיו רֵיחַ רַע, הָלְכוּ וְאָמְרוּ לְרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי רֵיחַ פִּיו שֶׁל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר קָשֶׁה לוֹ, אָמַר לוֹ כְּשֵׁם שֶׁהִבְאִישׁ רֵיחַ פִּיךָ עַל הַתּוֹרָה, כָּךְ יִהְיֶה רֵיחַ תַּלְמוּדְךָ הוֹלֵךְ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ. לְאַחַר יָמִים עָלָה אָבִיו לְנַדּוֹתוֹ מִנְּכָסָיו, וּמְצָאוֹ יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ וּגְדוֹלֵי מְדִינָתוֹ יוֹשְׁבִים לְפָנָיו, בֶּן צִיצִית הַכֶּסֶת וְנַקְדִּימוֹן בֶּן גּוּרְיוֹן וּבֶן כַּלְבָּא שָׂבוֹעַ, וּמְצָאוֹ יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ הַפָּסוּק הַזֶּה, חֶרֶב פָּתְחוּ רְשָׁעִים וגו', זֶה אַמְרָפֶל וַחֲבֵרָיו. לְהַפִּיל עָנִי וְאֶבְיוֹן, זֶה לוֹט. לִטְבוֹחַ יִשְׁרֵי דָרֶךְ, זֶה אַבְרָהָם. חַרְבָּם תָּבוֹא בְלִבָּם, (בראשית יד, טו): וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם. אָמַר לוֹ אָבִיו בְּנִי לֹא עָלִיתִי לְכָאן אֶלָּא לְנַדּוֹתְךָ מִנְּכָסַי, עַכְשָׁו הֲרֵי כָּל נְכָסַי נְתוּנִים לְךָ מַתָּנָה. אָמַר הֲרֵי הֵם עָלַי חֵרֶם וְאֵינִי אֶלָּא שָׁוֶה בָּם כְּאֶחָי. דָּבָר אַחֵר, חֶרֶב פָּתְחוּ רְשָׁעִים וְדָרְכוּ, זֶה אַמְרָפֶל וַחֲבֵרָיו.
(1) “It was in the days of Amrafel king of Shinar, Aryokh king of Elasar, Kedorlaomer king of Eilam, and Tidal king of Goyim,” (Genesis 14:1). “It was in the days of Amrafel king of Shinar” – Rabbi Yehoshua of Sikhnin in the name of Rabbi Levi began: “The wicked drew their swords…their swords will come into their own hearts….” (Psalms 37:14–15). There was an incident involving Rabbi Eliezer ben Hurkenos, that his brothers were plowing in the plain and he was plowing on the mountain. His cow fell and was incapacitated. He said: It was for my benefit that my cow was incapacitated. He ran away and went to study under Rabbi Yoḥanan ben Zakai. He would eat clods of earth, until the odor of his breath became foul. They went and said to Rabbi Yoḥanan ben Zakai: ‘Rabbi Eliezer’s breath is unpleasant.’ He said to him: ‘Just as the odor of your breath was befouled over Torah study, so may the scent of your Torah teaching go forth from one end of the world to the other.’ Sometime later, his [Rabbi Eliezer’s] father went up with the intent to disinherit him from his property. He found him sitting and delivering a lecture, and the most prominent men of his province were sitting before him: Ben Tzitzit HaKeset, Nakdimon ben Guryon, and ben Kalba Savua. He found him expounding this verse: “The wicked drew their swords…” – this is Amrafel and his cohorts. “To topple the poor and the needy” (Psalms 37:14) – this is Lot. “To slaughter those whose path is upright” (Psalms 37:14) – this is Abraham. “Their swords will come into their own hearts” – “he arrayed against them at night…and smote them” (Genesis 14:15). His [Rabbi Eliezer’s] father said to him: ‘Son, I came up here only to disinherit you from my property. Now, all my property is hereby given to you as a gift.’ He said: ‘It [the extra portion you are giving me] is hereby proscribed from me by vow, and my rights in it [the entire property] shall be equal to that of my brothers.’ Another interpretation, “the wicked drew their swords [and stretched their bows]” – this is Amrafel and his cohorts.
וכדי להבין זאת צריך להבין מה תכלתן הפנימי של המלחמות בעולם. המטרה של המלחמה היא להיות כלי רוחני כדי לתקן עולם במלכות ש-ד-י. והמלחמות שמנהלים אומות העולם אחת נגד חברתה במהותה הפנימית הינה מלחמה "עַל־יהוה וְעַל־מְשִׁיחֽוֹ". ושכל מערכה בין עומות העולם היא בשרשה העליון מלחמה בין שרי האומות. ואפילו שנראה שהם מכוונים נשק אחד על השני, המלחמה בכללותה היא מלחמה בסיטרא דקדושה. אבל דרכי הרשע והחטא האלו מהוים חלק מאותה המערכה הכלל עולמית שמביאה את העולם אל תיקונו.
(ב) יִ֥תְיַצְּב֨וּ ׀ מַלְכֵי־אֶ֗רֶץ וְרוֹזְנִ֥ים נֽוֹסְדוּ־יָ֑חַד עַל־יהוה וְעַל־מְשִׁיחֽוֹ׃
kings of the earth take their stand,and regents intrigue togetheragainst the LORD and against His anointed?
מזה מבינים שיש למלחמות העמים קשר הדוק להעמדת מלכות ישראל והעמדת מלכות דלעתיד. כמו שכתוב במדרש בראשית רבה (מ"ב:ד), "אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר אֲבִינָא אִם רָאִיתָ מַלְכֻיּוֹת מִתְגָּרוֹת אֵלּוּ בְּאֵלּוּ צַפֵּה לְרַגְלוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ". בגלל שהקב"ה קבע בסדר הנהגת העולם שכל מידה שנהוגה בעולם המטרה שלה היא לקרב את תיקון העולם.
וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל, שָׁלשׁ שֵׁמוֹת נִקְרְאוּ לוֹ: כּוּשׁ, וְנִמְרוֹד, וְאַמְרָפֶל. כּוּשׁ, שֶׁהָיָה כּוּשִׁי וַדַאי. נִמְרוֹד, שֶׁהֶעֱמִיד מֶרֶד בָּעוֹלָם. אַמְרָפֶל, שֶׁהָיְתָה אֲמִירָתוֹ אֲפֵלָה, דְּאַמְרֵי וְאַפְלֵי בְּעָלְמָא, דְּאַמְרֵי וְאַפְלֵי בְּאַבְרָהָם, שֶׁאָמַר שֶׁיֵּרֵד לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ. וְאַרְיוֹךְ מֶלֶךְ אֶלָסָר, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי מִמַּלְחַיָא, תַּמָּן תְּנִינַן אִיסָרִין לְשֵׁם אֶלָסָר. כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם, אָמַר רַבִּי לֵוִי אֲתַר הוּא תַּמָּן מִצְטַוַּח בְּרוֹמִי, וְנָטְלוּ אָדָם אֶחָד וְהִמְלִיכוּ אוֹתוֹ עֲלֵיהֶם, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן וְתִדְעָל הֲוָה שְׁמוֹ. דָּבָר אַחֵר, וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל מֶלֶךְ שִׁנְעָר, זוֹ בָּבֶל. וְאַרְיוֹךְ מֶלֶךְ אֶלָסָר, זֶה אַנְטִיוֹכוּס. כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם, זֶה מָדַי. וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם, זוֹ מַלְכוּת אֱדוֹם, שֶׁהִיא מַכְתֶּבֶת טִירוֹנְיָא מִכָּל אֻמּוֹת הָעוֹלָם. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר אֲבִינָא אִם רָאִיתָ מַלְכֻיּוֹת מִתְגָּרוֹת אֵלּוּ בְּאֵלּוּ צַפֵּה לְרַגְלוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ, תֵּדַע שֶׁכֵּן שֶׁהֲרֵי בִּימֵי אַבְרָהָם עַל יְדֵי שֶׁנִּתְגָּרוּ הַמַּלְכֻיּוֹת אֵלּוּ בְּאֵלּוּ בָּאָה הַגְּאֻלָּה לְאַבְרָהָם.
“It was in the days of Amrafel” – he was called by three names: Kush, Nimrod, and Amrafel. Kush – because he was literally a Kushite. Nimrod – because he brought about a rebellion [mered] in the world. Amrafel – because his statements [imrato] were darkness [afela]. [In addition,] it is because he defied [amrei] and ridiculed [aflei] the world, and because he defied and ridiculed Abraham, because he said [amar] that he should be cast down into the fiery furnace. “Aryokh king of Elasar” – Rabbi Yosei of Milḥaya said: There we learned: The isar coin was named for Elasar. “Kedorlaomer king of Eilam, and Tidal king of Goyim” – Rabbi Levi said: There is a place there in Rome that is called this [Goyim]. They took one person and made him king over themselves. Rabbi Yoḥanan said: Tidal was his name. Another matter: “It was in the days of Amrafel king of Shinar” – this refers to Babylon; “Aryokh king of Elasar” – this refers to Greece; “Kedorlaomer king of Eilam” – this refers to Media; “and Tidal king of Goyim” – this refers to the kingdom of Edom, which recruits conscripts from all the nations of the world. Rabbi Elazar bar Avina said: If you see kingdoms clashing with one another, you should anticipate the coming of the Messiah. You may know that it is so, as in the days of Abraham, as a result of the kingdoms clashing with one another, redemption came to Abraham.
ומכאן אנו יכולים ללמוד מה היה יסוד מלחמת "אַרְבָּעָ֥ה מְלָכִ֖ים אֶת־הַחֲמִשָּֽׁה". שמלחמה זו כמו שאר המלחמות הייתה נגד מלכות ישראל! ואנו יכולים להבין זאת יותר טוב בעיון בשביה של לוט.
מלוט מגיע מלכות בית דוד. ומכן מובן לנו למה לוט ניצל במלחמת "אַרְבָּעָ֥ה מְלָכִ֖ים אֶת־הַחֲמִשָּֽׁה" וגם בהפיכת סדום. ובנוסף לכך מובן למה שימר הקב"ה את אומתיו לדורות (״וַיֹּאמֶר יהוה (אֶל מֹשֶׁה) אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה״ בבא קמא ל"ח).
אֲזַל הוּא לְחוֹדֵיהּ גַּבֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ: ״וַיֹּאמֶר יהוה (אֶל מֹשֶׁה) אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה״; וְכִי מָה עָלָה עַל דַּעְתּוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, לַעֲשׂוֹת מִלְחָמָה שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת?! אֶלָּא נָשָׂא מֹשֶׁה קַל וָחוֹמֶר בְּעַצְמוֹ – אָמַר: וּמָה מִדְיָנִים שֶׁלֹּא בָּאוּ אֶלָּא לַעֲזוֹר אֶת מוֹאָב, אָמְרָה תּוֹרָה: ״צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם״,
Ulla therefore went to console Rav Shmuel bar Yehuda by himself, and said to him: The verse states: “And the Lord said to me, do not be at enmity with Moab, neither contend with them in battle” (Deuteronomy 2:9). What entered Moses’s mind, that God had to warn him not to undertake a particular action? Did it enter his mind to wage war with the Moabites without permission? Rather, Moses reasoned an a fortiori inference by himself, saying: And if with regard to the Midianites, who came only to help the Moabites harm the Jewish people (see Numbers, chapter 22), the Torah said: “Harass the Midianites and smite them” (Numbers 25:17),
בגלל שממנו יוצא רות המואביה ונעמה העמונית ("שְׁתֵּי פְּרִידוֹת טוֹבוֹת יֵשׁ לִי לְהוֹצִיא מֵהֶן – רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה וְנַעֲמָה הָעַמּוֹנִית" בבא קמא ל"ח).
אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לֹא כְּשֶׁעָלְתָה עַל דַּעְתְּךָ עָלְתָה עַל דַּעְתִּי, שְׁתֵּי פְּרִידוֹת טוֹבוֹת יֵשׁ לִי לְהוֹצִיא מֵהֶן – רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה וְנַעֲמָה הָעַמּוֹנִית.
To counter this, the Holy One, Blessed be He, said to him: That which has entered your mind has not entered Mine, because I have two virtuous fledglings [feridot], i.e., girls, to extract from them: Ruth the Moabite, who will be the foremother of the dynasty of David, and Naamah the Ammonite, Solomon’s wife, from whom the continuation of that dynasty will emerge. For the sake of these women, the Moabites and Ammonites must not be destroyed.
ולמה לוט זכה לכך?
השפת אמת עונה שזה בגלל זכות הרן אביו שאפילו שלא היה מסירת נפשו בכבשן האש בשלמות. אף על פי כן היה נחשב קידוש השם ולכן זכה לצאת ממנו דוד והמשיח.
טעם שזכה לוט להיות עם אברהם אע"ה וגם הוא גופא שזכה לצאת ממנו דוד ומשיח נראה כי הי' בזכות הרן אביו אף שלא הי' מס"נ בשלימות ולכך נשרף. אעפ"כ שריפתו הי' בכלל קידוש השם ונשרף בעבור השי"ת ואין הקב"ה מקפח שכר כל ברי' לכן זכה לכל זה:
Lot merited to be with Avraham and to have descendants like David and Mashiach due to the merit of his father, Haran. Although Haran's self-sacrifice was imperfect—choosing Hashem only after Avraham's miraculous survival—his death still sanctified Hashem's name. Haran was burned in the furnace due to his allegiance to Hashem, making it a "kiddush Hashem."Despite Haran's imperfect motives, Hashem rewards all acts of sanctification. Therefore, Lot was rewarded for Haran's ultimate sacrifice, which included the privilege of accompanying Avraham and having noble descendants.
ומכך מובן למה במדרש חכמים אומרים שמטרת המלחמה היתה לשבות את לוט. בגלל שהמלחמה הייתה מכוונת נגד המלוכה שהייתה עתידה לצאת מזרעו ונגד מלכות הקב"ה העתידה.
והראיה הברורה לכך היא "אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר אֲבִינָא אִם רָאִיתָ מַלְכֻיּוֹת מִתְגָּרוֹת אֵלּוּ בְּאֵלּוּ צַפֵּה לְרַגְלוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ, תֵּדַע שֶׁכֵּן שֶׁהֲרֵי בִּימֵי אַבְרָהָם עַל יְדֵי שֶׁנִּתְגָּרוּ הַמַּלְכֻיּוֹת אֵלּוּ בְּאֵלּוּ בָּאָה הַגְּאֻלָּה לְאַבְרָהָם" (בראשית רבה מ"ב:ד).
וגאולה זו שנאמרה שהגיע לאברהם ("בָּאָה הַגְּאֻלָּה לְאַבְרָהָם") היא מכוונת על גאולת בני בניו בעתיד. בגלל שבאותה רגע אברהם לא הוזקק לגאולה. ולכן "צַפֵּה לְרַגְלוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ" שמלחמות המלכויות נועדו בשורשן הפנימי להצמיח זרע של גאולה לישראל!
ולכן לכאורה שבייתו של לוט ניראת כמקרה אקראי במהלך המלחמה הכולל. אבל היא הייתה למעשה זמן שבוא שבו את הכוחות להתהוותה של מלכות בית דוד. ולכן נאלץ אברהם לחלץ את כוחות אלו הגנוזים בתוך לוט ולכבוש את דרכה של הגאולה העתידה. ומעשה זה של אברהם סלל את הדרך לכל הגאולות העתידות לבוא לכנסת ישראל לדורותיה!
ובכך דעתי יושבה למה היה צריך להרחיב בנפילת לוט בשביה ולהקדיש מספר רב של פסוקים למלחמה זו.
להרחבה,
רש"ר הירש בראשית י"ד:
(א) ויהי בימי אמרפל וגו׳ – הרי לפנינו כאן, לראשונה בקורות דברי הימים, השתלשלות העניינים של סדר מלכים ומלחמותיהם. הבה נתבונן במציאות המתוארת כאן – שנועדה כנראה להעניק לנו הבנה טובה יותר בשליחות אברהם ועמו.
שיטת הממשל שהונהגה לראשונה ע״י נמרוד, מיהרה לשאת פירות, שהרי דור הפלגה חל בעת נעוריו של אברהם. היה זה במהלך התקופה בה נמרוד שָׂם עצמו למלך. אמת, שאין הוא מוצג בפירוש כמלך, אבל פעולותיו מתוארות כתחילתה של מלכותו: ״ותהי ראשית ממלכתו״ וגו׳ (לעיל י, י). שיטתו הייתה לנצל את הכחות והמרץ של אומתו לצורך מטרותיו האנוכיות, הווי אומר: הקרבת אושר הפרט על מזבח הכבוד הלאומי. כאן מגיעה השיטה למלוא פריחתה. אנו קוראים בפרשה זו, לא על תולדות האומות אלא על דברי ימי המלכים. באזור כה קטן ככיכר הירדן, מלכו לא פחות מחמישה מלכים! (פסוק ב). יש לנו כאן את התחלותיה של המלוכנות. לכל עיר יש את מלכה שלה. מאוחר יותר, בזמן יהושע, אנו מוצאים כבר שלושים ואחד מלכים בארץ ישראל הקטנה! המלכים האחרים (פסוק א) היו שליטים אדירים הרבה יותר; המולכים על ארצות ואיזורים כוללים, כשנער (בבל), עילם (מדי); וכן גוים, שם המעיד על כמה עמים, לא רק אחד. היותר ידועות מבין מלכויות אלו, בבל ומדי, היו רחוקות מארץ ישראל, ואף על פי כן מלכי ארץ ישראל היו משועבדים לכדרלעומר במשך שתים עשרה שנה. כדרלעומר כבר היה מלך על מלכים.
ביארנו כבר את שורש ״מלך״ על בסיס קרבתו ל״מלק״, ול״נמלך״ בארמית. המלך משמש כראש לבני עמו ודואג לענייניהם (עיין לעיל י, י). לפי זה נסינו להבין את התפיסה היהודית של המלוכה.
הבה נראה עתה איזו צורה הייתה למלוכה למעשה ב״ערי הכיכר״ העשירות. כל אחת מערים אלה ראתה צורך בדבר שיהיה לה מלך לעצמה, השקפה שבאה אולי כתוצאה משפע ועושר.
ישנן אומות הנמנעות ממחשבה אודות עצמן, ומטילות את דאגותיהן על ראש המלך. דבר זה קורה במיוחד באומות בהן האזרחים טרודים בענייניהם הפרטיים. אנשים שרודפים אחר חיים נוחים ועושר ומתעלמים מהצרכים הראויים של הציבור שלהם, מוכנים לוותר על זכויות ונכסים – כל עוד הם ״פטורים מלאמץ את מחשבתם״. ראוי לציין בנוסף, שקשה להיות מלך על עם עני. אנשים שיש להם מעט להרוויח ואין להם מה להפסיד, קשה להטיל עליהם אימה או לפתותם לקבל מרות.
דברים אלו מסבירים מדוע היה לכל עיר ועיר בכיכר הירדן הפוריה, מלך משלה. בכך שחררו העם את עצמם מעול המחשבה והדאגה לצרכי הכלל. מאותה סיבה, נתנו הסכמתם מלכים אלה, בזה אחר זה, להיות משועבדים לשליט אדיר של ארץ אחרת; כולם היו ״עבדי עבדים״, כחזונו של נח על צאצאי חם! הם העלו ברצון מס שנתי כתמורה לשלום ובטחון, כדי שיוכלו למשול וליהנות ממעמד מלכותי בארצותיהם.
לאירועים המתוארים בפסוקים אלה ישנה משמעות גם מנקודת מבט אחרת, כפי שכבר העירו חז״ל. הרי לפנינו שבעצם העמוד הראשון של ההסטוריה המדינית הכתובה, נזכרות ״ארבע מלכויות״ – ארבע ממלכות מנצחות; זאת במקביל למהלך ההסטוריה העולמית, שגם היא נחלקת ל״ארבע מלכויות״ – ארבע ממלכות עולמיות העתידות ליפול לבסוף בידי מלך המשיח, שינצח בכחו של הקב״ה. שמותיהן של לפחות שתיים מתוך ארבע ממלכות עולמיות אלה נזכרים כאן: בבל (שנער) ומדי (עילם). רואים אנו שכבר בראשית העת העתיקה, יצאו שתי ממלכות אדירות אלה במסעות כיבוש לארץ ישראל והאזורים הסובבים, ושארץ ישראל נכבשה על ידיהם כבר אז (עיין בראשית רבה מב, ב).
אמת תמידית התגלתה כאן לאברהם: עושר משעבד אומות – גם מבפנים וגם מבחוץ. הוגד לנו (עירובין נד.) שכשנאמר בכתוב ״חָרות על הלוחות״ (שמות לב, טז), אל תקרא ״חָרות״ אלא ״חֵרות״. אדם יכול להיות בן חורין אמיתי – בפנימיותו ובחיצוניותו – רק אם הוא כפוף לשלטון התורה המוסרית (עיין פירוש לעיל ט, כז).
אמת נוספת התגלתה כאן לאברהם, הוא עמד פנים מול פנים עם מציאות שנגעה במיוחד לעמו. באותה ארץ שהובטחה לו כמולדת העתידה של עמו, הנסיון הראשון שעמד בפניו היה רעב, והשני מלחמה! הארץ אינה מעניקה, מעצם טבעה, לא הצלחה חמרית ולא עצמאות מדינית. בשתי בחינות אלה, ארץ ישראל היא הניגוד הגמור של מצרים. פוריותה של הארץ תלויה בחסדי שמים, ומעמדה המדיני אף הוא תלוי באחרים; היא איננה מסוגלת להציב התנגדות מול פולש זר. כשלעצמה, נוטה ארץ ישראל לרעב ולתלות מדינית. מיקומה בצומת הדרכים בו נפגשות אירופה, אסיה, ואפריקה, הביא לכך שכל המלחמות הגדולות שזעזעו את העולם גרמו לה נזקים חמורים.
אך דווקא משום כך היא נבחרה. אילו היו ישראל מייסדים חיים קדושים בארץ זו, לא היה מעז שום אויב להתקרב לגבולותיה. שלוש פעמים בשנה היו נעזבים גבולות הארץ, ונותרים פרוצים וחסרי הגנה, אך ״לא יחמוד איש את ארצך״ (עיין שמות לד, כד). כל המלכויות היו נלחמות זו בזו ועוברות סמוך לארצו של ישראל, אבל אף חרב לא תבוא בגבולות ארץ זו – הפורחת מכל אך מחוסרת המגן מכל – ״וחרב לא תעבר בארצכם״ (ויקרא כו, ו). כל אומות העולם היו רואות אז עין בעין: ״ה׳ נמצא שם!״ יהוה הוא מעוזו של ציון; ישועתו עומדת במקום חומה ומבצר: ״אֱלֹהִים בְּאַרְמְנוֹתֶיהָ נוֹדַע לְמִשְׂגָּב״ (תהלים מח, ד); ״יְשׁוּעָה יָשִׁית חוֹמוֹת וָחֵל״ (ישעיהו כו, א). כל הבטחות הנביאים לעתיד היו כבר מתקיימות לפני אלפי שנים; ציון הייתה זורחת כאור לגויים, והעמים היו אומרים: ״לְכָה עִמָּכֶם כִּי שָׁמַעְנוּ אֱלֹהִים עִמָּכֶם״ (זכריה ח, כג).
עבור עם ישראל, העתידים להתגורר בסביבות חורבותיהן של סדום ועמורה, משמשים האירועים המתוארים בפסוקים אלה כאזהרה: בהעדר כח מוסרי העומד מנגד, שפע ותפנוקים הם אויביה הטבעיים של החירות. ישראל לא יזכו לחירות ועצמאות בארץ הזאת, אלא אם כן יתמסרו לתורה בכל מאודם. ארץ עשירה ״זבת חלב ודבש״ נוטה לגדל אוכלוסייה של חלשים. רק הכנעה לעול התורה מבטיחה חירות ועצמאות. כל שדה בארץ ישראל צריך לשאת את חותם שלטון התורה (כלאים), ודבר זה נוגע בחומרה מיוחדת לענין גידול ענבי יין, טיפוח הצמח המסמל יותר מכל שפע ותענוגים (כלאי הכרם, איסור הנאה). בכל מקום, ובכל זמן, תישמע אזהרה זו: רק על בסיס התורה יפרח ישראל; ופריקת עול התורה, תוליך אותו להרס חמרי וחברתי.
השתתפות אברהם באירועים אלה הייתה מעשה לא פשוט עבורו. חמשת המלכים נעשו כפופים לכדרלעומר; ולבסוף, הם מרדו. ודאי שהייתה להם עוצמה רבה, שהרי כדרלעומר הוכרח לקרוא למלכויות בנות בריתו לעזור לו להכניע אותם, אך לבסוף הוכו. ועתה בעזרת יהוה, הצליח אברהם – הוא לבדו בלוית אנשים מבני ביתו – להתגבר על מלך מלכים ארצי זה! אברהם כובש מחדש את הארץ פשוטו כמשמעו. הוא רודף אחר כדרלעומר כמעט לכל אורך הארץ, מחברון עד לדמשק, מגרש אותו ומשחרר את הארץ. הבטחת הקב״ה ״לך אתננה״ מתקיימת, כפשוטה, לנגד עיניו.
כך רואים גם הנביאים בחזונם, שארבע מלכויות יכבשו את העולם, וגם ארץ ישראל תיפול בידיהם, אך עם ישראל יתגבר על כולם ובעזרת יהוה ישלוט על העולם.