Save "Drunken Birkat HaMazon
"
Drunken Birkat HaMazon

אַבָּא בַּר רַב הוּנָא אָמַר שָׁתוּי אַל יִתְפַּלֵּל וְאִם הִתְפַּלֵּל תְּפִילָּתוֹ תַחֲנוּנִים. שִׁיכּוֹר אַל יִתְפַּלֵּל וְאִם הִתְפַּלֵּל תְּפִילָּתוֹ גִידּוּפִין.

אֵי זֶהוּ שָׁתוּי כָּל־שֶׁשָּׁתָה רְבִיעִית שִׁיכּוֹר שֶׁשָּׁתָה יוֹתֵר.

תַּמָּן אָמַר כָּל־שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְדַבֵּר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ.

רִבִּי זְעִירָא בְּעָא קוֹמֵי רִבִּי אִיסִּי שִׁיכּוֹר מָהוּ שֶׁיְּבָרֵךְ.

אָמַר לֵיהּ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ וַאֲפִילוּ מְדוּמְדָּם.

לֹא צוֹרְכָא דְּלֹא מָהוּ שֶׁיִּקְרָא שְׁמַע

אָמַר אַבָּא בַּר אָבִין חַד חָסִיד שָׁאַל לְאֱלִיָּה זָכוּר לַטּוֹב עָרוּם מָהוּ שֶׁיִּקְרָא שְׁמַע.

אָמַר לֵיהּ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר עֶרְוַת דִּיבּוּר.

תַּנֵּי חִזְקִיָּה בֵּין לִקְרוֹת בֵּין לְבָרֵךְ.

Abba bar Rav Huna said: "One who drank [wine] should not pray, but, if he did pray, his prayer is a supplication. A drunk person should not pray, but, if he did pray, his prayer is blasphemy."

What is one who drank [wine]?

Someone who drank a quartarius; a drunk person is one who drank more.

There, it is said if he cannot speak before a king.

Rebbi Zeïra asked before Rebbi Assi: "May a drunk person recite Grace?"

He said to him: "'When you will eat and be satiated, then you must praise' (Deut. 11:15), - even if you are sleepy."

The question is only, may he recite the Shema‘?

Abba bar Avin said: "A pious person asked Elijah, may he be remembered for the good, may a naked person recite the Shema‘?"

He said to him: “'He should not see in you a thing of turpitude' (Deut. 23:15) - a word of turpitude."

Ḥizqiah taught: "Both for reciting [Grace] and reading [the Shema‘]."

מכאן ששכור אסור להתפלל - ירושלמי במסכת תרומות פרק קמא רבי זירא בעי קמיה דרבי אמי שכור מהו שיברך א"ל ואכלת ושבעת וברכת ואפילו מדומדם. פירוש ואפי' הוא שתוי ושכור כל כך שאינו יכול לדבר כראוי דהכי משמע ושבעת וברכת:

Rabbi Asher ben Yeḥiel (1250-1327)

גרסי' בפ' הדר עם הנכרי דף סד. אמר רבה בר רב הונא שתוי יין אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תפלה שכור אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה היכי דמי שתוי יין והיכי דמי שכור שתוי יין שיכול לדבר בפני המלך שכור שאינו יכול לדבר בפני המלך. ירושלמי בפ"ק דתרומות רבי זעירא בעא קומי ר' איסי שכור מהו לברך א"ל ואכלת ושבעת וברכת ואפי' מדומדם פי' ואפי' כל כך שתוי שאינו יכול לדבר כראוי דהכי משמע מושבעת וברכת:

Rabbi Ya'akov ben Asher (1270-1340)

גרסינן בסוטה בפ' ואלו נאמרים בכל לשון ברה"מ דכתיב ואכלת ושבעת וברכת בכל לשון שאתה מברך: וצריך שישמיע לאזניו מה שמוציא בשפתיו ומיהו אם לא השמיע לאזניו יצא ובלבד שיוציא בשפתיו ירושלמי שכור מהו שיברך אבא בר אבין אמר חד חסיד שאל לאליהו שכור מהו שיברך א"ל ואכלת ושבעת וברכת אפי' מדומדם פירו' נרדם ואינו מיושב בדעתו:

Rabbi Yosef Karo (1488-1575)

ירושלמי שכור מהו שיברך וכו' בפ"ק דמס' תרומה וכתבו התוס' בר"פ אין עומדין (ברכות לא:) ואפי' מדומדם פי' ואפי' הוא שתוי ושכור כ"כ שאינו יכול לדבר דהכי משמע ושבעת וברכת וגם סמ"ג כתב מדומדם פירוש מלשון אבן דומם פי' שאינו יכול לדבר כראוי. אם בירך והיתה צואה כנגדו או שהיה שכור נסתפקו התום' והרא"ש בפ' הדר (עירובין סד.) אם צריך לחזור ולברך כמו שאנו אומרים בתפלה או נאמר כיון דבבה"מ מדומדם כלומר שתוי יכול לברך לכתחלה משא"כ בתפלה א"כ אם בירך כנגד צואה או שהיה שכור לא יחזור ע"כ וכתבו ר"י וכתבו עוד שם התו' ומיהו משום מי רגלים פשיטא דא"צ לחזור ולברך וכתבתיו בסימן ע"ו:
אפי' נשתכר כל כך עד שאינו יכול לדבר כראוי יכול לברך ברכת המזון:
Even if one got significantly drunk to the point that the person is unable to properly speak, one is still able to bless the Birkat HaMazon.
אם בירך והיתה צואה כנגדו או שהי' שכור [פי' לגמרי] נסתפקו התוספות והרא"ש אם צריך לחזור ולברך ומשום מי רגלים פשיטא שאינו חוזר לברך:
If one blessed the Birkat HaMazon and [found] that there was feces near him or that he had been drunk, Tosafos and Rabbi Asher ben Yehiel were unsure if one needed to go back and re-bless the Birkat HaMazon, but not for urine; for that, one need not re-bless Birkat HaMazon.

Rabbi Mordecai ben Avraham Yoffe (1530-1612)

לבוש אורח חיים קפ"ה:ד
ואפילו אם הוא שיכור עד שאינו יכול לדבר כראוי חייב לברך ברכת המזון שכן משמע לשון ושבעת וברכת שאפילו הוא שבע שביעה גמורה ודרך שביעה גמורה לגרום שכרות אפילו אכי וברכת מכל מקום אפילו נרדם ואינו מיושב בדעתו

לבוש אורח חיים קפ"ה:ה
ואם בירך ואחר כך ראה שהיו מי רגלים כנגדו פשיטא שאינו צריך לחזור ולברך דלא הקפידה התורה
אלה על הקילוח כדאיתא לעיל סימן ע"ו, אבל אם היה צואה כנגדו יש להסתפק אם ברכת המזון דומה
לתפילה ובתפילה צריך לחזור ולהתפלל והוא הדין בברכת המזון או נאמר כיון בברכת המזון אינו דומה לתפילה ובתפילה שיכור אל יתפלל וברכת המזון אמרינן אפילו שיכור יכול לברך כדאמרן הוא הדין נמי שאין צריך לחזור ולברך לענין צואה כנגדו וצריך עיון

Rabbi David HaLevi Segal (1586-1667)

עד שאינו יכול לדבר כו'. כ"כ ב"י בשם התוס' ומרדכי והיינו מדומדם שזכר הטור בשם ירושלמי ואע"ג דבתפלה אסור כמ"ש סי' צ"ט שאר ברכות לא חמירי כ"כ וכמ"ש רמ"א בהדיא חילוק זה בר"ס צ"ט:
אם בירך והיה צואה. לא ירדתי לסוף דעת הרב בעל ש"ע בזה דזהו ע"פ דברי התוס' פ' הדר וז"ל שכור אל יתפלל ואם התפלל תפילתו תועבה ולא יצא כיון שאינו יכול לדבר בפני המלך וצריך לחזור ולהתפלל וכן ההיא דברכות שהיה מתפלל ומצא צואה כנגדו דמסיק דצריך לחזור ולהתפלל וצ"ע אם יש להשוות ברכו' לתפלה לענין צואה ושכור וע"כ לאו לכל מילי דמיין דהא שתוי אל יתפלל ביותר מרביעית ופשיטא דשתוי מברך ב"ה וכל הברכות כדאי' בירוש' ואפי' מדומדם עכ"ל הרי דאין מקום לספק ברכות אלא דוק' אם נא' דהך מדומדם היינו שתוי לחוד אבל אם נפרש מדומדם היינו שכור דאפ"ה כשר כמ"ש בסעיף הקודם לזה אין כאן ספק כלל בשכור ולא בצואה א"כ כיון שכבר פסק דשכור כשר דהיינו אינו יכול לדבר כראוי והוא פסול לתפילה ואפ"ה כשר לברכות היאך הביא אח"כ ספק של התוס' והרא"ש תוך כדי דיבור ובלבוש לא הביא הספק לענין שכור אלא לענין צואה ולא דק שפיר דודאי שכור וצואה שוין הם כמ"ש התוס' בהדיא שהעתקתי' וא"ל דמ"ש בס"ד כל שאינו יכול לדבר כראוי הוא אינו גרוע כ"כ כמו שכור ששיעורו שאינו יכול לדבר בפני המלך דזה אינו דודאי מי שאינו מדבר כראוי הו' אינו יכול לדבר בפני המלך ולא מצינו חילוק בתפל' בסי' צ"ט אלא בין שתוי לשכור דשתוי א"צ לחזור ולהתפלל ושכור צריך לחזור ולהתפלל והיינו דשתוי יכול לדבר בפני המלך ושכור אינו יכול לדבר בפני המלך אבל אין חילוק בשכור עצמו ותו דרמ"א כתב שם בפי' דאותו שכור שפסול לתפלה כשר לברכות א"כ מה ספק יש כאן וצריך לישב בדוחק דהרב סמך עצמו כאן בס"ד על מ"ש בס"ה דיש ספק בשכור וכיון דב"ה דאוריי' אזלי' לחומרא ולא פטרינן ליה מלברך ב"ה וא"כ בשאר ברכות לא יברך כשהוא שכור ועדיין קשה דרמ"א בסימן צ"ט השוה כל הברכות לחיוב בשכור וכאן לא כתב כלום וצ"ע:

Rabbi Abraham Gombiner (1633-1683)

שאינו יכול לדבר. ונ"ל דמ"מ יכול לדבר לפני המלך דאל"כ ס"ל להרב"י אסור לברך לכתחלה וכמ"ש בס"ה דאפי' בדיעבד יש ספק וכ"ה בתו' פרק הדר והוא הדין בכל הברכות ועיין ברא"ש שם ובפ' א"ע, ומיהו ברמזים פרק הדר משמע דיש להסתפק אם רשאי לברך לכתחלה כשהוא שכור שאינו יכול לדבר לפני המלך וברמזים פ' א"ע משמע קצת דפשיט' ליה דרשאי לברך לכתחלה לכן נ"ל דלכתחלה יברך קודם שיבא לידי כך ואם אירע שנשתכר אעפ"כ יברך דהא דאורייתא הוא וגם פשט הירוש' משמע דיברך וכ"מ בזוהר תרומ' ע' רע"ג וכ"ש האידנא דבלא"ה אין מכוונים כ"כ וכמ"ש סי' צ"ט ע"ש:

Rabbi Eliyahu Spira (1660–1712)

[ד] כנגדו וכו'. כתב מלבושי יום טוב בשולחן ערוך כתב או שיכור ויפה כיוון שמשמיטו שהם דברי תוס' והרא"ש פרק הדר והא דסעיף דלעיל דבריהם פרק אין עומדין כמו שכתב בלחם חמודות עד כאן לשונו. ואני בררתי באליה רבה ליו"ד סימן א' סעיף ח' שאין דברי תוס' סותרין ודברי השולחן ערוך ורמ"א אמיתים כי ירדו לעומק השיטה עיין שם באריכות, גם על הדרישה תמיהתי שם והעליתי לדינא דאם הגיע לשכרותו של לוט אסור אף בשאר ברכות ואם לא הגיע אם יכול לדבר לפני המלך אף שאין יכול לדבר כראוי מותר אף בברכת המזון, ואם אין יכול לדבר לפני המלך כלל מותר בשאר ברכות אבל ברכת המזון יש ספק. גם העליתי שם דמה שכתב רמ"א סימן צ"ט דדין קריאת שמע כדין תפילה מיירי במשמעה דאין שתוי אסור לכתחילה בקריאת שמע ודלא כמעדני מלך ונחלת צבי. גם מה שכתב רמ"א אבל שאר ברכות יכול לברך דקדק דוקא שאר ברכות אבל ברכת קריאת שמע דינא כקריאת שמע עצמו:
[ה] [לבוש] דבתפילה שיכור וכו'. בעולת תמיד השיג על הלבוש דאם כן גם בשאר ברכות יש להסתפק לפי מה שכתב רמ"א סימן צ"ט דגם שאר ברכות יכול שיכור לברך, ע"כ. ודבריו תמוהין דבתוס' עירובין דף ס"ד ד"ה שיכור וכו' מבואר דבאמת הספק בשאר ברכות כמו בברכת המזון, וכן משמע בהרא"ש ומרדכי ואגודה לשם. עוד כתב ונראה דמספיקא צריך לחזור ולברך דברכת המזון מדאורייתא וספיקא דאורייתא לחומרא, ועוד דהוה ליה כמו ספק בחסרון ידיעה דלא בכלל ספיקא הוא, עד כאן. ולעניות דעתי זה לא דמי כלל לחסרון ידיעה דדוקא בנשבר הגף בסימן נ"ג דאפשר לבקי להבחין אם הוא קודם שחיטה, אבל בזה דסיפוקי מספקא לחכמים כל הספיקות כך הם. מיהו לדינא כתב הב"ח בסימן צ"ט דנקטינן דצריך לחזור ולברך כמו בקריאת שמע ותפילה כאם תמצא לומר דתוס' ומרדכי, ומשמע להדיא בין בברכת המזון בין בשאר ברכות וכן משמע בנחלת צבי ועולת תמיד גופיה שם:
(ד) יכול לברך בהמ"ז - דכתיב ואכלת ושבעת וברכת ואפילו מדומדם [ירושלמי] פי' שאינו יכול לדבר כראוי ומושבעת קדייק ליה שמצוי כמה פעמים שאחר שביעה האדם עומד שיכור ואפ"ה חייבתו התורה לברך ועיין לקמיה מה שנכתוב בזה:
(ו) פי' לגמרי - היינו שנשתכר כ"כ עד שאינו יכול לדבר לפני המלך ונסתפקו אם צריך לחזור ולברך כשיפוג יינו ועדיין לא נתעכל המזון [ומ"מ מיירי שלא הגיע לשכרותו של לוט דאל"ה כשוטה יחשב ופטור מכל המצות וחייב לכ"ע לחזור ולברך] ובסעיף הקוד' שמתיר לברך מיירי שיכול לדבר לפני המלך והקשו כמה אחרוני' דכיון שאינו יכול לדבר כראוי מסתמא אינו יכול לדבר לפני המלך ואפ"ה מתיר הירושלמי. ולדינא מסקי האחרונים דאם אירע שנשתכר כ"כ אעפ"כ יברך ולכתחלה יזהר לברך קודם שיבוא לידי כך ועיין לעיל בסימן צ"ט סקי"א במ"ב:
אם בירך והיתה צואה כנגדו וכו' - עיין במ"ב והוא מהלבוש ולכאורה משמע מזה דאם היה נודע לו מתחלה ועבר ע"ז לא היו מסתפקים בזה כיון דעבר לכתחלה בשאט נפש על איסור דאורייתא בודאי חוזר ומברך ואך בזה שבאמת שוגג היה שלא ידע שיש כאן צואה ואך שחטא בזה שפשע ולא בדק בזה מסתפקים אולי לא קאמר הגמרא רק לענין תפלה דחמיר טפי ולא בביהמ"ז אך מפמ"ג לעיל בסימן ע"ו משמע שהוא מפרש לסעיף זה כפשטיה דאפילו בנודע לו מתחלה מסתפקים. והנה מהתוספות וכן מחידושי הרמב"ן בליקוטיו משמע ג"כ דמסתפקי אם מצא אח"כ צואה ואולי דסברת הפמ"ג כיון דהמחבר קאמר סתמא משמע דמסתפקי בכל גווני ומשום דהגמרא לענין תפלה מחמרי אפילו במצא אח"כ נקטו ג"כ ספיקתם לענין בהמ"ז ג"כ באופן זה אבל לעולם דמסתפקי לענין בהמ"ז בכל גווני וצ"ע. והנה ראיתי בח"א כלל ג' ובנשמת אדם שם אות ז' שהרחיב הדבור בזה ודעתו דאפילו בנודע לו מתחלה אין צריך לחזור ולברך בהמ"ז מזה נראה שדעתו ג"כ כהפמ"ג דספיקתם הוא בכל גווני ופסקו להקל בדיעבד ע"ש טעמו דזה אינו מקרי ספיקא דאורייתא דמדאורייתא בכל גווני יצא בדיעבד אף שעבר אדאורייתא ולא הוי רק קנסא דרבנן לענין תפלה ועיין שם שהאריך דזה קיל משאר מצוה הבאה בעבירה ולענ"ד לא נהירא כלל דאדרבה דזה חמיר יותר כיון דזה ברור לכו"ע דלאו דוקא ק"ש אסור לדבר מן התורה במקום הטנופת דה"ה כל דבר קדושה כמו שכתב הרמב"ם בפ"ג מהלכות ק"ש ה"ד וכן כתב הרמב"ן בליקוטיו ע"ש ואם עבר ודבר הוא בכלל כי דבר ה' בזה כדאמרינן ברכות כ"ד ע"ב ע"ש ואיך נאמר שיצא בזה דיעבד ברכתו שצריך לברך לה' על מזונו וכה"ג אחרי שבזה ביזה את דבר ד' (וגם הראיה שהביא שם שכתב וכן משמע ומדויק מאד דברי השו"ע שהרי בסי' ע"ו כתב הטוש"ע דאם קרא במקום שראוי להסתפק מצואה חייב לחזור ולקרות ובסי' קפ"ה כתב בבהמ"ז דתוס' ורא"ש נסתפקו אם צריך לחזור ולא הכריע וכו' ע"ש ולפלא על קושיתו שהרי התוס' הביאו ראיה דבהמ"ז קיל מתפלה מדהקילו לענין בהמ"ז לגבי שיכור ע"ש והנה לגבי ק"ש לא הקילו כלל כדאיתא לעיל בסי' צ"ט ס"א בהג"ה ע"ש ובפרט לגירסת הגר"א שם בירושלמי פסק הירושלמי בהדיא דשיכור אסור בק"ש ע"ש) ויותר על כל זה שהרמב"ן בליקוטיו הרחיב הדברים לענין ספיקא דתוספות במצא אח"כ צואה במקום שבירך ברכת המזון והכריע דצריך לחזור ולברך ועכ"פ בנודע לו מתחלה ועבר ע"ז במזיד ורוצה עתה לחזור מעונו בודאי יש להצריכו לחזור ולברך אחד דדעת כמה אחרונים [הע"ת והב"ח והא"ר] להחמיר בספק דהתוספות והרא"ש ועוד דהרמב"ן סבר כוותייהו ובפרט בנודע לו מתחלה ועבר במזיד דמסתברא מאד דלכו"ע חוזר ומברך:
או שהיה שיכור וכו' - עיין במ"ב מה שכתבנו בשם האחרונים מה דמסקי לדינא ועיין בחידושי הרמב"ן בליקוטיו הנ"ל שגם הוא מסיק כן לעיקר הדין דמותר שיכור בכל הברכות לבד מתפלה מפני שהוא כעומד לפני המלך וראיה לזה מירושלמי כמו שכתב המ"א ע"ש. אמנם בביאור הגר"א בסימן צ"ט משמע דהוא ס"ל דאפילו לפי הירושלמי אינו ברור שמותר דהוא פירש דמה שאמר שם חזקיה בין לקרות בין לברך הוא להחמיר ופליג חזקיה אמה דמקיל שם מקודם לענין בהמ"ז [והרמב"ן בליקוטיו מפרש להיפוך דחזקיה מקיל אפילו לגבי ק"ש עיי"ש] ומ"מ אפשר דגם הגר"א מודה דבדיעבד אם נשתכר יברך בהמ"ז כדעת רב אסי שמתיר מקודם וכמו שפסק המ"א ושארי אחרונים:

Rabbi Yeḥiel Mikhel HaLevi Epstein (1829-1908)

הטור הביא ירושלמי (תרומות פרק ראשון): שִכּוֹר מהו שיברך? חד חסיד שאל לאליהו. אמר לו: "ואכלת ושבעת וברכת" – אפילו מדומדם. פירוש: נרדם ואינו מיושב בדעתו. עד כאן לשונו. הטור והסמ"ג (מצות עשה כ"ז) פירשו "מדומדם" כמו "אבן דומם", כלומר: שכור ואינו יכול לדבר כראוי, עיין שם. ובמקום אחר פירש דלפעמים מכוח רוב שובע אכילה ושתייה נופל שינה עליו, ואינו מיושב בדעתו, ומכל מקום אמרה תורה "וברכת" (כן הביא הפרישה משמו). ומפורש שם בירושלמי דאפילו אינו יכול לדבר בפני המלך, עיין שם. ובתפילה אינו כן, כמו שכתבתי בסימן צ"ט. ומפורש כן בעירובין (סד א): ואף גם בשתוי כשיכול לדבר בפני המלך, לתחילה לא יתפלל אלא שבדיעבד תפליתו תפילה. אבל בשכור שאינו יכול לדבר בפני המלך – גם בדיעבד אינה תפילה, כמו שכתבתי שם. ובברכת המזון וכל הברכות אפילו בכהאי גוונא מברך לכתחילה. וזה לשון הירושלמי שם (הלכה ד'): שתוי אל יתפלל. ואם התפלל – תפילתו תחנונים. שכור אל יתפלל, ואם התפלל – תפילתו גידופים. איזה שתוי? כל ששתה רביעית. שכור – ששתה יותר. תמן אמרין: כל שאינו יכול לדבר לפני המלך… שכור מהו שיברך? "ואכלת ושבעת וברכת" – אפילו מדומדם. עיין שם. הרי מפורש דאף כשאינו יכול לדבר לפני המלך – מברך ברכת המזון. והוא הדין כל הברכות.
אבל רבותינו בעלי התוספות בעירובין שם לא כתבו כן, וזה לשונם: שכור… – וצריך עיון אם יש להשוות ברכות לתפילה לעניין צואה ושכור. ובעל כורחינו לאו לכל מילי דמיין, דהא שתוי אל יתפלל עד שיפיג יינו… ופשיטא דשתוי מברך ברכת המזון וכל הברכות, כדאמר בירושלמי דברכות: "ואכלת ושבעת וברכת" – אפילו מדומדם. עד כאן לשונם. הרי שתפסו דברי הירושלמי רק בשתוי ולא בשכור, ובהכרח שלפניהם היתה גירסא אחרת בירושלמי. והם כתבו שהירושלמי הוא בברכות, ולפנינו לא נמצא שם רק בתרומות. וגם הרא"ש כתב כן, עיין שם. אמנם בברכות (לא ב) הביאו בעצמם הירושלמי דתרומות, דשכור יכול לברך ברכת המזון, עיין שם. וכן כתב שם הרא"ש, עיין שם. ודבריהם סותרים זה את זה. והעיקר כמו שכתבתי בברכות, שכן פסקו הסמ"ג ותר"י (מעיו"ט) והמרדכי.
ולפי זה מה שכתב רבינו הבית יוסף בסעיף ד: אפילו נשתכר כל כך עד שאינו יכול לדבר כראוי – יכול לברך ברכת המזון. עד כאן לשונו. ברור הוא שכוונתו אף כשאינו יכול לדבר לפני המלך. אך ממה שכתב אחר כך בסעיף ה, וזה לשונו: אם בירך, והיתה צואה כנגדו או שהיה שכור – נסתפקו התוספות והרא"ש אם צריך לחזור ולברך. ומשום מי רגלים פשיטא שאינו חוזר לברך. עד כאן לשונו. וזהו על פי דבריהם בעירובין, וסותר למה שכתב מקודם. ובאמת הלבוש השמיט "שכור", עיין שם. אמנם דעת רבינו הבית יוסף נראה להשוות דבריהם, ולחלק בשכור עצמו בין אינו יכול לדבר כראוי ובין אינו יכול לדבר כלל. אבל העיקר לדינא דבכל עניין יכול לברך ברכת המזון, אם לא כשהגיע לשכרותו של לוט. וגם מפרשי השולחן ערוך (ט"ז ומגן אברהם) הסכימו כן להלכה, וכן מבואר מדברי רבינו הרמ"א ריש סימן צ"ט, עיין שם. וכן מפורש בזוהר תרומה (דף קנ"ג ע"ב); ושם מפרש טעם ההפרש בין תפילה לברכת המזון, עיין שם.
We use cookies to give you the best experience possible on our site. Click OK to continue using Sefaria. Learn More.OKאנחנו משתמשים ב"עוגיות" כדי לתת למשתמשים את חוויית השימוש הטובה ביותר.קראו עוד בנושאלחצו כאן לאישור