פרשת וירא - שלמות האדם במידותיו
למה כתוב "כִּ֣י ׀ עַתָּ֣ה יָדַ֗עְתִּי כִּֽי־יְרֵ֤א אֱלֹהִים֙ אַ֔תָּה"? האם הקב"ה לא ידע שאברהם ירא אלוהים לפני כן!
וַיֹּ֗אמֶר אַל־תִּשְׁלַ֤ח יָֽדְךָ֙ אֶל־הַנַּ֔עַר וְאַל־תַּ֥עַשׂ ל֖וֹ מְא֑וּמָה כִּ֣י ׀ עַתָּ֣ה יָדַ֗עְתִּי כִּֽי־יְרֵ֤א אֱלֹהִים֙ אַ֔תָּה וְלֹ֥א חָשַׂ֛כְתָּ אֶת־בִּנְךָ֥ אֶת־יְחִידְךָ֖ מִמֶּֽנִּי׃
“Do not raise your hand against the boy, or do anything to him. For now I know that you fear God, since you have not withheld your son, your favored one, from Me.”
הרמב"ן עונה לנו שהכוונה היא שבהתחלה היה ידוע לנו כוח יראתו של אברהם אבל היא עדיין לא יצאה לפועל ובעזרת הניסיון הוציא אברהם את הכוח אל הפועל ובכך אברהם זוכה לקבל את שלמות שכרו מאת הקב"ה.
כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי מִתְּחִלָּה הָיְתָה יִרְאָתוֹ בְּכֹחַ לֹא יָצָא לַפֹּעַל בַּמַּעֲשֶׂה הַגָּדוֹל הַזֶּה, וְעַתָּה נוֹדְעָה בְּמַעֲשֵׂה וְהָיָה זְכוּתוֹ שָׁלֵם, וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתּוֹ שְׁלֵמָה מֵעִם יהוה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. וְדַעַת הַפָּרָשָׁה שֶׁ"הָאֱלֹהִים" הוּא הַמְּנַסֶּה וּמְצַוֶּה בָּעֲקֵדָה, וּ"מַלְאַךְ יהוה" הוּא הַמּוֹנֵעַ וְהַמַּבְטִיחַ, יִתְבָּרֵר בְּפָסוּק "הַמַּלְאָךְ הַגּוֹאֵל אוֹתִי" (בראשית מ"ח:ט"ז):
FOR NOW I KNOW THAT THOU ART A G-D FEARING MAN. At the beginning Abraham’s fear of G-d was latent; it had not become actualized through such a great deed. But now it was known in actuality, and his merit was perfect, and his reward would be complete from the Eternal, the G-d of Israel.The doctrine of this chapter which teaches that G-d is the One who tries Abraham and commands him about the binding of Isaac, and it is the angel of G-d who restrains and promises him, will be explained in the verse, The angel who hath redeemed me.
השפת אמת מרחיב שהשלמת היראה הוא במעשה ולא נקרא ירא שמים בשלימות כשאינו מביא היראה בפועל ובמעשה. ולכן רק לאחר עקדת יצחק נעשה (אברהם) ירא אלוהים בשלמות.
ובפסוק עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה. אף כי הכל נגלה לפניו ית'. אך כי מקודם הי' היראה בכחו ולא בפועל. וביאור הענין כי המעשה שהאדם עושה ע"י היראה מעשה זו מחזרת את היראה והשלמת היראה הוא במעשה ולא נק' ירא שמים בשלימות כשאינו מביא היראה בפועל ובמעשה. לכן עתה נעשה ירא אלהים בשלימות. פי' שע"י עשיית מעשה בהיראה יש לו דביקות בהיראה ונקרא ירא אלהים אתה. וזה הלשון במד' מטות כאותן שנקראו יראי אלהים פי' שהיראה דביקה בגופם:
In the verse "Now I know that you fear Hashem" (Bereishis 22:12), the word "now" signifies that although everything is revealed to Hashem, the fear Avraham had was previously in potential and not yet actualized. The act of performing a mitzvah out of fear of Hashem transforms that potential into reality. It is through the action itself that the fear of Hashem is fully realized and completed. Therefore, Avraham's fear of Hashem became complete only after the Akeida. By performing the mitzvah with fear, he truly became "fearful of Hashem." This aligns with the Midrash Matos (Bamidbar Rabbah 22:1) which states that those termed "fearful of Hashem" have their fear intrinsically connected to their physical being.
רבי יהודה בן שמואל החסיד מסביר לנו בספר החסידים שלומדים מהפסוק "עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה" שכאשר באה לאברהם מצוה קשה היה עושה אותה ולא היה נמנע מלעשותה.
בגלל הלימוד של רבי יהודה החסיד לא מובן למה ניסיון זה קשה לאברהם הרי היה בו יראת ה גדולה כל כך שלכאורה פשוט היה לו לקיים רצון הקב"ה בניסיון זה?
שורש החסידות יראה כשאדם מתאוה לדבר הנאה ועוזב את יצרו מפני יראת השם ולא שירא מפני פורענות עולם הבא ולא בשביל הנאת העולם הזה והעוה"ב אלא ירא פן לא יהיה תמים באהבת הבורא יתברך שמו שנאמר (דברים יח יג) תמים תהיה עם יהוה אלהיך וזהו הנקרא ירא יהוה. והגדר הגדול והמופלא עזיבת המאכלו' כי שביעת המאכלו' מביאים לידי הרהורים רעים. כיצד היה לפניו מאכל מדגים או מבשר או משא' מעדני' אל ימנע מלאכול כלל אלא משום יראת יהוה שלא למלאות כרסו עד כדי השגת תאותו וכן כשבאה לידו מצוה וקשה עליו לעשותה ואינו נמנע מלעשותה שכן מצינו באברהם עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה:
The root of Hasiduth is fear of the Lord. If a man desires some matter of enjoyment and turns aside from his passion only because of fear of God and not because he fears retributions in the world to come, nor because of the enjoyment of this world and the world to come, but he rather fears that he will not be perfect in the love of the Creator, may His name be blessed, as it is written, “Thou shalt be wholehearted with the Lord thy God” (Deut. 18:13); this person is called a God-fearing man. The great and singular restraint is forsaking foods, for saturation with foods brings evil imaginations. How so? If there be before him a meal of fish or meat or of other dainties let him not resist from eating at all but for the fear of God let him not fill his stomach to the full reach of his appetite. It is the same with respect to one to whom a meritorious deed presents itself and it is difficult for him to do it, and (nevertheless) he does not desist from acting. And so we find with Abraham, “for now I know that thou art a God-fearing man” (Gen. 22:12).
הרמב"ם בספרו "מורה נבוכים" עונה על שאלתנו (מה היה הקושי של אברהם) וכך הוא עונה,
כשאדם עקר, בשיא ההשתוקקות לילד, בעל עושר רב ומעמד נכבד, הרוצה שתהיה מזרעו אומה, ונולד לו ילד לאחר שהתייאש – כמה גדולה תהיה אהבתו העזה וחיבתו אליו! אבל מתוך יראתו מפניו יתעלה ואהבת קיום מצוותו, הקל באותו ילד אהוב, וזנח את כל התקוות שתלה בו, והזדרז לשוחטו לאחר מהלך כמה ימים (בשיקול דעת) כי אילו ביקש לעשות זאת מיד כשנצטווה, היה זה מעשה מתוך תדהמה ובלבול בלא התבוננות מעמיקה. אך כשעשה זאת לאחר כמה ימים מאז שנצטווה, הרי עשה מתוך מחשבה ושיקול דעת שלם, והתבוננות באמיתות ציוויו יתעלה ואהבתו ויראתו.
(להרחבה: הרמב"ם מסביר את יראת אברה"ם לעומק,
"אברהם אבינו לא מיהר לשחוט את יצחק מתוך יראה מהקב"ה שמא יהרגהו או יעשהו עני, אלא רק בשל החובה המוטלת על בני האדם לאהבתו יתעלה ויראתו, לא מתוך תקווה לגמול ולא ליראה מעונש").
בכך הרמב"ם הסביר שהקושי בניסיון היה שחיטת בנו האהוב ואברהם עשה כן לא מתוך חוסר שיקול דעת אלא לאחר התבוננות במה שהלך לעשות ואם כל זה הוא עדיין עשה בשלמות את ציווי הקב"ה מתוך אהבתו ויראתו.
ניסיון העקידה: פרסום אהבת יהוה ויראתו, ווודאות הנבואה9 אשר לפרשת אברהם בעקידה – היא כוללת שני עניינים חשובים שהם מיסודי התורה. מטרת העקידה א: שיא אהבת ה') העניין האחד הוא להודיענו עד היכן מגיעות האהבה ליהוה יתעלה והיראה ממנו. שיא) בפרשה זו, שאין דומה לה, הוא ציווה לא על מסירות ממון ולא על מסירות נפש, אלא זהו המרב שיכול להיות במציאות, שאין להעלות בדמיון שטבע האדם ייענה לכך. כלומר: שאדם עקר, בשיא ההשתוקקות לילד, בעל עושר רב ומעמד נכבד, הרוצה שתהיה מזרעו אומה, ונולד לו ילד לאחר שהתייאש – כמה גדולה תהיה אהבתו העזה וחיבתו אליו! אבל מתוך יראתו מפניו יתעלה ואהבת קיום מצוותו, הקל באותו ילד אהוב, וזנח את כל התקוות שתלה בו, והזדרז לשוחטו לאחר מהלך כמה ימים – בשיקול דעת) כי אילו ביקש לעשות זאת מיד כשנצטווה, היה זה מעשה מתוך תדהמה ובלבול בלא התבוננות מעמיקה. אך כשעשה זאת לאחר כמה ימים מאז שנצטווה, הרי עשה מתוך מחשבה ושיקול דעת שלם, והתבוננות באמיתות ציוויו יתעלה ואהבתו ויראתו. ואין לטעון למצב אחר ולא לייחס זאת לשום היפעלות. אברהם כמופת) כי אברהם אבינו לא מיהר לשחוט את יצחק מתוך יראה מהקב"ה שמא יהרגהו או יעשהו עני, אלא רק בשל החובה המוטלת על בני האדם לאהבתו יתעלה ויראתו, לא מתוך תקווה לגמול ולא ליראה מעונש, כמו שביארנו בכמה מקומות (פה"מ, הקדמה לפרק חלק; משנה תורה תשובה י). על כן אמר לו המלאך: "כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה [וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי]" (בראשית כב,יב), כלומר: במעשה זה, שבגללו תיקרא "יְרֵא אֱלֹהִים", יֵדעו כל בני האדם עד היכן מגיעה יראת יהוה.
The account of Abraham our father binding his son, includes two great ideas or principles of our faith. First, it shows us the extent and limit of the fear of God. Abraham is commanded to perform a certain act, which is not equalled by any surrender of property or by any sacrifice of life, for it surpasses everything that can be done, and belongs to the class of actions which are believed to be contrary to human feelings. He had been without child, and had been longing for a child; he had great riches, and was expecting that a nation should spring from his seed. After all hope of a son had already been given up, a son was born unto him. How great must have been his delight in the child! how intensely must he have loved him! And yet because he feared God, and loved to do what God commanded, he thought little of that beloved child, and set aside all his hopes concerning him, and consented to kill him after a journey of three days. If the act by which he showed his readiness to kill his son had taken place immediately when he received the commandment, it might have been the result of confusion and not of consideration. But the fact that he performed it three days after he had received the commandment, proves the presence of thought, proper consideration, and careful examination of what is due to the Divine command and what is in accordance with the love and fear of God. There is no necessity to look for the presence of any other idea or of anything that might have affected his emotions. For Abraham did not hasten to kill Isaac out of fear that God might slay him or make him poor, but solely because it is man’s duty to love and to fear God, even without hope of reward or fear of punishment. We have repeatedly explained this. The angel, therefore, says to him, “For now I know,” etc. (ibid. ver. 12), that is, from this action, for which you deserve to be truly called a God-fearing man, all people shall learn how far we must go in the fear of God.
תשובתו של הרמב"ם עונה על שאלתנו אבל אפשר לתת תשובה שלעניות דעתי מסבירה את הניסיון ברובד עמוק יותר.
הרב שטיינזלץ מסביר בפירושו לתניא שאברהם הוא הביטוי האנושי השלם של מִדַּת הַחֶסֶד וְהָאַהֲבָה, לאחר שעמד בניסיון העקדה ולומדים זאת מכך שהקב"ה אומר לו "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה" (בראשית כב,יד). ולמה אברהם קיבל תואר זה רק לאחר העקידה? בגלל שבעקדה נוהג אברהם ההפך מאברהם. "אברהם הוא כולו חסד, ועקדת יצחק שעניינה התגברות וכבישת האדם את עצמו, על דחפיו ורגשותיו ודעותיו עד הקצה האחרון היא כולה גבורה. דווקא משום כך מדגיש הניסיון את שלמותו של אברהם. זה שאברהם הוא "אברהם אֹהבי" ידוע מכבר, אבל עכשיו מתגלה שהוא גם "ירא אלהים", והגילוי הזה משנה ומעלה לאין ערוך את כל מה שהיה קודם. כיוצא בזה גם בצד השני: אדם שנוהג במידת הגבורה, אין יודעים אם אצלו זו סתם תכונת נפש, שהוא סגור ומצומצם בתוך עצמו ושומר את המידות והגבולות, או שזה מצד הקדושה והתכללות המידות. אבל כאשר הוא מגלה גם צד אחר, של אהבה והרחבת הדעת, הוא גם מגלה שכל מה שהיה קודם לא היה סתם מרה שחורה אלא גבורה שבקדושה".
התניא המבואר - שטיינזלץ:
וּכְדִכְתִיב בְּאַבְרָהָם, שֶׁהוּא מִדַּת הַחֶסֶד וְהָאַהֲבָה, : "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה"
וּכְדִכְתִיב (וככתוב) בְּאַבְרָהָם, שֶׁהוּא הביטוי האנושי השלם ('מרכבה') של מִדַּת הַחֶסֶד וְהָאַהֲבָה, לאחר שעמד בניסיון העקדה, אומר לו הקב"ה : "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה" (בראשית כב,יד).
עַל יְדֵי שֶׁלָּבַשׁ מִדַּת הַגְּבוּרָה "וַיַּעֲקוֹד אֶת יִצְחָק בְּנוֹ... וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת " .
עַל יְדֵי שֶׁלָּבַשׁ מִדַּת הַגְּבוּרָה כמו שמתואר בכתוב: "וַיַּעֲקוֹד אֶת יִצְחָק בְּנוֹ... וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ " (שם פסוקים ט–י) . בעקדה נוהג אברהם ההפך מאברהם. אברהם הוא כולו חסד, ועקדת יצחק שעניינה התגברות וכבישת האדם את עצמו, על דחפיו ורגשותיו ודעותיו עד הקצה האחרון — היא כולה גבורה. דווקא משום כך מדגיש הניסיון את שלמותו של אברהם. זה שאברהם הוא "אברהם אֹהבי" ידוע מכבר, אבל עכשיו מתגלה שהוא גם "ירא אלהים", והגילוי הזה משנה ומעלה לאין ערוך את כל מה שהיה קודם. כיוצא בזה גם בצד השני: אדם שנוהג במידת הגבורה, אין יודעים אם אצלו זו סתם תכונת נפש, שהוא סגור ומצומצם בתוך עצמו ושומר את המידות והגבולות, או שזה מצד הקדושה והתכללות המידות. אבל כאשר הוא מגלה גם צד אחר, של אהבה והרחבת הדעת, הוא גם מגלה שכל מה שהיה קודם לא היה סתם מרה שחורה אלא גבורה שבקדושה.
https://steinsaltz-center.org/he/portal/library/Tanya/Igeret%20Hakodesh/chapter/13
וְכֵן שׁוֹרֶשׁ נִשְׁמַת בֵּית הִלֵּל כָּלוּל גַּם מִשְּׂמֹאל, כַּיָּדוּעַ דֶּרֶךְ וּמִדּוֹת קֹדֶשׁ הָעֶלְיוֹן, דְּ״לֵית תַּמָן קִיצּוּץ וּפֵירוּד״ חַס וְשָׁלוֹם, וְכָל הַמִּדּוֹת כְּלוּלוֹת זוֹ מִזּוֹ, וְלָכֵן הֵם מְיוּחָדוֹת זוֹ בָּזוֹ, כַּיָּדוּעַ לְיוֹדְעֵי חֵן; וּכְדִכְתִיב בְּאַבְרָהָם, שֶׁהוּא מִדַּת הַחֶסֶד וְהָאַהֲבָה: ״עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה״, עַל־יְדֵי שֶׁלָּבַשׁ מִדַּת הַגְּבוּרָה, ״וַיַּעֲקוֹד אֶת יִצְחָק בְּנוֹ . . וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת כוּ׳״.
And, likewise, the root of Bet Hillel’s soul compounds the left also. For, as known of the mode and attributes of the kodesh ha’elyon, there is no cleavage and division there, Heaven forfend, and all the traits compound each other. Thus, they are united one with the other, as known to the students of Kabbalah. Thus it is written of Abraham, who is the attribute of chesed and love: “Now I know that you are fearful of G–d”—for he had donned the attribute of gevurah “and bound Isaac his son…and took the knife….”
את דברים אלו שאומר בעל התניא אפשר גם לראות ב"אמרי נועם", סיפרו של אליהו בן שלמה זלמן (הגר"א), שהוא מסביר ש "לפי שאין השלימות ניכר באדם אלא כשיש לו שני מדות הפוכות דהיינו מדת הרחמניות ומדת אכזריות. לפי שכשהאדם נוהג במידה אחת אינו מוכרח לומר שהוא צדיק אלא יש לומר שכך הוא טבעו אבל כשיש לו שני מדות הפוכות כגון רחמניות ואכזריות אז מוכח שהוא צדיק... וזה שנאמר בעקידה עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה... לפי שקודם לכן לא היה אלא רחמן מאוד שהיה מכניס אורחים וגומל חסדים אבל המידה של אכזריות עדיין לא היה ניכר בו והיה אומרים שאברהם איננו צדיק גמור אבל בעקידה שעשה מדות אכזריות גם כן עתה נשלם וניכר שהוא צדיק גמור..."
רבי יעקב יוסף כ"ץ (הידוע כרבי יעקב יוסף מפולנאה) מסכם לנו את הסבר הפסוק ש "עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה, שנכלל באברהם על ידי עקידה מדת יצחק, והיא יראה בשיתוף אהבה, ואז נקרא ירא אלהים ולא ירא את עצמו".
מכאן אנו מבינים את עומק הקושי של אברהם בעקידת יצחק שהוא צריך לעשות מעשה שמתנגד למידה המרכזית שלו, שהיא חסד. ואברהם צריך לגלות בתוכו את מידת הגבורה כדי להראות את שלמותו. ולכן נכתב "כִּ֣י ׀ עַתָּ֣ה יָדַ֗עְתִּי כִּֽי־יְרֵ֤א אֱלֹהִים֙ אַ֔תָּה" - שעכשיו אנו יודעים שאברהם אינו רק מידת החסד אלא יש בו גם את מידת הגבורה ובך נשלם וניכר שהוא צדיק גמור.
ובעזרת הקב"ה שנזכה להגיע לשלמות המידות כמו אבותינו הקדושים - אברהם, יצחק ויעקוב.
אמרי נועם (ברכות לג, ב),
"לפי שאין השלימות ניכר באדם אלא כשיש לו שני מדות הפוכות דהיינו מדת הרחמניות ומדת אכזריות. לפי שכשהאדם נוהג במידה אחת אינו מוכרח לומר שהוא צדיק אלא יש לומר שכך הוא טבעו אבל כשיש לו שני מדות הפוכות כגון רחמניות ואכזריות אז מוכח שהוא צדיק... לכך נתן הקב"ה לישראל מצות של רחמניות שהוא כיבוד אב ואם שהוא רחמניות גדולה לפי שכשבאים לידי זקנה ואין להם מקום לנוח דין הוא שירחם עליהם. ושוב נתן להם מצות אכזריות דהיינו שילוח הקן שהוא אכזריות גדולה שנוטל הבנים ומשלח האם... לכך כתיב בשני מצות אלו אריכות ימים לפי שבשני מדות הללו נשלם האדם בתכלית הטוב... וזה שנאמר בעקידה עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה... לפי שקודם לכן לא היה אלא רחמן מאוד שהיה מכניס אורחים וגומל חסדים אבל המידה של אכזריות עדיין לא היה ניכר בו והיה אומרים שאברהם איננו צדיק גמור אבל בעקידה שעשה מדות אכזריות גם כן עתה נשלם וניכר שהוא צדיק גמור... שאף על פי שהם חסידים שנוהגים במידת הרחמים אף על פי כן יעשו נקמה בגוים שהוא מדה הפוכה וזהו הדר להם".
ובזה נבוא לביאר, כי נודע אברהם הי' מעלתו במדת אהבה כמ"ש (ישעיה מא, ח) זרע אברהם אוהבי, ויצחק הי' מעלתו במדת היראה ופחד וכמו שנאמר (בראשית לא, מב) ופחד יצחק, ועל ידי עקידה נכללו זה בזה, וכמ"ש (בראשית כב, א) והאלהים נסה את אברהם, ויצא מהם יעקב יושב אוהלים (בראשית כה, כז) השלים לתרין סטרין יראה המשותפת מאהבה, לכך הי' בחיר האבות, לכך נאמר בפ' עקידה (בראשית כב, יב) עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה, שנכלל באברהם על ידי עקידה מדת יצחק, והיא יראה בשיתוף אהבה, ואז נקרא ירא אלהים ולא ירא את עצמו.
להרחבה:
כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה. יש לשאול כי ידענו כי אברהם היה אוהב שנאמר זרע אברהם אוהבי (ישעיה מא ח). ואיך לא שבחו במעלתו הגדולה שהיא מצד החסד רק שבחו במדת היראה כי ידענו כי כל מה שעשה אברהם אבינו ע"ה עשה מאהבה ויש הבדל בין האוהב לירא כיתרון האור מן החושך. ועל כן יש לך לדעת מאמר בעלי הקבלה כי היראה היא על שני דרכים יראה פנימית ויראה חיצונית היראה חיצונה היא למטה מן האהבה והפנימית היא למעלה מן האהבה כיצד יראה חיצונה היא סוד כל הירא לעבור על מצות המלך פן יענש ויתפש במאמר המלך. יראה פנימית בהיות האדם משיג מעלת הבורא יתעלה ורוב התענוגים והעושר והכבוד אשר בהיכלו בהגיע אדם לידיעת מעלה זו יפחד ויבהל ויאמר שמא אינני ראוי לעמוד בהיכל המלך. כי לפי גודל מעלתי ורוב פחיתותי וחסרוני ימצא בי ערות דבר ויוציאני חוצה מהיכלו ונמצא כל ימיו עומד בדאגה ויראה לבל ימצא בו המלך מום או חסרון כענין שנאמר ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך נמצא זה ירא מרוב אהבתו וחבתו להדבק במלך ולהיות ממשרתיו. זו היא היראה שהיא למעלה מן האהבה ועל יראה זו נאמר כי ירא אלהים אתה כי המגיע למעלה זו הרי אשתו ובניו וגופו אינם נחשבין לו לכלום כדי למוסרם על הבורא יתעלה כקונה אלף ככרי זהב בפרוטה אחת ועל יראה זו פנימית כתב ראשית חכמה יראת יי'. אשרי איש ירא יי'. אשרי כל ירא יי' (תהלים). את יי' אלהיך תירא. ויראת מאלהיך. מה יי' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וכיוצא בהם:
כי ירא אלהים אתה. זה המאמר נפלא והלא כבר נודע אפי׳ לכל אדם אשר אברהם ירא ואוהב את ה׳ ע״צ היותר אפשר. ואדרבה מזה המעשה לבד לא היה ההוכחה חזקה על שהוא ירא תמיד את אלהים אחר שבידו להמית גם בלי הקרבת אברהם. והרי מלך בו״ד אם יגזור על אדם לשחוט את בנו אי אפשר להתעקש בזה. אחרי שיודע שביד המלך להמית את שניהם האב והבן. אלא ענין הנסיון הי׳ בשני דברים. חדא. שאם מלך צוה על אדם הדיוט שאין לו הכרה ודברים עם המלך. לשחוט את בנו פשיטא שאין לו מה לעשות כ״א לילך ולעשות כדבר המלך. אבל אם יאמר לאוהבו אשר רגיל עמו הרבה. לעשות דבר נפלא כזאת. פשיטא שלא יתאפק מלשאול את המלך מדוע. ואיך. ואולי ישנה הרצון. כך היה אפשר באברהם שהיה אוהבו של הקב״ה ומצא לבו לבקש על סדום הרבה והנה בבוא לפניו גזרה כזו על בנו שהוא כנפשו לא דבר מאומה והלך ועשה בלי שום שאלה והתמהמה ואין זה כמו שהיה אוהב נפלא רק היה עליו פחד ה׳ כמו אחד האדם. ובדבר שנוגע לנפשו לא דבר מאומה. והוא רבותא נפלאה וע׳ מש״כ בס׳ דברים ד׳ י׳:
That you fear God: This statement is wonderous! And was it not already known, even to everyone, that Avraham feared God in the most expansive way possible? And just the opposite - there was no great proof from this deed alone that Avraham always feared God, since it was in His hands to kill [him] even without Avraham's sacrifice! As behold, if a king of flesh and blood decrees upon a man to slaughter his son, it is impossible to resist it. For he knows that it is in the hands of the king to kill both of them, the father and the son. Rather the matter of the test is in two things: The first is that if a king commanded a simple person that has no acquaintance or business with the king to slaughter his son, it is obvious that he has nothing to do besides to go and fulfill the word of the king. But if [the king] says to his friend who is frequently with him to do this wonderous thing, it is obvious that he would not restrain himself from asking the king why and how; and maybe he would change his mind. So too was it possible with Avraham. As he was the friend of the Holy One, blessed be He, and he found the courage to request much concerning Sodom. But behold, when a decree like this about his son, who was like his own soul, came before him, he did not say a thing and went and did [it] without any question or hesitation. And this is as if he were not a particular friend, but rather with the fear of God like any person. So he did not say anything about that which related to himself. And this is a wonderous novelty, and see what I wrote on the book of Deuteronomy 4:10 (Haamek Davar on Deuteronomy 4:10).
או עתה ידעתי קאמר אוריאל לכן אמר ולא חשכת את בנך ממני כי הוא אש הרבוץ על המזבח כארי כנגדו בחוץ כלב בלאדן ועז"א קהלת (שם ט) כי לכלב חי טוב מן ארי' המת שנסתלקו ממנויו ועל אלו הב' כוחות התפלל דוד (תהלים כב) מיד כלב יחידתי הושיעני מפי אריה שהם שתיהם מן החוץ וכשם שיש פני אריה ופני כלב (קהלת ג) בעת מלחמה ועת שלום בקבלת קרבן כן יש בקבלת הנשמות בשעה שהן יוצאין מן העולם ובשעת העקידה יצאה נשמה של יצחק בא אוריאל מסטרא דחסד של אברהם נקרא אוריאל ומסטרא דגבורה של יצחק נקרא נוריאל ולפי שעתה אמר יצחק אל אברהם אבי ומדתך חסד ואברהם השיב הנני בני עתה אני מתלבש במדתך ועומד במקום בני כד"א והאלהים נסה את אברהם שיהי' הוא כלול מדין ורחמים (תהלים קיח) ימין ה' רוממה ועושה חיל באלהים נעשה חיל כדי שיבוס צרינו לכן אמר אלהים לאברהם ירא אלהים אתה שהוא בגימטריא נוריאל עתה זכה בזה להתלבש בזו, המדה ואשריהם לצדיקים שיש כח בידם לשנות פני המרכבה העליונה ומן מלאך אוריאל נעשה נוריאל ז"ש ולא חשכת את בנך יחידך שנשמתו נקראת יחידה נעשה עתה נשמות בנו ז"ש בנך נעשה עתה יחידך נשמתך ודבר זה לא די שגרמת לעצמך רק ממני שגם ממני לא חשכת נשמת שגם אני מוחלף עתה ונשתנה ונקרא נוריאל שהוא בנך מנין יר"א אלהי"ם ובכל מקום (משלי ג) ירא ה' וסור מרע וכאן אמר ירא אלהי"ם כדאמרן וכהו"א תהלים קיב) אשרי איש ירא את ה' דרז"ל על אברהם שאז נתדבק במדת אהבה כ"ש במצותיו חפץ מאד בחפץ ורצון אברהם אוהבי אבל עתה נתלבש בגבורה ז"ש (שם) גבור בארץ יהיה זרעו שהגוים יחתו ויבושו מגבורתם (שם) ודור ישריםיבורך הם ישראל והיה מזומן לשמש באילו של אברהם אבינו והוא תשלום המרכבה של שלשה אנשים שהיה נצבים עליו בשעת שבשרוהו בלידת יצחק. ואיכא דאמרי מלאך מן השמים הי' מיכאל ותרווייהו איתנייהו מלאך ראשון בא מיכאל לקבל נשמת יצחק כי הוא מקבל איש ישראל וגם בעקידה זו נעשה נשמתו של יצחק חסד לבא מיכאל לנגדו ואח"כ שרצה להקריב איל תמורת בנו להקריב קרבן בא ארי' שהוא אוריאל לקבל קרבן איל: