וזהב הארץ ההיא טוב שם הבדלח ואבן השהם. ראינו למעלה, בהקדמה, מה שהיתה המסורת של עמי המזרח הקדמון מספרת על האבנים היקרות הנמצאות על ענפי העצים בגני האלים, ושגם בישראל היו המשוררים מגידים על עצים מעין אלה בגן עדן, הנושאים עליהם פירות זהב ואבני חן. התורה מתנגדת לאגדות הללו, ודווקא לשם מחאה נגדן מזכירה כאן את הזהב הטוב ואת הבדולח ואת השוהם, בקשר לארץ החוילה. כפי מה שכבר אמרנו, כוונתה להורות, שאין להאמין שהאבנים הטובות והזהב נמצאים על האילנות כפירות, ולא שמוצאם מגן עדן. הזהב הטוב ביותר אינו אלא יצור טבעי, מתכת כיתר המתכות, הנמצאות באדמה, באחת הארצות שבעולמנו אנו. וכן האבנים הטובות (גם הבדולח, כמו שנראה להלן, שייך לסוג אבני החן): גם הן באדמת עולמנו הן נמצאות, ולא על האילנות שבגן עדן. אם הזהב ואבני החן קשורים באיזה אופן בגן עדן, אין זה אלא קשר בלתי ישיר: ארץ החוילה, שבה הם נמצאים, קרובה היא לפישון, שהיה מתחילת בריאתו אחד הנהרות הנוצרים על ידי הנהר המשקה את גן עדן. על כל פנים, יש בקשר בלתי ישיר זה, המרומז כאן בדברי התורה בה בשעה שהיא דוחה את רעיון הקשר הישיר הקיים לפי דברי המשוררים, ממה שיספיק לעשות את הזהב ואת הבדולח ואת השוהם, ובדרך כלל את כל אבני החן, לסמלים ולזכרונות לגן עדן. בנוגע למן, לחם שמים (תהלים, ק״ה, מ׳) או דגן שמים (שם ע״ח, כ״ד), הניתן מידי האלהים בלי צורך לעבודה קשה, כדוגמת מאכלו של אדם הראשון בגן עדן, נאמר (במדבר י״א, ז׳): ועינו כעין הבדלח. בוודאי אין דימוי זה בא על פי מקרה. וכן אבני שוהם מוסבות משבצות זהב נתונות היו על כתפות האפוד של הכהן (שמות כ״ח, ט׳, י״ב; ל״ט, ו׳־ז׳), המכפר על חטאותם של בני ישראל, זכר לזמן שעוד לא הגיע האדם לכלל חטא. וכן השוהם ויתר אבני המילואים שעל החושן (שמות כ״ח, י״ז־כ׳; ל״ט, י׳־י״ג), המקבילות הקבלה מפתיעה לאלה הנזכרות בספר יחזקאל כ״ח, י״ג, בקשר לגן עדן, משמשות אף הן זכר לזמן שעוד היה האדם חף מפשע. גם המסורת המדרשית קושרת את אבני השוהם ואת אבני המילואים בנהר פישון ובגן עדן (ת״י על שמות ל״ה, כ״ז־כ״ח: וענני שמיא אזלין לפישון ודליין מתמן ית אבני בורלוות חילא וית אבני אשלמותא לשקעא באיפודא ובחושנא וכו׳, ותייבין ענני שמיא ואזלין לגן עדן וכו׳; והשווה יומא ע״ה ע״א). הבדלח. שני פירושים נאמרו על מלה זו: א) מין של אבן יקרה (אצל השבעים בפסוק זה: ἄνθραξ ובבמדבר י״א, ז׳: κρύσταλλος); ב) בדולח של פטמים, שרף בעל ריח טוב, הנוטף מעץ הגדל בכמה ארצות מארצות המזרח (βδέλιον אצל עקילס ותרגומים יווניים אחרים). כנראה, היתה המלה משמשת בלשון גם בהוראה הראשונה וגם בהוראה השניה, אולי מפני שהיה השרף דומה לאבן בצבעו ובשקיפותו. השאלה היא באיזו הוראה באה המלה כאן. עכשיו נוטים המפרשים להעדיף את הפירוש השני, אבל מתוך העניין נראה יותר שכשם שהשוהם אבן כך גם הבדולח אבן (עיין בראשית רבה ט״ז, ב׳, וחילופי הנוסחאות בהוצאת תיאודור, עמ׳ 163). ואין להקשות מזה, שאצל שוהם כתובה המלה אבן ואצל הבדולח אינה כתובה, שהרי הבדל זה יכול להיות תלוי במנהג הלשון. מהי בדיוק אבן זו, אי אפשר לקבוע. ואבן השהם. כפי מה שאמרנו למעלה, בהקדמה, אבן השוהם שבמקרא אינה אלא sându או sâmtu של הבבלים. אבל גם הזיהוי של האבן הנקראת כך בפי הבבלים מוטל בספק.
And the gold of that land was good. Bedillium was there along with Lapus Lazulli.
We have seen above, in the introduction, that the custom of the ancient people of the East was to describe precious stones that were found on the branches of trees in the gardens of the gods, and that even in Israel there were poets who described trees of this sort in the Garden of Eden.
