ואומ' ש"צ עלה אלקים בתרועה וגומ' בחצוצרות וקול שופר וגו' תקעו בחדש שופר וגומ'. ואחר כך עומד התוקע לתקוע וקודם שיתקע יברך בא"י אמ"ה אקב"ו לשמוע קול שופר ושהחיינו. וכת' רבי' האיי הלכה רווחת בישראל לברך לשמוע קול שופר ולא תזוז מינה. וכן כתב בה"ג והכי איתא בירושלמי. ואין לומר בקול שופר בבי"ת שהבי"ת אינה נופלת אלא על לשון קבלה כמו שנאמר והיה אם שמוע תשמעו בקולי ומתרגמינן אם קבלה תקבלון. וכבר פירשנו למעלה טעם למה אין מברכין לתקוע בשופר כמו על מקרא מגלה. וכתב רבינו האיי שמשעה שבירך התוקע לשמוע קול שופר לא יסוח וכן הצבור עד שישלימו כל התקיעות מיושב ומעומד ואין צריך לברך בתקיעות מעומד שדעת המברך על כל התקיעות ואעפ"כ אם סח אינו חוזר ומברך דנמצאת ברכה שאינה צריכה ועובר על לא תשא ואם נאנס ולא יוכל להשלימם כלם יעמד אחר תחתיו ששמע הברכה ואינו צריך לברך לפי שאין מברך לתקוע אלא לשמוע וכיון ששמעו כלם יצאו ידי ברכה אבל אם בא מבחוץ זה התוקע השני ולא שמע הברכה חייב לברך.
וגרסי' בראש השנה סדר תקיעות שלש של שלש שלש כלומר שלש וכל אחת משלש דהיינו תשע תקיעות לפי שנאמרה תרועה ביובל ובראש השנה שלשה פעמי' והעברת שופר תרועה בחדש השביעי שבתון זכרון תרועה יום תרועה יהיה לכם.ואמרינן התם שכל תרועה פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה ומפי השמועה למדו שכל תרועות של חדש שביעי אחת הן בין בראש השנה בין ביום הכפורים של יובל תשע תקיעות תוקעין בכל אחד משניהם תקיעה ותרוע' ותקיעה ג"פ.
תרועה זו האמורה בתורה נסתפק לנו בה ספק לפי אורך השנים ורוב הגלות ואין אנו יודעין היאך היא לפי שתרועה מתרגמינן יבבא ולשון יבבא מלשון ותיבב אם סיסרא ולא ידענו אם יבבא ענין יללא שאין בה הפסק כדרך שמילל אדם מתוך צערו ואו' או אוי אוי ג' פעמים במהירות בלא הפסק ועל דרך זה יש לנו לעשות ג' פעמים קר"ק לפי ששלש תרועות נאמרו בתורה וצריך להיות כלן שוות, או שמא יבבא הוא לשון אנחה כדרך שיאנח אדם פעם אחר פעם מתוך צערו ואומ' אוי אוי בהפסק ועל דרך זה יש לנו לעשות ג' פעמים קש"ק, או שמא לשון יבבא ר"ל אנחה ויללה בייחד כדרך הדואג שמתאנח תחלה ואח"כ מילל ועל דרך זה צריך לעשות ג' פעמים קשר"ק להוציא מן הספק. וא"ת נעשה ג"פ קשר"ק ויצאנו מידי הספק שהרי עשינו הכל אנחה ויללה. וי"ל אולי תרועה הוא לשון יללה בלבד ואין להפסיק בין תקיעה לתרועה ואם נתקע קשר"ק ג' שברים מפסיקין בין תקיעה ראשונה לתרועה ואם תרועה לשון אנחה בלבד הרי יש הפסק בין ג' שברים לתקיעה אחרונה.
שיעור תקיעה כתרועה ושיעור תרועה כג' שברי' וכמו שאין להפסיק בתוך התרועה עצמה כך אין להפסיק בתוך השברים עצמן ואם הפסיק צריך לחזור ולעשות כל הג' שברים בלא הפסק ואם הוסיף בשברים עצמן יותר על שלש אין בכך כלום כמו שאין מקפידין על אריכות התרועה.
וכתב הרמב"ן שהג' שברים ותרועה של סימן קשר"ק צריכים להיות בנשימה אחת כי כלם כולל אותם לשון תרוע' ע"כ.
וכמו שעושין בסימן קשר"ק שברים קודם תרועה שמסתמא כל אדם בתחלה מתאנח ואחר כך מילל גם כן צריך לעשות סימן קש"ק שהוא על שם אנחה קודם לסימן קר"ק שהוא על שם יללה. ובסימן קשר"ק אם טעה ועשה תרועה קודם לשברים צריך לחזור ולעשות מתחלת קשר"ק פעם אחרת. וכן אם היה צריך לתקוע סימן קש"ק וטעה ועשה אחר השברי' תרועה צריך לחזור ולעשות מתחלת קש"ק פעם אחרת וכן הדין בסימן קר"ק.
אמ' ר' יצחק למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין כדי לערבב את השטן. פירוש למה תוקעין מיושב וקודם מוסף וחוזרין ותוקעין על סדר ברכות דכיון שעיקרן נתקנו על סדר ברכות כדתנן העובר לפני התיבה ביום טוב של ראש השנה השני מתקיע וכו' אם כן למה מקדימין לתקוע מיושב כדי לערבב את השטן פירוש כדי שיתערבב מיד בתקיעה ראשונה שלפני התפלה ולא יקטרג בשעת התפלה. ויש מפרשים שמכח ראשונה מתערבב בשנייה והכי איתא בירושלמי שכשתוקעין פעם ראשונה בהיל ולא בהיל שנייה מזדעזע ובהיל ראשונה סבר קיימו מצות תקיעה שניה סבר שופר משיח הוא שנא' והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ומשום הכי בהיל שלא ישאר שום שטן בעולם שנ' בלע המות לנצח.
והצבור חייבין לשמוע התקיעות על סדר ברכות ואע"פ שתקעו כשהן יושבין. כיצד אומ' אבות וגבורות וקדושת השם. ואומ' מלכיות ותוקע קשר"ק. ואומ' זכרונות ותוקע קש"ק. ואומ' שופרות ותוקע קר"ק. אבל היחיד בין ששמע על סדר ברכות בין שלא שמע יצא כדתנן א"ר יוחנן שמע ט' תקיעות בתשע שעות ביום יצא. ומן הדין היה כשתוקעין על סדר ברכות לתקוע על כל ברכה וברכה שלשה סימנין קשר"ק קש"ק קר"ק וכן לזכרונות וכן לשופרות להוציא מן הספק אלא הואיל שיצאנו מידי ספק בתקיעות שמיושב אין מטריחין על הצבור ודי לנו בסימן אחד על כל ברכה. וכן כת' הריא"ף. וכנגד שלשים תקיעות אלו שהם קשר"ק קש"ק קר"ק שלשה פעמים כל סימן תקנו עשרה פסוקים של מלכיות ועשרה של זכרונות ועשרה של שופרות שהם שלשים.
תנן התם יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה. ומפרש הטעם בגמ' אמר רבא הכל חייבין בתקיעת שופר ואין הכל בקיאין בתקיע' שופר שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים והיינו טעמ' דלולב והיינו טעמיה דמגילה. ועוד תנן התם משחר' בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהיו תוקעין בכל מקם שיש שם ב"ד, אמ' ר' אלעזר כשהתקין רבן יוחנן בן זכאי לא התקין אלא ביבנה בלבד, אמרו לו אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו ב"ד. פרש"י ב"ד של כ"ג. וכת' הרא"ש אמרו עליו על הרי"ף שהיה תוקע בראש השנה שחל להיות בשבת וכן משמע בהלכותיו שהביא ממרא דרב הונא ועם ב"ד, מאי ועם ב"ד בפני ב"ד לאפוקי שלא בפני ב"ד דלא ואין דרכו להביא אלא דבר הנוהג בזמן הזה ומפרש ב"ד לאו דוקא סנהדרין אלא ב"ד המופלג בדורו ע"כ. ונהגו עתה כי הסגן של ש"צ אומר בקול רם על סדר הברכות למלכיות ולזכרונות ולשופרות תקיעה בבית הוועד כלומר תקיעה היה לנו לתקוע אם היינו רשאין ובית הוועד הוא בית המקדש.
תנן העובר לפני התבה ביום טוב של ראש השנה השני במוסף מתקיע פי' המתפלל תפלת מוסף תוקע שהיה דרכם לשים שני חזנים אחד ליוצר ואחד למוסף. ובשעת ההלל פי' וביום שיש בו הלל הראשון מקרא את ההלל. ואמרינן בירושלמי א"ר יוחנן מפני מה מפני מעשה שאירע פעם אחת תקעו בראשונה והיו השונאים סוברים שמא עליהם היו הולכים עמדו עליהם והרגום ותקנו בתפלת המוספין ומגו דאינון חמיין להון דקרו ק"ש וקרו באוריתא ומצלו ותוקעין אינון אמרין בנימוסיהון אינון עסקין, ר' יהושע בן לוי בשם ר' אלכסנדראי שמע לה מן הדא שמעה ה' צדק זו ק"ש הקשיבה רנתי זה רנון תורה האזינה תפלתי זו תפלה בלא שפתי מרמה זה מוסף מה כתיב בתריה מלפניך משפטי יצא, אמר ר' יוחנן שנויה היא שמצות היו' במוסף.
אמר ר' יצחק כל שנה שאין תוקעין לה בתחלתה מריעין לה בסופה מאי טעמא דלא איערבב שטן. אינו מדבר זה על ראש השנה שחל להיות בשבת שגזרו רז"ל שלא לתקוע משום שמא יעבירנו ד' אמות ברשות הרבים כי הם לא היו גוזרי' ומתקנין דבר שיש בו סכנה אלא ר"ל אם אירע להם אונס כגון שלא היה להם שופר או שלא היה להם תוקע או אונס שמד.
ואמרי' בפ"ק דר"ה אמ' ר' אבהו למה תוקעין בשופר של איל אמר הב"ה תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק ומעלה אני עליכם כאלו עקדתם עצמכם לפני. כלומ' שכל א' וא' חייב לכוף נפשו ויכין לבו ויזמין עצמו לעשות רצון יוצרו ומעלה עליו כאלו עקד עצמו לפניו. ואומ' במדרש שבר"ה נעקד יצחק ע"ג המזבח ואותו היום שמעה שרה אמנו ותצחק ותיבב ותיליל ועל כן אמר הכתוב יום תרועה יהיה לכם ומתרג' יום יבבא כדי שיזכור לנו הקב"ה יללת שרה אמנו ויכפר לנו.
וכת' בעל המנהגות ונראה בעיני כי האדם צריך שייליל לפני בוראו יתעלה על עונותיו לכך צותה התורה לתקוע כעין יללה וגנוח ומלכות' דארעה כעין מלכותא דרקיעא כי המלך כשרוצה להלחם משמיע לעמו הכינו כל כלי המלחמה כי ביו' פלוני נצא להלחם כך צוה הקב"ה הכינו לכם מעשים טובים ותשובות שהם כתריס בפני הפורענות כי בעשור לחדש יהיה יום מלחמה שיליצו המלאכים אלה מפה ואלה מפה ועל כן צוה שלא יתעסקו במלאכה כי אם בתפלה ותחנונים ובתשובה להנצל מן הלוחמים לו במרום ושלא יאכל אדם ושלא ישתה להכניע יצרו הרע ושמעתי כי רז"ל אמרו בענין זה על מה שאמר הכתוב וה' נתן קולו לפני חילו כי רב מאד מחנהו כי עצום עושה דברי כי גדול יום ה' ונורא מאד ומי יכילנו נתן קולו ביום ראש השנה לפני יום הכפורים. כי גדול יום ה' ונורא מאד זה יום הכפורים ע"כ.
ואומ' במדרש תלים תקעו בחדש שופר אמ' ר' ברכיה בשם אבא שפרו מעשיכם וחדשו מעשיכם ומה שופר זה תוקע מזה ומוציא מזה כך כל קטיגורין שבעולם מקטרגין לפני אני שומע מזה ומוציא מזה.
כת' רבי' סעדיה מה שצונו הבורא יתברך לתקוע בשופר בראש השנה יש בזה עשרה ענינים. הענין הראשון מפני שהיום היתה תחלת הבריאה שבו ברא הקב"ה את העולם ומלך עליו וכן עושים המלכים בתחלת מלכותם שתוקעים לפניהם בחצוצרות ובקרנות להודיע ולהשמיע בכל מקום התחלת מלכותם וכן אנו ממליכין עלינו את הבורא ליום זה וכך אמר דוד בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'. והענין השני כי יום ראש השנה הוא ראשון לעשרת ימי תשובה ותוקעי' בו בשופר להכריז על ראשנו כמי שמזהיר ואומר כל הרוצה לשוב ישוב ואם לאו אל יקרא תגר על עצמו. וכן עושין המלכים מזהירין את העם תחלה בגזרותם וכל העובר אחר ההזהרה אין שומעין לו טענה. והענין השלישי להזכירנו מעמד הר סיני שנא' בו וקול שופר חזק מאד ונקבל על עצמנו מה שקבלו אבותינו על עצמם נעשה ונשמע. והענין הרביעי להזכירנו דברי הנביאים שנמשלו בתקיעת שופר שנא' ושמע השומע את קול השופר ולא נזהר ותבא חרב ותקחהו דמו בראשו יהיה והוא נזהר נפשו מלט. והענין החמשי להזכירנו חרבן בית המקדש וקול תרועת מלחמות האויבים כמו שנאמ' כי קול שופר שמעה נפשי תרועת מלחמה וכשאנו שומעים קול השופר נבקש מאת השם על בנין בית המקדש. והענין הששי להזכירנו עקידת יצחק שמסר נפשו לשמים וכן אנחנו נמסור נפשנו על קדושת שמו ויעלה זכרוננו לפניו לטובה. והענין השביעי כשנשמע תקיעת השופר נירא ונחרד ונשבר עצמנו לפני הבורא כי כך הוא טבע השופר מרעיד ומחריד כמו שנאמ' אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו. והענין השמיני להזכיר יום הדין הגדול ולירא ממנו שנא' בו קרוב יום ה' הגדול קרוב ומהר מאד יום שופר ותרועה. והענין התשיעי להזכירנו קבוץ נדחה ישראל ולהתאוות אליו שנא' בו והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור וכו'. והענין העשירי להזכירנו תחיית המתי ולהאמין בה שנאמר בה כל יושבי תבל ושוכני ארץ כנשוא נס הרים תראו וכתקוע שופר תשמעו. Rav Saadia Gaon writes that there are 10 reasons why the Exalted Creator commanded us to blow the shofar on Rosh Hashana. 1. This day is the beginning of creation when God created the world and ruled over it. At the beginning of a king's reign, they sounds the trumpets and shofars, to promulgate in all locations that the new reign has begun; likewise, we accept upon ourselves God's reign on this day [by sounding the shofar]. This is also why King David said (Ps. 98:6) "with trumpets and the blast of the horn raise a shout before Ad-nay, the King".2. Rosh Hashanah is the 1st of the 10 Days of Teshuva, and we blow the shofar in order to announce that all those who wish to do teshuva, should do so, and if not, there is no excuse. This is like what the kings do, that warn the people regarding a decree, and whoever transgresses the decree after the warning has no claim. 3. The shofar reminds us of the shofar at Mt. Sinai, when we accepted the Torah, as it is written "and a very loud blast of the shofar" (Exodus 19:16), and our ancestors accepted upon themselves "we will do and we will listen" (Exodus 24:7). 4. The shofar reminds us the words of the Prophets, who are compared to the tekiot of the shofar, as it is written " If anybody hears the sound of the horn but ignores the warning, and the sword comes and dispatches him, his blood shall be on his own head. Since he heard the sound of the horn but ignored the warning, his bloodguilt shall be upon himself; had he taken the warning, he would have saved his life." (Ezekiel 33:4-5). 5. The Shofar reminds us of the destruction of the Holy Temple and the cries of war, as it is written "Oh, the walls of my heart! My heart moans within me, I cannot be silent; my soul hears the teru'ot of war." (Jeremiah 4:19). When we hear this sound, we will beseech God to rebuild the Temple. 6. The shofar reminds us of the Binding of Isaac, who was ready to give his life for the sake of Heaven; likewise, we should also dedicate ourselves to sanctifying His name, and He will surely recall us for the good. 7. When we hear the sound of the shofar, we will tremble, be in awe and see our brokeness. This is the nature of the sound of the shofar, it causes one to tremble with trepidation, as it is written "When a ram’s horn is sounded in a town, do the people not take alarm?" (Amos 3:6). 8. The shofar reminds us of the ultimate Day of Judgment, as it is written "The great day of Ad-nay is approaching, approaching most swiftly... a day of shofar blasts and alarms" (Zephaniah 1:14-16). 9. The shofar reminds us of the Gathering of the Exiles when the shofar will be sounded, and this causes us to yearn for that time, as it is written "And in that day, a great ram’s horn shall be sounded" (Isaiah 27:13). 10.The shofar reminds us to believe in the resurrection of the dead, as it is written "all you who live in the land, and inhabit the earth, when a flag is raised in the hills, take note! When a ram’s horn is blown, give heed!" (Isaiah 18:3).
ואומ' במדרש כל השנה השטן מקטרג על ישראל לפני הב"ה והב"ה דוחה אותו לראש השנה ליום הדין ובראש השנה בא השטן לקטרג מביא החמה להעיד על עונותיהם של ישראל והחמה מעידה והב"ה אומ' לו הרי עד אחד ואין עד אחד נאמן הבא עד ב' עמך והוא הולך להביא את הלבנה ואינו מוצא אותה שהיא נכסית שנא' תקעו בחדש שופר בכסא ליום חגנו יום שהלבנה מתבקשת ואינה נמצאת שהיא מכוסה. ועוד תמצא בכסא בגימ' לבנה לרמוז שהיא מתכסה בו. ואמרינן בפסיקתא ר' ברכיה פתח תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו וכל החדשים אינם נכסים אלא ליום חגינו והלא ניסן חדש ונכסה ויש לו חג חגו בפני עצמו אלא חדש ויש לו חג וחגו בן יומו ואי זה זה זה תשרי, תשרי כתי' על שם תשרי ותשבוק על חוביהון אימתי בחדש השביעי.