וקראתם דרור בארץ
פרק אחד עשר: מהשביעית אל היובל ובחזרה
כתיבה: דוד אפטר
פרק שנים עשר: יובל: השיבה אל הגורל
כתיבה: אוריאל אסולין
פרק שלושה עשר: סוף הדרך
כתיבה: הרב פדיה נגר
פתיחה לשער היובל
לאחר פרשיית השביעית בויקרא, פוסעת התורה אל מעבר למעגל שש השנים והשנה השביעית ופותחת בפנינו את עולמו של היובל. בשער זה שלושה פרקים, המתווים יחד את משמעות שנת היובל בחיים בארץ.
בפתח הראשון נְעמֵת בין שנת החמישים לבין ארבעים ותשע השנים שקדמו לה. שנת החמישים, בשונה ממחזורי שש השנים והשבע, אינה נתונה מאליה; יש צורך ליצור אותה. זוהי יצירה המתחילה בספירה של ארבעים ותשע שנים המובילות אל שנת החמישים: "וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה" (ויקרא כה, ח). על בואה של שנת החמישים מכריז האדם בתקיעת השופר, "וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם" (שם, ט), מקדש אותה וקורא לדרור לחול בה: "וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ" (שם, י). בפרק 'מהשביעית אל היובל ובחזרה' נעסוק במשמעות הספירה, המהווה את המעבר משבעת מחזורי השביעית אל שנת החמישים. נתמקד בהבדל בין שבע שבתות השנים, העולות מאליהן מתוך הטבע, ובין שנת החמישים, אותה יוצר האדם, ובה הוא מכריז מתוך בחירה על הופעת הדרור.
בפתח השני נפסע בשבילי היובל עצמו. קריאת הדרור ביובל אינה ביטוי אנרכיסטי, כי אם שיבה אל 'הסיפור המשפחתי'. קריאת הדרור משיבה את האדם התלוש ממשפחתו ומנחלת אבותיו בחזרה הביתה: "יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ". החזרה הביתה אינה תוצאה של בחירה, אלא תוצאה של גורל א-להי הקובע את הנחלות בארץ ה'. מתוך כך, נעסוק בפרק 'היובל: השיבה אל הגורל' במתח שבין בחירה, חירות וגורל. נעמוד על המשמעות של עצם המעבר מעולם הבחירה האנושי של ארבעים ותשע השנים, אל עולם הגורל של היובל, ועל המשמעות של אופן המעבר – ההכרח לשוב אל הגורל דווקא דרך קריאת החירות והדרור.
בפתח השלישי נשוב אל הטבע. כל הצעדים שצעדנו עד כה מהשביעית אל היובל, הרחיקו אותנו מהשביעית ומעולמה. התבשמנו מן העולם האנושי המופלא המתגלה ביובל, עולם המתעלה מעל עולם הטבע והבחירה האישית של שבע שבתות השנים, אך במעמקי היובל שוב מחכה לאדם האדמה: "יוֹבֵל הִוא שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּהְיֶה לָכֶם לֹא תִזְרָעוּ וְלֹא תִקְצְרוּ אֶת סְפִיחֶיהָ וְלֹא תִבְצְרוּ אֶת נְזִרֶיהָ: כִּי יוֹבֵל הִוא קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם מִן הַשָּׂדֶה תֹּאכְלוּ אֶת תְּבוּאָתָהּ". בפרק 'סוף הדרך', הנועל את הספר כולו, נעסוק במשמעות של המפגש המחודש של האדם עם האדמה, לאור מה שעבר עד כה: האם השיבה אל האדמה אחרי שנת היובל, כמוה כשיבה באותה השבת של השנה השביעית, או שמא היא צורת מפגש חדשה?
לסיום, נוסיף מחשבות על משמעות הלימוד לימינו, ועל השינוי העמוק אשר יכולה וצריכה תודעת השביעית והיובל לחולל בעולמנו.