אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותם ביד משה ואהרן (במדבר לג א). כל מקום שנאמר אלה פסל את הראשונים, היינו הגם (שהיו) שרויין בני ישראל במצרים, לא נתקדשו המקומות, ואדרבה ביררו משם הניצוצין ונצטוו שלא לחזור, מה שאין כן אלו המסעות כל מקום שהיו שרויין נתקדשו, על כן גם לעתיד כתיב (הושע ב טז) הנה אנכי מפתיה והולכתיה המדבר וכו' ונתתי לה את כרמיה משם. וז"ש אשר יצאו מארץ מצרים, ואמר הטעם מה שלא היה כן במצרים כי היו לצבאותם, דבכאן היו כל ישראל כאחד שרויין לצבאותם דוגמת מרכבה עליונה, וביד משה ואהרן מנהיגיהם מי לנו כמותם מימות עולם:
אלה מסע"י בנ"י וכו' (במדבר לג א), ר"ת מ"ב. שהמסעות הם נגד שם מ"ב. וזה סוד אשר יצאו מארץ מצרים, שכבר ידעת שסוד שם זה מסוגל לעליה. וכן בי"ד מש"ה, ר"ת מ"ב. ואל"ה מסעיהם וכו' (במדבר לג ב), בגימטריא מ"ב:
ויכתב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי י"י ואלה מסעיהם למוצאיהם. מלבד שהפסוק אינו מובן, יש לדקדק דמקודם אמר תחלה מוצאיהם ואחר כך מסעיהם, ואחר כך אמר בהיפך. אך הוא בידוע דהמ"ב מסעות הללו נגד שם מ"ב, והנה יש בהשם הלז אותיות כפולות, וכתב בהמדרש הנעלם דהיו בכל פעם מסופקים האיך ליסע, כשראו והבינו באותיות השם שצריכין ליסע למקום אשר הוא נגד אות ב' במשל, והנה היו כמה מקומות שהיו נגד אות ב' כמספר הביתי"ן שבשם הלז, וכן נגד שאר האותיות, עד שהודיע רוח הקודש על ידי משה שיסעו להמקום הנרצה בגזירת היוצר, עיין שם במדרש הנ"ל והוא כתוב בספר המפעלות עם פירוש נפלא. והנה לעתיד לבא שוב יבואו למדבר הלז, וכתב משה את המסעות שלא יטעו עוד. וזהו ויכתוב משה את מוצאיהם בעת יציאתם למסעיה"ם, באיזה אופן היו המסעות על פי ד', ואלה יהיו לעתיד מסעיה"ם למוצאיה"ם, כאשר יצאו מד' כנפות הארץ במהרה בימינו אמן, שוב לא יצטרכו למורה בזה הענין, כי כתורה יעשו נ"ל, והוא ענין נפלא:
ויסעו מרעמסס בחודש הראשון בט"ו יום לחדש הראשון (במדבר לג ג). בחוד"ש הראשו"ן קרא מיותר. והנראה דהכוונה אינו להשמיענו הזמן דזה נשמע מסיפא, רק בחוד"ש הראשון שקידשו ישראל מצווים ועושים על פי י"י לקדש חדשים, והמצוה הזאת היה להם לסיוע ליציאה ממצרים, כמו שנודע שבשעת מיעוט הלבנה מתגברין הקליפות עד שמקדשים ישראל את החודש, אז מתגברת הקדושה ובורחת הקליפה עיין בתולעת יעקב. וז"ש ויסעו מרעמסס שהיא הנסיעה הראשונה מתוך קליפת מצרים, הוא היה בחודש הראשון שקידשו ישראל, בכח זה נסעו מתוך הקליפה אל הקדושה:
הנה חשבון אלה המסעות בשמותיהם, הגם דמעשה שהיה כך היה, עם כל זה בודאי כל פסוק ופסוק שבתורה מלמד לאדם דעת בכל מקום ובכל זמן להתבונן ברמיזא דחכמתא, וגם דבלא זה יקשה בכאן מי הוא אשר קרא שמות לכל מקום ומקום במדבר, על כרחך השמות שקראום הוא לאיזה רמיזות, על כן נרשום איזה מסעות מה שהזמין הש"י במחשבתינו ברמיזא דחכמתא:
ויסעו בני ישראל מרעמ"סס ויחנו בסוכת (במדבר לג ה). הנה אמרו רז"ל (סוטה י"א ע"א) שהיה נקרא רעמס"ס, כי ראשון ראשון שהיו בונים היה מתרוסס שלא היה לו קיום. והנה מצות סוכה דירת ארעי בעינן (סוכה ב' ע"א) , וכתב בעל העקידה בטעם הפשוט לרמז לאדם שיספיק לו לאדם בעולם הזה די ההכרח בלבד כדירת ארעי ראשו ורובו ושלחנו, כי עולם הזה דירת ארעי, כי כל קניני עולם הזה בתים ושדות וכרמים, אין לו לאדם יסוד מוסד לסמוך עליהם וכולם נאבדים ממנו. וזהו ויסעו מרעמס"ס, כאשר נוסעים בני ישראל מרעמס"ס הם כל קנייני העולם, אשר ראשון ראשון שמסגלים הם מתרוססים, אזי ויחנו בסכות יש להם חנייה ודי די הסיפוק והכרח הדירת ארעי רק כסוכה ראשו ורובו ושלחנו, ותניח דעתם בזה ולא ישתדלו לאסוף המון המותרות:
ויסעו מאילם ויחנו על ים סוף (במדבר לג י). הנה מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו במצרים, ואמר להם אהרן בנבואות איש שקוצי עיניו השליכו (יחזקאל כ ז), וכשנסעו מאילים (היינו מאלקות הזרים), אזי היה להם חניה על ים סוף שהכירו אלקותו ית' ואמרו זה אלי ואנוהו וכו' (שמות טו ב), ומלמד לכל אדם דעת שישליך האדם מעיניו כל הסבות המדומים במחשבתו שהם הגורמים לו פרנסה, כגון ריבוי המשא ומתן ומלאכות ויבטח בשם ה', אז יתראה לו הש"י בעין השכל כי כל תנועותיו נקשרים בחפץ הבורא:
ויסעו מרפידים ויחנו במדבר סיני (במדבר לג טו). כי כשאדם מתבטל ומרפה ידיו מהתורה, אין לו מנוחה, כי נותנין עליו עול מלכות ועול דרך ארץ (אבות פ"ג מ"ה). והנה רפידים (שמות יז ח), דרשו רז"ל (תנחומא בשלח סי' כ"ה) לשון רפיון ידים מהתורה. וז"ש ויסעו מרפידים, כשנוסעים והולכים ממדת העצלות, אז ויחנ"ו יש להם חנייה ומנוחה במדבר סיני על ידי התורה הנתונה משם, כי כל זמן שהיו בבחינת רפידים אין להם חנייה, עד עת בואם למדבר סיני כי זאת המרגעה:
ויסעו ממדבר סיני ויחנו בקברות התאוה (במדבר לג טז). כך הוא דרכה של תורה פת במלח וכו' (אבות פ"ו מ"ד), מה שאין כן מי שממשיך גופו לתענוגים, צא ולמד ממיא דדיומסת ופרגיות שקפחו עשרת השבטים (שבת קמ"ז ע"ב), ומי לנו גדול מרבי אלעזר דהוה קא בעי למיקרי החדש הזה לכם (שמות יב ב), וקרי החרש היה לבם דאתייקר לתלמידיה, ומי שרואה שנוסע מהתורה, אזי העצה לפרש את עצמו מתאוות ותענוגים, כי הם שהכבידו את לבו לשכח תלמודו. וזה ויסעו ממדבר סיני הוא התורה הנתונה משם, אזי ויחנו יש להם חנייה והנחת רוח בקברות התאוה, כשקוברין ומטמינים התאוות במותריות, אזי התורה חוזרת לאיתנה:
ויסעו מרתמה ויחנו ברמון פרץ (במדבר לג יט). פושעי ישראל אין אור של גיהנם שולטת בהם, קל וחומר ממזבח הזהב שיש בו כעובי דינר זהב ואין וכו', פושעי ישראל שמלאים מצות כרמון על אחת כמה וכמה (חגיגה כ"ז ע"א). והנה ודאי שאי אפשר לומר שאין נידונין כלל בגיהנם, דהרי אברהם בירר הגיהנם והנה תנור עשן וכו' (בראשית טו יז) (ב"ר פמ"ד כ"א). אך הכוונה שאין הגיהנם שולטת בהם להיות נדונין בה לעולם, רק אחר שמקבלים עונשם בגיהנם אז מצפצפין ועולין (עיין), ומקבלין שכר טוב על המצות שעשו, ומה שאמרו שמלאים מצות כרמו"ן דייקא, שמעתי כי רמון הגרעינים שלו יפרצו לרוב יותר משאר פירות. וזהו ויסעו מרתמ"ה, הם הגחלי רתמים של הגיהנם, אזי אחר כך ויחנו יש להם חנייה ומנוחה ברמו"ן פר"ץ, על שמלאים מצות כרמון שויפרוץ לרוב:
ויסעו מסכות ויחנו באתם אשר בקצה המדבר (במדבר לג ו). זכור תזכור את אשר כתבנו ברמז ויסעו מרעמסס וכו' (במדבר לג ה). ועל פי הדברים הנ"ל יש לרמז ויסעו מסכות, כאשר נוסעים גם מסכות היינו מדי הסיפוק, היינו שלא השתמש בהעולם הזה כל זמן היותו בכאן, רק די הסיפוק וההכרח בלבד, אזי אחר כך נוסעים גם מדי הסיפוק, היינו אחר יציאתו מן העולם, אז ויחנו באת"ם היינו אותיות אמ"ת, היינו בעולם האמת בחותמו של הקב"ה שם חנייתו, ולא יצטרכו לגלגולים ועונשים. והנה חותמו של הקב"ה אמ"ת (שבת נ"ה ע"א), להיות אלו האותיות ראש תוך סוף באלפ"א בית"א, והנה אות המ' הוא באמצע, היינו אות המ"ם סתומה, והנה מ"ם סתומה משפטה בסוף התיבה, על כן נכתב בכאן את"ם. וז"ש למה נכתב את"ם ולא אמ"ת, וז"ש אשר בקצה המדבר, רצ"ל מ"ם כזו אשר משפטה בקצה הדבור:
ויסעו ממתקה ויחנו בחשמונה (במדבר לג כט). יש לרמז מה שאמרו רז"ל (פסחים קי"ד ע"א) אכול בצל ושב בצל, ומאן דאכל וכו' אקוקלי דמתא יתיב. והענין הוא מאן דרודף אחר תענוגי דברים המתוקים לחיך, ירד מנכסיו ורבו הנושים בו, ומאן דמסתפק בדי הסיפוק ואינו רודף אחרי התענוגים יהיה לשר. וזהו ויסעו ממתקה כשנוסעים מדברים המתוקים, אזי ויחנו בחשמונה אצל השרים, מלשון יאתיו חשמנים מני מצרים (תהלים סח לב):
דבר אל בני ישראל וכו' ארץ כנען (במדבר לג נא) והורשתם וכו' (במדבר לג נב). יש לדקדק במקראי קדש הללו. א), אומרו דב"ר ואמר"ת. ב), אמר ארץ כנע"ן ולא סתם הארץ, וכן צריך להתבונן בזה בכל מקום. ג), והורשתם לשון ירושה, ואינו מדוקדק לפי הפשט. ד), א"ת כ"ל ב' ריבויים. ה), מפניכם אין לו ביאור, אפילו אם נפרש כפי בעלי הפשט דוהורשתם הוא לשון גירושין, אינו מובן מפניכ"ם. והנראה דהנה ידוע אר"ץ כנע"ן בגימטריא תפ"א, דידוע דז' עממין הללו היו מסט"א, והיתה חיותם ויניקתם מסט"א דנוק' דקליפה הידועה עם חיילותיה, שיש לה ת"פ מחנות מנין שמה והיא על כולם הם תפ"א, על כן היו בירושלים ת"פ בתי כנסיות מנין מלת"י משפט (ירושלמי מגילה פ"ג ה"א), כפי הכתיב בלא א' והקרי הוא באלף (ישעיה א כא), שהוא הבית המקדש המתעלה על כולם לבטל הקליפה עם חיילותיה, ולכך צדק ילין בה הוא מלכותא קדישא. ואמר ילי"ן דייקא, שעל ידי הקליפה הנ"ל הוא הפחד בלילות כנודע הש"י יצילנו, כי היא וחיילותיה מגמתם לחטוף ניצוצי קדושה בתוכם כי זה חיותם, וכאשר ישראל מבררים החיות דניצוצי קדושה, אז האלילים כרות יכרתון לתקן עולם במלכו"ת, והבן. וז"ש דייקא אר"ץ כנע"ן, ואמר והורשת"ם לשון ירושה שאתם תירשו בירושה, א"ת כל יושבי הארץ, יפורש א"ת מלשון ע"ם, דהיינו שאתם תורישו בירושה את הניצוצי קדושה אשר הם משוקעים בתוך יושבי הארץ, וזהו כ"ל כי זה כללותם ותשקות"ם מלשון כלת"ה נפשי (תהלים פד ג), וגם זולת זה אין להם כללות ויתפרדו כל פועלי און. וגם א"ת כ"ל הוא היחוד השלום כנודע, וזה לעומת זה עשה האלקים, והבן. ושיעור הכתוב ואתם תורישו בירושה את הניצוצין אשר הם ביושבי הארץ מפניכ"ם, היינו אותן ניצוצין שהם בפנימיותיכם בקדושה ונשתלחו החוצה בעוה"ר. וז"ש אתם צריכין לירש את חיות הקליפה אשר שייך לפנימיותיכם דקדושה, שישראל הם בחינת פנים דקדושה, ועל ידי זה ואבדתם את כל משכיותם שהם גופי הקליפות, שישארו בלי חיות דוממים כמו אבן משכית, והבן. והנה התחילו בדב"ר ואמר"ת, הוא לבל יאמר האדם הנה היא המצוה הזאת לטובתינו להרחיב גבול הקדושה, ולפנות הקוצים ואבני מכשול, ואם יאמר האדם אי אפשי בטובה זו, לא יהיה עליו אשמה. לזה הקדים הוא ית' דב"ר לשו"ן עז, שהוא חוב מונח אקרקפתא דגברא בגזירת מלך וענש יענש כל העובר, ואמר"ת אליהם אמירה לשון רכה הנוגע אליהם לטובתם, והבן:
אל אשר יצא לו שמה הגורל וכו' (במדבר לג נד). הנה המפרשים פירשו שהוא מקרא קצר וכאלו אמר אל המקום וכו', וכמו שפירש רש"י. וכבר ידעת כי לא דבר ריק הוא ח"ו ולא לחנם. ויש לפרש דנודע דכל י"ב שבטי ישורון הם בקצוות זעיר ונוקב', (עיין עניינם בכתבי האר"י ז"ל), והנה שורשם הוא בבינ"ה. וז"ש אל אש"ר בחינת בינ"ה המאשרינו, יצא לו שמה וכו', והבן:
וירצה עוד מחכמות תורתינו חסר תיבת המקום. כי ארץ הק' אין לה מקום מוגבל, כי היא מתרחבת לפי יושביה (גיטין נ"ז ע"א), וכענין שיהיה לעתיד הרחיבי מקום אהלך (ישעיה נד ב), וכעת בעוה"ר ארץ צבי כתיב בה (דניאל יא טז) , עד שתתרחב במהרה בימינו:
והיה אשר תותירו מהם וכו' (במדבר לג נה). לפי מה שקבלו רז"ל (ב"ר פמ"ב ג') כל מקום שנאמר והיה, הוא לשון שמחה, שהוא השגת המבוקש (היפך ויה"י המורה חסרון, והבן). וצריך להתבונן בכאן שמחה מה זו עושה, ואיזה השגת המבוקש בכאן. והנראה דהנה כשהגיע הדבר שלא הורישו את כל יושבי הארץ כאמור בשופטים (ב א), עלה מלאך י"י זה פינחס, וניבא להם בשם י"י אעלה אתכם ממצרים וכו' (שופטים ב ב), ואתם לא תכרתו ברית ליושב הארץ וכו' ולא שמעתם בקולי וכו' (שופטים ב ג), וגם אמרתי לא אגרש אותם מפניכם וכו'. והנה הכוונה כאשר פירשו המפרשים כעת שכבר לא שמעתם בקולי, הנה אני אומר הגם שתרצו כעת להוריש כולם, לא אגרש אותם מפניכם כי צריכים הם להיות לכם לנסיון בכל פעם, וכן הוא אומר אחר כך (שופטים ב כ) ויחר אף י"י ויאמר יען אשר עברו הגוי וכו', (שופטים ב כא) גם אני לא אוסיף להוריש איש וכו', (שופטים ב כב) למען נסות בם את ישראל השומרים הם וכו', (שופטים ב כג) וינח י"י את הגוים וכו' ולא נתנם ביד יהושע. דלכאורה יקשה מה שלא נתנם ביד יהושע לא היה בשביל זה, רק שקרב זמן פטירתו כאמור בפסוק, ומה שלא נתנם אחר כך הוא בעבור החטא ושיהיה לנסות. אך הוא שכביכול כאשר חטאו שלא רצו להורישו, ועל ידי זה באו לידי חטאים גדולים כביכול, הוטב בעיניו ית' מה שלא נתנם כולם ביד יהושע, בכדי שיהיו לנסות (הגם שהכל גלוי לפניו, עם כל זה הבחירה חפשיית והדברים ארוכים אין כאן מקומם). וז"ש ואם לא תורישו וכו' וה"יה אשר תותירו מהם, יתמשך הדבר שיהיה לשמחה כביכול על אשר הותרתי מהם, בכדי שיהיו לנסות, והבן:
לשכים בעיניכ"ם (במדבר לג נה). יש לרמז הכוונה שישיגו אתכם ביותר בב' החדשים, שהם תרין עיינין דשיעור קומת כנסת ישראל, דהיינו תמו"ז א"ב עיני עיני יורדה וכו' (איכה א טז). ואומרו לשכי"ם, היינו בעוה"ר התעוררות הדינים על שונאי ישראל, שהוא סוד הדמעות מים מלוחים, והכוונה לשכי"ם היינו הש"ך דינים ה' פעמים דין ה' גבורות, והוא לשכי"ם לשון רבים, הש"י יהפכם לרחמים בחס"ד אברה"ם:
והיה כאשר דמיתי לעשות להם אעשה לכם (במדבר לג נו). גם בכאן יש לדקדק שמחה מה זו עושה. גם חלילה להאמר כן, דהרי הש"י צוה עליהם לא תחיה וכו', ולא עזב ולא יעזוב את חסדו מאתנו עד עולם. ויתפרש גם כן על דרך האמור בשופטים (ג א) ואלה הגוים אשר הניח י"י לנסות וכו', (שופטים ג ב) למען דעת דורות בני ישראל ללמדם מלחמה רק אשר לפנים לא ידעום. והכוונה כי לפנים לא הוצרכו ללמדם מלחמה ולא לחרב וחנית כי י"י נלחם להם, ואחר כך הוצרכו להתנהג בטבע בחרב וחנית, הגם שבהתנהגות הטבע גם כן מתלבש השגחתו ית', עם כל זה אינו דומה הנהגה ניסיית שלא בטבע להנהגה וכו', וזה יהיה הנסיון לנסות, והבן. וז"ש הוא ית' שאחר שתותירו מהם יתמשך הדבר שיהיה לשמחה לפני, ויהיה כאשר דמיתי לעשות להם אני בעצמי ואתם תעמדו מנגד, יומשך הענין שאעשה לכם בעשייתכם בטבע בחרב ובחנית במלחמה טבעיות, ואף על פי כן אני העושה וזה יהיה הנסיון, והבן מאוד:
ואלה שמות האנשים למטה יהודה כלב וכו' (במדבר לד יט). לא הוזכר בו נשי"א, וגם לא בנ"י. הנראה דהנה כתב האר"י ז"ל דבשילות המרגלים נתגלגל בכל אחד נשמת השבט בעצמו, וכשחטאו נסתלקו מהם. מה שאין כן כלב שלא חטא, נשאר בו לברכה נשמת יהודא ממש, על כן לא יתכן לקרותו נשיא לשבטו דמשמע רק נשיא, ובאמת הוא כלל כל נשמת השבט, ולא אמר למטה בנ"י יהודא כי הוא יהודא ממש:
ולמטה בני שמעון שמואל (במדבר לד כ). גם בו לא הוזכר נשיא. והנה רבים אומרים שלא כינו לנשיאו בשם נשיא, מפני מעשה הנשיא הראשון. ויתכן לדעתי שגם בו נתגלגל כעת מחדש נשמת שמעון ממש, להיות שאירע בנשיאו הראשון מעשה הזנות, ושמעון קינא על הזנות ונתגלגל כעת שמעון ממש לשומרו ולהצילו, ואף על פי כן אמר למטה בנ"י שמעון, כי ידוע כי כל אותן שמתו במגפה משבט שמעון, היו מגולגלים מבני שכם שהרגם שמעון, והם חזרו לקלקול הזנות, ואותן שנשתיירו הם בני שמעון ממש כשרים. ועוד אפשר לומר כי לא נתגלגל בהנשיא שמעון כעת בעת הדיבור, רק כאשר יצאו למלחמה אחר כך, ויש חשש בדבר בשעת המלחמה, בפרט כי אומות העולם מקשטות בנותיהן במלחמה, על כן אמר כעת בנ"י, ונשיא לא קאמר, כי יהיה בעת המלחמה והחילוק שמעון ממש:
למטה בנימין (במדבר לד כא). לא אמר נשיא, וגם לא אמר בנ"י. אפשר גם בנשיאו נתגלגל בנימין בעצמו, להיות הוא ביותר שייך לארץ ישראל, כי הוא לבדו נולד בארץ ישראל:
בסדר הזכרת השבטים הנראה שהוא כסדר הנחלות, אבל אין אתי יודע הגבולין כסדר, ומי שלבו שלם בדבר יעיין:
יש שנאמר בהן למט"ה, ויש ולמט"ה. והנה ביהודא הראשון יצדק למט"ה (במדבר לד יט), כי הוא הראשון, ובשמעון אחר כך ולמט"ה (במדבר לד כ), כי היה מצורף ליהודא בנחלתו (יהושע יט ט), ומכל שכן לדעת מי שאומר (שוח"ט מזמור צ' ג') שלא היה לו חלק בארץ, רק שנתנו לו בתוך נחלת בני יהודא, עד שרבו בני יהודא ונסע מתוכם. ובבנימין אמר למטה (במדבר לד כא), כי היה נחלתו מחדש בגורל בפני עצמו, ויצורף דן ולמטה (במדבר לד כב), כי בגורל אחד נפל להם בזמן אחד, ובמנשה הגם שנפל לו הגורל בזמניהם, עם כל זה כיון שחצי שבטו נטלו קודם, אמר למטה (במדבר לד כג), ואינך כולם בצירוף ולמטה, כי בגורל אחד נפל להם חלקם, נ"ל:
ולא תסוב נחלה לבני ישראל ממטה אל מטה כי איש וכו' (במדבר לו ז). לפי פשט הכתוב הסיפא הוא מיותר. וגם ידוע דהמצוה הזאת לא נהגה רק בדור הראשון, והתורה היא נצחיות וחלילה לומר שיוחסר בה באיזה זמן ממנין תרי"ג. ויש לפרש ברמז לדרכי העבודה, ענין עבודתינו הוא צורך גבוה לעשות יחודין באורות עליונים קוב"ה ושכינתיה, והענין הזה לנו נחלה וירושה מאבותינו אברהם יצחק ויעקב, ובפרט מיעקב שקודם פטירתו ייחדו שבטי ישורון את השם באמרם שמע ישראל וכו' (דברים ו ד) כנודע (פסחים נ"ו ע"א), והוא היה מתכוין לגמור את השם באמרו ברוך שם כו'. וזה נשאר לנו בני ישראל סבא לנחל"ה מאבותינו לצאת בעקבי הצאן, שכל מגמתם ליחוד העליון הזה, וזה מפליאת צפוני תורתינו נחל"ה, בגימטריא הוי"ה באדנ"י, או הוי"ה בהיכ"ל, שהיא נחלה לישראל העמוסים מני בטן. והנה י"ב שבטי ישורון, הם נגד י"ב צירופי הויה, ונגד י"ב גבולי אלכסון כנודע, אשר לכל אחד שער מיוחד ודרכי העבודה מיוחד לזה מלזולתו, ואף על פי כן הכל סובב אל מקום אחד לייחוד הקדוש. ואמנם כן בכל דור ודור אנחנו בני א"ל ח"י ענפים משבטי ישורון שהם י"ב שרשים כוללים, ונודע שמאלו הי"ב שרשים מתפשטים שרשים אחרים עד אין קץ, שכל אחד מאלו השרשים כוללים הרבה נשמות, והם הצדיקים שבכל דור אשר כל אחד דרכי עבודתו מיוחדת מזולתו. והנה מי שאין לו מוח בקדקדו בראותו דרכי הצדיק אשר הוא מסתופף בצלו נעימה לנפשו, אזי יבז בעיניו דרכי צדיק האחר אשר דרכי עבודתו סובב הולך באופן אחר, חלילה חלילה לחשוב כזאת על עם י"י אלה, כי הכל הולך אל מקום אחד ומכלם יתקלס עילאה, צא ולמד משבטי ישורון שכל אחד היה במדריגה מיוחדת (עיין בפירושי ספר יצירה), עם כל זה על ידי כולם נעשה הייחוד השלם על ידי ישראל אבינו הכוללם יחד. ובזה תוכל להבין ולא תסוב נחלה לבני ישראל, ענין היחוד השלם שהוא נחל"ה (בגימטריא הוי"ה באדנ"י), לבני ישראל סבא כנ"ל, לא תסוב ענין זה ממטה אל מטה בכל דור ודור, כי כל אחד דרכיו מיוחדים (זה בשמחה, וזה בפחד ורעדה, זה בשתיקה, וזה בדבור), והכל הולך אל מקום אחד, וחלילה לדבר סרה על איזה הנהגה לעבודתו ית"ש. ומפרש הטעם כי איש בנחלת מטה אבותיו ידבקו בני ישראל, ר"ל מה שזה דרך עבודתו בכך, וזה באופן אחר כי כל אחד מוכרח לילך בדרך אשר הוא נחלת אבותיו מאיזה שבט הוא ומאיזה שורש, ומגיע לו מזה הדרך הדביקות שלו, וזהו ידבקו בני ישראל, והבן:
באפטרתא דיומא
ואנכי נטעתיך שור"ק כל"ה זרע אמת (ירמיה ב כא). זרע אמת י"ל הכוונה, המילוי של אמת שהוא תולדה וזרע לגוף האותיות השורש, והם כזה לף' מ' ו' בגימטריא יוס"ף, (והוא סוד לדעתי אלה תולדות יעקב יוסף (בראשית לז ב) , כי יעקב הוא אמת תתן אמת ליעקב (מיכה ז כ), והתולדה הוא יוסף נ"ל והבן) הוא סוד הברית קודש, ולא שמע להקליפה אשת פוטיפר להתפתות אחריה. וכבר ידוע דהנקבה נקראת גפ"ן, וכן הוא אומר (תהלים קכח ג) אשתך כגפ"ן פוריה, (וכן אמרו רז"ל [נדה ס"ד ע"ב] נשים וכו' כגפנים), וכן כביכול השכינה נקראת גפ"ן (עיין בזוהר ויחי [ח"א דף רל"ח ע"א]), על כן יש קל"ג פעמים שם אדנ"י בתורה מנין גפ"ן, (ובמקום אחר כתבנו קל"ד פעמים, הא והא איתא אין כאן מקומו לבאר), וזה לעומת זה נוק' דקליפה נקרא גפן נכריה (עיין בזהר הנ"ל). וז"ש הנביא בשליחותו ית' ואנכי נטעתיך שור"ק, כמו שדרשו רז"ל (תנחומא וילך סי' ב') מצות מנין שור"ק יש לישראל יותר מהאומות, וכתבו כל חכמי האמת שכלל גדול הוא לכל המצות השומר בריתו בטהרה. וז"ש כל"ה היינו הכלל לכל המצות, הוא זרע אמ"ת היינו להיות צדיק בבריתו דרגא דיוסף כנ"ל, שהוא מנין זר"ע והמילוי של אמ"ת, ואיך נהפכת לי סורי הגפ"ן נכריה, שסרתם להתפתות אחרי הגפן נכריה שהוא הנוק' דקליפה, השם יציל את עמו ישראל, והבן:
וירצה עוד ברמז ואנכי נטעתיך שור"ק (ירמיה ב כא). דהנה ישרא"ל כאשר יצורפו לחדר הורתם מקור הברכה אשר משם יצאו מקום ספיר הדרת נשמתם החצובה מתחת כסא כבודו ית"ש אדנ"י מלכות שמים, בגימטריא שור"ק, והוא סוד אשרק"ה להם ואקבצם (זכריה י ח), כי זה קיבוצם לחדר הורתם בגימטריא אשרק"ה. והנה תיבת שור"ק אתוון שק"ר, ובאה הוא"ו אות אמת בתוכם. וזה סוד כל"ה זרע אמ"ת ואיך נהפכת לי (שר"ק לשקר) סורי הגפן נכריה כנ"ל, דמשקרת שקר בבעלה דבתר דעבידת נאופין וכו' (זוהר ח"ג רל"א ע"ב), הש"י יציל את עמו ישראל מכל רע וידריכם בדרך ישרה דרך האמת:
בענין השיר של שבת שתיקן בוצינא קדישא מרן האר"י ז"ל לסעודה שלישיה אציגנה פה:
צבו לחדא בהאי ועד"א בגו עירין וכל גדפין. יש לפרש ברמז כי כל דבריו דברי אלקים חיים ברוח הקודש, על כן הרשות לכוין בדבריו גם כן רמזים חוץ הפירוש העיקרי. ידוע דיחודא עילאה שמ"ע (דברים ו ד), ותשלום היחוד הוא אח"ד כנודע, ויחודא תתאה ברוך שם וכו', תשלום הוא וע"ד, והוא בחילופי אלפ"א ביתו"ת באתוון ידיען גם כן אח"ד, ולעתיד לבא במהרה בימינו יהיה אור הלבנה כאור החמה (ישעיה ל כו), ויהיה יחודא תתאה גם כן כפירוש אח"ד, כמ"ש בזוהר הק' (ח"ב קל"ד ע"א) על פסוק (זכריה יד ט) ביום ההוא יהיה י"י אחד ושמו אח"ד, וכעת דסיהרא אזעירת נהורה וכסיאת אנפהא, הוא רק בחילופי אתוון אח"ד, על כן אומרים ברוך שם וכו' בחשאי, משל לבת מלך שהריחה ציקי קדירה, שאין זה כבודה רק שיהיה בהתגלות אח"ד, על כן התחילו עבדיה להביא לה בחשאי שלא ישמעו ויבינו המלאכים (עיין פסחים נ"ו ע"א), והבן. וזה יש לרמז צבו לחד"א בהאי ועד"א, ר"ל תתרצו על ידי מעשיכם הטובים תפעלו לחד"א בהאי ועד"א, מה שכעת הוא וע"ד יהיה אח"ד, (לחד"א הוא תרגום של אח"ד, ועד"א תרגום של וע"ד), ואז יהיו יכולים לומר היחוד בקול רם בגו עירין וכל גדפין, והמ"י והשם הטוב יכפר ולא יאמר פינו דבר שלא כרצונו: