Agra DeKala, Vayakhel

ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם אלה הדברים אשר צוה י"י לעשות אותם (שמות לה א), ששת ימים וכו' (שמות לה ב). להבין ענין האסיפה הזאת באומרו מצות שבת לישראל. ונ"ל על פי מה דאיתא בחסד לאברהם (עיין בפרי עץ חיים) (עין הקורא נהר מ"ט) וז"ל, כאשר עלה משה להר סיני לקבל התורה, נתנו לו אלף חלקים אורה וכו', וכשעשו ישראל העגל נאבדו ממנו בעון ישראל וכו', ולפי שמשה לא חטא וכו' רק בעון ישראל היה זה, ולכן הקב"ה השלים לו משל ישראל, והם האורות והכתרים שהם עדים של ישראל שהתנצלו מהם בחורב (שמות לג ו), ונטלם משה אחר כך להשלים מה שחסר לו בעבורם. אמנם בכל ערב שבת בלילה חוזר משה לקבל אותן האלף חלקים אורה שאבד, ולוקחם בסוד תוספת שבת, ואז הוא מחזיר הכתרים של ישראל להם וכו', עיין שם. וזהו שנ"ל לפרש ויקהל משה את כל "עדת בני ישראל, עדת הוא לשון עדים, היינו שקהל וקיבץ עדיים של ישראל שהתנצלו מהר חורב להשלים חסרונו. והנה רצונו להיטיב לישראל ולהחזיר להם, אך אי אפשר זה בששת ימי החול, ואמר להם עצה טובה אלא הדברים כו' ששת ימים כו' וביום השביעי כו', אזי יוחזר לכם העדי שקבלתי, והבן:

ששת ימים תעשה וביום השביעי יהיה לכ"ם קדש (שמות לה יב). להבין תעשה מאליו משמע. גם יתור תיבת לכ"ם. נ"ל על פי מה דפסק בש"ע או"ח (סי' ר"צ ס"ב) דאותן בני אדם העוסקין במלאכה בימי החול, יהיה שבת רוב עסקם בתורה, והתלמידי חכמים העוסקים בתורה בימי החול ומלאכתן נעשית על ידי אחרים, יתענגו בשבת יותר באכילה ושתיה. וכבר ידוע שאמרו רז"ל (פסחים ס"ח ע"ב) כינוי תענוג הגשמיי דאכילה ושתיה דשבת ויום טוב בתיבת לכ"ם, כנודע מפלוגתא רבי אליעזר ורבי יהושע גבי יום טוב כולו לי"י או כולו לכם, ומר סבר חציו וכו'. ובזה ידוקדק הפסוק ששת ימים תעשה המלאכה מאליו ואתה תעסוק בתורה, אזי ביום השביעי יהיה לכם קודש, ור"ל יהיו תענוגיכם הנקרא לכ"ם קדש, ותעסקו בתענוג ותקבלו שכר טוב על זה, מה שאין כן אם אתם לבדכם בעצמיכם תעשו מלאכת ימי החול, והבן:

ששת ימים תעש"ה מלאכה (שמות לה ב). במסורה סימן נמסר זכ"ר ונקיב"ה בראם (בראשית ה ב). היינו בפרשת תשא (שמות לא טו) נאמר לשון זכר ששת ימים יעש"ה מלאכה, ובכאן תעש"ה לשון נקיבה. ונ"ל לפרש על פי דברי הזהר בשלח (ח"ב דף ס"א ע"ב) ז"ל, תא חזי כל מזוני דבני עלמא מלעילא קא אתיין, ההוא מזוני דאתא מן שמיא וארעא, דא מזונא דכל עלמא, והוא מזונא דכולא והוא מזונא גס ועב, וההוא מזונא דאתי וכו', מזונא דאשתכח להו לישראל בההיא זמנא מאתר עילאה דאיקרי שמים, הוא מזונא יתיר דקיקא דעייל יתיר לנפשיה וכו', עיין שם כל הענין. ועל כל פנים אפשר לומר דהנה ציווי הש"י למשה היה קודם החטא, והיה המעשה לפרנסה בבחינת דכורא מאתר עילאה דאיקרי שמים, על כן נאמר יעש"ה. ודיבור משה אחר החטא, והיה צריך לעשיה שתהיה הפרנסה בבחינת שמיא וארעא, שאין התגלות בחינת שמיא רק על ידי הארע"א נוקבא, על כן נאמר תעש"ה. וזה שרמזה המסורה זכר ונקבה בראם, והשם הטוב יכפר:

לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת (שמות לה ג). לכאורה "ביום "השבת מיותר, והוה ליה למימר לא תבערו בו אש, כיון דקאי אפסוק דלעיל מיניה. וגם מאי שנא דתנא מושבו"ת אצל הלאו הזה, דממילא ידעינן דאינו חובת הגוף שיהיה תלוי בארץ. ונראה דבאלה הדברים יבושו הסריקות הרשעים והאפיקורסים כת הקראים ימ"ש היושבים בחשך ואין אור להם, דדעתם הנכזבה שקפידת התורה הוא שלא ישב אצל אור, רק לישב מבלי אור להם. הנה להכות על קדקדם כתבה התורה ביום השב"ת, להורות דאין הכוונה לישב מבלי אור, דהרי הציווי הוא גם ביו"ם השבת שלא להבעיר אש, ומה בצע בהעדר ההבערה הרי בלא זה מתמלא הבית אורה מאור היום כי יאיר לנו, על כרחך קפידת התורה הוא רק על מלאכת ההבערה, אבל אם המלאכה נעשית מאליה מערב שבת ומאירה בשבת, יתענגו על רוב שלום מענגיה. והנה האפיקורסים יפטפטו בהגיון שוא, דאפשר הקפידא הוא גם "ביום "השבת, גם ביו"ם במקום שצריכין להבערה גם ביום, דהיינו בארצות הקרים. לזה באת התורה לאמר בכל מושבותיכם, להורות אפילו בארצות החמים שאינם צריכים להיסק והבערה, על כרחך הקפידא הוא רק על המלאכה שלא תעשה בשבת, והבן ודע מה שתשיב וכו':

וירמוז עוד בכל מושבותיכם ביום כו' (שמות לה ג). הוא מרמז אזהרה לאדם על הכעס, כמבואר במקובלים שעל ידי הכעס מרתיח גופו באש היסודיי שבנפשו וגופו. והנה קיימא לן שמותר לכעוס על עוברי רצונו ית', ובאם יודע ורואה שעושים דברים שאינם מהוגנים, אזי מצוה לכעוס ולזה נבראת המדה הלזו, רק כתבו חכמי המוסר שזה צריך להיות ביישוב הדעת, שיתיישב בדעתו מקודם שלא יבוא הכעס בלבו ויבוא לכלל טעות ח"ו, מי לנו גדול מאדון הנביאים, ומהלל ראש הנשיאים כידוע מעניינם (פסחים ס"ו ע"ב), רק יראה להם בפיו ובאיבריו כאלו כועס ומתקצף, אבל לא יהיה הכעס בלבו. ונ"ל שגם זה הוא דוקא בימי החול, אבל ביום השבת מבואר בזהר (ח"ב קל"ה ע"ב) שצריך להראות לכל חדות לבבו ושמחתו בי"י הנותן מתנה כזו לישראל, ובאם אינו מראה בפועל החדוה, אזי ח"ו המלאכים מסתלקין עיין בזהר. וזהו שרמזה התורה לא תבערו אש הכעס, אפילו בכל מושבותיכם עם כל היישוב הדעת שבעולם ולצורך מצוה שמותר בימי החול ולמצוה יחשב, שאני שבת קודש דצריך לאיתערא בחדוה דוקא. וז"ש ביום השבת, לדייק דבחול מותר ולמצוה יחשב, נ"ל:

ויאמר משה וכו' לאמ"ר זה הדבר אשר צוה י"י לאמ"ר (שמות לה ד). הנהו תרתי לאמ"ר מיותרין. ונ"ל דהכי קאמר, דמשה אדונינו צוה שיאמרו בעת נדבתם זה הדבר אשר צוה י"י, להורות שאין מפרישין נדבתם לשום איזה פניה ובאיזה הכרח, רק בשמחה רבה בלי שום פניה לעשות רצונו ית' דוקא, ועל ידי זה תחול הקדושה על ההפרשה באומרם בפה מלא כן. ותעמיק עוד שיאמרו זה הדבר אשר צוה י"י לאמור, היינו שיאמרו גם תיבת לאמ"ר, שיתעוררו על ידי זה המאמר הנה הש"י צוה לנו לומר זה בפה מלא, ולמה כזאת, בודאי הוא לפשט העקמימות שבלב התקוע לשם איזה פניה ח"ו, נ"ל. ולזה גמר אומר (שמות לה ה) קחו מאתכם תרומה לי"י, ר"ל בעת הלקיחה תהיה תיכף תרומה, ולא תמתינו בהקדשה עד ביאת הנדבה להגזברים. וז"ש כל נדיב לב יביאה את תרומת י"י, ר"ל שכבר תביאו את תרומת י"י, ואם כן יהיה ב' מצות בידכם, אחת שתתנדבו מממוניכם לי"י, ואחת שתתנדבו גופיכם להבאת קדשי שמים שכבר הוא לי"י, תביאו בגופיכם לידי הגזברים ויהיה זה נדבה לי"י, נפש גוף ממון, כוונת הנפש, מתנת הממון, הבאה בגוף, נ"ל:

ויקהל משה את כל וכו' אלה הדברים אשר צוה י"י לעשות אותם (שמות לה א) ששת ימים תעשה וכו' (שמות לה ב). יש להתבונן האיך יצדק על זה אלה הדברים אשר צוה י"י לעשות, אם הכוונה על מניעת המלאכה בשבת, הנה זה לא מיקרי עשיה רק אדרבה מניעת עשיה, ואם הכוונה על מלאכת ימי החול, וכי המצוה היא בחובה דוקא לעשות מלאכה בימי החול. ונראה על פי מ"ש בספרי דרך פקודיך דכל המצות צריכין לקיימם במחשבה דיבור ומעשה, ובזה משלים את חלק נפש רוח נשמה. והנה חלק המחשבה יושלם על ידי הכוונה שבמצוה כי מצות צריכות כוונה, וחלק הדיבור במה שילמוד משפטי המצוה הזו והלכותיה, והמעשה בעשיה. והנה זה במצות עשה, מה נאמר במצות לא תעשה איך צודק בזה חלק המעשה. אבל בעשות האדם הדבר (מטושטש ואולי שצ"ל המותר)' ובהגיע אל האיסור מונע את עצמו מעשות, הנה זה נקרא עשיה הבן הדבר. וכן כתב האר"י ז"ל עשיית המצוה בפאות הראש והזקן, מקיים האדם עשיה בגלחו את שערות הראש, ומניח הפאות והזקן, לעשיית המצוה יחשב. וזה שיש לפרש גם בכאן אלה הדברים, רצ"ל אשר אינו רק דברים, כי לא תוכל לכאורה לקיים רק חלק הדיבור במניעת המלאכה, הנה צוה י"י לעשות אותם שתשלים גם חלק העשיה, ואיך הוא מפרש הכתוב ששת ימים תעשה מלאכה וביום הז' יהיה לכם קודש וכו', הנה לעשיה יחשב, ודו"ק:

ושמ"ן למאו"ר ובשמי"ם לשמ"ן המשח"ה ולקטר"ת כו' (שמות לה ח) אבני כו' לאפו"ד ולחוש"ן (שמות לה ט). יש להתבונן דבכל שאר הנדבות לא פורש מה שיעשו מהם, רק בשמן ובשמים ואבנים. והנראה כי כל שאר הנדבות כגון זהב וכסף וכו', היו יכולין להתנדב איזה זהב וכסף שירצו, כי אפילו לא היה זהב טהור, יכולים ליתנו באש ולשרוף הפסולת. מה שאין כן בשמן אינו כשר רק דוקא הראשון, כמבואר במנחות (פ"ו ע"א) מגרגרו בראש הזית. על כן אמר שמן למאו"ר, ר"ל שמן כזה אשר ראוי למאור, מה שאין כן השני שבראשון אם יביאו לא יוצלח. וכן בשמים ידוע דרבבות מיני בשמים יש בעולם, ואינם רשאים לעשות שמן המשחה רק מהבשמים המיוחדים המבוארים בכי תשא, ואם יביאו בשמים אחרים לא יצלחו לשום דבר, על כן אמר ובשמים לשמן המשחה, ר"ל בשמים כאלו הראויין לשמן המשחה, וכן אבנים טובות ישנם לרבבות, אבל הנרצה דוקא אותם הכשרין לאפוד ולחשן, נ"ל על פי פשוטו:

וכל אשה חכמת לב (שמות לה כה). וכל אשה ב' במסרה בתורה. דין. ואידך וכל אשה יודעת איש (במדבר לא יז). נרמז מה שאמרו (סנהדרין כ"ב ע"ב) אשה היא גולם והבעל עושה אותה כלי, והוא כי דעתה קל ואין בה חכמה, גם כן כמו שאומרים מי שלבו אטום כבתולה. על כן נקרא הבעילה בשם ידיעה, וידע אדם (בראשית ד כה), ממשיך בה הדעת. וז"ש וכל אשה חכמת לב, היינו וכל אשה יודעת איש, מה שאין כן בתולה לבה אטום ואין לה חכמה: מטו"ה (שמות לה כה). נמסר לית. נרמז מ"ש רז"ל (יומא ס"ו ע"ב) אין חכמה לאשה אלא בפלך, והוא נרמז בכאן וכל אשה חכמת לב כו' ויביאו מטו"ה. ונמסר לית, רצ"ל אין לאשה עוד חכמה בדבר אחר רק במטוה:

ויכלא העם מהביא (שמות לו ו). ויכלא תרין במסרה. דין. ואידך ויכלא הגשם מן השמים (בראשית ח ב). נרמז מה שהשיבו לההוא דשאל האיך הקב"ה מוריד גשמים בשבת טלטול מרשות לרשות, והשיבו לו כיון שהשמים והארץ שלו, הלא בעל הבית יכול לטלטל ברשותו כרצונו וכל העולם כולו כד' אמות (ב"ר פי"א ה'). וז"ש בכאן ויכל"א העם מהביא, כמו שדרשו רז"ל מאיסור שבת שלא לטלטל, אבל לשם ויסכרו מעיינות תהום רבה וארובות השמים (כי שמים וארץ שלו), ויכלא הגשם מן השמים (ברצונו), אבל אלו היה חפץ יכול להורידן כרצונו, כי שמים וארץ שלו:

ויקחו מלפני משה את כל התרומה וכו' (שמות לו ג). לא אמר ויקחו מאת משה, רק מלפנ"י משה. שקודם לקיחתן היו מסבבים שיבוא כל נדבה ונדבה נגד פני משה, שיסתכל בנדבה ההוא בכדי שתשרה בו כח הארת הדעת דמשה, ויהיו עושי המלאכה עושים בדעת, וחפץ י"י בידם יצליח:

אשר הביאו בני ישראל למלאכת עבודת הקודש לעשו"ת אות"ה (שמות לו ג). לעשו"ת את"ה מיותר. והענין נ"ל על פי מ"ש (שקלים פ"ג מ"ג) של בית רבן גמליאל היו דוחפין את שקליהם בלשכה סמוך לפתח הקופה, כדי כשיבוא התורם לתרום יתרום שקלם ולא ישאר שקלם מותרי הלשכה, הגם כשהיה התורם תורם, היה תורם בשביל כל ישראל, עם כל זה זכות גדול הוא אל האדם שזכה שיהיו מממונו חלק גבוה קרב אל י"י. והנה אמר בכאן גם כן שכל אחד מבני ישראל הביא נדבתו אל מלאכת הקודש לעשות אות"ה דייקא, שהיה מבקש שלא תשאר נדבתו שיריים, על כן כשראו עושי המלאכה כי מרבים העם להביא (שמות לו ה), באו אל משה ואמרו באמרם כי כשירבו בעל כרחך ישארו כמה נדבות לשיריים, ויהיו לעגמת נפש לישראל בחשוב כמה אנשים באפשר לא זכיתי שיהיה ממוני חלק לגבוה:

והמלאכה היתה דים לכל המלאכה (שמות לו ז). הנה המלאכ"ה הראשון פירושו נדבה ולא אמר והנדב"ה. ולפי מ"ש לעיל יונח דהכתוב קורא להנדב"ה מלאכ"ה, בא להעיד שכל הנדבות היו ראויין למלאכה ולא לשיריים, על כן תיכף מעת הנדבה קורהו מלאכ"ה על שם תכליתו:

והות"ר (שמות לו ז). עיין בפירוש רש"י הפירוש הוא ולהות"ר. ויש בכאן חסרון למ"ד. ולדרכינו יונח בלא חסרון, כי אלו נאמר ולהות"ר, הוה במשמע שמתחלת הנדבה היתה ראוי להוותר להיות שיריים, והפסוק אדרבא קורהו מלאכה מתחילתה, ואמר שהיתה דים לכל המלאכה והות"ר ממילא שכח הברכה היה בנדבה וזכה המנדב שיהיה מממונו חלק גבוה, וזכה שיתראה בנדבה ברכת י"י, והבן. ומעתה תבין דברי יונתן בן עוזיאל ועבידתא הות כמיסת לכל עיבדתא ועבדו יתה, וברם שיירו:

והמלאכה היתה דים וכו' (שמות לו ז). יש לרמז בפסוק הזה מה שדרשו רז"ל (שבת מ"ט ע"ב) כי ל"ט מלאכות הן בהן נכללין כל המלאכות שבעולם, ואמרו ששפטו זה ממנין ומספר מלאכ"ה מלאכת"ו שבתורה, והנה מנו והיה ארבעים, ומשני ויבוא יוסף הביתה לעשות מלאכתו (בראשית לט יא) לא קחשיב, כנודע מהפלוגתא. וזה יש לרמז בפסוק והמלאכה היתה דים לכל המלאכה לעשות אותה, רצ"ל בתיבת מלאכ"ה שבתורה יש די לכל המלאכות שבעולם, שכולם נכללים תחת זה הסוג, והות"ר ויש עוד מלאכ"ה אחת יתירה שאינה עולה במנין, ומה מאוד ניחא לפי הרמז הזה שלא נאמר ולהות"ר רק והותר:

והמלאכה היתה די"ם (שמות לו ז). ג' במסורה. דין. ואידך בירמיה (מט ט) במפלת אדום אם גנבים בלילה השחיתו די"ם. ואידך בעובדיה (א ה) גם כן במפלת אדום הלא יגנבו די"ם. נ"ל כמו שבכאן נאמר שהמלאכה היתה די"ם, היינו ד"י שלהם היינו לפי כח המין האנושי, אבל המלאכה עצמה אין די, כי הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו אף כי הבית הזה (מלכים א' ח כז), על כן נאמר די"ם היינו שלהם כן בשידוד אדום הרשעה, הנה תחת הנחושת אביא זהב וכו' (ישעיה ס יז) , תחת רבי עקיבא וחביריו מה הן מביאין (ר"ה כ"ג ע"א), ממילא כל הפורעניות שיבוא עליהם על ידי בני אדם הוא רק די"ם, היינו די שלהם שאין כח הבשריי יכול לעשות השחתה ונקמה יתירה, עם כי הש"י ינקום נקמתו ונקמת עמו ונקמת עבדיו אשר שפכו דמם כמים ירא י"י וישפוט, כמבואר בפרקי היכלות (פ"ו) אשר יאמר לחבירו הא לך רומי וכל אשר בה בפרוטה ולא ירצה, כי ירדו נגעים מן השמים אפילו על כל מיני מתכות, עיין שם:

במדרש (שמו"ר פמ"ח א') ראו קרא י"י בשם בצלאל (שמות לה ל). הה"ד (קהלת ז א) טוב שם משמן טוב וכו', טוב היה שמו של בצלאל משמן הטוב, למה שפרסמו הכתוב שנאמר ראו קרא י"י בשם בצלאל. יתבאר הדבר על פי מ"ש הרמ"ע (בספר בעשרה מאמרות מאמר חיקור דין חלק ב' פרק ז') פירוש הפסוק טוב שם, כשקרא הש"י ליציר כפיו אד"ם (בראשית ה ב), מלשון אדמ"ה לעליון (ישעיה יד יד), שהיה קודם החטא מוכן בעצמו אל השליחות, אף על פי שלפי זה לא היה לו כל כך שכר על מצותיו, כיון שהיה השלימות בטבעו והיה כמוכרח במעשיו, עם כל זה טוב משמן הטוב (היינו אחר החטא, שמוכרח האדם להוציא שלימותו על ידי תורה ומצות שהם נגד טבעו, ומכריח טבעו לעשותם בבחירתו ונוסף שכרו), עם כל זה טוב היה שמו שלא היה אז מסוכן להמרות את בוראו, כי היה במקום המקודש בגן עדן באין קטרוג וכיוצא, עיין שם דבריו. והנה האדם אביו ואמו קוראין לו שם, אבל מהש"י יצא הדבר לקרוא אותו בשם כפי השורש שבנשמתו, ובאם האדם לא יקלקל את שמו, הנה מוכן אל השלימות אשר לזה נוצר. והנה אנחנו רואים שהש"י אמר ראו קרא י"י בשם בצלאל, הנה להיותו מוכן לעשות צל (אל) לאל ית"ש נקרא כן, ונשאר בהכנתו זאת, יצדק מאוד להיאמר עליו טוב שם משמן הטוב, טוב היה שמו של בצלאל וכו', למה שפרסמו הרי אנחנו רואין שזאת היא הכנת נשמתו מבראשית, ולזה הוכן ונשאר בהכנתו, והוא באפשר תיקון אדם הראשון שלא נשאר בהכנת שמו, הבן הדבר:

מדרש (שמו"ר פמ"ח א') ראו קרא י"י בשם בצלאל (שמות לה ל). הה"ד (קהלת ז א) טוב שם משמן הטוב. יש לפרש דברי המדרש בכוונתו לבאר מהו הנרצה קרא י"י בשם בצלאל, על כן התחיל לבאר הפסוק טוב שם משמן הטוב. הנה שמן רמז לחכמה, כידוע מסוד שמן וקטורת ישמח לב (משלי כז ט), על כן אמרו רז"ל (מנחות פ"ה ע"ב) מקום ששמן זית מצוי שם החכמה מצויה, על כן וישלח יואב תקועה ויקח משם אשה חכמה (שמואל ב' יד ב), כי תקועא אלפא לשמן, ש"ם הוא יראה ואהבה צמצום והתפשטות, כי ש"ם הוא הויה שד"י, הנה הויה הוא הויה והתפשטות, ושד"י אמר לעולמו די (חגיגה י"ב ע"א) צמצום במדה ומשקל בצנור השפע. והנה שם רמז ליראה ואהבה, וגם תיבת שם בכלל רמוז ליראה, כי ש"ם הוא בחינת מלכו"ת שמי"ם כידוע, מסוד ויעש דוד ש"ם (שמואל ב' ח יג), וכל מעשיך יהיו לש"ם שמי"ם (אבות פ"ב מי"ב), הוא יחודא שלים כנודע, על כן ק' פעמים שמי"ם בתורה וק' פעמים ש"ם בתהלים, כמ"ש במגלה עמוקות כל חד לפום דרגא דיליה. ואם כן ש"ם הוא מלכו"ת שמי"ם, ודא הוא אתר למדחל ירא ד' את בני ומלך (משלי כד כא). והנה אמר טוב ש"ם (היינו מי שיש בו מדת היראה, או יראה ואהבה לפירושא אחרא, הכל הולך אל מקום אחד, כי מה י"י אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה (דברים י יב), כי כשתהיה היראה, האהבה תבא מעצמה, כי דרכו של איש לחזר וכו' (קידושין ב' ע"ב) כמ"ש תלמידי הבעש"ט). משמן הטוב היינו מהחכם בחכמות, ואפילו שמן הטוב היינו חכם בחכמות התורה, אם אינו ירא את י"י הלא ימצא (ברכות י"ז ע"א) קורא ושונה ובועט באביו ואמו ורבו, ואמרו רז"ל (שבת ל"א ע"א) והיה אמונת עתך וכו' (ישעיה לג ו), אמונ"ת זה סדר זרעים, עתך סדר מועד כו', ואפילו הכי אי יראת י"י היא אוצרו אין, ואי לא לא, מכריז ר' ינאי וי דלית ליה דרתא ותרעא לדרתיה עביד, על כן הירא את דבר י"י אפילו ח"ו אינו בעל תורה, הנה הוא טוב יותר ממי שהוא חכם בלא יראה: שמן הטוב הולך מקיטון (חדר קטן) לטרקלין (חדר גדול). ענין המשל, חכם אם מתחכם באיזו חכמה, הנה הדבר הזה תקוע בכח שכל האדם רק שהוא בכח, והחכם הממציא הנה הוא מוציאו ברחבות הדעת, והנה הוא הולך מקיטון לטרקלין, ושם טוב הולך מסוף העולם ועד סופו, (וראו כל עמי הארץ כי שם י"י נקרא עליך ויראו ממך (דברים כח י): שמן טוב נופל על המת והוא מבאיש, שנאמר (קהלת י א) זבובי מות יבאיש וכו', (היינו אין חכמה ודעת בשאול וכו', כי אי אפשר להחיות את המת בחכמה ובתבונה, ואפילו יתכנסו כל חכמי הרופאים): שם טוב נופל על המת ואינו מבאיש, שנאמר (מלכים ב' ד לד) ויעל ויגהר על הילד, (הנה תראה אלישע החיה את המת על ידי שם טוב, כמ"ש לעיל ש"ם הוא בחינת יראה ואהבה. והנה אלישע החיה את המת ונקרא שמו חבקו"ק בגימטריא רי"ו, שהחייהו ברי"ו אתוון דשמא קדישא, שיש בהשם רי"ו מספר ירא"ה גבור"ה, ועל כן תבין אהבת חס"ד כנודע). ומעתה תתבונן אומרו ראו קרא י"י בשם בצלאל וכו' וימלא אותו רוח אלקים בחכמה כו' (שמות לה לא), שלא תאמרו שאין בו רק חכמה, רק קרא י"י בש"ם הן יראת י"י היא חכמה, והבן:

שם (שמו"ר פמ"ח א'). טוב שם משמן טוב (קהלת ז א). טוב היה שמותן של חנניה מישאל ועזריה, משמן המשחה שנמשחו נדב ואביהוא וכו'. אמר שמותן של חנניה מישאל ועזריה כי לא להם לשם רק שמותן, כי היו סריסים בהיכל המלך, ולא היו ראויים להוליד. והנה הבנים הם לזכרון לאבותיהם, מה שאין כן מי שאינו מוליד אין לו זכרון רק בשם, כד"א (רות ד י) להקים שם המת על נחלתו ולא יכרת שם המות וכו. והנה נדב ואביהוא נמשחו בשמן המשחה כדי שתהיה הקדושה חלה לזרעם אחריהם, והנה טוב שמותן של חנניה מישאל ועזריה וכו':

מדרש (שמו"ר פמ"ח א'). טוב היה שמו של בצלאל משמן הטוב, למה שפרסמו הכתוב שנאמר (שמות לה ל) ראו קרא י"י בשם בצלאל, עכ"ל. הנה הדבר הזה כולו תמוה. ונראה לרמז דהנה ידוע נשמת מרן האר"י ז"ל היה בצלאל, נשלחה אלינו לגלות רזין דמתקלא סוד עולם התיקון אשר היה טמיר ונעלם מדורות הקודמים. והנה כאשר נפטר לחיי עולם הבא, לא רצו תלמידיו לפרסם תורתו עד שנת שמ"ן ש"ץ לאלף הששי. והנה הגם שבשנת שמן נתפרסמה תורתו מה שאין כן כשהיה מרן ז"ל בחיים לא רצה ללמד, רק למהרח"ו ומעט יחידי סגולה, עם כל זה יותר היה טובה בעולם בהיות שמו בעולם, כי תיקן בלימודו את כל העולם:

וכל חכם לב בכם יבואו ויעשו וכו' (שמות לה י). הוה ליה למימר וכל חכם לב שבכם, או אשר בכ"ם, כידוע מדקדוק הלשון. אך באפשר הוא מרמז כי ראינו בעינינו שמי אשר עיני שכל לו, יוכל להתבונן בנדבה הניתנת מיד האדם לצדקה איזה כוונה היה להנותן בזה, והדברים ידועים למשכילים להיות האד"ם (נ"ל שצ"ל הממו"ן) הוא פעולות האדם ויגיעתו, והאדם הוא הפועל והממון הוא הנפעל, וכח הפועל בנפעל. וגם יש להתבונן בממונו אם הוא של גזל וחמס וכיוצא. וז"ש וכל חכם לב בכ"ם, ר"ל אותן חכמי לב אשר הם חכמים להתבונן בכ"ם ופנימיותיכם, אותן יבואו ויעשו וכו', כי בראותם אותו נדבה שיש בה איזה כח פועל מגונה, לא ירצוהו לד' לא יתנו לו חלק בקדושה:

ומעין הנ"ל י"ל. דהנה כתבו חכמי האמת דנדבת המשכן הגם שכולם התנדבו ליד הגזברים ונתנום בקופות ביחד והתערב נדבת כולם ביחד, עם כל זה כל אחד זכה בנדבתו כפי דביקותו וכוונתו בנדבה, ומי שהיתה כוונתו זכה, זכה שהגיע נדבתו לארון ולקודש הקדשים וכיוצא, ומי שהוא במדריגה פחותה מזה, זכה שעלתה נדבתו לכלי ההיכל, וכיוצא מדריגה אחר מדריגה. ולפי זה י"ל דהבעלי מלאכות היו חכמים בלבבות וראו את הנדבות, והכירו איך היה לב המתנדב ועשו את כל הנדבות לפי פעולות הלבבות. וז"ש (שמות לה י) וכל חכם לב בכם, אותם שהם חכמים להתבונן בלבבות שלכם שיכירו בנדבות לב הפועל בנדבה, המה יבואו ויעשו את כל אשר צוה י"י, ר"ל כל הכלים לפי זכיות כל איש בנדבתו. ובזה ידוקדק נמי אומרו יביא"ו דמיותר, ומהיכן יביאו. אך הוא דהיה אפשר לומר דאותן החכמים המה יהיו הגזברים, ויתנו נדבות כל אחד במקום מיוחד, כאשר יכירו שהוא שייך לארון, יתנו בקופה מיוחדת, ולמזבח בקופה אחרת. אך החפץ חסד בכדי שלא לבייש את מי שלא השיגה ידו בפעולת הקודש כל כך, צוה קחו מאתכם תרומה כ"ל נדיב לב (שמות לה ה) יהיה איך שיהיה נדבת לבבו, הכל תקחו יחד ותתנום בערבוביא, אך אחר כך יבואו החכמים המכירים הלבבות, ויבררו את הנרצה לכל קדושה וקדושה כפי כוונת הלב, נ"ל. ובזה ידוקדק נמי מ"ש אחר כך (שמות לה כא) ויבואו "כל אי"ש אש"ר נשא"ו לב"ו וכל אש"ר נדב"ה רוח"ו וכו'. דקשה מאי נשא"ו לב"ו, ומאי נדב"ה רוח"ו. ובנשאו לבו אמר "כל אי"ש, והרי גם הנשים הביאו, ובאשר נדבה רוחו לא אמר אי"ש. אך הוא נשא"ו לב"ו, הוא אשר נשא אותם הלב מגודל תשוקתם לדבר, בענין תשוקת החושק לנחשק שמתנשא לבבו מגודל התשוקה. ונדב"ה רוח"ו, רוח"ו משמעותו רצון כנודע, היינו שנתרצו לדבר, אך לא בתשוקה נכבדת בלהב תבערת יקוד החשק הנמרץ באהבה עזה בלב. וזה ויבואו "כל אי"ש בתואר החשיבות, אשר נשאו לבו בתשוקה נמרצת, וכן אותם שהיו במדריגה פחותה אשר לא היה להם נשיאת הלב, רק אשר נדבה רוחם היינו שנתרצו ברצון לבד לדבר, אבל לא בתשוקה רק כמקיים ברצון ציווי המלך, כולם ביחד באו ונתנו נדבתם כאחד כדי שלא לבייש כנ"ל. ובזה יונח לנו גם כן מאי דקשה, מאי שמנה אדון הנביאים את כל אשר יעשו, מנה בתוכם לחם הפנים (שמות לה יג) ושמן המאור (שמות לה יד), והנה אלו אינם ממלאכת המשכן, רק כמו הקרבנות הקריבים אחר כך במשכן, ואם ירצה למנות אלו, אם כן יאמר גם הקרבנות. אך הוא כמ"ש שאמר וכל חכם לב בכ"ם המכירים בנדבת נדבת הלב, המה יעשו כפי שכלם והתבוננם בנדבה כפי זכות הלב, והנה היו נדבות כאלה אשר לא זכו להיות נקבעים בקביעות במשכן, וזכו אחר כך לקנות מהן לחם הפנים ושמן המאור, והבן. ובזה יונח לנו גם כן במנות אדון הנביאים את כל אשר יעשו, אמר כמה פעמים א"ת, וכמה פעמים וא"ת בוא"ו החיבור. אך הוא כל העניינים אשר הם בדרגא חדא אמר וא"ת. ותתבונן לפי זה בפסוק את המשכן, נמסר במסורה לסימן כי סלעי ומצודתי אתה ולמען שמך תנחני ותנהלני (תהלים לא ד). היינו בפסוק הזה ח' תיבות, וכל תיבה שמתחלת בוא"ו, כמו כן בכאן בפסוק את המשכן הוא ואת בוא"ו, וכן בפסוק (שמות לה טז) את מזבח העולה נמסר לסימן לחמי ומימי צמרי ופשתי שמני ושקויי (הושע ב ז), גם כן הפירוש כנ"ל, כן הוא בספר מבין חידות. והמשכיל על דבר יבאר כוונת המסורה, מה שאין כן אשר הוא בדרגא אחרת אמר א"ת, להורות דזאת הכלי הוא בדרגא אחרת, והבן:

כל מרי"ם. (שמות לה כד). נמסר במסורה כספ"א אשטיא"ו חכימיי"א (נמחק, ונ"ל שצ"ל וראש"י). היינו ג' פעמים כתיב מרי"ם, וחד ומרי"ם. ודין סימנא, א' דין וסימנא לכסף כל מרים תרומת כס"ף. ב', במשלי י"ד כ"ט וקצר רוח מרי"ם אולת, ותיבת אול"ת הוא שטות בתרגום. ג', במשלי ג' ל"ה כבוד חכמים ינחלו וכסילים מרי"ם קלון. ד', תהילים ג' ד' כבודי ומרים ראשי, כן הוא בספר מבין חידות, ונמסר לסימן כי הכסף ברדוף אחריו, גורם אולת לחכמים וראשים:

ויצאו כל עדת בני ישראל וגו' (שמות לה כ). בשבחם סיפר הכתוב שלא נשאר בהם לפני משה עד אחד, רק הלכו במרוצה לביתם לקיים מאמרו ית':

ויבאו האנשים על הנשים כל נדיב לב כו' (שמות לה כב). הנה אמר ע"ל הנשים, להיות שאין זה לכאורה מיפוי הלשון, (הגם שבעלי הפשט אמרו דפירושו כמו ע"ם, עם כל זה טעמא בעי למה לא אמר ע"ם). אך בא להורות גודל חשקם והתלהבותם לקיים מצות בוראם, עד שבאו האנשים על הנשים דהיינו בערבוביא, עד שנגעו זה בזה מבלי צניעות, ולא איכפת להו והוו דמיין בעינייהו ככשורא (עיין כתובות י"ז ע"א). וז"ש ויבואו האנשים על הנשים כל נדיב לב כו', ור"ל שלא תדמה בדעתך שח"ו עלה איזה תבערת יקודים בלב אחד מהם כאשר באו כל כך בערבוביא ח"ו, רק לבם חלל בקרבם ולא עלתה בלבם שום מחשבת פיגול רק לנדב נדבתם לי"י, וכל כך היו משוקעים במחשבה זו בדביקות נפלא, עד שאפילו היו בערבוביא ובסמיכות גדול זכרים ונקבות, לא לבם הלך אחר מחשבות התיעוב, רק אהבת הבורא ביטל מהם אהבת עולם הזה. וידעתי גם ידעתי דברי קדישין עליונין בזוהר הק' (ח"ב קצ"ו ע"ב), עם כל זה רשות לכל אחד מישראל להתבונן באותיות התורה כפי שורש נשמתו:

פסיקתא (דר"כ פ"ב) כי תשא כו' (שמות ל יב). זה שאמר הכתוב (תהלים עה ח) כי אלקים שופט זה ישפיל וזה ירים, ר' יונה פתר קרייה בישראל, בלשון ז"ה הושפלו, כי ז"ה משה האיש (שמות לב א), ובלשון ז"ה הוגבהו ז"ה יתנו כל העובר (שמות ל יג), עכ"ל. הדברים צריכין ביאור. א', מאי הוקשה לו. ב', מהו הנרצה בלשון ז"ה ומאי חשיבותיה. והנראה דהוקשה לו אומרו כי תש"א, ולא אמר ש"א. ב' למה המנין נקרא בשם נשיאת ראש, למה לא אמר סתם פקוד את בני ישראל. על כן זה שאמר הכתוב כי אלקים שופט זה ישפיל וזה ירים, לא אמר משפיל ומרים, על כן ר' יונה פתר בישראל וכו'. דהנה אמר בזהר (ח"ב נ"ה ע"ב) הקב"ה נקרא זה י"י קוינו לו (ישעיה כה ט), ז"ה אלי (שמות טו ב). וכתבו המפרשים על פי פשוטו דהנה כל הברואים אינם עומדים על מעמדם ובכל יום משתנים, אם כן אינו זה שהיה אתמול, מה שאין כן הש"י ז"ה הוא לעולם, כי אני י"י לא שניתי (מלאכי ג ו):

כל אי"ש ואש"ה אש"ר נד"ב לב"ם את"ם כו' הביא"ו בני ישראל (שמות לה כט). קשה התחיל באיש ואשה, וסיים בבנ"י ישרא"ל ולא בנות ישראל. וגם למה אמר כאן בנ"י ישרא"ל ולא הע"ם, או יאמר האנשים. וביותר הוה ליה לסיים סתם הביאו נדבה, ויצדק שפיר אאיש ואשה דרישא. והנראה דמשמיענו צדקת בני ישראל, דהנה אשה אינה יכולה להתנדב מבלי רשות מבעלה, וביותר כאשר הבעל בעצמו מתנדב לדבר הזה, בודאי הוא מקפיד על נדבות האשה, כי כבר הוא התנדב את אשר ירצה כפי אשר ערך עצמו. אבל בכאן הגם דהאנשים התנדבו כולם מרצונם, והנשים התנדבו בפני עצמן, היו בעליהם מרוצים בדבר, והם בעצמם הביאו נדבת הנשים בפני עצמן. וזה שהתחיל באיש ואשה, וסיים הביאו בנ"י ישרא"ל ולא בנות ישראל, שגם נדבת הנשים הביאו בני ישראל שלא הקפידו על הדבר. ואומרו בנ"י ישרא"ל ולא אמר האנשי"ם או העם, להורות בא את האמור, דהנה במשפטי האומות גם האשה לה רשות על נכסיה, ובפרט על נכסים שהכניסה מבית אביה. אבל דין דבני ישראל אינו כן, שאין לה שום רשות מבלעדי בעלה. וז"ש הביאו בני ישראל, הגם שהם בנ"י ישרא"ל שומרי דת התורה שאין לאשה רשות מבלעדי בעלה, עם כל זה מרצונם נתרצו בדבר והם בעצמם הביאו, נ"ל לפי הפשט: