בו יבאר ענין אהבת חסד
כמה יש לו לאדם להתדבק במדת החסד, וכדכתיב בקרא (מיכה ו' ח'): "הגיד לך אדם מה טוב ומה ד' דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד וגו'". ולכאורה היה לו להכתוב לאמר, כי אם עשות משפט וחסד, או אהב משפט וחסד. וגם מאי לשון "הגיד לך אדם וגו'", דמשמע דבא הכתוב לגלות דבר, שלא ידע האדם מעצמו; והלא כל העולם יודעין דעשות משפט הוא ענין גדול מפרשת "ואלה המשפטים"; וגם דחסד הוא ענין גדול מכמה פסוקים המורים על ענין זה, כמו שנתבאר לעיל בפתיחת הספר. אלא הענין הוא על פי מה שאמרו חז"ל (סנהדרין ז'.): האי מאן דשקלוה לגלימה בבי דינא לזמר זמורי (זה מי שלקחו את בגדו בבית הדין - כלומר, שנתחיב ולקחו את בגדו - שישיר שירה). ונבאר הענין בטעמו בדרך דמיון:
בעיר אחת היה כת של מורדים, וחברו אליהן כמה אנשים. וכדי לחזק חברתן, הסכימו ביניהן, שכל אנשי החבורה שלהן ילבשו מין בגד אחד צבוע בשנוי משאר אנשים, כדי שיכירו זה את זה מרחוק. ויהי היום וילכו לבתי המשתה, וישכרו הרבה, ונמצאו מחברתן איזה אנשים, שלא רצו לשלם, ולא הניחם בעל הבית לצאת החוצה, עד שהכרחו להניח בגדיהם תחת ידו למשכון, ויצאו מביתו בזעם. ובמשך זמן מועט נודע סודן להמלך, והסימן שעשו ביניהן. ותפשו כל מי שהיה בו הסימן הזה, ובדקו אחר מעשיהן, ונתברר מרידתן. ועל ידי זה ירדו הם וכל נכסיהם לטמיון, לבד אלו שלא היה עליהן המלבושים, לא הכירו בהן ונצולו. ויאמרו איש אל רעהו: אנו חשבנו שבעל הבית עשה עמנו רעה, במה שהנחנו הבגדים תחת ידו; טובה גדולה עשה לנו, שנשארנו בחיים על ידו. נלכה אליו ונתן לו גדל תשואת חן על זה הפעם, ועל להבא נקבל על עצמנו, שלא לעשות עוד כמעשה חברינו הרעים, כדי שלא להתפש כמותם.
כן ממש בעניננו, צריך שידע האדם בנפשו, כי סבת הגזל, ובפרט כשהוא לובש מלבוש שאינו נקי מגזל וחמס, הוא סבה לאבד את יתר הממון של התר שיש לו. וכמו שידוע מדברי חז"ל [עין בכתבות (ס"ו: -ס"ז.) לענין חסור צדקה, וכל שכן בזה. ובסכה (דף כ"ט:): בשביל ארבעה דברים וכו', עין שם. וכמו שכתוב (ירמיה ב' ל"ד): "גם בכנפיך נמצאו דם נפשות אביונים נקיים"]. ועל כן יפה אמרו חז"ל (סנהדרין ז'.), כי כשבית דין ראו שהמלבוש שהוא לובש הוא גזל בידו, ופסקו שיתן לחברו, צריך לזמר ולשמח בזה, כדי שלא יתפש על ידו למעלה וליצא נקי מנכסיו על ידי זה.
ובזה נבין עתה את הפסוק של "הגיד לך אדם" הנ"ל, דהינו, כי כשהאדם עמל בכל כחו לקבץ ממון, ואינו מקפיד על נפשו, שיהיה נקי הממון מגזל וחמס ואונאה וכיוצא בזה, אף על פי כן הוא מדמה בנפשו שלעת עתה הוא עושה לעצמו טובה רבה בהשתדלותו, והחשבון על מעשיו יהיה רק לבסוף בעולם העליון. ועל כן בא הנביא וגלה לנו ואמר: "הגיד לך אדם מה טוב". רוצה לומר, שלא כן כמו שאנשים חושבין, שטוב הוא לאדם לאסף הון, רק שטוב הוא לאדם בממונו לעשות משפט. דהינו, שיתבונן בכל רוח ורוח שהוא מרויח, אם הוא נעשה על פי משפט התורה, כדי שיהיה הממון מתקים בידו. וזהו שאמר: "כי אם עשות משפט". ואחר כך הוסיף עוד הנביא ואמר: "ואהבת חסד". רוצה לומר, שלא יחשב האדם, שבזה לבדו, שיראה שיהיה ממונו נקי מגזל, יתקים ממונו בידו וייטב לו על ידי זה, אלא צריך לראות גם כן לעשות צדקה וחסד בממונו לפי עשרו, דבלאו הכי (שבלא כך) יהיה חס ושלום לבסוף ממונו כלה והולך, כמו שאמרו (בכתבות ס"ו.) לענין נקדימון בן גוריון, עין שם. ומה שאמר "ואהבת חסד", ולא אמר "כי אם עשות משפט וחסד", הורה לנו הנביא בזה ענין גדול ומחדש, שכמעט אנו, בעונותינו הרבים, כלן נכשלין בו. והוא כי אף שכלנו עושין חסד, אבל ענין החסד שלנו הוא רק מצד הכרח, דהינו, כשהאיש העלוב הצריך להחסד הוא בא אצלנו פעם אחת ושתים, וקשה להשתמט ממנו, אז אנו עושין עמו חסד, וגם אין עושין זה ברצון ובלב טוב כלל. ולזה בא הנביא ואמר (מיכה ו' ח'): "ומה ד' דורש ממך כי אם וגו' ואהבת חסד". רוצה לומר, שלא תחשב בנפשך, שבזה שאתה עושה לפעמים חסד, אתה יוצא בזה בשלמות, כי אם שהאדם צריך להיות לו אהבה למדה זו של חסד, וידוע דיש נפקא מנה גדולה בין דבר שהאדם עושה מצד ההכרח, לדבר שהוא עושה מצד האהבה. והאות לזה ההנהגה שכל אדם מתנהג עם בנו במזונותיו ובמלבושיו ובנשואין שלו, ובכל דבר מצד האהבה שהוא אוהבו, הוא מתנהג עמו הרבה יותר מכפי חיובו בכל זה, ומתבונן תמיד איך להיטיב עם בנו, אף שאיננו מבקש מאתו דבר, והוא שמח וטוב לב כשמיטיב עמו. כן ממש בענין זה של חסד, כשאדם יהיה לו אהבה למדה זו, יהיה מחפש בכל כחו, איך לעשות חסד עם חברו, וגם יעשה הכל בעין יפה. ומדת החסד היא כוללת כמה וכמה ענינים, כאשר נבאר אם ירצה ה' הכל לקמן - את הכל יעשה בגדר האהבה ולא בגדר ההכרח.
בוא וראה גדל הענין, כי סדרו לנו בתפלה הודאה למקום על זה. שאנו אומרים בסיום התפלה: "כי באור פניך נתת לנו ה' אלהינו תורת חיים ואהבת חסד". הינו, מעת שנתגלה לפנינו אור פניו יתברך במעמד הר סיני, ככתוב בתורה (דברים ד' ל"ה): "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים". ואמרו חז"ל (ראה רש"י שם), שפתח להם השם יתברך כל הרקיעים וגם כל מדורי מטה, והראה אותם שהוא אחד על הכל. בעת הזה נתגלה להם כמה ענינים עקריים, הינו שהתורה הקדושה היא מקור החיים של השמים והארץ, שבזכותה נתקים הכל, ובלתה היה מתבטל כל המציאות. וכמו שאמרו חז"ל (שבת פ"ח.): תנאי התנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית: אם מקבלין ישראל את תורתי - מוטב, ואם לאו - אחזיר אתכם לתהו ובהו. וגם עתה, אלו כל העולם היו מבטלין רגע אחד מן התורה, מיד היה חוזר כל הבריאה לאפס ותהו, כי היא עדין למעלה בשרשה מקור החיות של המציאות כלה, וכמו שכתבו בספרים הקדושים משם הזהר הקדוש (בראשית דף מ"ז ע"א).
ועוד נתברר להם אז באותו מעמד הקדוש, איך שהאדם צריך לרדף אחר מדת החסד, ולאהב את המדה הזו בכל נפשו. כי התבוננו אז ברוח קדשם על מה עומדת הבריאה, והשיגו איך שכל המציאות כלה - קיומה ופרנסתה - היא תלויה רק בחסדו יתברך, שהוא מלא כל הארץ, כמו דכתיב (תהלים קל"ו כ"ה): "נתן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו". וכתיב (שם ל"ג ה'): "חסד ה' מלאה הארץ". ואלו היה הקדוש ברוך הוא מתנהג עם הברואים בדין הגמור, חס ושלום, לא היה העולם מתקים כלל. כמו שאמרו חז"ל במדרש שוחר טוב על הפסוק (תהלים פ"ט א'-ב'): "משכיל לאיתן האזרחי; חסדי ה' עולם אשירה". אמרו לאיתן: על מה העולם עומד? אמר להם: על החסד, שנאמר (ישעיה ט"ז ה'): "והוכן בחסד כסא". משל למה הדבר דומה? לכסא שהיה לו ארבע רגלים, *ונוכל להמתיק כונת המדרש (שוחר טוב הנ"ל) שאמר, שרגל אחד מארבעה רגלים מתמוטט, כי אף שידוע, שמלבד עולם הזה יש עוד שלשה חלקי עולמות, והם: עולם היצירה [שם הוא מקום חיות הקדש, שראה יחזקאל הנביא] ועולם הבריאה ועולם האצילות, ששם הוא משכן כבודו יתברך. והם יכולים להתקים, אף אם יתנהג בדין. אבל עולם שלנו, שאנחנו מלבשים בחמר הגשמי, ומעתדים לחטא, אין יכול להתקים בדין; וממילא נוגע זה גם כן לכבוד מלכותו יתברך, כי אין מלך בלי עם. וממילא אין הכסא שלו בשלמות חס ושלום; אבל כשהוא מתנהג בחסדו יתברך, מתקים כל הבריאה. והיה האחד מתמוטט, נטל צרור וסמכו. כך היה הכסא של הקדוש ברוך הוא כביכול מתמוטט, עד שסמכו הקדוש ברוך הוא. ובמה סמכו? בחסד. הוי אומר (תהלים פ"ט ג'): "אמרתי עולם חסד יבנה". על כן יתדבק אדם תמיד במדה זו, ובזכותה יהיה לו קיום בזה ובבא. וכמו שנבאר לקמן מכתובים ומאמרי חז"ל.