Beit HaLevi on Torah, Addenda

[א] בש"ע או"ח סי' ל"ב סעי' ט"ז אם נפסק אחד מהאותיות כו' אם תינוק דלא חכים ולא טפש יכול לקרותו כשר כו' דוקא כשנכתב בכשרות ואח"כ נפסל אבל אם מתחלה כשנכתב היה שם נקב ונפסק בו או אם רגל הך' מגיע לסוף הקלף בלא היקף קלף מתחלתו פסול, עכ"ד. הנה מבואר להדיא דגם בדין השני אינו פסול רק אם בהתחלת כתיבתו היה כן אבל אם בתחלתו היה מוקף גויל רק שאחר הכתיבה חתך הקלף מלמטה והגיע החתך ונגע ברגל הך' כשר. ויסוד דברים אלו דבמנחות (דף כ"ט) איתא ניקב תוכו של ה כשר יריכו אם נשתייר בו כשיעור אות קטנה כשר. וכתב הב"י דאמאי כשר והלא אינו מוקף גויל וי"ל דלא מיפסל משום אינו מוקף גויל רק בנדבק באות אחרת ולא בניקב וכן משמע לשון רש"י שכתב וז"ל אינו מוקף גויל שמודבקת בחברתה. ועוד י"ל כיון דבעת הכתיבה היה מוקף גויל רק אח"כ ניקב כשר. וכתב עוד הב"י דכן משמע להרמב"ם כסברא השניה, וכן הביא דברי המאירי שכתב להדיא כן. ועפ"ז באו דברי הב"י בשו"ע דכאן בסעיף ט"ז דלא איירי בדיבוק אות לאות רק בניקב או ברגל ך' מגיע לסוף הקלף דדומה לניקב, כתב תנאי דוקא דהיה כן בעת הכתיבה דבנעשה אח"כ הרי כשר ממ"נ דהא אם נאמר דגם בנקב מקרי אינו מוקף הא מוכרח דאח"כ לא בעי מוקף. ובסמוך בסעיף י"ח כתב בשו"ע אם נדבק אות לאות בין קודם שתגמר ובין לאחר שתגמר פסולה, דבדיבוק יש לחוש לתירוץ הראשון דלא מחלק בין היה בעת הכתיבה לאח"כ ופוסל בכל גווני:

[ב] והנה בודאי דקשה על זה דהרי ז"ל הטור ואם לאחר שנכתב ניקב בתוך האות כשר. יש אומרים אפילו ניקב כל תוכו. ובירושלמי משמע שצריך גם מבפנים להיות מוקף גויל הלכך אם ניקב כל תוכו פסול. הרי כתב להדיא דבמקום דצריך מוקף גם בניקב אח"כ פסול. וגם המכשירים בניקב כל תוכו ס"ל להטור דטעמם משום דבפנים לא צריך להיות מוקף כלל אבל מבחוץ דודאי צריך לכ"ע גם בניקב אח"כ פסול. וזהו להדיא דלא כשני התירוצים של הב"י הנ"ל. וא"כ קשה על השו"ע מדוע לא חשש לדעתו להחמיר גם בניקב אח"כ. והיותר קשה דהרי בשו"ע בעצמו בסעיף ט"ו כתב כל דברי הטור דלהירושלמי דמצריך מוקף גם מבפנים פסול בניקב כל חללו של ה. ונמצאו דבריו סותרים זה את זה. וכבר עמד הט"ז בס"ק י"ד על סתירת דברי השו"ע והניחם בצ"ע:

[ג] והנראה לישב דעת השו"ע. דהנה הא ודאי דלהטור קשה קושית הב"י דבניקב יריכו אמאי כשר והרי מבחוץ לכ"ע צריך להיות מוקף גויל. והברור דס"ל להטור דלא מקרי אינו מוקף ע"י נקב רק אם הנקב מגיע עד אות השני אבל אם אינו מגיע אע"ג דהנקב סמוך לאות זה ונוגע בו כל שיש אחורי הנקב גויל לא מקרי אינו מוקף ומש"ה כשר בניקב יריכו דאיירי דהנקב אינו מגיע לאות אחר. והכרח ברור דכן הוא דעת הטור מדכתב דלהירושלמי דמצריך מבפנים מוקף גויל אם ניקב כל תוכו פסול, הרי דלא פסול רק בכה"ג אבל אם לא ניקב כל תוכו רק מקצתו אפילו אם הנקב סמוך לרגל הימיני של ה ודבוק בו כשר גם להירושלמי ורק בניקב כל תוכו דנמצא מגיע הנקב מרגל זו לרגל השני אז הוא דפסול להירושלמי. ומוכרח כמש"כ דלא מקרי אינו מוקף כל שיש גויל אחורי הנקב. וזה ברור בדעתו. ונמצא דבשני הדעות יש בהם קולא וחומרא. דלהמאירי בנעשה אח"כ כשר נקב בכל גווני. ואם היה בעת הכתיבה פסול בכל האופנים וכל שיש נקב נוגע בצד האות פסול. ולהטור אם הנקב מגיע לכתיבה אחרת פסול גם בנעשה אח"כ וכל שאין הנקב מגיע לכתיבה אחרת לא מקרי אינו מוקף ולפ"ז צריך להיות כשר גם בעת הכתיבה. אמנם ודאי דגם הטור לא מכשיר למעשה אם היה בעת הכתיבה גם בנקב כל דהו. דהרי ז"ל הטור ואם לאחר שנכתב ניקב תוך האות כשר י"א אפילו ניקב כל תוכו ובירושלמי משמע דצריך גם מבפנים מוקף הלכך ניקב כל תוכו פסול. הרי דבהתחלת דבריו הטיל תנאי שניקב אחר הכתיבה ומוכח דבעת הכתיבה גם בניקב תוכו לא מכשיר ואפילו רק מקצת תוכו. והטעם דהטור נקט חומר מתנייתא דהרי אם נאמר כדעת הרמב"ם והמאירי דבניקב אח"כ לא מיפסל שוב אין אנו צריכין לחדש דבעי דוקא נקב מגיע מאות לאות. ואם נאמר דבעי נקב מגיע מאות לאות שוב אין לנו לחדש דאח"כ לא בעי מוקף. דהרי בירושלמי מבואר להדיא דבכל גווני פסול דגם בניקב אח"כ וגם באינו מגיע לאות אחר מבואר בירושלמי דפסול וכמו שנכתוב בסמוך. ורק דלהלכה כתבו הפוסקים דמש"ס דידן מוכח דלא ס"ל כהירושלמי. וכיון דנוכל לתרץ דברי הש"ס דידן דמכשיר ניקב יריכו בשני אופנים הנ"ל או דאח"כ לא בעי מוקף ושוב ממילא בהאי דינא דלא בעי מגיע לאות אחר יש לנו לפסוק כהירושלמי. ואם נתרץ הש"ס דידן משום דבעי מגיע לאות אחר שוב אין לנו ראיה דש"ס דידן חולק על דין השני וגם בנעשה אח"כ פסול ומש"ה בניקב בעת הכתיבה פוסל הטור בכל גווני גם באינו מגיע לאות אחר, דלמא טעמא דש"ס דידן דמכשיר משום שניקב אח"כ וכדעת המאירי. וגם בניקב אח"כ פוסל הטור אם מגיע לאות אחר או מרגל לרגל דלמא טעם ש"ס דידן משום דאינו מגיע לאות אחר, ומש"ה לא הכשיר הטור רק בניקב אחר הכתיבה ובאינו מגיע לאות אחר דבכה"ג כשר לכל הדעות, [או בניקב תוכו ולהפוסקים דלא בעי מבפנים מוקף]:

[ד] ודע דז"ל הירושלמי במסכת מגילה הובא במרדכי אמר נדבק ניקב באמצע הב' אם היה גויל מקיפו מכל צדדיו כשר ואם לאו פסול. ובירושלמי הא מבואר הפך כל הני הסברות דלא כתירוץ הראשון של הב"י שכתב דלא קאי רק על דיבוק מאות לאות. וגם הא מבואר דגם מבפנים בעי מוקף. וגם מבואר דגם בנעשה אחר הכתיבה פסול. דהרי מדאמר ניקב באמצע הב' הא איירי דהב' היה כתוב מקודם ואח"כ נעשה בו נקב. וגם מדאמר אם היה גויל מקיפו מכל סביביו כשר, ומוכח דאם הנקב סמוך לצד אחד של האות אע"ג דאינו מגיע לצד השני של האות ג"כ פסול ואינו מכשיר רק בניקב באמצע החלל ובכל סביביו יש גויל. וש"ס דילן הא בודאי חולק על הירושלמי באחד מן הדינים הנ"ל דהא מכשיר בניקב יריכו. ומחלוקת הפוסקים באיזה סברא הוא דחולק, דלהרמב"ם ומאירי דש"ס דידן ס"ל דבנעשה אח"כ לא פסול וממילא באינך הסברות יש לפסוק כהירושלמי, ולהטור דחולק דס"ל דבעי נקב מגיע מאות לאות ובכה"ג פסול גם אח"כ. והיש מכשירין שהביא הטור ס"ל דש"ס דידן חולק בשתי הסברות. חדא הא דאמרן מדמכשיר בניקב יריכו, וגם ס"ל דמבפנים לא בעי מוקף כלל מדנקט ניקב תוכו של ה' כשר ומנקט סתמא משמע גם בניקב כל החלל ומגיע הנקב לשני הכתיבות מרגל לרגל ומוכח דמבפנים לא בעי מוקף כלל:

[ה] והנה בעיקר הסברא שכתבנו בדעת הטור דנקב אינו פוסל רק במגיע לאות אחר או לרגל השני שבאותו אות, יש להבין הסברא בזה. ויש לנו לומר בו שני טעמים, א) דכל שאין הנקב מגיע לאות השני אע"ג שהנקב באות זה ממש מ"מ ע"י הגויל שאחורי הנקב מקרי אות זה מוקף גויל ורק אם מגיע עד אות השני או בתוך האות שמגיע מרגל ימין לרגל שמאל, הא אין שום גויל מקיפו פסול. וסברא זו כתבה הט"ז ס"ק ח' בסופו, [יעוי"ש דמש"כ בסיום דבריו ודומה אם נפסק חלק מצד אחד בחוץ והנשאר קיים דלא נאמר בזה פסול צע"ג ולא ידעתי כוונתו בדברים אלו יעו"ש]. גם י"ל עוד סברא אחרת דנאמר דעיקר הדין דבעי מוקף לא שהאות מצד עצמי צריך מוקף גויל רק הפסול דבעינן שיהיה גויל מפסיק בין אות לאות או בין כתיבה לכתיבה למאן דמצריך גם מבפנים דהאותיות צריכין להיות מופסקות זה מזה בהיקף גויל, אבל אם האותיות מדובקות זה לזה או אפילו שאינם מדובקות ממש רק שנקב מפסיק ביניהן ג"כ כמדובקות חשיבי, דההפסק שביניהן צריך להיות ע"י גויל. אבל כשאין מגיע לאות השני הגם דזה האות בעצמו אינו מוקף מ"מ הרי גויל מפסיק שפיר בינו להשני. שוב מצאתי בשימושא רבה שכתב והא דאר"י א"ר כל אות שאין גויל מקיף לה פסולה ההוא לפרושי הא דתניא וחכ"א צריך שיהיה בין אות לאות כמלא חוט השערה, הרי להדיא כמש"כ דעיקר הדבר נאמר על הא דצריך שיהיה הפסק גויל בין אות לאות. והנראה דלהך סברא השניה נתכוין הב"י בתירוצו הראשון רק שקיצר קצת בביאור הסברא שכתב וז"ל דלא מיפסל משום אינו מוקף גויל כך בנדבק באות ולא בניקב. דאם נפרש כוונתו כפשטו הוא דחוק מאד, דבגמרא אמר סתמא כל אות שאין גויל מקיפו, והיאך ניקום ונפרש אותה דקאי רק בדיבוק אות לאות על ידי דיו, דלכאורה הוא פסול אחר מה שאינו במשמעו של לשון הגמרא. עוד יותר קשה לומר דהב"י יכתוב קושיא ויתרץ שני תירוצים ולדעת הטור שהב"י עומד בו אין שני התירוצים עולים, דהרי כתב דניקב כל החלל פסול והב"י לא יזכיר על לשונו דלהטור נשאר הקושיא. והברור בדעת הב"י דבתירוץ הראשון שלו מיושב גם דברי הטור, והא דכתב הב"י דלא מקרי אינו מוקף רק בנדבק באות, אין כוונתו רק דיבוק לחודא רק כוונתו דכל שיש הפסק גויל מפסיק ביניהן שלא יהיו מדובקות אע"ג דמצד אות אחת יש נקב מ"מ כשר, וכפי הני שתי סברות שכתבנו, או דעי"ז מקרי מוקף או דלא בעי רק שיהיו מופסקים זמ"ז. שוב ראיתי בסידור דרך החיים שכתב ג"כ דתירוץ הראשון של הב"י לאו דוקא נקט דיבוק האותיות רק ה"ה נקב מגיע מאות לאות וכתב ג"כ כפי הסברא ראשונה שכתבנו דביש גויל אחורי הנקב מקרי מוקף:

[ו] והנה לדינא נ"מ טובא בין הני שני טעמים שכתבנו בדעת הטור, דאם נאמר כסברא הראשונה דעיקר האות בעצמו בעי מוקף גויל רק שהגויל שאחורי האות נקרא מקיפו ומש"ה כשר בנקב כל שאינו מגיע לכתיבה אחרת, א"כ ברגל ך' המגיע לסוף הקלף פסול דהרי אין שום גויל מקיפו בסופו ולהטור הא פסול גם בנעשה אחר הכתיבה אבל אם נאמר כטעם השני דעיקר הקפידא הוא שיהיה גויל מפסיק בין האותיות אבל האות מצד עצמו לא בעי מוקף כלל, א"כ הא לא שייך זה רק כשיש כתיבה אחרת אחריו או תחתיו אבל בשורה התחתונה דאין שום כתיבה אחרת תחת האותיות גם אם רגלי האותיות מגיעים עד סוף הגויל כשר וא"כ נאמר דגם הב"י הבין כן ומיושבין היטב דברי השו"ע. ובסעיף ט"ו כתב דאם הנקב ממלא כל החלל פסול להירושלמי דמצריך גם מבפנים מוקף וזהו כהטור וכהתירוץ הא' של הב"י דבאופן דפסול פוסל גם אחר הכתיבה. וכן בסעיף י"ח בנדבקו האותיות זה לזה פוסל בשו"ע גם אם נתחברו ונדבקו אחר גמרו, אבל בסעיף ט"ז דאיירי בנקב שאינו מגיע לאות אחר או ברגל ך' בסוף הקלף שפיר כתב דאינו פסול רק אם היה כן בעת הכתיבה דבנעשה אחר הכתיבה הרי כשר ממ"נ לשני התירוצים או דאחר הכתיבה לא בעי מוקף ואם נאמר דבעי הרי מוכרח דאינו רק אם הנקב מאות לאות ואז אינו פוסל כלל בשורה התחתונה וכמו שנתבאר:

[ז] אמנם עדיין יש לעיין בזה דהרי במשנה תני ואפילו כתב אחד מעכבן, ופריך בגמרא פשיטא ומשני ל"צ אלא לכדר"י אמר רב דאמר כל אות שאין גויל מקיף לה מד' רוחותיה פסולה. וא"כ קשה לתירוץ ראשון של הב"י דקאי רק על נדבק לאות אחר דבין אם נפרשו כהבנתו הפשוטה דרק דנדבקו שתי אותיות זל"ז ממש אבל בנקב בכל גווני כשר ובין אם נפרש כמש"כ דגם בנקב מגיע מאות לאות פסול מ"מ הרי עכ"פ נפסלו כאן שני אותיות והלא במשנה תנא ואפילו כתב אחד מעכבן דהיינו שלא נפסל רק אות אחת ולתירוץ זה היאך משכחת לה שלא תפסל רק אות אחת לחודא. ובשלמא להפוסקים כהירושלמי דמבפנים צריך מוקף משכחת לה שפיר דניקב כל החלל מרגל לרגל באות אחת אבל להיש מכשירין שהביא הטור דמכשרי גם בניקב כל החלל והבין הטור בדעתם משום דמבפנים לא בעי מוקף ולא אמרינן האי פסול דאינו מוקף רק מבחוץ ואם נאמר דבעי שיהיה הנקב עד אות השני א"כ הא נפסלו שתי אותיות. והא לא קשיא לי על פירש"י שכתב בהא דמשני הגמרא לא נצרכה אלא לכדר"י אמר רב כל אות שאין גויל כו' וכתב רש"י וז"ל אין גויל מקיפה שמודבקת לאות אחר והיינו דקתני אות אחת מעכבו כלומר הלכות משפט אות א' מעכבו. הרי דמפרש להמשנה דאיירי בנדבקו שתי אותיות זה לזה ותקשה דבמשנה תני כתב אחד ובנדבקו הא נפסלו ב', זה ניחא דנאמר דרש"י ס"ל כדעת המאירי דאחר גמר הכתיבה לא בעי שיהיה מוקף וא"כ אות הראשון שנכתב בהכשר לא נפסל כלל ורק אות השני שנדבק בעת כתיבתו הוא דנפסל, אבל בדעת הטור דגם אח"כ נפסל משום אינו מוקף קשה. ולכאורה מוכרח לומר לדידהו כטעם הראשון שכתבנו דגם הם מודים דהאות מצד עצמו בעי מוקף ורק דכל שהנקב אינו מגיע עד כתיבה השניה הגויל שאחורי הנקב מקרי מקיף אבל היכא דלא שייך הך סברא וכגון בשורה התחתונה ורגלי האותיות מגיעות לסוף הקלף פסול לדידהו, ושפיר ניחא לשון המשנה דמשכחת לה שפיר שיפסול רק אות א' אבל לטעם השני שכתבנו קשה:

[ח] והנראה דהנה בירושלמי איתא עירב האותיות אית תני פסול ואית תנא כשר מאן דתני פסול מלמעלן ומאן דתני כשר מלמטן. והנה בביאור דבריו נחלקו הראשונים דיש מפרשים דבנדבקו מלמעלן פסול דכיון שנעשו אינו מוקף גויל קודם שגמר האותיות פסול אבל בנדבקו מלמטן כשר דאחר שנגמר כתיבתו בהכשר לא בעינן שוב שיהיה מוקף גויל וכדעת המאירי הנ"ל. אמנם לפי זה יקשה קצת דהא לעיל באות ד' הבאנו דברי הירושלמי. דמגילה דס"ל דגם בנעשה אח"כ אינו מוקף פסול להירושלמי ונצטרך לדחוק דהני שתי מימרות דירושלמי פליגי אהדדי. ועיין בב"י שהביא בשם הרשב"א דבנדבק מלמעלן פסול ולא מהני שיגרור אח"כ הדיבוק דכיון דנפסל קודם גמר האותיות גם כשגוררן אח"כ פסול דהרי הוא חק תוכות, אבל מלמטן כשר, כיון דנגמר כתיבתו בהכשר ונדבק אח"כ מהני גרירה ולא מקרי חק תוכות. וסיים הרשב"א דמשום דמהני גרירה תני כשר דגם גרירה א"צ, דכל הראוי לבילה אין בילה מעכב בו. וכן הוא דעת הסמ"ק הביאו הטור דנדבק קודם גמר כתיבתו לא מהני גם אם יגרור ובנדבק אח"כ מהני. אבל הרא"ש פוסק דבכל גווני מהני גרירה דבכה"ג לא מקרי חק תוכות. ומדברי הרשב"א הללו למדנו דהפסול של אינו מוקף ה"א גם לאחר הכתיבה ודלא כהמאירי. דהרי כל פסול דנדבקו האותיות הוא משום דאינו מוקף גויל וכמו שכתבו להדיא הרמב"ם והטור וכל הפוסקים ואפ"ה לא מכשרי מלמטה רק משום דאית ליה תקנה בגרירה, אבל היכא דליכא תקנה בגרירה וכגון דניטל הקלף מלמטן פסול אע"ג דנעשה אחר גמרו של האות. ולענין פסול דחק תוכות ס"ל לחלק דאם היה הפסול בעת הכתיבה פסול לעולם אבל בנכתב בהכשר ואח"כ נדבקו מהני גרירה דבנפסל אח"כ לא מקרי חק תוכות מה דמסלק מהם הפסול ע"י גרירה. וא"כ הא שפיר משכחת לה דברי המשנה דלא יהיה פסול רק באות אחת וכגון שנדבק אות לאות בעת כתיבת השני וגררן דהראשון דנכתב בהכשר מהני ליה גרירה ובפרט אם נאמר כהרשב"א דכל הראוי לבילה אין בילה מעכב בו וכשר גם בלא גרירה, ורק השני דבעת כתיבתו היה בו פסול דאינו מוקף גויל ושוב לא מהני בו גרירה לסלק ממנו זה הפיסול דהרי הוא חק תוכות ואינה כתיבה והרי הוא כמו קודם הגרירה דיש בו פסול דאינו מוקף, ושפיר משכחת לה לדברי המשנה דאפילו רק אות א' פסול משום אינו מוקף ומעכב בו. ולעולם שפיר נוכל לומר כהטעם השני שכתבנו דמה דפסול בנקב מגיע לאות השני הוא רק משום דבעי הפסק גויל בין האותיות אבל האות מצד עצמו אילולא אות השני היה כשר וברגל ך' מגיע לסוף כשר:

[ט] ובזה יש לעמוד על סוד עומק דברי רש"י ז"ל שכתב בתירוץ הגמרא דמשני דהמשנה קאי על אות שאינו מוקף גויל וכתב רש"י שמודבקת לחברתה, מה דלכאורה אין לשון הגמרא סובלת זה, והגם דדיבוק האותיות ג"כ פסולים בשביל זה, אבל מי הכניסו לרש"י לזה לפרש המשנה דאיירי רק בדיבוק לחברתה, ולומר דרש"י ס"ל דבאמת אין שום פסול אינו מוקף רק בנדבק אות לאות אבל ע"י נקב כשר בכל גווני, ודאי דוחק גדול לומר כן דמנ"ל הא. אבל לפי הנ"ל ניחא דגם רש"י מודה דגם ע"י נקב מקרי אינו מוקף ורק דאיהו לא ס"ל לחלק בין נעשה בעת הכתיבה לנעשה אח"כ, ומדמכשיר בגמרא ניקב יריכו ס"ל כתירוץ הא' של הב"י וכפי שהסברנו בטעם הב' דעיקר הפסול מה דאין גויל מפסיק ביניהם, אבל אם אין הנקב מגיע לאות הב' ס"ל דכשר ואפילו היה בעת הכתיבה. ועיין בב"י שכתב ג"כ הוכחה דרש"י ס"ל דבנקב כשר גם בעת הכתיבה, דעל הא דאיתא בגמרא דאיפסקא ליה וא"ו דויהרג וא"ל אייתי ינוקא דלא חכים ולא טיפש כו' וכתב רש"י וז"ל הוא"ו אירע במקום נקב, ולשון זה משמע דהנקב היה מקודם ואח"כ כתב הוא"ו ופגע בעת הכתיבה בנקב, וא"כ הא לא משכחת לה אופן דיפסול רק אות אחת רק בנפסלו ע"י דיבוק אות לאות וכמש"כ דלראשון מהני גרירה, ומש"ה הוכרח רש"י לכתוב כן בתירוץ הגמרא דהמשנה איירי דנדבקה אות לחברתה. וכל זה הוא לדעת הרשב"א, אבל לדעת הרא"ש הובא בטור שו"ע דקודם גרירה פסול בין נדבקו קודם גמרן ובין נדבקו לאחר גמרן וגרירה מהני בכל גווני, הא אין מקום לדברים האלה, ולדידיה מוכרח לומר או כהמאירי דאח"כ לא בעי מוקף, ואם נאמר כהטור דגם אח"כ בעי מוקף ונצטרך לומר דנקב לא פסל רק עד שיגיע לאות השני הרי יהיה מוכרח לומר כהטעם הראשון דהגויל שאחורי הנקב מקרי מקיף ומשכחת לה דיפסול אות אחת ברגל ך' המגיע לסוף הקלף. רק הא י"ל דס"ל להרא"ש דגם תוך האות בעי מוקף ומשכחת לה בניקב כל חלל של ה' מרגל לרגל או חללו של ב' מגג לגג. ועכ"פ הא מיושבים היטב דברי הראשונים וכמש"נ:

[ט] ועתה נחזי בדעת הרמב"ם דהנה ז"ל הרמב"ם בפ"א מהלכות תפילין הלכה י"ט וצריך להזהר בכתיבתן שלא תדבק אות לאות שכל אות שאין עור מקיף לה מארבע רוחותיה פסולה. פתח בדיבוק וסיים דבריו ונתן כלל דכל שאין מוקף לה גויל פסולה. הרי מוכח דס"ל דלאו דוקא דיבוק וה"ה בנקב פסול רק כדעת הטור שיהיה מגיע לאות השני אבל כל שיש גויל בין האותיות אפילו הנקב מגיע לצד אות א' כל שאחר הנקב יש גויל כשר, וכשאין גויל ביניהם הרי הוא בכלל דיבוק. ושוב כתב בהלכה ך' עור שהיה נקוב לא יכתוב ע"ג כו' ניקב העור אחר שנכתב אם ניקב תוך האות כגון תוך ה"א או תוך מ"ם כשר ניקב בירך האות עד שנפסקה אם נשתייר ממנה מלא אות קטנה כשר. ומדקתני רק ניקב אחר שנכתב מוכח דאם היה כן בעת הכתיבה ס"ל דפסול. רק זה ניחא דאיירי כשניקב כל החלל של תוך האות, דס"ל כדעת הראשונים הובא במרדכי שכתבו דמדנקט סתם בגמרא ניקב תוכו של ה"א כשר משמע דאיירי גם בכל החלל, וס"ל להרמב"ם משום דאחר כתיבתו לא בעי מוקף כלל אבל אם היה כה"ג קודם הכתיבה פסול דגם מבפנים בעי מוקף. רק זה קשה כיון דס"ל לחלק בין שעת הכתיבה לאח"כ דאח"כ לא בעי מוקף א"כ הרי אין לנו שום ראיה לומר דנקב לא פסיל רק כשהגיע לאות הב', דכל מה דמכשיר הגמרא ניחא כיון דאיירי בנעשה אח"כ. וכיון דזה מצינו להדיא בירושלמי דכל נקב הנוגע לאות אחת מקרי אינו מוקף, ודאי דיש לנו לפסוק כן, ולמה דקדק הרמב"ם וכתב בדין מוקף ותפס ליה דנדבקו האותיות, והרי גם בכל נקב גם שאינו מגיע לאות השני צ"ל פסול. וצ"ל דלשון הגמרא איפסקא ליה וא"ו דויהרג בנוקבא משמע ליה דהנקב היה מקודם מדלא אמר אינקב ליה וא"ו דויהרג. וזהו ג"כ טעם רש"י שכתב הוא"ו אירע בנקב דלשון הגמרא משמע ליה כן, ומזה יצא ליה דגם בעת הכתיבה כשר, ובע"כ הטעם כיון שאינו מגיע לאות אחרת. ומהא דסתם ניקב תוכו של ה"א משמע ליה גם בכל החלל ומש"ה ס"ל להרמב"ם שתי הסברות להקל דלא פסל בנקב רק במגיע לכתיבה השניה וגם בכה"ג אם נעשה אח"כ כשר:

[י] מסקנת הדברים בנקב המגיע לאות השני אפילו נעשה אח"כ דכשר להמאירי וכן נוטה דעת הרמב"ם, מ"מ הרי בטור מבואר להדיא דפסול וגם בהא דנדבק אות לאות דג"כ אין פיסולו רק משום הך סברא דאינו מוקף ורוב הפוסקים פוסלים בלא גרירה ואפילו נדבק אחר גמר הכתיבה ופסק כן בשו"ע סעיף י"ח וא"כ גם בנקב פסול. אם יש גויל אחורי הנקב בנעשה אח"כ כשר לכל השיטות, ואם היה בעת הכתיבה פסול לדעת המאירי, וברגל ך' המגיע לסוף הקלף להמאירי כשר בנעשה אחר כך, וכן פסק בשו"ע בסעיף ט"ז. ולהטור תלוי בשני הטעמים שכתבנו, דלטעם השני כשר ולטעם הראשון פסול גם בנעשה אחר כך:

[יא] והנה דברי השו"ע צ"ע דפוסק ברגל ך' דנעשה אחר כך כשר ובעת הכתיבה פסול, וזהו כהמאירי. וצ"ע דהא גם בעת כתיבתו קודם שהגיע הקולמס משהו לסוף הקלף כבר נגמר האות בהכשר ובמה שמושכו עוד עד סוף הקלף אין לו לפסלו להמאירי. ובדוחק י"ל דאיירי דרגל הך' מצומצם כדי שיעורו לא יותר משהו דלא נגמר עד סוף הקלף. דמלבד דהוא דחוק לומר כן, עוד זאת דגם בכה"ג יש לעיין בו דהרי בירושלמי מבואר עירבב האותיות אית תני פסול מלמעלן ואית תני כשר מלמטן כגון תפארתנו הרי דאם נדבק הנו"ן והוא"ו של תפארתנו מכשיר, והרי שם ג"כ לא נגמר מקודם רק פסולו בא בעת גמרו ואפילו הכי כשר ואינו פוסל רק מלמעלה דנפסל קודם גמרו. ואע"ג דכתבו כמה פוסקים דלא קיימא לן כהירושלמי, מ"מ הרי כל עיקר טעמם משום דבש"ס דידן קאמר סתמא כל אות שאין גויל מקיף לה פסול, ומשמע דאיירי בכל גווני ואפילו לאחר כך. אבל לדעת המאירי דמתרץ הא דניקב יריכו כשר משום דאחר הכתיבה לא בעי מוקף, ולדידיה הרי גם להש"ס דידן אינו כלל גמור לפסול בכל האופנים דהא לאחר הכתיבה כשר. וא"כ שוב יש לנו לפסוק כהירושלמי דגם בעת גמר הכתיבה כלאח"כ דמי וכשר, דלא מצינו דש"ס דידן חולק ע"ז. אמנם זה אינו אלא לדעת המפרשים דהירושלמי מכשיר מלמטן בלא שום תיקון דטעמו דאחר שנגמר לא בעי מוקף. אבל להמפרשים דמלמטן כשר ע"י גרירה וא"כ לא ידעינן מדבריו רק הא דאחר גמר הכתיבה אם נפסל מהני ליה גרירה וליכא משום חק תוכות, אבל באופן דליכא תקנה וכמו בנקב אין לנו שום ראיה מהירושלמי דפסול שאינו מוקף ליכא בגמר הכתיבה. וכל היסוד שנכשיר בנעשה אח"כ הוא רק מהא דחזינן דניקב יריכו כשר וא"כ הא מזה אין ראיה רק בנתחדש הפסול אחר שכבר נגמר בהכשר אבל היכא דנעשה בשעת גמרו אין לנו הכרח להכשירו ושפיר פסול באם הך' מצומצם גם לשיטתו של המאירי. אמנם עיקר הדבר דחוק דנפרש דברי השו"ע דאיירי רק כשהך' מצומצם. והנה עיקר הדבר דרגל ך' מגיע לסוף הקלף הביאו הב"י בשם שו"ת הרלב"ח וחפשתיו ומצאתיו בסי' ק"ל ושם היה עובדא בגט אחד שהיה נו"ן ארוכה מגיע לנקב וכ' ע"ז הרלב"ח דבתפילין בכה"ג היה פוסל, וכ' שבאו לפניו כמה תפילין שסוף הך' היה מגיע לסוף הקלף ופסלו אותם במעמד החבורה של חכמים. ושוב הקשה להרלב"ח ה"ר אברהם שלום דהרי ניקב יריכו כשר להדיא בגמרא. והשיב לו הרלב"ח דפסלוהו ע"פ דעת המאירי שכ' לחלק בין עת הכתיבה לנעשה אח"כ ומפרש לניקב יריכו שלא בעת הכתיבה. והרי עובדא דהגט ודאי דהנו"ן היה ארוך יותר משיעור מצומצם ממש וגם בלא"ה נוהגין להאריך הנוני"ן בגט, וא"כ צ"ע דהרי אדרבה לדעת המאירי דמכשיר בנעשה אחר כך צ"ל כשר, ורק לדעת הטור דלא מחלק בין מקודם לאח"כ יש מקום לפוסלו ולפי הטעם הראשון שכתבנו למעלה, וצ"ל דס"ל דכל זמן שעוסק בכתיבה הגם שמוסיף על שיעורו נקרא הכל שעת גמרו ולא נגמר עדיין האות בהכשרו עד שפוסק לכתבו. וצ"ע מנ"ל להרלב"ח הך סברא דלכאורה צריכה ראיה גדולה:

[יב] ויש לעיין קצת במנחות (דף ל"ה) דאמר אביי האי קולפי דתפילי צריך למבדקיה דלמא אית בה ריעותא ובעינן כתיבה תמה וליכא, ור"ד אמר לא צריך קולמסא בדיק לה. וכתב הנמוק"י כיון שהקולמס אינו מתעכב שם ניכר שאין בו נקב. והתוס' והרא"ש כתבו דהו"ל נקב שהדיו עובר עליו ואינו נקב. ואכתי קשה דהא יש לחוש שהקולמס עבר סמוך לנקב ונשאר בלא היקף גויל, והקולמס לא נתעכב דהא עבר על הקלף ולא על הנקב, ומשמע דבכהאי גוונא מקרי מוקף גויל ואפילו בתחלת כתיבתן כשר בכה"ג:

עיין גיטין (דף ך' ע"ב) לא צריכא דמעורה. וכתבו שם התוס' דמכאן דקדק ריב"ם דאין צריך בגט שיהיה מוקף גויל, ור"י דחה ראיותיו. ומדבריהם מוכח דסבירא להו דבספר תורה גם אם נעשה נגיעה אחר שכבר נשלם האות ג"כ פסול, דאל"כ הלא י"ל דשם איירי בכה"ג שעשאו מעורה אחר גמרו כתיבת האותיות שבגט:

שם והא נמי פשיטא אלא לכאידך דר"י אמר רב כו' עיין לקמן (דף ל"ד) דאיתא נמי הך סוגיא רק שינוי דהכי איתא שם והא נמי פשיטא לא נצרכא אלא לכאידך דר"י א"ר כו'. ובאלפס איתא הלשון כאן כמו לקמן. ולפי נוסחא זו לא הדר בו מתי ראשון דמשני לקוצו של יו"ד רק הוסיף לתרץ לא נצרכא אלא לכאידך דר"י א"ר דכל אות שאין מוקף גויל פסולה ובהא קמ"ל דגם בקוצו של יו"ד מעכב אם אינו מוקף גויל, ובזה יש לפרש הא דכתב רש"י דקאי על רגל ימין והתוס' הקשו דזהו מגוף האות וע"כ פירשו דקאי על עוקץ שמאל, וי"ל דגם רש"י מודה דיו"ד צריך להיות לו עוקץ בשמאל רק דס"ל דזהו חשיב מכלל התגין ובתגין לא מצינו שיהיה מעכב בהן מוקף גויל דרב לא אמר רק כל אות. ועיין במג"א סי' ל"ב ס"ק () דאם נדבקו התגין כשר, ועיין במג"א ס"ק ל"ו דבלא רגל ימין אין שם יו"ד עליו אבל בלא עוקץ שמאל שם יו"ד עליו ולא מיפסל בו שלא כסדרן. והנה יש להסתפק היכא דתג של אות א' נוגע בגוף אות אחר נהי דהתג לא בעי מוקף גויל מ"מ הרי על ידי נגיעתו נעשה אות השני אינו מוקף גויל ולא דמי לטיפת דיו שנפל סמוך לאות דודאי דעי"ז אינו נקרא אינו מוקף דהרי התג צריך להיות במקומו ופוסל האות שנוגע בו ואם נאמר כן הרי מיושב דעת הפוסקים דס"ל דאינו מוקף גויל נקרא כשאות א' נוגע בחברתה וכן פירש"י. ולכאורה קשה דא"כ הרי נפסלין שני אותיות ובמשנה הא תני דכתב אחד מעכבן ומשמע דלא נפסל רק אות א'. ולפי"ז ניחא דמשכחת לה כה"ג. אמנם עיקר הדבר ודאי נראה דאם נאמר דאע"ג דהתג לא צריך מוקף גויל מכל מקום פוסל לאות אחר הנוגע בו א"כ גם האות שהתג בו ראוי להיות נפסל דגם הוא נעשה אינו מוקף במה שנוגע התג באות השני: Bיחקור קצת בדין קלף ודוכסוסטוס וחילוקיהם:

במס' שבת (דף ע"ט). דוכסוסטוס ה"ה כקלף כו' אף דוכסוסטוס כותבין עליו תפילין ופריך דתני' הל"מ תפילין על הקלף מזוזה על דוכסוסטוס קלף במקום בשר דוכסוסטוס במקום שער ומשני למצוה ופריך והתניא שינה פסול ומשני אמזוזה ופריך והתני' שינה בזה ובזה פסול ומשני אידי ואידי אמזוזה הא דכ' אקלף במקום שער והא דכ' אדוכסוסטוס במקום בשר וכ' רש"י הא דכ' אקלף במקום שער וכ"ש במקום בשר, ולכאורה צ"ע טובא דאמאי כש"כ הוא והרי אם כתב למזוזה אקלף ובמקום שער עבר על שתי ההלכות, חדא דמזוזה צריך להכתב על דוכסוסטוס, שנית דקלף צריך במקום בשר. אבל אם כתבה על קלף במקום בשר הרי לא עבר רק על הלכה א', וצע"ג. והנראה דס"ל לרש"י דהא דאמרינן תפילין על הקלף כו' קלף במקום בשר הך הלכה שני' לא באה הקפידה על קלף ודוכסוסטוס רק ההלכה עיקרו בא על תפילין ומזוזה שיהיו תפילין על הקלף ובמקום בשר ומזוזה על דוכסוסטוס ובמקום שער, והא דאמרינן קלף במקום בשר קאי על הקודם תפילין על הקלף ומזוזה על דוכסוסטוס וחוזר ומפרש קלף דאמרן גבי תפילין הוא במקום בשר וכן נראה להדי' מלשון רש"י שכתב וז"ל וכ"ש במקום בשר דהלכתא מזוזה במקום שער, הרי דעיקר הלכה היא על תפילין ומזוזה, ומיושב דברי רש"י דאם כ' מזוזה על קלף במקום שער לא עבר רק על הלכה א' ובמקום בשר עבר על שניהם ומש"ה כ' רש"י דכ"ש במקום בשר. ולפי"ז הא דאמר רב דוכסוסטוס ה"ה כקלף ומותר לכתוב עליו תפילין לשיטת רש"י צריך לכתוב במקום בשר גם על דוכסוסטוס, ומדוקדק לשון רב דקאמר הרי הוא כקלף ומשמע דחד דינא להו לענין תפילין ובתפילין דומה בכל הפרטים לקלף וצ"ל במקום בשר. ובזה מיושב היטב קושית התוס' שהקשו דנוקים הך דשינה בזה ובזה אתפילין והא דכתב אקלף במקום שער והא דכתב אדוכסוסטוס במקום בשר, ולפירש"י ניחא דהא לפי מה דאמר רב דתפילין כשר על דוכסוסטוס צריך לכותבן במקום בשר, ואי דאכתי נוקים הא דכתב אקלף במקום שיער והא דכ' אדוכסוסטוס במקום שער זה אינו דעל זה לא שייך לומר שינה בזה ובזה דהרי הכל שינוי אחד דתפילין צריך במקום בשר והוא כתבן במקום שער, ומדברי התוס' שהקשו קושיא הנ"ל מוכרח דלא ס"ל כמש"כ וס"ל כפשטה דההלכה השניה נאמרה על קלף ועל דוכסוסטוס לא על תפילין ומזוזה וכן משמע מפשטות דברי כל הראשונים שמפרשים כן. וא"כ לפי מה דאמר רב דכותבין תפילין על דוכסוסטוס צריך להיות במקום שער דוקא ומש"ה הקשו שפיר. ואי דא"כ קשה להתוס' למה אמרה הגמרא הא דכתב אקלף במקום שער ואמאי לא נקט רבותא יותר דמזוזה פסולה על קלף אפילו במקום בשר דלא עבר רק על הלכה אחת, צ"ל דאגב דנקט והא דכתב אדוכסוסטוס במקום בשר דרק בכה"ג פסול נקט קלף במקום שער פי' גם במקום שער וה"ה במקום בשר דפסול ורק משום דדוכסוסטוס לא פסל אלא במקום בשר ולא במקום שער נקט בקלף במקום שער אע"ג דבמקום בשר היה רבותא יותר גבי קלף. וכן כתבו התוס' במנחות (דף ל"ב) ד"ה אידי ואידי יעו"ש. והנה גם לענין דינא נ"מ טובא בזה לפי מה דמסיק דמזוזה כשירה אקלף דלשיטת רש"י הנ"ל כשכותבה על קלף צריך לכותבה במקום שער דוקא ולהתוס' במקום בשר דוקא. וצ"ע מה דלא מצינו לרבותינו הפוסקים שהעירו בפלוגתא זו. וכן נ"מ בזה גבי ס"ת דכשירה על הגויל ועל הקלף ומבואר ברמב"ם בפ"א מהלכות תפילין דהל"מ שיהיו כותבין ס"ת על הגויל וכותבין במקום שער ואם כותב ס"ת על קלף לרוב הפוסקים דההלכה נאמרה על קלף צריך לכתוב במקום בשר, אבל לרש"י דההלכה לא נאמרה על קלף בעצמו רק על תפילין וא"כ בס"ת על קלף לא ידענו אם צריך דוקא שיהיה במקום בשר כיון דעל ס"ת לא באה ההלכה ואפשר דצריך דוקא במקום שער וכמו בגויל:

והנה יש לדקדק קצת בהא דקאמר ולטעמיך תפילין אגויל מי כתבינן דמאין פסיקא ליה דפסולין על גויל כיון דהשתא ס"ל דהך הלכה דתפילין על קלף נאמר רק למצוה אבל לענין עיכוב לא נאמר כלל הלכה בתפילין וא"כ מנ"ל לפוסלן בגויל והרי דכוותיה לפי המסקנא דמסיק מימרא דרב במזוזה דכשר גם על קלף והלכה דדוכסוסטוס נאמרה רק למצוה דעת רוב הפוסקים דכשירה גם על גויל. ובשלמא להתוס' ניחא דכיון דקלף צריך להיות דוקא במקום בשר ודוכסוסטוס במקום שער וא"כ בשניהם הכתיבה הוא במקום שנחלקין כשמפרידין אותן ומש"ה בגויל אי אפשר לכתוב תפילין דהרי באיזו צד שיכתוב יהיה הכל שלא כדינו דאם יכתוב לצד השער נמצא הכתיבה הוא על חלק של קלף דדינו להיות במקום בשר וכן אם יכתוב על צד הבשר הוא על חלק הדוכסוסטוס דדינו במקום שער ומש"ה פשיטא ליה דפסול ורק בס"ת באה ההלכה דכשירה על גויל ובמקום שער אבל בתפילין דליכא הלכה נשאר על הסברא החיצונה דאי אפשר לכותבו בגויל. אבל לפירש"י דהלכה שניה נאמר אתפילין ומזוזה וכיון דבתפילין אם יכתוב על דוכסוסטוס לרב צריך לכותבו במקום בשר א"כ מנ"ל דפסולים אגויל, דמלבד דקשה דכיון דלא באה כלל הלכה גבי תפילין לענין עיכוב בדיעבד א"כ מנ"ל כלל לפוסלו בגויל, גם הסברא קשה קצת דהרי כשכותבו על גויל לצד הבשר הרי כותבו על חלק הדוכסוסטוס דכשר לרב וגם הוא במקום בשר כדין תפילין ומאי איכפת לן מה דמחובר בו מצד החיצון הקלף. אמנם לא על רש"י לחודא קשה כן רק גם אם נאמר דלא כרש"י דההלכה השניה נאמרה על קלף ודוכסוסטוס מ"מ קשה עדיין לדעת כמה מהפוסקים ומכללם הרמב"ן והרשב"א הובא בר"ן פרק המוציא יין דמפרשים איפכא דחלק שלצד השער נקרא דוכסוסטוס ובו כותבין במקום שער וחלק שלצד הבשר נקרא קלף ובו כותבין במקום בשר הא ג"כ תקשה דהשתא לפי מה דס"ד דהלכה דתפילין נאמרה רק למצוה דמנ"ל דפסול על גויל וצ"ע:

מנחות (דף ל"ב), והתני' הלכה למשה מסיני תפילין על הקלף מזוזה על הדוכסוסטוס כו', ומשני למצוה, והנה עיין ברא"ש שכתב דנהגו לכותבה לכתחילה על הגויל שמשתמר יותר. וכן כתב הר"ן בפרק המוציא יין בשם הר"ח דלכתחילה כותבין מזוזה על הקלף. וצ"ל דהא דאמרה ההלכה מזוזה על הדוכסוסטוס היינו דכשר אף על הדוכסוסטוס, ולכאורה קשה טובא דהא בגמרא אמר כאן להדיא דלכתחילה מצוה בדוכסוסטוס. והנראה מוכרח בדעת הר"ח דס"ל דהך תירוצא לא קאי למסקנא דרק בתחילה מתרץ לה למצוה ופירושו דהך הלכה נאמרה בסיני רק לענין מצוה לכתחילה ובין בתפילין ובין במזוזה נאמרה רק למצוה ופריך והתני' שינה פסול הרי דנאמרה הלכה גם לענין עיכובא ומשני דקאי אתפילין, וס"ל להר"ח דכיון דמסיק דגבי תפילין נאמר ההלכה לענין עיכובא שוב אין אנו צריכין לתירוץ קמא ולחלק ההלכה דקאי על שני אופנים דבתפילין נאמר לעיכוב ובמזוזה למצוה דהשתא הא ניחא ההלכה בפשיטות דבתפילין בעי דוקא קלף ומזוזה כשר גם על דוכסוסטוס ולא ידעינן במזוזה משום כלל ושניהם שוין בה וע"כ יותר טוב לכותבה על קלף דמשתמר יותר. וכן מוכח מדברי התוס' לעיל (דף ל"א) בד"ה רשב"א אומר שכתבו בסוף דבריהם וז"ל ולפי מה שרוצה לומר בסמוך דוכסוסטוס דוקא ולא קלף תימא דלמר דוכסוסטוס עדיף למזוזה ולמר קלף עדיף, דלכאורה למה הקשו התוס' רק להס"ד והא גם להמסקנא דמזוזה כשירה על קלף מ"מ דוכסוסטוס עדיף לכתחילה ומצוה איכא. ולכאורה י"ל דמב' תנאי לא קשה להתוס' כלל דיפלגו תרי תנאי כה"ג רק קשה להם דיפלגו תרי תנאי אליבא דר"מ דזה יאמר דלר"מ קלף עדיף וזה יאמר דוכסוסטוס עדיף וכוונתם דהני דמפרשי בברייתא פתוחות דוקא א"כ הרי כה"ג ג"כ דוכסוסטוס דוקא. אמנם זה דחוק קצת דהרי י"ל דבזה כולהו אמוראי מודה דאף אדוכסוסטוס קאמר רשב"א ובודאי משמע דס"ל להתוס' כהר"ח דלהמסקנא הדר בו מהך תירוצא וגם מצוה ליכא וכדעת הר"ח. ואין להקשות על הר"ח דזה ניחא לתי' הראשון דמוקים שינה פסול אתפילין אבל להאיבעית אימא דמשני שינה בזה ובזה תנאי היא כו' ור' אחא מכשיר ולר' אחא הרי נשאר לכאורה כתי' הראשון דההלכה נאמרה למצוה, זה אינו דהרי מסקנת הגמרא בשבת (דף ע"ט) השתא דאתית להכי לרב נמי לא תימא דוכסוסטוס ה"ה כקלף אלא קלף ה"ה כדוכסוסטוס הרי דמסקנת הגמרא דתפילין אינם כשרים רק על קלף ומזוזה כשירה על שניהם וא"כ גבי תפילין ע"כ לעכב נאמרה. [ואפשר דגם רב אחא דמכשיר לא קאי רק על מזוזה להמסקנא. ועיין בשבת שם בתוס' ד"ה ור' אחאי מכשיר] ומש"ה ס"ל להר"ח דלהמסקנא ליכא מצוה במזוזה כלל. אמנם האלפס והרמב"ם פסקו דמצוה לכתחילה בדוכסוסטוס דס"ל דתי' דלמצוה נשאר גם להמסקנא דההלכה בתפילין נאמר לענין עיכוב ובמזוזה לענין לכתחילה:

והנה עוד נ"מ אחרת בין הני שני הפירושים דלהאלפס דההלכה אמרה דמצוה על דוכסוסטוס ולא איירי כלל לענין הכשירא דמזוזה במה היא כשירה ובמה היא פסולה א"כ בודאי דמזוזה כשירה גם אגויל וכמו דכשירה אקלף משום דלא נאמרה דוכסוסטוס רק למצוה כמו כן יש להכשירה גם אגויל וכן פסק הרמב"ם בפ"א מהל' תפילין דמזוזה כשרה אגויל ואזל לשיטתו דפסק דמצוה בדוכסוסטוס, ולפי"ז מוכרח דכשירה גם על גויל כמו דכשירה על קלף. אבל אם נאמר כפירוש הר"ח דלהמסקנא דהלכה דתפילין דוקא אקלף ופסולין על דוכסוסטוס וגויל ומזוזה כשירה אף על הדוכסוסטוס א"כ הרי בודאי יש מקום לומר דבגויל דלא נאמר בו הלכה להכשיר הוא פסול, וזהו דעת הר"י שהובא ברא"ש ה' מזוזה דמזוזה פסולה אגויל וז"ל, דמסקינן דתפילין אקלף דוקא ומזוזה אף אדוכסוסטוס אבל אגויל פסילי, וכן הוא דעת התוס' בשבת (דף ע"ט) ד"ה תפילין דמזוזה פסולה אגויל:

והנה יש לעיין דלקמן (דף ל"ד) תניא וכתבתם יכול יכתבנה על האבנים נאמר כאן כתיבה ונאמר להלן כתיבה מה להלן על הספר אף כאן על הספר, ולכאורה קשה לי טובא דהרי הלכה למשה מסיני תפילין על הקלף מזוזה על הדוכסוסטוס והיאך ס"ד דמזוזה על האבנים ולמה צריך ג"ש. ויותר קשה לפי מה דפסק הרמב"ם דס"ת פסול על דוכסוסטוס א"כ לפי מה דאמר הברייתא דפסולה על אבנים בג"ש דכתיבה כתיבה מס"ת דא"כ תפסל גם על דוכסוסטוס בג"ש זו, וצ"ל דזה ידעינן מהך הלכה וא"כ גם הא דאינו על האבנים הא ידעינן מהך הלכה ולמה צריך הג"ש דכתיבה, וצ"ל דהא מסקינן דכשירה גם על קלף והלכה דדוכסוסטוס נאמרה רק למצוה ושפיר קאמר יכול יכתבנה על האבנים פי' דיהיה כשירה גם על אבנים דיעבד אבל הא לא בעי למימר דיהיה צריך דוקא על האבנים. והנה אין בזה דוחק לפרש הברייתא כן דהרי פריך שם בסוף הסוגיא רחמנא אמר וכתבתם על מזוזות ואת אמרת יליף כתיבה כתיבה ומשני אמר קרא וכתבתם כתיבה תמה והדר על המזוזות ופריך א"כ ג"ש למה לי ומשני אי לאו ג"ש ה"א לכתביה אאבנא ולקבעיה אסיפא קמ"ל, ופרש"י דס"ד דיחקוק בסכין באבן ויהיה כתיבה תמה ויקבעם בסיפא ואיכא כתיבה תמה והדר על מזוזות, הרי דלא נימא קרא כפשטי כדכתיבא דהכתיבה יהיה ממש על המזוזה לא צריכינן לימוד דג"ש כלל וכל הג"ש לא צריך רק שלא יחקוק באבן ואח"כ יקבעה במזוזה והרי בכה"ג הא ודאי דליכא מעלה באבן מבקלף וג"כ קובעו אח"כ במזוזה, ובע"כ צ"ל דהא דאמר יכול יכתבנה על האבנים פירושו דיהיה כשר גם על האבן וכמש"כ. אבל לפי' הר"ח דהלכה נאמרה דמזוזה כשירה אף על דוכסוסטוס ולדעת הר"י דמדייק מזה דפסולה אגויל א"כ הא ידעינן מני דר"ש דפסולה על האבן ולמה צריך ג"ש. וצ"ל לדידהו דאע"ג דבכותב על עור ידעינן מהך הלכה דפסול חוץ מקלף ודוכסוסטוס מ"מ על האבנים הוה ס"ד דכשירה מג"ש דכתיבה כתיבה דכתבו התורה על האבנים בעבר הירדן, והא דאמר הברייתא יכול יכתבנה על האבנים סמכה על הג"ש דכתיבה דעבר הירדן דמביא בסוף הברייתא:

והנה לכאורה נראה ראיה להר"ח דהא בשבת (דף ע"ט) איתא ג"כ כהך סוגיא ממש ורצה הגמרא לומר דדוכסוסטוס ה"ה כקלף וכשר לתפילין ופריך מהא דהלמ"מ תפילין על הקלף ומשני למצוה והדר פריך מהא דתני' שינה פסול ומשני אמזוזה, לימא מסייע ליה תפילין שבלו אין עושין מהן מזוזה מפני שאין מורידין הא מורידין עושין לאו דכתיבא אדוכסוסטוס כו'. ובודאי דלכאורה קשה דהרי במנחות פריך על הך ברייתא גופה הא מורידין עושין והא מזוזה בעי שירטוט ותפילין א"צ, והקשו התוס' מאי פריך דלמא איירי דמשרטט ותי' דבירושלמי איתא הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט. הרי דאע"ג דאם משרטט בתפילין ליכא שום איסורא מ"מ כיון דא"צ לא ניחא להגמרא לאוקמא הך ברייתא דתני סתמא תפילין דאיירי בעשה בה מקודם דבר שאין צריך וא"כ היאך ניחא ליה בסוגיא דשבת דאיירי רק בנכתבו על הדוכסוסטוס דקעבר על איסורא דהל"מ דמצוה בקלף, אבל להר"ח ניחא דכשמשני דשינה פסול במזוזה הדר בו מתירוצא קמא וליכא בקלף גם מצוה לכתחילה, ולהאלפס צריך לומר דאע"ג דמעיקרא דהוה ס"ד דמזוזה פסולה אקלף הוה מוכרח לאוקמא הך ברייתא דאיירי רק באופן דמעיקרא נכתב התפילין שלא כדינם לכתחילה ורק אח"כ דמסיק דמזוזה כשר אקלף שוב לא ניחא להגמרא בנכתבו שלא כדינא ופריך משירטוט ומשני דס"ל כמ"ד דמזוזה א"צ שירטוט דניחא טפי לאוקמא הכי מלאוקמא דמעיקרא עביד מילתא דלא צריכא ורק להס"ד בשבת הרי בע"כ היה מוכרח לאוקמא כן, וזהו דוחק קצת:

רבותינו הראשונים נחלקו במזוזה אם כשירה גם אגויל או לא. דבגמרא מצינו רק דתפילין פסולים על הגויל והרי הלכה למשה מסיני תפילין על הקלף מזוזה על דוכסוסטוס ולגבי תפילין נאמרה ההלכה לעכב ופסולים על דוכסוסטוס ובודאי דפסולים על גויל אבל הלכה דמזוזה נאמר רק למצוה וכשרה גם על קלף ונחלקו אם כשרה גם על גויל. ועיין בכסף משנה פרק א' מהלכות תפילין שכתב ראיה דכשר מדנקט ההלכה מזוזה על דוכסוסטוס והוא רק למצוה ואשמעינן דמצוה לכתחילה על דוכסוסטוס דוקא ואם פסולה על גויל ה"ל למנקט מזוזה על דוכסוסטוס ועל קלף ולאשמעינן דפסולה על גויל דטפי איצטריך לאשמועינן פסול דגויל מלאשמועינן המצוה דהוא רק לכתחילה ומדלא אשמועינן הכי מוכח דכשרה גם אגויל. וכן כתב ראיה זו בב"י ביור"ד סי' רפ"ח וצ"ע. דמה נאמר על סוגיא דשבת (דף ע"ט) דרצה הגמרא לומר דתפילין כשרים על הדוכסוסטוס וההלכה דתפילין על הקלף הוא רק למצוה ואפ"ה פריך שם הגמרא בפשיטות ולטעמיך תפילין אגויל מי כתבינן הרי דפשיטא ליה דפסולים ואפ"ה לא תני תפילין על הקלף ועל הדוכסוסטוס להשמיענו דפסולים על הגויל ונקט רק מה דמצוה לכתחילה וכמו כן נאמר במזוזה לפי המסקנא. וגם בלא"ה אין זה קושיא להפוסלים בגויל דהא כתבנו לעיל דהפוסלים ס"ל כהר"ח דלהמסקנא קיי"ל דהא דאמר מזוזה על דוכסוטוס לא קאי על מצוה דקיי"ל כר"מ דלכתחילה ג"כ כשירה על הקלף ומפרשינן ההלכה כפשוטה דתפילין רק על קלף ומזוזה כשירה גם על דוכסוסטוס ובגויל דלא נאמר בו דכשירה ממילא פסול ולפ"ז הא אזדא לה קושית הב"י:

והנה הרא"ש כתב בהלכות מזוזה וז"ל. דכשירה אגויל כיון דכשירה גם על קלף. דוקא תפילין פסולים אגויל דהא גם על קלף ושינה במקום שער פסול אבל מזוזה דכשירה אדוכסוסטוס במקום שער ואקלף במקום בשר לא שייך בו שינוי וכשירה נמי אגויל במקום שער כמו על דוכסוסטוס במקום שער עכ"ד. ועיין בדברי חמודות דהבין דברי הרא"ש הללו כפשטן שעשה חילוק דבתפילין דפסולים אדוכסוסטוס דפסול בהו שינוי מש"ה פסולים אגויל אבל מזוזה דהלכה רק למצוה וכשירה גם על קלף הרי דלא פסל בה שינוי ממילא לא פסל בהו שום שינוי וכשרים בין על קלף ובין על דוכסוסטוס ובשניהם כשר בין במקום שער ובין במקום בשר מש"ה כשרים גם אגויל. ובודאי דעיקר הדבר דכשירה על דוכסוסטוס במקום בשר הוא חידוש גדול שלא נזכר כלל בדברי הרא"ש ואדרבה דהרא"ש הא דקדק וכאב אבל מזוזה דכשירה אקלף במקום בשר ואדוכסוסטוס במקום שער כשירה נמי על גויל במקום שער כמו דוכסוסטוס במקום שער ומוכח להדיא דבמקום בשר פסול. ועוד דלדבריו הרי קשה על הרא"ש טובא מסוגיא דשבת כנ"ל דרצה לומר דתפילין כשר גם על דוכסוסטוס ולא פסל בהו שינוי כמו לפי המסקנא במזוזה ואפ"ה פריך בפשיטות תפילין אגויל מי כתבינן וכמו כן במזוזה לפי המסקנא. ועוד קשה התחלת דברי הרא"ש מש"כ דדוקא תפילין פסול אגויל דפסולים גם על קלף במקום שער דלמה הוצרך לזה והרי לפי המסקנא החילוק ביניהם ברור בפשיטות דבתפילין דההלכה דעל קלף נאמרה לעכב מש"ה פסולים על גויל דכמו דהך הלכה דנאמר דהם על קלף ממעט דוכסוסטוס כמו כן ממעט גויל משא"כ מזוזה דלא פסל בהו שינוי. והברור דהרא"ש האריך בדבריו דנחית לישב הסוגיא דשבת וכ' לחלק מה דבתפילין גם לפי הס"ד דכשרים על דוכסוסטוס מ"מ פסולים אגויל ומזוזה לפי המסקנא כשרה, וסברתו כך הוא דתפילין גם לפי הס"ד פסולים אגויל כיון דגם על קלף דהוא עיקר הכשרא דתפילין פסול במקום שער ק"ו בגויל דיהיה פסול בו, דהרי מקום שער של קלף ושל גויל הוא מקום שהשער צמח בו ואם זה פסול בקלף ק"ו שיהיה אותו מקום עצמו פסול בגויל, ומהא דתפילין כשרים אדוכסוסטוס במקום שער אין לנו להכשיר בגויל במקום שער דהרי הם מקומות מחולקים דמקום שער של דוכסוסטוס הוא מקום שמחובר להקלף ומש"ה אין לומר דיפסול עליו במקום שער מדפסולים על קלף במקום שער דהרי הם מקומות מחולקים ורק בגויל דמקום שער דידיה הוא אותו מקום שער עצמו דבקלף ופסול וק"ו מיניה לגויל, אבל במזוזה לפי המסקנא דכשר בה שינוי י"ל דכשירה אגויל במקום שער כמו דכשירה בדוכסוסטוס במקום שער ומקלף במקום שער אפילו אם נאמר דפסול גם במזוזה מ"מ אין ללמוד מיניה לפסול בגויל דהרי במזוזה הויא קלף שינוי דאינו מקום עיקר הכשרו ואין מזה הוכחה לפסול כמו כן בגויל דהרי בס"ת דגויל במקום שער כשר בו ובקלף במקום שער לא מצינו שיהיה כשר בס"ת והרי לדעת הרמב"ם בפ"א מהלכות תפילין פסול וכמש"כ שם להדיא, וכמו כן י"ל במזוזה, ורק בתפילין דקלף הוא עיקר הכשרו ופסול ילפינן שפיר ק"ו דבגויל יהיה פסול באותו מקום ממש, ואי דא"כ תקשה דלפי הס"ד נכשיר תפילין אגויל במקום בשר כמו דכשרים על קלף במקום בשר דמהא דפסולים על דוכסוסטוס במקום בשר הא אין ראיה לגויל כיון דדוכסוסטוס בתפילין אינו עיקר הכשרו רק שינוי ובגמרא דפריך תפילין אגויל מי כתבינן מוכח דליכא שום מקום בגויל דיהיה כשר לתפילין, ז"א דהרי אי אפשר להכשיר בשינוי רק אם זה המקום מצינו אותו שיהיה כשר לאיזו דבר ובגויל במקום בשר הא לא מצינו לו שיהיה כשר בשום מקום דהא בס"ת דעיקר הכשרו בגויל ופסול במקום בשר והיאך נכשירו בתפילין דאיכא גם שינוי. כן נראה דעת הרא"ש ועכ"פ זה ודאי נראה מוכרח בדעת הרא"ש דמזוזה על דוכסוסטוס ודאי דפסולה במקום בשר וחולק על מש"כ התוס' במנחות (דף ל"ב) ד"ה אידי בשם הר"י דבמזוזה דלא פסל בה שינוי מדוכסוסטוס לקלף גם בשינה בין מקום שער למקום בשר כשר. והרא"ש ע"כ חולק על זה דלדבריהם הרי לפי הס"ד היה צ"ל כשר תפילין בקלף במקום שער וכ"כ התוס' להדיא שם, ואפ"ה הא אמרי' בשבת דפסול אגויל והרא"ש הרי כתב דהא דפסולים אגויל משום דפסולים אקלף במקום שער ומוכרח דלא ס"ל כהתוס' וס"ל דאע"ג דשינוי דמקלף לדוכסוסטוס לא פסיל בהו מ"מ בשינה בקלף מן מקום בשר למקום שער פסול וכמו כן להמסקנא במזוזה פסול לדידיה בדוכסוסטוס במקום בשר וז"ב. ועיין בב"י סי' רע"א וסי' רע"ח שמפרש לדברי הרא"ש כהדברי חמודות וצ"ע:

(דף ל"ג) אמר שמואל מצוה להניחה בתחילת שליש העליון. ומסיק דלעולם ס"ל כר' יוסי דאמר אף כתיבה בגובה ומאי תחילת שליש העליון להרחיקה שלא ירחיקה מקורה שלמעלה יותר משליש. והנה ודאי מוכח מזה דגם לכתחילה יכול להניחה למעלה מהשליש. וכן פסק הטור בסי' רפ"ח דלכתחילה יניחה בשליש העליון ואם הניחה למטה כשר דבכל מקום בשליש העליון יכול להניחה לכתחילה. ומה שכתב דגם למטה כשר בדיעבד הנראה טעמו דמדאמר שמואל מצוה להניחה בתחילת שליש דלשון מצוה מוכח דבדיעבד אינו פוסל והרי מפרשינן דשמואל בא לומר דלא יורידנה למטה יותר מן שליש ומוכח דזהו רק מצוה לכתחילה ודיעבד כשר. אמנם הרמב"ם פסק דלכתחילה מצותה בהתחלת שליש לא למעלה ולא למטה. ואם הניחה למעלה כשירה ואם הניחה למטה פסולה. והנראה ברור דהרמב"ם מפרש מה דמשני ומאי תחילת שליש להרחקה פירוש דמצוה להרחיקה מן הקורה שליש ולא היה גורס מה דאיתא בגמרא דידן שלא להרחיקה מקורה שלמעלה יותר משליש. וגם מדברי רש"י והתוספות הגם דמפרשים כן מ"מ נראה מלשונם שלא היו גורסים כן להדיא בגמרא רק הם מפרשים לה כן ופירוש הוא שבא בספרים. ומדאמר שמואל מצוה הוכיח הרמב"ם דאם הניחה למעלה כשירה אבל בלמטה לא איירי שמואל וס"ל דזה פסול גם דיעבד מדאמר ר' יוסי מה קשירה בגובה אף כתיבה בגובה והיקש זה קאי גם על דיעבד דפסול אם אינו בגובה דומיא דקשירה דמעכב גם בדיעבד. וביאור הסוגיא להרמב"ם כך הוא דבתחילה ס"ד דהא דאמר שמואל מצוה להניחה בתחילת שליש קחשיב מלמטה למעלה וקאמר דמצוה להגביהה מן הקרקע עד התחלת שליש העליון, וא"כ הא מוכח מדאמר מצוה דבדיעבד כשר גם למטה, ומהתחלת שליש עד הקורה יכול להניח לכתחילה, ופריך מדאמר ר' יוסי מה קשירה בגובה אף כתיבה בגובה וא"כ הרי פסול למטה משליש. ומשני כי קאמר שמואל להרחיקה פי' דחשיב מלמעלה למטה וקאמר דמצוה להרחיקה מן הקורה עד התחלת השליש וזהו רק למצוה אבל למטה פסול וכר' יוסי. וזהו ככל פסקו של הרמב"ם. ועיין בב"י יו"ד סי' רפ"ח מה שדחק בדעת הרמב"ם, והברור דהרמב"ם מפרש הך סוגיא כמש"כ ואתיא ביאור הסוגיא ברווחה בלא שום דוחק. ועיין עוד בנקודת הכסף שם שכתב דבגמרא מוכח כהרא"ש דלכתחילה יכול להניחה בכל השליש. וכוונתו לפי גירסא דידן דגרסינן שלא להרחיקה מקורה שלמעלה יותר משליש. ובודאי דלגירסא זו הוא מפרש כהרא"ש, והברור דהרמב"ם לא היה גורם זה כלל. והנה ודאי דלכתחילה יש לחוש להרמב"ם שלא להגביה יותר משליש וכ"כ בשו"ע:

(דף מ"ד). והשוכר בית בארץ ישראל עושה מזוזה מיד משום ישוב ארץ ישראל. ופירש"י משום דכשיוצא מן הבית לא יוכל ליטלה עמו וע"כ לא יהיה יוצא ממנה כי אם בקושי וגם כשיוצא ממנה ישכרנה אחר כשימצאנה מתוקנת במזוזה. וכן כתב בנימוקי יוסף. ולדבריהם ודאי נראה דבשוכר בית מכותי דמבואר בב"מ (דף ק"ב) דכשיוצא ממנה רשאי ליטלה וא"כ הא לא שייך סברא דישוב א"י וא"י וחו"ל שוים בו ופטור כל ל'. ועיין ביו"ד סי' רפ"ו דכתב המחבר דשוכר בית מכותי חייב במזוזה וכתב ע"ז הש"ך וז"ל בא"י מיד ובחו"ל אחר ל'. וצ"ע דמדברי רש"י ונימוק"י הא מוכרח כמש"כ. והנה עיין ברמב"ם בפרק ה' מהלכות תפילין שסתם הדברים וכתב סתם דהשוכר בית בא"י חייב במזוזה מיד ולא הביא כלל הטעם דישוב ארץ ישראל וצ"ע דלמה לא הביאו כיון דאיכא נ"מ לדינא בשוכר מכותי. וע"כ נראה דהרמב"ם לא מפרש כפירש"י. דהנה בהא דשוכר בחו"ל פטור עד שלשים כתב רש"י הטעם דשמא יחזור בו. ולפום רהיטא נראה דסברתו הוא דלא הויא דירת קבע דבכל עת יכול להיות שיוצא ממנה כשלא יהיה לו קורת רוח בו ורק אחר שכבר דר בו שלשים יום הרי הוכשרה בעיניו. וזה נוטה קצת כדברי התוס' בתירוצם הראשון דעד שלשים יום לא חשיבא בית דירה שלו. וי"ל דגם הרמב"ם מפרש כן דטעם הפטור הוא משום דעד שלשים לא חשיבא קבע. וא"כ הא י"ל דהרמב"ם מפרש הא דאמרינן דבא"י חייב מיד משום ישוב א"י הכי פירושו דישוב א"י כיון דהיא מצוה חשובה מש"ה גם תוך שלשים חשיב קבע ולא עראי וכמו דשבת קובע למעשר משום דאיכא מצוה באכילה חשיבא קבע. ולא דמי לדר בפונדק דגם בא"י פטור דשם הוא בעצמו עראי גמור. וא"כ אין שום נ"מ בין שוכר מישראל לשוכר מכותי ומש"ה סתם הרמב"ם הדברים. ועכ"פ הרי זה מוכרח מדסתם הדברים דס"ל דגם בשוכר מכותי בא"י חייב מיד ומדברי רש"י והנימוק"י הא מוכרח דפטור עד שלשים וצ"ע אמאי לא ביארו לנו רבותינו הפוסקים מחלקותן בזה. אמנם בדעת רש"י י"ל כוונה אחרת ונאמר דס"ל כמש"כ התוס' בתירוצם השני דשוכר פטור לעולם מן התורה ורבנן הוא דחייבוהו לאחר שלשים משום דאז נראית כשלו. והא דכתב רש"י הטעם דפטור תוך שלשים משום דשמא יחזור בו כוונתו דמש"ה לא תיקנו רבנן לחייבו גם תוך שלשים משום דחששו להפסד ממונו דשמא יחזור בו ולא יכול ליטול עמו המזוזה. ובא"י לא חששו לזה משום ישוב א"י וכדי שלא ירצה לצאת ממנה וא"כ עיקר טעם הפטור משום דחששו להפסד ממונו. ואם נאמר כן הרי בשוכר מכותי דרשאי ליטלה יהיה חייב מיד גם בחוץ לארץ לדעת רש"י:

עוד יש לחקור בזה דמלשון הגמרא דאמר השוכר בית בחו"ל כל שלשים יום פטור ממזוזה מכאן ואילך חייב ודאי משמע דגם בשכרו על יותר משלשים מ"מ פטור כל שלשים יום הראשונים. וז"ל הסמ"ג מצוה כ"ג מכאן ואילך חייב משום דמשם ואילך קבוע הוא שם. וגם מדבריו משמע כן דרק משם ואילך חייב אמנם הנימוק"י כתב וז"ל ואפילו שוכר בחו"ל כיון שלא שכרה לשלשים יום אינו חייב במזוזה. הרי ס"ל להדיא דבשוכר על יותר משלשים חייב מיד גם בחו"ל. והא ודאי דלפי מש"כ רש"י הטעם משום דשמא יחזור בו הרי אין שום מקום לחלק בין שוכר על זמן מועט לשוכר לזמן מרובה ובכולהו גווני איכא חשש חזרה, והנראה בדעת הנימוק"י דס"ל דמהיכי תיתי ניחוש דיחזור בו והרי ע"פ דין תורה כיון שעשה בו חזקה אין השוכר יכול לחזור בו כל משך זמן שכירתו ואי דניחוש שיחזור בו ויתרצה להפסיד דמי השכירות וישלם לו בעד כל הזמן ששכר ויוצא ממנה א"כ מאי שייך לתקן בארץ ישראל דיהיה חייב מיד משום ישוב א"י דיהיה קשה לו לצאת ממנה משום הפסד מזוזה והרי בע"כ מוכרח להפסיד כל דמי השכירות שעולים יותר מדמי המזוזה וכבר מוכרח ועומד הוא שלא לצאת ממנה ואם לא יחוש להפסד זה גם להפסד דמזוזה לא יחוש. ומש"ה מפרש הנמוק"י דאיירי רק בשכרה ליום כל יום כך וכך ולא נתן קצבה לימים ובכל זמן שירצה יוכל לצאת ממנו ומש"ה פטור דחיישינן שיחזור בו, אבל בשוכר מפורש על שלשים יום דע"כ ידור בו כל הל' משום הפסד השכירות חייב מיד. אבל מדברי הסמ"ג הנ"ל הרי משמע להדיא דלא כהנימוק"י. וצ"ע גם בזה מדוע לא פירשו מפרשי השו"ע מחלוקת זו:

(דף ל"ב). הא מורידין עושין והא בעי שירטוט והקשו התוס' דלמא איירי במשורטט ותי' דאמר בירושלמי הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט. הנה אם נאמר דבמזוזה צריך להיות השירטוט לשמה וכמו עיבוד דבעי לשמה דוקא הא ניחא שפיר כיון דתפילין א"צ שירטוט א"כ אפילו אם הסופר שירטטו לשם תפילין לא חשיבא לשמה ולא מהני למזוזה, ועיין בב"י סי' ל"ב שכתב דאם עיבד הקלף לשם מזוזה לא מהני לתפילין ולא מבעי להפוסקים דמזוזה א"צ עיבוד לשמה כלל דכי עיבד לשמה לאו כלום הוא אלא אפילו למאן דאמר דצריך עיבוד לשמה מ"מ קדושת תפילין חמירא ממזוזה ולא מהני עיבוד של מזוזה לתפילין כו' וכמו כן הכא כיון דתפילין א"צ שירטוט לא מקרי לשמה, ופסול למזוזה. ומדברי התוס' מוכרח דס"ל כהטור יו"ד סי' רע"א דגם מזוזה לא בעי שיהיה השירטוט לשמה. גם מהא דהקשו התוס' בגיטין (דף ו') דארבעה תיבות אין כותבין בלא שירטוט והיאך אמר הכא דתפילין א"צ שירטוט. ובזה ניחא שפיר דהרי הא דארבעה אין כותבין אינו משום פסול והכשר דהרי בגיטין איירי בעובדא דכתב באגרת הפסוק דויתנו הילד בזונה. דלא שייך בזה ענין פסול רק האיסור הוא מצד הכתיבה דאסור לכתוב פסוק בלא שירטוט ואם מצאו משורטוט אפי' ע"י קוף או כותי הרי ג"כ יכול לכתוב עליו, אבל מזוזה צריך שירטוט מצד מצות מזוזה דבה השירטוט הוא פרט אחד ממעשה המצוה שבה ובעי לשמה, וזהו דאמרינן דתפילין א"צ שירטוט מצד עצמם רק מצד הכתיבה ומהני גם שלא לשמה. ומוכח מהתוס' דס"ל דבמזוזה ג"כ לא בעי לשמה. שוב מצאתי בב"ח או"ח סי' ל"ב שכתב שם הטור גבי תפילין וא"צ לשרטט בכל שיטה ושיטה ואם ירצה לשרטט הרשות בידו, וכתב הב"ח פירושו דס"ל דאינו נקרא הדיוט ודלא כהתוס', ושוב הקשה דא"כ הא תשאר קושית התוס' דלמא איירי במשורטט ותי' הב"ח דכיון דתפילין א"צ שירטוט לא מהני למזוזה וכמו בעיבוד דלמ"ד דמזוזה לא בעי עיבוד לשמה גם כשעובדו למזוזה לא מהני לתפילין. ודבריו צ"ע טובא דהרי הטור כתב להדיא ביו"ד סי' רע"א דגם מזוזה א"צ שירטוט לשמה:

(דף ל"ד) יכול יכתבנה על האבנים נאמר כאן כתיבה ונאמר להלן כתיבה מה להלן על ספר כו'. ועיין בהגהות מיימוני פ"א מהל' תפילין שכתב דמסוגיא זו יצא ליה להרמב"ם דמזוזה לא בעי עיבוד לשמה. וביאור דבריו עיין בח"ס דמזה מוכרח דלא נתקבל הלכה מפורש גבי מזוזה דנבעי עיבוד לשמה. אבל מ"מ לפי האמת דיליף כתיבה כתיבה הרי יש ללמוד מיני' דצריך עיבוד לשמה מהך ג"ש עצמה מס"ת. ולכאורה היה נראה לומר דהנה הכ"מ הביא תשובת הרמב"ם שכתב הטעם לחלק בין מזוזה לס"ת ותפילין דהם חיובים בכל עת משא"כ מזוזה אם אינו דר בבית אין עליו חיוב מזוזה, וכן פסק הרא"ש דתפילין קודמין למזוזה דמצוה דגופיה עדיף, וכן פסק ביו"ד סי' רפ"ה ברמ"א. וא"כ הא י"ל דהך ג"ש לפי הנראה אינו מופנה כלל ולמדין ומשיבין ומש"ה ליכא למיגמר מיניה דצריך עיבוד. והא דיליף מיניה הכא ולא פריך כן משום דהרי אם לא נלמדנה מהך ג"ש הרי היינו אומרים דצריך דוקא על האבנים כדכתיב וכתבתם על מזוזת ויהיה פסול על הקלף וא"כ לא שייך למפרך מה למזוזה דקיל שאינה חיובית דאטו משום דקיל לא נכשירה רק על האבנים. ובמה דנכשירה על האבנים ונפסלנה על הקלף אינו קולא יותר מאם נכשירה על הקלף ונפסלנה על האבנים ושפיר ילפינן רק ג"ש דלא בעי אבנים דוקא וממילא ידעינן מיני' דפסול על אבנים כמו ס"ת. אמנם זה אינו שהרי לעיל (דף ל"ב) יליף מהך ג"ש דפסולה בכתבה כאגרת, וגם לעיל כתבנו דהא דאמר יכול יכתבנה על האבנים ביאורו יכול יהיה כשר גם על האבנים ולא דס"ד דנבעי דוקא על האבנים. וע"כ נראה ברור דס"ל להגה"מ דלענין עיבוד לשמה לא שייך למילף ג"ש מס"ת דהרי בג"ש נצטרך לומר דכל מה דפסול בס"ת יהיה פסול במזוזה, והרי זה ודאי דאם עיבדו למזוזה דכשר, והרי גם במעובד לשם מזוזה פסול לכתיבת ס"ת דהויא קדושה חמורה, וכן מבואר ברמב"ן במלחמות פ"א דסוכה. ומשום הכי לא שייך ללמדו כלל מס"ת, דע"כ לענין עיבוד כשר במזוזה גם מה דפסול לס"ת, וזה ברור. ועיין בחידושי הר"ן על מסכת סנהדרין (דף פ"ט) שכתב דגם במופנה אם כבר למדו ממנו דין אחד שוב אין למדין ממנו דין אחר היכא דיש להשיב, וא"כ הא עוד י"ל דכיון דכבר למדו מהך גזירה שוה לפסול כאגרת שוב אין למדין ממנו עיבוד לשמה, וכמש"כ:

מנחות דף כ"ט והוא דכתיב רוביה דספרא שפיר. וכתבו הכ"מ והב"י בסימן רע"ט, דאין להקשות דהרי ברובא דספרא איכא כמה דפין והרי גם דף אחד מציל, דה"פ דרוב התיבות שבה כתובים שפיר ומ"מ אין דף בלא טעות, וכן כתב הש"ך ביו"ד סימן רע"ט. אמנם ז"ל הרמב"ם בפ"ו מהלכות ס"ת, ס"ת שיש בו שלש טעיות בכל דף יתקן, ואם היו ארבע יגנז, ואם היה רוב הספר מוגה והשאר יש בו ארבע טעיות ונשאר אפילו דף אחד מאותו השאר המשובש בלא ד' טעיות ה"ז מתקן, וכן הוא לשון השו"ע, ובודאי מוכרח דרובא דספרא היינו רוב דפין, דהרי כתב דאם נשאר במיעוט המשובש דף אחד שאינו משובש הרי דהרוב דפים אינם משובשים. ובודאי צע"ג על הב"י בכ"מ דהיאך הבין לפרש דברי הרמב"ם דקאי על רוב תיבות וצ"ע. אמנם בודאי דדברי הרמב"ם בעצמם הם מקושי ההבנה, דכיון דאיכא רוב דפין כתיקון למה הוצרך לעוד דף א' מתוקן, והלא ממילא יש בו בהמתוקן כמה דפין כיון דהוא רוב הספר. והנה טעמו של דבר דד' יגנז הוא משום דמיחזי כמנומר, והא דדף אחד מציל אין לומר דשוב לא מיחזי כמנומר, דלפי הסברא קשה לאמרו, דמה יועיל דף זה האחד להדפין האחרים, ועוד דא"כ תועיל גם אם יתקן אח"כ דף אחד ויכתבנו כהוגן מחדש. והרי התוס' הוכיחו דזה אינו מועיל. וההכרח לומר דגם בד' טעותין אינו מנומר ממש ורק דמיחזי כמנומר אבל ע"פ הדין אם יתקנו אינו פסול כלל, רק כיון דכעת הוא פסול בשביל הטעיות לא התירו לו חכמים לתקן לכתחלה כיון דאינו תיקון גמור וגם אחרי התיקון יהיה מיחזי כמנומר, ואמרו חכמים שלא יתקנו וישאר ממילא בפיסולו בשביל הטעיות ויגנז, ומש"ה כשיש דף אחד שלם התירו לו לתקן השאר כדי שלא יצטרך גניזה לזה הדף הכשר, ומש"ה מציל. ומש"ה לא מהני לכתוב עתה מחדש דף אחד. ולפ"ז נראה דגם אם לא היה בו דף אחד בלא ד' טעיות ועבר ותיקנם דבדיעבד כשר, כיון דאינו מנומר ממש לפסלו בשביל זה. ואם בשביל דף אחד שהוא כתיקונו התירו כ"ש כשכל הס"ת כשירה דאין לגנזה. ורק כל זמן שנשאר קצת שלא נתקן והס"ת פסולה לא התירו לו חכמים לתקן אם לא כשיהיה דף אחד מתוקן מתחלתו:

ובזה נוכל לבאר דברי הרמב"ם ולעמוד על כוונתו, דמ"ש אם היה רוב הספר מוגה אין כוונתו שהיה כשר מתחלתו, דא"כ מה יוסיף הדף האחד, רק כוונת שבתחלה היה טעיות בכולו רק שתיקן כבר רוב הדפין וזהו שכתב מוגה, והתיקון אינו מועיל כיון דמקודם היה בהם ד' טעיות בכל דף ולא ניתנו לתקנם, ורק כשיהיה בהמיעוט הנשאר דף אחד שלא היה בו מעולם ד' טעיות אז יתקן. וס"ל להרמב"ם דדף אחד לחוד אינו מועיל ולעולם צריך שיהיה רוב דפי הספר כשרים, ורק אז מותר לתקן המיעוט, ורק דאם מקודם היו מועטים ועבר ותיקנם להרוב אז הוא דמועיל אם יש בו דף אחד שמעולם לא היה בו ד' טעיות. וכל זה נראה ברור בדעתו:

דף למ"ד אלא שלש בתוך הדף ושתים חוץ לדף. הרא"ש נסתפק אם עיקר הקפידא שלא יהיה רק מיעוט התיבה מבחוץ, ובתיבה בת ט' אותיות יכול לכתוב ארבע מבחוץ. או דעיקר הקפידא שלא יהיה יותר משתי אותיות מבחוץ, והסכים הרא"ש כן דיותר משתים אסור גם בתיבה גדולה, ודלא כהרמב"ם שכתב דבתיבה בת עשר אותיות יכול לכתוב חציים חוץ לדף. והנה איכא כאן עוד חילוק בין הרא"ש להרמב"ם, דהרא"ש לא נסתפק רק אם מותר לכתוב מיעוט התיבה מתיבה גדולה אבל חציה נראה דפשוט לו דאסור, והרמב"ם הא כתב להדיא דחציה מותר, רק שלא יהיה רובו מבחוץ, וצ"ע מנ"ל להרמב"ם להתיר בחציה. והפשוט דיצא לו מהא דאמר נזדמנה לו תיבה בת שתי אותיות לא יזרקנה לבין הדפין, ומוכח דאות אחת בחוץ אע"ג דאין רובו בפנים שרי, ולמד הרמב"ם מיניה לכל התיבות גם בגדולות. ועיין ברא"ש שכתב דתיבה בת שלש שרי לכתוב שתים מבחוץ, והוכיח כן מדקדוק לשון הגמרא. והרמב"ם לא ס"ל כן, דאם נאמר דשתי אותיות קילי ושרי גם באינו רק מיעוט מבפנים א"כ שוב ליכא למידק מיניה דהחצי מתיבה גדולה שרי, א"ו מוכרח דלעולם הולכין אחרי רוב התיבה, דרובו בחוץ אסור אע"ג דאין בחוץ רק שתי אותיות. והרא"ש ס"ל דשתים שרי אפילו הם רובא ושלש אסור אפילו הם מיעוטא. ובזה צ"ע דברי השו"ע בסימן רע"ג שכתב כהרמב"ם דגם בתיבה גדולה שרי למיכתב חציין בחוץ, וגם פסק דבשל ג' שרי למכתב שתים בחוץ, ולכאורה הם כסותרים זא"ז וצ"ע:

והנה הרמ"א כתב דגם ב' אותיות שהם מתיבה גדולה רק דמשמעותם הוא תיבה שלמה אסור. והם מדברי המרדכי. והפשוט דהם מפרשים נזדמנה לו תיבה בת שתי אותיות היינו דאותם ב' היוצאים לחוץ הם תיבה שלמה במקום אחר, אע"פ דכאן הם באות מתיבה גדולה אסור. ולפ"ז הא אין שום ראיה דשרי בחצי תיבה בחוץ כיון דהכא איירי גם ברוב תיבה מבפנים. וכן מדברי הרא"ש שהוכיח דשל ג' שרי גם בב' מבחוץ, ודקדוקו הוא מדתני נזדמנה לו תיבה בת שתי אותיות משמע דמשום דכולה היא מבחוץ אסור אבל בשל ג' דמקצתה מבפנים שרי. ולהמרדכי ליכא שום הוכחה כלל, ומוכרח דחולק על המרדכי. וצ"ע דבשו"ע כתב כדברי הרא"ש וגם הביא דברי המרדכי. ועכ"פ מדברי הרא"ש מוכח דלא ס"ל כהמרדכי וגם בדעת הרמב"ם נראה כן, וכמו שנתבאר:

שם בגמרא, רבנן אמרי אף באמצע שיטה. פירש"י ובאמצע הדף. ר"א אומר באמצע שיטה דוקא. ופירש"י ולא באמצע הדף. הנה מלשון הראשונים משמע דלא מפרשים כפירש"י רק דרבנן סברי דיכול לסיים באמצע שיטה וגם יכול לסיים בסוף השיטה, ולר"א צריך להיות דוקא באמצע שיטה. ולפירש"י הדברים סתומים. ויש מקום לומר דבזה לא פליגי כלל רבנן ור"א, ותרווייהו או דס"ל דדוקא באמצע שיטה קאמר רב רק רבנן ס"ל דבעי דוקא באמצע שיטה ובאמצע דף, ור"א סבר דרק באמצע שיטה צריך אבל באמצע הדף לא. וכן י"ל להפך, דתרווייהו ס"ל דעיכובא ליכא ויכול לסיים גם בסוף השיטה, ורב לא קאמר רק דיכול לסיים באמצע שיטה, ורק רבנן ס"ל דגם באמצע הדף יכול, ור"א סבר באמצע הדף אינו יכול לסיים. ולכאורה כפירוש זה האחרון אי אפשר לומר דא"כ אמאי הוצרך לומר על מימרא הראשונה דרב דקאי על חומשין ואמאי לא משני עליו ג"כ ההוא באמצע שיטה אתמר וכמו דמתרץ על מימרא שניה, ומוכרח דבאמצע שיטה מוכרח להיות, וא"כ הא דאמר רב גומר ואפילו באמצע הדף א"א לאוקמא על סיום התורה ועל אמצע שיטה, דאם כן מאי אפילו דקאמר, ומוכרח דקאי על אמצע הדף, ומוכרח לאוקמא בחומשין. וזהו דדחיק ליה לרש"י לנטות מפירוש הראשונים, דרבנן ור"א פליגי אי צריך דוקא באמצע שיטה או לא, דא"כ מעיקרא אמאי לא מתרץ במימרא הראשונה דקאי על אמצע שיטה, ולהראשונים צ"ל דהסוגיא קאי רק לרב אשי דהלכתא כוותיה ולרבנן הנ"ל כן, וזה נראה לרש"י דוחק, וע"כ מפרש דגם לרבנן צריך אמצע שיטה דוקא רק סבירא ליה דצריך גם אמצע הדף:

אמנם עיקר פירש"י קשה טובא, דהרי לפי פירושו איתותב רב מברייתא לרבנן ואמאי נפרש כן בדברי רב שנשאר עליו הקושיא מברייתא, ומוכרח ע"כ כר"א דרק באמצע שיטה קאמר:

דף ל"ג פתח שאחורי הדלת. פירש"י שיש במקצוע הבית פצים ושני פתחים לו אחד לדרום ואחד למערב, וקבע מזוזה בפתח חלל הדרומי. לכאורה נראה דדוקא נקט שקבע המזוזה בפתח הדרום ובע"כ קבעו בימין הכניסה, ומש"ה אם אין הפץ שבזוית טפח ה"ה כמי שאינו וכולו חד פתח וסגי במזוזה אחת והרי הוא לכל הפתח בימין הכניסה, אבל אם קבעה בפתח מערבי, הרי בע"כ קבעה בהפץ שבמקצוע שהוא בימין של אותו פתח, א"כ הרי הויא לגבי פתח הדרומי משמאל. וגם אם נחשוב להפץ כמי שאינו מ"מ הרי הוא באמצע חלל הפתח ופסול. אבל א"כ קשה דהיאך תני הניחה בפצים דהא ע"כ איירי שהמזוזה היא בהתחלת כותל דרומי ולא בהפצים שבמקצוע. אמנם עיין ברא"ש שכ' והביא פירש"י וז"ל שיש במקצוע הבית פצים קבועים לב' פתחים א' לצפון וא' למערב, וקבע מזוזה בפצים בחלל הפתח לצפון. הרי דכתב להדיא להפך דבפתח של צפון הרי בע"כ המזוזה בפץ שהוא ימין של אותו פתח. וא"כ לגבי פתח שבמערב הא אינו מימין. וכן הבין המרדכי בכוונת רש"י יעוי"ש דאע"ג דלהפתח השני אינו מימין מ"מ כשר, והקשה על זה המרדכי דמנ"ל לומר כן:

שם בשני דפין פסולה. פירש"י בטור א' רק שהוא שני דפין ויש חלק ביניהם. וכ' התוס' והרא"ש דלפ"ז דחוק בס"ד בשני סיפין ממש דבעור אחד היאך מונח בשני סיפין. והנראה דלכאורה צ"ע דהיאך ס"ד דהפסול משום דמונח בשני סיפין ממש ותיפוק ליה דמזוזה בעי דוקא בימין והרי חציה של המזוזה היא בשמאל, והרי אפי' אם היתה מזוזה אחת כתיקונה והניחה בשמאל פסולה, ולמה נקטה הברייתא הפסול דשני דפין, וצ"ל דבס"ד היה ס"ל דשני הסיפין הם שניהם בימין רק שעובי הכותל רחב ועומדים בעובי הפתח שני מזוזות מפורדים ואויר ביניהם ומש"ה פסול, וניחא פירש"י:

שם ע"ב דלית להו תקרה, פירש"י שהבית אינו מקורה והקשו התוס' מי גרע משערי חצרות. ועיין בתוספות ישנים ביומא (דף י"א) שהביא דברי הירושלמי דאמר דמשום הכי שער חייב משום שנכנסין בו לבתים, וכן הוא ברמב"ם. וא"כ הא מיושב פירש"י דאם הבית אינו מקורה שפיר פטור. ועיין ב"י יו"ד (סימן רפ"ו) שכתב דה"ר מנוח תירץ קושיית התוספות דשאני חצר דבית מקורה פתוח לו. וזהו כדברי הירושלמי הנ"ל: