שמור את חודש האביב ועשית פסח לה' אלקיך כי בחדש האביב הוציאך ה' א' מארץ מצרים פסח לילה לשון פסיעה כי פסח ה' על בתי בני ישראל פרש"י לשון פסיעה כן הכא ועשית פסיעה לה' אלקיך כאשר אבאר אי"ה כי אחז"ל פסיעה גסה נוטלת מאור עיניו של אדם ופירש מורי בהפלאה זצ"ל דאדם צריך להתקדש מדריגות מדריגות לאט לאט אבל פסיעה גסה שרוצה לעשות בפעם אחת נוטלת מאור עיניו לגמרי והנה ידוע כי בלילה ראשונה של פסח יצאו ממ"ט שערי טומאה והקב"ה הגביהם בבת אחת לשער חמשים שבקדושה ע"ד ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי אך רק באותה הלילה ואח"כ הוצרכו לסיפור מ"ט יום עד שזכו למתן תורה ביום החמשים וע"כ בפסח מקריבים מנחת עומר של שעורים דאביב הוא שעורים (כדאיתא ברש"י ויקרא ב' פסוק י"ד אם תקריב מנחת ביכורים אביב קלוי באש במנחת עומר הכתוב מדבר שהיא באה אביב ומן השעורים היא באה כתיב הכא אביב וכתיב התם כי השעורה אביב) דילפינן מן והשעורה אביב וגם הוא מצה ואיננו חמץ עד שבועות יום מתן תורה מקריבים של חטים לחם חמץ כלומר בפסח ממהרים בפסיעה גסה ואין פנאי להחמיץ ולא להמתין עד שיגמר בשול החטים אז מכאן ואילך סופרים מ"ט יום עד קצירת החטים ויש פנאי לגמור הלחם שיהי' חמץ כראוי למאכל אדם והיום הוא קבלת התורה והיינו שמור את חודש האביב שהוא גמר בישול השעורים ועדיין לא זכינו לחטים ועשית פסח פסיעה גסה לה' אלקיך אפי' מי שאינו כדאי מ"מ בליל ספור יציאת מצרים יעשה עצמו ת"ח כי בחדש האביב הוציאך ה' אלקיך ממצרים לילה כנ"ל וק"ל:
שבעת ימים תאכל עליו מצות הנה לבאר ענין מצה וחמץ ומה שאומרים היצה"ר הוא שאור שבעיסה, כי מצה הוא כמות הלחם כמו שהוא וכשנתחמץ מתיפה ועולה למעלה בשקר וכיזוב כי לא נתוסף על כמותו אפילו כל שהוא והיפוי הוא שקר וכיזוב, והמטעה הוא השאור שבתוכו והשאור בעצמותו מנוול כשהוא בעינו בורחין ממראיתו מטעמו וריחו וכשהוא טמון בעיסה ומיפה ומעלהו ומרבה כמותו במראית העין והכל שקר וכיזוב, אך המצה הוא אמת קושטא קאי כתוכו כן ברו כל השנה, ואמנם אם מניחים המצה בלי עסק גם היא תחמיץ ויחמיץ עיסות אחרות כי צריך עמל ויגיעה בתורה או מלאכה והבטלה מביאה לידי שעמום וזימה (גמרא כתובות), ע"כ שבעת ימים (הרומזים על) כל שבעים שנה יאכל עליו מצות לחם קודש כנ"ל קושטא ולא שיקרא, וכן כל המנחות מצות תאכל במקום קדוש והארכתי עוד בזה בעז"ה:
שיר השירים אשר לשלמה הנה בפי' המשניות לרמב"ם פרק ששי דנדרים משנה ד' דגים שאני טועם כתב וז"ל דע כי בלשונינו כשיתחבר שם האחד עם הרבים הרי הוא מורה על הכלל ועל הפלגה בריבוי כגון הבל הבלים שיר השירים ואם אמר דג דגים כלל המין כולו באיזה ענין שיהי' עכ"ל ע"ש באמת יש לפקפק ולחלק בין דג דגים והבל הבלים ובין שיר השירים שנאמר בה ה"א הידיעה שיר של השירים ואילו כתיב שיר שירים הי' דומה לדג דגים והבל הבלים וק"ל מ"מ נראה כי שלמה המלך ע"ה קיבץ בקהלת דיעות כל הפילוסופים המתחכמים בסברותיהם לא נותר דבר ע"כ נקרא הבל הבלים וקיבץ בשיר השירים תכלית כל הקדושות:
ושוב חיבר ספר משלי והזהיר מאשה זרה נכרי' הם הבלי קהלת ולצוות ולזרז למצוא אשת חיל שבשיר השירים ומי זוכה למצוא תכליתה ע"כ סיים אשת חיל מי ימצא כי רחוק מפנינים מכרה והנה בוא נא וראה מה שאמר בקהלת ויתרון ארץ בכל היא מלך לשדה נעבד השפיל כבוד המלך השח עד לארץ ועשאו עבד לשדה ובשיר השירים הגביה עד למעלה וסיים האלף לך שלמה מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא כדמפורש פרק שבועות העדות וברמב"ן סוף שה"ש ומאתים לנוטרים את פריו המה שריו וחכמיו שמענה ואתה דע לך כי יתרון ארץ בכל היא ושדה הנזכר היינו הכדור בכללו הארץ וכל אשר עליה הימים וכל אשר בהם והאדם מושל בכל והוא בעל הארץ והשדה והוא זורע וחורש וקוצר ונוטע ומנכש ומעדר ותולש גוזז וטוה ורוקם וזה קיום הארץ ויושביה ואחז"ל שבת דף פ"ה ע"א בני שעיר החורי יושבי הארץ שהיו בקיאים בישיבה של הארץ שהיו אומרים מלא קנה זה לזית וכו' וחורי שמריחים את הארץ והם עיקר הארץ ואילולא הם אין עולם, ואחריהם וקרוב ממש להם הם בעלי מלאכות המתקנים כלים לחרוש ולזרוע לגזוז ולנטוע ולטוות או המתקנים המאכלים והמלבושים ובאלה נתישבה הארץ ולא צריך יותר לישובה של עולם ואחריהם ופחותים מהם והמדומה שגדולים הם השלוחים והמכונים סוחרים והוא כי מי שצריך לאכול מאכלים הי' צריך לשלוח שלוחים להביא לו המאכלים ממקומם ואפשר אפי' כמה פרסאות והצריך מלבוש הי' צריך כמה שלוחים להביא הצמר והצריך למלבוש כגון פשתן או זהב כסף משי וכדומה והי' צריך לכל זה הרבה שלוחים ע"כ באו לכל זה שלוחים כוללים והמה אינם יודעים לא לזרוע ולא לחרוש ולא לנטוע לא לטוות ולא לארוג אך הם שלוחים כוללים זה שליח לבני עירו להביא תבואה הרבה ממקומה שיהי' באוצרו מצוי תבואה תמיד לכל קונה והוא שליח לחרש שוטה וקטן אשה ועבד ושפחה וכל הצריך איפה או מדה חיטים והי' צריך בשביל זה לילך למרחוק הולך עתה לבית אוצרו של זה שהי' שלוחו וזה הקטן השוטה הוא משלחו ולוקח ממנו מדה קטנה של חיטים וכן בפשתן ובצמר בזהב ובכסף ובמשי וכל דבר ואלו הסוחרים אינם מסגלים בעולם כלום ולא יודעים לסגל אלא שלוחי העולם הם והם הפחותים ונחשבים לגדולים ואחריהם ופחותים מהם הם שלוחי שלוחיהם השולחנים המכונים באנקיאה שאפי' סחורות הסוחרים אינם מבינים אלא שלוחי הסוחרים להמציא להם מעות או להמציא מעות שלהם לרחוקים מעבר לים כידוע והם פחותי פחותים בישובי העולם ונחשבים לגדולים גדולים בעולם ועכ"פ בהנ"ל נתיישב כל העולם על בוריו וזיונו ויפיו לולא כעס אויב העול השולט בעולם במדה ובמשקל ובמנין ונפישי רמאים וגוזלים וחומסים ע"כ היו צריכים לנוטרי כרמים הם השרים היושבים על הדין דייני גזילות וגזירות ושוטריהם להכות ולענוש ולשפוט בין איש לרעהו והמליצים בינם לבין העם והם הגדולים אשר אימתם מוטלת על הבריות וכורעים ומשתחוים להם ולענין קיום העולם בעצמם אינם אפי' כשליח שליח הנ"ל אלא שהם שומרים מכל עול והעול מגביה אותם גבוה מעל גבוה והי' די בזה בישוב המדינה אך יש לחוש לבני מדינה אחרת שכיניהם או מלכם יפשטו על מדינה זו ויגזלו מהם ארצם ואנשיהם ע"כ הוצרכו להעמיד חיל צבא ושרי צבאיהם לאלפים ורבבות מלומדי מלחמה איש חרבו על ירכו והם חשובים וגדולים מן הראשונים ואינם בקיאים אפי' במשפטי ונמוסי הארץ אלא ללחום להרוס ולאבד כל חיל וגוי הצרים בני מדינה זו ואלו הי' האמת שולט בעולם ולא ישא גוי אל גוי חרב ולא היו יראים אלו מגזילתם של אלו ואלו מאלו לא היו צריכים להם כלל אך השתא דליכא קושטא בעלמא הרי הם גדולי העולם והמלך המושל בגבורתו עולם ומשגיח על כל הנ"ל צרכיו מרובים לפרנס השני מיני שרים וחייליהם וצרכי ביתו וכבודו כי רב ומאין יבוא כל זה וכל אלו הנ"ל אינם לא זורעים ולא חורשים א"כ יש שרים אחרים גדולים מן הראשונים שאינם לא לוחמים ולא שופטים והם ריעי המלך ויועציו משנהו ושלישיו המתחכמים איך להוציא הוצאות הנ"ל מבני הארץ ולהטיל מסים עליהם ועל סחורתם וענינם סוף כל סוף יתרון ארץ בכל היא ומלך לשדה נעבד ואין לפרש יותר כי הוא מובן מאליו:
אך זהו מלך הנעבד לשדה האמור בהבלי קהלת, אך קשה לאלקינו כל הבל זה למה אם לא תכלית דת ה' המקודש והשומרים דתו והמתקדשים והמטהרים באמת בחצרות בית ה' אעפ"י שדי להם בקב חרובים כדאיתא גמ' חולין (דף פ"ו ע"א) יצא בת קול כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין מע"ש לע"ש מ"מ להם ניתנה הארץ ובשבילם נברא העולם ומלואו (כדאיתא במס' שבת דף ל' ע"ב סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה שמעון בן זומא ואמרי לה שמעון בן עזאי אומר כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה) ויושבי כסאות למשפטי ה' לאלקים נצב בעדת קל ומלך יושב על כסא ה' להעמיד הדת ולהחזיק התורה ולומדיה למען ינחלו ב' העולמות זה המלך לדת נעבד ולא לשדה והוא מושל ביראת ה' ה' גוזר והוא מבטל והוא גוזר וה' מקיים ולזה סיים שיר השירים נתן את הכרם לנוטרים למלכי כל עם ועם איש יביא בפריו אלף כסף לצרכי ביתו וכבודו אבל האלף לך שלמה הוא מלכותא כעין מלכותא דרקיע המעמיד הדת על תלה ומאתיים לשריו וחכמיו (היינו רבנן כדאיתא במדרש) ומי הם אלו היושבת בגנים בג"ע של מעלה ובהמ"ד של מטה חברים מקשיבים לקולך השמיעיני הי לך מה בין מלך הבלים למלך השירים:
ישקני מנשיקות פיהו בפסיקתא זוטרא כתיבת יד ישקני לשון טהרה כהא דתנן משיקין בכלי אבן לטהרן וטהורין המה מתורת זריעה ר"ל כי זריקת מים טהורים איננו טהרה כ"כ כמו אם יזרע אל המעין כי הזריעה מהפכת לגמרי הגידולים אך לעומת זה הזריעה נרקבת תחת הקרקע והיינו צרות וחבלי משיח וגם זו לא טוב אך השקת מים במקוה הוא זריעה וקיימת שאינה נרקבת אך אינו מועיל אלא מים במים ולא בשאר משקים וישראל נמשלו ליין בכל שיר השירים ולא יועיל השקה אך באמת נמשלו ליין וגם למים ויש להם מעלת יין לחשיבות ומעלת מים לטהרה ע"כ אמר ישקני לטהרני כטהרת השקת מים כי טובים דודיך מיין לענין טהרה כנ"ל:
אם לא תדעי לך היפה בנשים (יעויין ברש"י שם בפירושו) לא אאריך בדקדוקים ואומר כי כתיב ודי זהב שביזת הים גרמה להם עשיית העגל (ברש"י דברים בדבור ודי זהב) ומאתו לא תצא רע ח"ו ורגלי חסידיו ישמור אלא בכל כלי מצרים הי' חרוטים עליהם ע"ז ואותן שבביזת מצרים נתבטלו כי נימוחו כל צורות ע"ז שלהן כדכתיב ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים והוא ביטול גמור ומחוי מן העולם אך אותן שבביזת הים שחזרו מצרים ועשו להם צורות אחרות אותו נתבטלו ע"י שאמרו מצרים אנוסה מפני ב"י אך זה הביטול אינו אלא מדינא להתיר להדיוט אך במ"ת קודם שנכנסו לקדושת הר סיני הי' להם להתקדש ולהחמיר על עצמן מללמוד מיעקב אבינו ע"ה שאעפ"י שנתבטל הע"ז מ"מ כשעלה לבית אל אמר הסירו אלקי הנכר אעפ"י שכבר נתבטלו והיינו אחר ששאלו והתרעמו למה תרביץ בצהריים השיב צאי לך בעקבי הצאן ללמוד מיעקב אע"ה (יעויין ברש"י שם שפירש שהי' להם ללמוד מדרכי אבותינו הקדושים) כי אע"ג שנאוו לחייך בתורים בביזת הים נאה זה ללחייך להדיוט אבל עד שהמלך במסיבו בהר סיני וכו' והבן:
תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף הוא מאמר דודי הוא הקב"ה שאמר שנתן לנו ביזת הים שהוא בבחינת זהב עם נקודות הכסף הוא ביזת מצרים בבחינת כסף שוב אמרה כנסת ישראל שהמלך במסיבו נרדי נתן ריחו במעשה העגל ומפרשים שע"י ריבוי הזהב של ביזת הים נעשה כדכתיב ודי זהב וקשה א"כ מה התפארתו של הקב"ה שנתן לנו תורי זהב למכשול ח"ו גם יל"ד אמר עד שהמלך ולא אמר עד שהדוד במסיבו כמו שתיארו לפני זה ולאחר זה בשם דודי וי"ל כשם שביזת מצרים שהי' בשכר העבודה לא יצאה ממנו מכשילה כך ביזת הים שהי' מדין הענקת עבד עברי כדאיתא במדרש לא יהי' למכשול אך כל זה אם עבודתינו לאלקינו בשמחה וטוב לב ויקרא הקב"ה דודינו ויצאנו מן פרעה לחירות עולם אז שייך הענקה כדכתיב בשלחך אותו חפשי לא תשלחנו ריקם אך בשעת קבלת התורה הי' באונס ואנחנו כעבדים למלך הקב"ה נמצא הי' כאלו פרעה מכר עבדיו להקב"ה ואז אין מעניקים במכירה ועי"ז הי' ביזת הים שלא כדין ונכשלו בו והיינו עד שהמלך דייקא במסיבו וגו':
ונ"ל היינו טעמא דשיעור הענקה ילפינן גז"ש ריקם ריקם מבכור מה להלן ה' סלעים אף כאן ה' סלעים מכל מין ומין משום דבמכות בכורות זכו לביזת מצרים שהוא שכר עבודה ומשם זכו לביזת הים להענקה (דמשום בית מצרים רדף פרעה אחריהם) ע"כ ילפינן הענקה מבכור דשייכי להדדי ואמרתי בסימן שנתנו חז"ל פרק בני העיר בסדר קריאה של פסח משך תורא קדש בכספא פסל במדבר שלח בוכרא נרמזו כל דיני קנין משך תורא כל המטלטלין נקנין במשיכה קדש בכספא קידושי אשה וכן קנין בקדשים (דגבי הקדש כולי עלמא מודים דדבר תורה מעות קונות) ופסל במדברא קרקע הפקר כמדבר ונכסי הגר יקנה בפסל היינו חזקה עודר בנכסי הגר וכדומה שלח בוכרא היינו שילוח עבד חפשי מעניקים לו כשיעור פדיון בכור והיינו שלח בוכרא:
אם תמצאו את דודי מה תגידו לו שחולת אהבה אני איתא בילקוט שה"ש לא חולי מעיים ולא חולי ראש ולא חולי עינים אלא חולת אהבה על מות שנאמר עלמות אהבוך איזה אומה בעולם שאמר לה הקב"ה רדו לים וירדו איזה אומה שירדה לאש כחנניא מישאל ועזריה ויל"ד דלמה לא דרשו כך בריש הספר דכתיב ג"כ חולת אהבה כדכתיב רפדוני בתפוחים כי חולת אהבה אני שאינה חולי ראש וכו' וי"ל בהבין מאחז"ל (במס' ע"ז דף ג' ע"א) עתיד הקב"ה לנסות או"ה וליתן להם מצות סוכה ומקדיר עליהם חמה כבתקופת תמוז ע"ש וי"ל למה דוקא הקדרת חמה ולא זרם מים וגם שארי דברים וי"ל משום דידוע דברי טיטוס כמדומה שאין כחו אלא במים בהם הביא מבול בם הטביע המצריים בם נשפט עם סיסרא ולכן אלו הביא עליהם זרם מטר הי' עולה במחשבתם כמו טיטוס הרשע כי האמינו שכחו במים גדול אמנם במה שמתנגד למים לא יאמינו בה' לכן בודק אותם בקדירת חמה בתקופת תמוז וא"ש, הנה ציפייתינו לישועת ה' ושכלל עירו אפשר שכוונתינו היא לטובתינו מפני מיעוט פרנסתינו בגלות הזה או מיעוט שכלינו כמאחז"ל (מגילה דף י"ב ע"ב) מיום גלינו מארצינו וכו' זיל לגבי עמון ומואב וכו' ואין לנו מנהל ומנהיג מלך וכה"ג וסנהדרין אך באשר אנו רואים שישראל מוסרים נפשם על קדושתו א"כ אין האהבה כי אם לשמו דמשום תאות העוה"ז לא הי' מוסרים עצמם להריגה שאין אחר המיתה כלום וע"כ אהבתינו בוערת בלבנו והנה כבר הקדמנו כי מהמסירה אל המים אין ראי' כ"כ כי מייחסים לו יתברך כח המים אך מהמסירה אל האש אח"כ שהוא כח מתנגדי בו יובחן גודל האמונה ורב האהבה וזהו לא חולי מעיים שהוא מיעוט שפע הפרנסה ע"ד אוכל קמעא ומתברך במעיו ולא חולי ראש שהוא מיעוט תבונה ושכל ולא חולי עינים שהוא מיעוט המנהיגים עיני העדה אלא חולי על מות שהרי ירדנו לים ואח"כ מסרנו נפש גם באש בימי חנניא מישאל ועזריא מזה מוכח כי עזה אהבתינו והא"ש שלא דרשו כן על פסוק המוקדם סמכוני באשישות שאותו פסוק קאי על ישראל אחר צאתם ממצרים ועדיין לא הי' מעשה דנבוכדנצר וחמ"ו ע"כ המתין עד קרא דקאי על גלות בבל אחר מעשה הנ"ל וא"ש:
אני חומה ושדי כמגדלות אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום עיי' פסחים פ' האשה, וע"ד רמז קצת י"ל עפ"י מה ששמעתי בשם מרי בהפלאה ע"ד רמז משום כך עתידה תורה שתשתכח, ושרו חכימיא ליהוי כספרי' וספרי' כעמא דארעא כדי שתסור השנאה מה ששונאי' עמא דארעא לת"ח ויתבטל חטא שנאת חנם, ודפח"ח, והנה רישא דקרא הנ"ל אחות לנו קטנה ושדים אין לה הרי החליט רה"ק בפמלי' שלמעלה שאין לכנסת ישראל שדים ר"ל ת"ח ומנהיגי' (כדאיתא במדרש שקאי על ת"ח וברש"י שם על אותן פסוקים יעוין שם להבין זה) אלא שאומר כמסתפק אם חומה היא אם דלת היא כי זה הוא דבר התלוי' בבחירה אם יהי' כחומה נגד או"ה המפתים אותם או ח"ו כדלת, ומשיבה כנסת אני חומה אני בוחר בבחירה שלי להיות חומה נשגבה לבל יפרוץ או"ה פרצה באמונתינו, אך קשה איך משיבה ושדי כמגדלות הרי כבר ושדים אין לה אלא הקב"ה רואה ומביט שכחת התורה בעו"ה ויודע כי שדים אין לה כי ספרי' הם כעמא דארעא, אבל ישראל כ"כ נשכחה תורה עד שטועי' וחושבי' עצמם יודעי' את התורה ואמרה שדי כמגדלות אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום והוא זמן גאולה בב"א:
כרמי שלי לפני האלף לך שלמה ומאתיים לנוטרים את פריו פירש"י ויש מפרשים ומאתים לנוטרים את פריו כדין הנהנה מן ההקדש שמשלם קרן וחומש אף אנו נשלם על קודש ישראל לה' ראשית תבואתו קרן וחומש חומשין של קרן ומאתים הם חומשו של אלף והעולם מתמיהים על רש"י ז"ל מפני שהחומש הוא מלבר נמצא חומש של אלף הם מאתים וחמשים ונ"ל דשמואל אמר במס' שבועות (דף ל"ה ע"ב) מלכותא דקטלי חד משיתא בעלמא לא מיענשא שנאמר כרמי שלי לפני האלף לך שלמה ומאתים לנוטרים את פריו אלף למלכותא דרקיע ומאתים למלכותא דארעא והנה לכאורה האומות שהרגו אלף הי' להם רשות על חלק שישית מהם שהוא כמעט מאה וששים ושבע א"כ אינם צריכין לשלם חומש אלא על שמונה מאות ושלשים ושלשה על שמונה מאות עולה חומש מלבר למאתים ואפשר לומר שהכתוב לא דק על חומשו של ל"ג הנשארים כיון שאינו עולה רק לחמשה אנשים ולא הגיע לעשרה:
האלף לך שלמה ומאתים לנוטרים את פריו אלו ת"ח עיין פרש"י ופרק שבועות העדות, כתיב לאסור מלכיהם בזיקים לעשות בהם משפט כתוב וראיתי בפסיקתא זוטרא על שיר השירים כתיבת יד שפי' משפט כתוב עין תחת עין ע"ש ונ"ל פירושו כי אמחז"ל (ר"ה דף כ"ג ע"א) תחת הנחשת אביא זהב תחת ר"ע וחביריו מאי ישלם והנה כתיב עיני העדה שהגדולים נקראים עיני העדה וע"כ ר"ע וחביריו שהיו עיני העדה נקח מהם עיני עדתם והמונם היינו לאסור מלכיהם בזיקים ונכבדיהם בכבלי ברזל אע"ג דחז"ל קבלו עין תחת עין ממון מ"מ הקב"ה יעשה עמהם משפט כתוב כמשמעות הקרא עין ממש תחת עין אך חכמי ישראל יאמרו אנחנו קבלנו ממון תחת עין ע"כ מאתים לנוטרים את פריו והיינו חכמים מקשיבים ותרתי עבדינן להו ישלמו עין ממש היינו מלכיהם בזיקים וישלמו גם ממון מאתים לחכמי ישראל עבור ר"ע וחביריו:
ברח דודי ודמה לך לצבי או לעופר האילים על הרי בשמים אמרינן בתפילתינו יעלה ויבוא ויגיע וכו' זכרונינו ופקדונינו וזכרון אבותינו וזכרון משיח בן דוד עבדך וזכרון כל עמך בית ישראל והיינו דאמרו חז"ל דומה דודי לצבי מה צבי זה כשהוא בורח ראשו ועיניו לאחוריו כך הקב"ה אעפ"י כביכול בורח מ"מ עינו עלינו לטובה ועוד אחז"ל נמשל כאילה מה אילה רחמה צר וחביבה על בעלה כל שעה כשעה ראשונה ה"נ כן והיינו יפקד זכרון אבותינו כצבי עינו לאחריו מה שהי' אז בימי אבותינו הוא העבר וזכרון משיח בן דוד העתיד עדיין וזכרון כל עמך בית ישראל ההווים עתה הראש והסוף והתוך והיינו כצבי ואמר לחן ולחסד ולרחמים היינו כאילה שמוצאת חן אצל בעלה האיל כל שעה כשעה ראשונה ואמר על הרי היינו הר סיני והר הבית ובכלל הר סיני כל בתי מדרשות ישראל ובכלל הר הבית כל בתי כנסיות:
בהפטרה ויצא חטר מגזע ישי כתיב והי' ביום ההוא יחבוט ה' משבולת הנהר עד נחל מצרים ואתם תלוקטו אחד אחד לבני ישראל הנה כתיב וכיום עלותם מארץ מצרים אמרו חכז"ל (סנהדרין פ' חלק) שביציאת מצרים אותם ששים רבוא ישראל שעלו לא הי' מהם רק שנים מששים רבוא וכן תהי' בגאולה העתידה כדכתיב וכיום עלותם מארץ מצרים והוא תמוה שמששים ריבוא לא יעלו אלא שנים וי"ל עפ"י מה דאיתא בספרים שיש ששים רבוא נשמות ישראל אך שנשמה אחת נתחלקת להרבה ניצוצות ואולי הניצוצות של ששים ריבוא אם נצרפם יעלו מהם שני נשמות שלמים מששים ריבוא ובזה יש לפרש הפסוק והי' ביום ההוא יחבוט ה' משיבולת הנהר עד נחל מצרים ואתם תלוקטו אחד היינו כל מה שילקט משבולת הנהר עד נחל מצרים להאחד אותם לעשות אותם אחד יהיו מהם אחד היינו נשמה אחת לבני ישראל וק"ל (מש"מ):
ואמרת ביום ההוא אודך ה' כי אנפת בי ישוב אפך ותנחמני כי הנו"ן יש בה מפלתן של שונאי ישראל כמשאחז"ל פ"ק דברכות (דף י"ד ע"ב) מפני מה לא נאמר נון באשרי מפני שיש בה מפלה לשונאי ישראל שנאמר נפלה ולא תוסיף קום בתולת ישראל וגם יש בה נחמה בכפליים נחמו נחמו עמי והנה אנפת שרשו אף ונו"ן באמצע היא נו"ן של מפלת שונאי ישראל ע"י אף אך כשישוב אפך תתהפך הנו"ן לנחמה אז תשוב אפך ותנחמנו דייקא:
הנה אל ישועתי אבטח ולא אפחד וכו' יש לומר דהנה ידוע דאף אם מדת הרחמים גובר על מדת הדין מ"מ לעת מצוא אז מתחיל הדין מחדש לטעון טענתו אבל אם הדין מסכים למדת הרחמים אז הכל טוב ואין צריך אז לירא משום דבר וזה הנה אל ישועתי אבטח שיושיעני ולא אפחד כי יבואו יסורין בפעם אחר הגם כי אני בטוח בה' שהכל ממנו רק טוב הוא מ"מ איני צריך לפחוד כי יבואו אפי' יסורין של טובה מהשי"ת כי עזי וזמרת י' (השם הזה מורה על מדת הדין) ה'ו'י'ה' היינו שהשם הזה שהוא מדת הדין הוא ג"כ רחמים כי הדין הסכים לרחמים "ויהי" שהוא מורה על מדת הדין (כדאיתא בספר מנות הלוי) וכן איכא מ"ד דכל ויהי לשון צער וזה ויהי מדת ויהי לי לישועה הוא עצמו ג"כ מסכים לי לישועה (מש"מ):
וגר זאב עם כבש במדרש ילקוט ישעי' זה שאמר הכתוב מזמור שיר ליום השבת למשבית מזיקין שלא יזיקו יעוין שם כל המדרש נ"ל דאם ישבתו כל המזיקין ויאבדו מן העולם אז יש לבני עולם לשיר ולהודות שניצולו מן המזיקין אבל אם יקח הקב"ה מן המזיקין ארסם המזיק ורצונם הרע ויתוקנו המזיקין בעצמם לטוב אזי יש לשיר ולהודות בכפלים על שניצולו מן המזיקין ועל תיקון המזיקין וזה וגר זאב עם כבש שיהא שלום ולא יזיקו ויתוקנו המזיקין וזה שאמר הכתוב מזמור שיר ליום השבת כפל מזמור ושיר למשבית המזיקין מן העולם שלא יזיקו עוד ועוד שגם הם יתוקנו לטוב וזה שמדת הדין יתהפך למדת הרחמים ויודה למדת הרחמים ויעשו שלום וזה פי' הנה אל ישועתי וכו' ככתוב למעלה וגם מלך המשיח יהפך רשעים לצדיקים ברוח שפתיו כאשר כתבנו במקום אחר (מש"מ):
ועד"ז יתפרש כמין חומר בפ' ויצא שהקב"ה הבטיח ליעקב בחלום והנה אנכי עמך וקשה למה נדר יעקב אח"כ נדר ואמר אם יהי' אלקים עמדי הלא כבר הבטיח לו הקב"ה והנה אנכי עמך אלא י"ל כך דכתיב והנה ה' נצב עליו ה' מורה על מדת הרחמים ואמר לו הקב"ה והנה אנכי עמך במדת הרחמים אבל יעקב אמר אם יהי' "אלקים" עמדי שגם המדה"ד יסכים להיות עמדי לטוב וזה שאמר יעקב כי חנני "אלקים" וכי יש לי כל היינו שגם מדה"ד הסכים להיות לי כל וזה אי אפשר להתבטל לעולם:
ועד"ז יתפרש הקרא מן המצר קראתי יה זהו שם שמורה על מדת הדין ענני במרחב יה שגם מדה"ד ענני במרחב שה' לי לא אירא היינו שה' (הוי"ה ב"ה שמורה על רחמים לי הוא היינו המדה"ד אומר שלי יהא הרחמים לכן לא אירא (והוא איבעיא בפסחים קי"ז ע"א אם במרחב יה שני תיבות המה (מש"מ):
והכה ארץ בשב' פיו וברוח שפתיו ימית רשע כתיב חגור חרבך על ירך גבור הודך והדריך צלח ורכב על דבר אמת וענו' צדק ותורך נוראות ימינך עיין במסכת שבת דף ס"ג ע"א (על הא דתנן לא יצא איש לרה"ר בסייף ולא ברמח ורבי אליעזר אומר תכשיטין הן לו ואמר ליה אביי לרב דימי ואמרי ליה לרב אויא ואמרי ליה רב יוסף לרב דימי ואמרי לה אביי לרב יוסף מאי טעמא דרבי אליעזר דאמר תכשיטין הן לו דכתיב חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך א"ל רב כהנא למר ברי' דרבינא היינו בדברי תורה כתיב א"ל אין מקרא יוצא מידי פשוטו לעולם אמר רב כהנא וכו' ולא הוה ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו עד השתא) יל"ד וכי רב כהנא לא ידע אין מקרא יוצא מידי פשוטו ומ"ט נמי דרבנן דפליגי אדרבי אליעזר ואי אעפ"כ פליגי וס"ל מקרא יוצא מידי פשוטו א"כ אין הלכה כר"א ומאי אמר רב כהנא דעד השתא לא ידע דאין מקרא יוצא מידי פשוטו משמע השתא ידע אדרבא הא הלכה כרבנן דס"ל מקרא יוצא מידי פשוטו ובעיקר הדבר צ"ע אדר"א הא בודאי עיקר קרא בדברי תורה כתיב כפשוטו שהרי כך כתיב הוצק חן בשפתותיך וגו' חגור חרבך על ירך גבור ושוב צלח רכב על דבר אמת וענוה צדק ותורך נוראות ימינך, וע"כ נלע"ד דכ"ע לא פליגי דעיקר בדבר שפתים כתי' ור"א דריש לי' במלך המשיח דמלבד שתורתו נוראות ימינו והוצק חן בשפתותיו להפוך את כל העמים שפה ברורה אחת לקרוא כלם בשם ה' עוד חגור חרב כגבור ואיש מלחמה ומפליא גבורות ואימתו מוטל עליהם מחמת גבורתו שלא יאמרו אין כחו אלא בפה אלא שלא יצטרך לחרבו והוא חגור על יריכו לכבודו ומ"מ ברוח שפתיו ימית רשע ויהפך להיות צדיק נמצא עכ"פ אפי' לע"ל יהי' לכבוד ולתפארת אם יש לאל ידו לנצח בחרבו אלא שלא יצטרך לו, וחכמים אומרים גנאי הוא לו אלא הכל בדברי תורה וקרא אתי בשני תוארים א' מתואר בחרב חגור כגבור חרבך והוא הפלפול והדרשות איהו מותיב ואיהו מפרק כחיצים ביד גבור, וא' הוא אין מקרא יוצא מידי פשוטו לפרש כפשוטו להמתיק הדברים בלבות אנשים זרים המתחכמים ומפלפלים ואינם זוכים להבין דברי חכז"ל ודורשים בפסוקים הנה להם מורה דרך תורה בפשוטי הקרא אשר כולם ישבחו ויודו כי כולם החכמות מרומזים בקרא כמ"ש רמב"ן בהקדמתו על התורה בשם ספר חכמת שלמה רבתי, ועל זה התואר אמר והדרך צלח רכב על דבר אמת וענוה צדק עם חגורת פלפול עוד אינו מוציאו מפשוטו אלא מראה להעמים והשרים יפיה נמצא אדרבא חכמים אומרים שהפסוק מורה לן שאין מקרא יוצא מידי פשוטו והיינו דרב כהנא וא"ש: