ויסעו מרעמסס סכותה כשש מאות אלף רגלי יש לדקדק מאי כשש יכתב שש בלא האות כ' ונ"ל דיתפרש ע"פ מה דאיתא במדרש ילקוט פ' ויגש רמז קנ"ב בשבעים נפש ירדו אבותיך ולא היו אלא ס"ט אלא הקב"ה עלה במנין עמהם וכו' וכשעלו ממצרים נתיחסו כל הגברים ס' רבוא חסר אחד מה עשה הקב"ה נכנס במנין עמהם והיו ס' רבוא עכ"ל וזה מרומז במה שכתוב כשש ולא שש ממש שהי' חסר אחד רק שהקב"ה השלים המנין עמהם וק"ל (מש"מ):
ואכלתם אותו בחפזון רומז שיאריך בסיפור י"מ כל כך בשעה שמצה ומרור ופסח מונחים לפניו עד שלבסוף יהי' הזמן בהול לאכול פסח קודם חצות או קודם עמוד השחר (ופלוגתת ראב"ע וחכמים הוא לכל מר כדאית ליה) באופן שתהי' האכילה גופא בחפזון ובבהילו והנסיון מוכיח:
ובני ישראל עשו כדבר משה כתיב דבר נא באזני העם אחכז"ל בבקשה ממך אמור להם בבקשה מכם וישאלו איש וגו' כדי שלא יאמר אותו צדיק נראה הקב"ה אמר לאאע"ה שיזכה לבני' שיעמדו בשני נסיונו' נסיון העוני והשיעבוד ועבדום וענו אותם ואפ"ה הא מצינו שם שלא שינו שמם ולשונם ומלבושם, ומרע"ה חשש והן לא יאמינו לי, אמנם ויאמן העם נמצא עמדו בנסיון העוני, ושוב הבטיחם הקב"ה ואח"כ יצאו ברכוש גדול שהוא נסיון העושר ולא ימרו דבר ה' וכן הי' באמת כי מה שעשו העגל ודי זהב הי' מזהב ביזת הים אבל מביזת מצרים לא נכשלו (כדאיתא במדרש ילקוט שה"ש תורי "זהב" נעשה לך זו ביזת הים עם נקודות "הכסף" זו ביזת מצרים מדי זהב עשו העגל ע"י זהב ביזת הים) ואמנם מרע"ה דאג על זה שמא לא יעמדו בנסיון העושר כמו שחשש שלא יאמינו מחמת עוני ושעבוד כן חשש לזה, וכן ישראל עצמם לא רצו להביא את עצמם לנסיון ע"כ בקש הקב"ה שני בקשות אחד למרע"ה בבקשה ממך אמור להם לישראל בבקשה מכם והכל כדי שלא יאמר אותו צדיק שלא זכה להיות לו בנים העומדים בנסיון העושר, ועד"ז יש לפרש מה שהשיבו ישראל למשה הלואי נצא בעצמינו (כדאיתא ברכות דף י"א ע"ב) פי' בעצמיותינו הכוונה שמחים וטובי לב על העושר והרכוש שאנו מוציאים ויהי' השכל והנפש והעצמיות נמשך אחר הגוף ותאותו המדומה, אבל הלואי נצא ערום רק לשם ה' אז נצא בעצמיותינו ואמנם בע"כ שלא ברצונם קימו וינצלו את מצרים, ע"כ כשחטאו בעגל ע"י די זהב אמר מרע"ה למה יחרה אפך בעמיך אשר הוצאת מארץ מצרים ביד חזקה ואחז"ל (במדרש רבה פ' כי תשא) שא"ל הוצאתם בכסף וזהב ומה יעשה הבן ולא יחטא, נראה ביד חזקה דקאמר לא על ידו החזקה שהכה מצרים אלא הוצאתם ביד חזקה על ישראל שלא ברצונם מעוטרי' בכסף וזהב והם מיד דאגו על ככה שלא יעמדו בנסיון ואתה הוא שגרמת להם:
שבת הגדול שבו נעשה נס גדול הארכתי ותוכן הדברים לפרש המקראות לעושה נפלאות גדולות לבדו כי לעולם חסדו וכן כל ההודיו' הללו אומר על כל נס מיוחד כל"ח, והענין כי אין שום נס גדול ומה הרעש אם לפני שלשה אלפים שנה נקרע הים שעה א' ונתיבש, ונפל לחם מן השמים ומעשים כאלו הלא בכל רגע נסים כאלה מי פתי לא יתעורר בזורע זרע באדמה ויציץ ממנו ציץ ירוק ושוב פרח בו פרח אדום או לבן ושוב יגמול ממנו פרי פלוני איך נעשה זה וכי אין זה נס כקריעת י"ס, הנה יבוא השוטה ויאמר בחכמתו זה הוא בטבע כי ניצוצי חמה מכין בעפר ומי הגשמים מרטיבים ועי"ז נעשה כך ועי"ז נעשה כך, יאמר נא על ידי מה מכים ניצוציו חמה על ידי מה יעלה אד מן הארץ להגשים וכל דבריהם הבל ורעות רוח אלא שחכמיהם אומרים העולם כמנהגו נוהג כה הי' וכה יהי' ואין אחר העושה כן בחכמה ובתבונה ובדעת ואין אלקי' וכך הוא הטבע מעצמו ואמת שהוא פלא ואין להבין סתרי הטבע אך מעצמו הוא כן, ואמנם כשהקב"ה משנה הטבע כגון קורע הים שעה אחת וממטיר לחם מן השמים ומוציא מים מצור החלמיש אעפ"י שכל אלו המה כטפה מן הים נגד חידושי מעשי בראשית שבכל יום ויום מ"מ ישפוט כל בר דעת מזה שאין הטבע נוהג כן בעצמו שא"כ לא יכול להשתנות לצורך שעה וא"כ משינוי קטן הלז נדע כי לעולם חסדו שהוא היוצר והוא הבורא עושה ניסים נפלאות בכל יום והיינו לעושה נפלאות גדולות לבדו לפעמים לפי שעה נדע כי לעולם חסדו שעשה בבריאת העולם ובמעשה בראשית כי עולם חסד יבנה, וכן למכה מצרים בבכריהם נדע כי לעולם חסדו וכן כולם מכל נס לשעה נדע כי חסדו וטובו והתנהגותו והשגחתו לעולם יום יום:
ויבא משה ואהרן אל פרעה במדרש אמר פרעה משה ואהרן אתם למה ודבריכם למה והוא תמוה וי"ל הוא ידוע כי פרעה פולסוף גדול הי' וחוקר ופוקר לכן אמר לו משה למען תדע כי אין כה' אלקינו וכפר בהשגחה על התחתונים ואמר משה למען תדע כי לה' הארץ ואמר שתי רשויות פועל טוב ופועל רע חלילה ונאמר לו מהקב"ה למען תדע כי אין כמוני בכל הארץ כמובן והנה פרעה חשב שלכן באו שניהם משה ואהרן אחד לפעול רע ואחד לפעול טוב ומשה רבינו ע"י ניסי השי"ת ובשליחותו אמר שרק הקב"ה יחיד בעליונים ובתחתונים וזה השיב לו פרעה א"כ אתם למה היינו אתם "שניכם" ודבריכם למה כי דבריכם סותר למה שבאתם אתם שניכם וק"ל:
ושוב מול את בני ישראל שנית איתא במדרש ילקוט יהושע תן חלק לשבעה גם לשמנה לשבעה זה דורו של משה שנימול לשבעה וגם לשמנה זה דורו של יהושע שנימולו לשמונה ומורי בהפלא"ה פ' אמור נדחק ומצאתי ברמב"ן שנימולו לשבעה דורות אברהם יצחק יעקב לוי קהת עמרם משה, לשמונה דורות של יהושע שנימולו בדור שמיני, ונ"ל היינו דאמר דהע"ה למנצח על השמינית מילה שניתנה בשמינית ואחכז"ל שנצטער כשנכנס למרחץ וראה עצמו ערום מכל המצות עד שנסתכל במילה שניתנה בשמינית, דהנה לא ניתנה מצות פריעה אלא לדור שמיני והענין כי הסרת הערלה די להסיר הקליפה מעטרת קדושה, אעפ"י שעדיין מחיצה דקה מפסקת והוא עור הפריעה כעור מקליפת אגוז הפנימי שנאכלת עמה ואינה אלא מחיצה דקה המפסקת בין עיקר הקדושה כאספקלריא שאינה מאירה ולא יזכו לזה אלא אחר קבלת תורה בא"י אבל לא בא"י בלי קבלת תורה כמו אאע"ה ושבעה דורותיו או מקבלי תורה בלי באים בא"י כמו דור המדבר לא יזכו לזה עד דורו של יהושיע שקבלו התורה ובאו לא"י ומאז יזכו בה אפילו בחו"ל ע"כ כשראה דהע"ה מילה שבשמינית דייקא היינו מה שניתן לדור שמיני שנפרע ואין דבר חוצץ בינו לבין אלקי' שמח ואמר למנצח על השמינית:
היום גלותי חרפת מצרי' מעליכם עמ"ש ר"ו היידנהיים בפי' המחזור שמצרי' היו מתלוצצי' עליהם על שלא מלו במדבר ע"ש והאמת כי לא יכולי' להמול במדבר מפני סכנת הדרך ובכל יום הי' מעותדים לנסוע הענן ולא ידעו מתי ע"כ לא יכלו להמול וזולת זה חלילה שהחריש להם מרע"ה, והנה עד נאמן לזה עתה בבואם לא"י ומלו וישבו תחתם עד חיותם ואלו לא ישבו עד חיותם והי' זריזי' בכיבוש ירחו לא אירע יום ז' בשבת ולא הי' מחללי' שבת בכיבושו ולא הי' יהושיע מחרים העיר על שנכבשה בשבת (כדאיתא במדרש יען ששבת קודש לכן הקדש השלל) ולא נכשל עכן ולא נפלו ל"ו איש בעי והכל גרם מפני אשר ישבו תחתם עד חיותם א"כ זהו ראי' ברורה שא"א למול וליצא לדרך א"כ אחר שישבו תחתם עד חיותם ויאמר ד' היום גלותי חרפת מצרי' מעליכם:
כי מולים היו כל העם היוצאים ממצרים יל"ד על אריכות הלשון למעיין בפנים גם יל"ד לר"ת דס"ל דמי שלא מל מחמת אונס כגון שמתו אחיו מחמת מילה אינינו ערל להיות אסור בקרבן פסח ורש"י פ' בא לא כתב כן מ"מ לר"ת עכצ"ל דישראל שלא מלו במדבר ולא עשו פסח יען שלא היו נימולים לא מקרי אונסים כי הם גרמו זאת לעצמם במה ששלחו מרגלים שלא נשב להם רוח צפונית ע"י חטא מרגלים שהיו ניזופים לפני המקום (כדאיתא גמ' יבמות דף ע') כך צ"ל מ"מ יש להקשות דהא אפי' הוה מנשב להו רוח צפונית לא היו יכולים להמול מפני שהיו מעותדים בכל רגע לנסוע לדרך שמא יסע הענן היום (וכמ"ש רש"י זבחים דף צ"ה ע"א ורמב"ן פ' בהעלתך בפסוק ויש אשר יהי' הענן ע"ש) וא"כ הי' סכנה כמ"ש מרע"ה אמול ואצא לדרך סכנה היא לולד וי"ל משום זה לא הי' להם לחוש והי' להם לבטוח ולמול שהרי כתיב כי מולים היו כל העם היוצאים ממצרים ופי' חז"ל במצרים בשעת יציאתם מלו (וכ"כ רמב"ם בה' איסורי ביאה) ולא ניזוקו א"כ ה"נ הי' להם למול בניהם רק משום רוח צפונית שלא נשב להם והם עצמם גרמו זה והוה להו שפיר דין ערלים לענין פסח ובזה יובן אריכות לשון הקרא ואין להאריך במובן: