איתא במדרש תנחומא ומדרש ילקוט פ' ואתחנן כשהגיע רגע אחרונה של משה רבינו למות הניח זרועותיו על לבו ואמר ראו מה סופו של בשר ודם וישראל צווחו ידים שקבלו תורה מפי הגבורה וכדומה ימות ותמוה למה לא אמר משה פסוקי יחוד שמע ישראל כמנהג כל אדם כשר מישראל לומר במותו ויש ליישב הנה משה רבינו ע"ה אמר להקב"ה במה שקלסתיך בהן שאמרתי הן לה' אלקיך השמים ושמי השמים אתה מבשרני ג"כ בהן הן קרבו ימיך למות אמר הקב"ה אתה כמו שכן רע שרואה את הנכנסות ואינו רואה את היוצאות הלא אמרת והן לא יאמינו לי יש לפרש לפי מה שנראה לי שראיתי או שמעתי טעם על מיתת משה רע"ה יען כי הוא הגדיל לעשות נסים ונפלאות לעיני כל ישראל מה שלא ראו ולא שמעו מאז ואם לא ימות משה אזי ברוב הימים יאמינו כי הוא אלקות או כמו חבר ומסייע להקב"ה לפיכך מת שיראו שהוא כמו כל אדם בשר ודם שסופו למות רק יען שהי' שליח השי"ת עשה נסים אבל הכל בשליחותו של מקום וגם אדם אחר הי' יכול לעשות נסים ונפלאות אלו שלחו הקב"ה ויש לפרש לפי זה שזה שאמר משה הלא אני עומד וצווח הן לה"א השמים ושמי השמים וגו' עד סיום הפרשה וידעת עם לבבך כי ה' הוא אלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד והאיך יטעו אחרי להאמין בי הלא אני בעצמי עומד וצוח שהקב"ה עשה אלה והם מאמינים במה שאני אומר להם והשיב לו הקב"ה אתה רואה הנכנסות השבח שמגיע בדבר הזה ואין אתה רואה היוצאות שאמרת והן לא יאמינו לי אמונה שייך בדבר שאין נראה ולא יאמינו זה מה שאתה אומר להם ויסברו אעפ"כ שקצת אלקות בך אם כן לפ"ז הי' מיתת משה הכרח גדול יותר ממיתת כל אדם למען לא יחשבו מחשבת פגול חלילה באחדות הבורא ית"ש ע"י חיותו של משה כל הימים והנה כל שליחות משה הי' רק לפרסם יחוד השי"ת ואחדותו בעולם ולכן עשה נסים ונפלאות להם במצרים ובמדבר ואם לא ימות וחי לעולם יהיו כל הנסים ונפלאות שעשה מראים ההיפך מתכליתם כי על ידם ע"י נסים ונפלאות וע"י שחי לעולם יאמינו שיש במשה קצת אלקות ושיתוף לכן הוכרח משה למות למען אמיתת יחוד השם יתברך שנראה ונתאמת לעין כל במיתתו של משה וזה שבחצי רגע אחרונה הניח זרועותיו שבהם הי' עיקר גדולתו שעשה בידיו ובמטה הנסים ונפלאות לכל היד החזקה לשבר הלוחות מעשה ידיו של הקב"ה כמו חבר ושיתוף להקב"ה במעשה הלוחות ואמר ראו מה סופו של בשר ודם ובזה העיר אותם שגם הוא מת כמו בשר ודם ויאמינו רק בה' לבדו וצווחו ישראל ידים שקבלו הלוחות מפי הקב"ה ובזה נתקיים כוונת משה רבינו ותכלית שליחות השי"ת לטובה במה שאמר דבריו אלו ראו מה סופו של בשר ודם המה הי' עיקר אמירת יחוד של הקב"ה מפי משה רבינו ע"ה זי"ע אמן (מש"מ):
בגמרא מגילה דף וי"ו ע"א איתא כי נח נפשי' דר' זירא פתח עלי' ההוא ספדנא ארץ שנער הרה וילדה ארץ צבי גידלה שעשועי' אוי נא לה אמרה רקת כי אבדה כלי חמדתה פירש"י שנער זה בבל שר' זירא נתגדל בבבל ואח"כ בא לא"י י"ל כוונת הספדן כך דרבא הוכיח מיני' דהאי ספדנא דרקת היא טבריא כדאיתא שם בגמרא והנה אמרו חכז"ל טבריא שמה ולמה נקרא שמה רקת שאפי' ריקנין שבה מלאין מצות כרימון גם איתא בתוס' שם דף ה' ע"ב שבטבריא ישבו הרבה תלמידי חכמים ורבינו הקדוש ומשום זה ביקש רבי מאנטנינוס להוי טבריא קלניא היינו חירות ממס והנה ידוע דמנהיג צריך להיות כפי הדור היינו שצריך להתערב ולהתווך ביניהם להיות במדרגתם שעי"ז יוכל לקרבם להוכיחם ולזכותם לתורה ולמצות ואם אח"כ חלילה נחסר להם מנהיג כזה הרי כולם מרגישים וכואבים ודואגים וקוננים עליו אבל אם המנהיג הוא במדרגה גדולה למעלה מאד ועי"ז אין לו שום שייכות ותערובת עמהם ואינם משיגים הדרכתו ע"י שהם פחותים בהדרגתם מאד באין שום השתוות ביניהם ואינו מעורב עמהם אזי בהעדרו חלילה מהם אינם מרגישים וכואבים ואוננים כ"כ ובפרט כשאינם יכולין להבין ולהשיג את גודל מדרגתו ועוצם קדושתו כמו בן כפרי שאינו מבין אם מראים לו אבן טובה מאבני ספיר יקר המעולה כי אין לו שום שייכות והבנה לאבנים טובות והנה ר' זירא נתגדל בבבל ואח"כ נתעלה מעלה מעלה במדרגתו ועלה לא"י ולא הי' עוד ראוי להיות מנהיג לבני בבל רק בא"י בטבריא שהיו שם רוב ת"ח וגם ריקנין שבה היו מלאין מצות כרמון עמהם הי' לו השתוות והי' מנהיגם והם השיגו מדרגתו כדאיתא גמרא בבא מציעא שהתענה מ' תעניתים שישכח תורת בבל ושיזכה לתורת א"י ואח"כ נכנס לתנור מוסק ולא שלטה בו האש רק נתחרך שקו והי' קורין לו קטינא חריך שקי' והי' במדרגה גדולה מאד וזה שפתח האי ספדנא בתחלה ארץ שנער הרה וילדה ואח"כ נתעלה מעלה מעלה ארץ צבי גידלה שעשועיה אוי נא לה אמרה רקת היינו דווקא רקת שהיא טבריא מאוננת ומקוננת כי אבדה כלי חמדתה יען שהם משיגים מדרגתו ובזה הגיד שבחו הגדול שרק רקת מבינה לקונן עליו שהדריך אותם לטוב (מש"מ):
דרוש לז' אדר
ויקרא איתא במדרש רבי תנחומא פתח יש זהב, זה נדבת המשכן, ורב פנינים, זהו נדבה של נשאים, וכלי יקר שפתי דעת לפי שהיתה נפשו של משה עגומה עליו, על שלא הביא נדבה למשכן אמר לו הקב"ה חייך שדיבורך חביב עלי מכל אלו שמכולן לא קרא אלא למשה שנאמר ויקרא אל משה ולכאורה היא גופא קשיא מדוע לא התנדב משה למשכן ונ"ל דכל נדבת המשכן הי' לכפר על העגל וממילא לא הי' משה רשאי לתת שום נדבה למשכן דמי שאינו מחוייב אסור ליתן לקרבן ציבור כדי שלא יהי' קרבן ציבור בא משל יחיד אבל אח"כ מכיון שנתרצה הקב"ה לישראל וכפר להם ע"י תשובה ועשיית המשכן ונדבותם שהי' בא לכפר על עון העגל אז חשב משה שהם עדיפן ממנו דבמקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד (יומא פרק יוהכ"פ) אז הי' לו צער על שלא התנדב ג"כ למשכן שיהא לו חלק בתשובתם וכפרתם ויהי' גם כן במדריגתם דהיינו במדריגת בעלי תשובה כמוהם אבל באמת ע"י מי באו לכלל תשובה וכפרה הלא ע"י משה נמצא שהוא הי' הגורם לכל זה שיעשו תשובה ויהיו במדריגה גדולה כל כך לכן הוא עדיף מינייהו על כן א"ל הקב"ה חייך שדיבורך היינו שהוכחת אותם והבאת אותם לידי תשובה חביב עלי מכל אלו:
ובזה יש לפרש המדרש הובא ברש"י לאמור לך אמור להם דברי כבושין בשבילכם הוא נדבר עמי ולכאורה מה דברי כבושין הם אדרבה הלא דברי כבוד וגדולה הוא להם אבל להנ"ל ניחא כלומר ראו גדול חטאתכם אשר עשיתם (כדי שעוד הפעם יתעוררו להתחרט על חטאם ע"ד וחטאתי נגדי תמיד גם אחר תשובה גם אחר יוהכ"פ) שע"י שאני החזרתי אתכם למוטב זכיתי שנתייחד הדיבור עמדי לבדי ולא עמכם ועדיפא דברי תוכחה שלי מתשובתכם ומנדבותיכם שנדבתם למשכן לכן נקראו דברי כבושין:
והנה לכאורה יש לדקדק בהמן שהיפך הסדר בתחילה הי' לו לבקש מהמלך רשות להרגם ואח"כ יפיל פור הוא הגורל לאיזה יום יהי' וגם מה שהובא בתוס' מגילה דף ט"ז ע"א מהמדרש שרצה ליתן לאחשורוש כל פדיונם (מה שהיו שוקלים מחצית השקל ס' רבוא ישראל) יהי' כוונתו מה שיהי' התינח אם לא הי' לישראל שום זכות רק שקלי משכן ושקלי קרבנות הי' חשוב שפיר שעי"ז שיתן עשרת אלפים ככר כסף לגנזי המלך פדיון מחצית השקל שלהם שיהי' לצדקה כדאיתא במפרשים ובמנות הלוי בזה יבטל כח הקרבנות אבל מה יעשה בשאר מצות שיש להם לישראל האיך יוכל לבטל זכותם ע"י נתינת צדקה שלו וי"ל דהנה ע"י חטא העגל היו ישראל ראוים ח"ו לכלי' ולהשמד ואפילו זכות אבותם לא עמד להם כמו שמעיד הכתוב לולא משה בחירו עמד בפרץ לפניו להשיב חמתו מהשחית שרק משה ע"י תפלתו הועיל להם ונתפשר להם הקב"ה לעשות על חטאם משכן לכפר להם ע"י עשייתו ונדבתו עון העגל יבוא זהב זה שנדבו למשכן לכפר על הזהב שנתנו לעגל ולכן חשב המן שאם ישקול סך ממון כזו לצדקה לגנזי המלך יבוטל כח המשכן שהי' לכפרה עליהם, וממילא יהי' אז כשעת מעשה העגל ולא יועיל להם שום זכות אך הלא משה רבם עמד בפרץ לפניהם וגדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם ויעמוד להם זכות משה גם עכשו לכל הפחות שלא יכלו לגמרי מן העולם, ומה יועיל פיזור ממונו אבל משנפל הגורל לירח שמת משה רבם ולא הי' כח להגין על עצמו וודאי גם עליהם לא יוכל להגין לכן שמח שמחה גדולה שאז יועיל לו פיזור ממונו לבטל מהם כח המשכן שהי' מכפר עליהם ויתחייב כלי' ח"ו כמו אז שעשו העגל ולכך הוצרך תחילה להפיל פור שלא לפזר ממונו בחנם ולא ידע שבשבעה באדר מת משה ובשבעה בו נולד משה ופי' רש"י שם כדאי הלידה שתכפר על המיתה וצדקתו עומדת לעד:
והנה איתא במדרש שאמר משה להקב"ה בהן קלסתיך הן ל"ה אלקיך השמים ושמי השמים ובהן בשרתני למות הן קרבו ימיך למות והשיב לו הקב"ה הלא בשעה ששלחתיך לגאול את ישראל ממצרים הלא אמרת והן בני ישראל לא יאמינו לי הוי הן קרבו ימיך ונראה לבאר ע"פ מה דאיתא במדרש הן קרבו ימיך היום קובל עליך אינו זז ואינו שוקע ובן עמרם קיים דלכאורה האיך שייך לומר על משה רבינו שהיום דהיינו המזל קובל עליו הלא אין מזל לישראל, דהקב"ה הוא משדד כל מזלות ומערכת השמים ובפרט נגד משה (שהי' כוללות ישראל) והיתכן שיחוייב למות ביום זה דווקא מחמת המזל ונ"ל דהנה הראב"ע פירש מה שאמר משה הן לא יאמינו לי דהיינו שלא יאמינו לו שידבר הקב"ה עם אדם השרוי בעולם השפל להשגיח בהתחתונים אלא הכל תלוי במזל והרמב"ן ז"ל טען עליו ח"ו על בני אברהם יצחק ויעקב שיאמרו כך אלא יאמרו לא נגלה אליך ה' עכשיו במדת הרחמים לגאול אותנו שתהי' אתה שליח לזה עיין שם ובאמת במדרש רבה איתא שהשיב לו הקב"ה הם מאמינים בני מאמינים ולדעת הרמב"ן קשה מה השיב לו הקב"ה הלא גם משה האמין שיאמינו שיגאל ה' אותם רק זאת לא יאמינו שהוא הוא השליח הנבחר לזה יותר מכל גדולי ישראל שביניהם אלא וודאי כדעת הראב"ע נמצא שע"י שחטא ואמר שלא יאמינו ישראל בשידוד המזלות והשגחת ה' בתחתונים נפרע למשה מדה כנגד מדה ולא שידד לו הקב"ה המזל ומת ביום זה שגרם לו המזל ללקות ע"י המים וזה שאמר משה בהן קלסתיך שאמרתי הן ל"ה אלקיך השמים ושמי השמים דהיינו שמשדד כל המזלות לפי רצונו הטוב ובהן בשרתני למות והשיב לו הקב"ה הלא אמרת והן לא יאמינו וכהנ"ל:
ולפ"ז וודאי יום הלידה הי' יום קדוש וזכאי שנפתחו בו מעיינות התורה והחכמה והראי' אפילו ביום שמת בו אמרו חז"ל (ברש"י סוף פ' האזינו על פסוק ויבא משה וידבר וכו' הוא והושע בן נון שבת של דיוזגי הי' נטלה רשות מזה ונתנה רשות לזה) שבת של דיוזגי הי' שדרש יהושוע בחייו וכבר נסתמה ממשה מעייני החכמה ונפתחו המעיינות ביהושע להורות שיום זה בקדושתו עומד לעולם ולכך נתמלא כל הבית אורה ביום לידתו ולכך הקדים ה' לידתו (שמשה נולד למקוטעים כדאיתא ברש"י שמות פרשה ב' פסוק ג' בד"ה ולא יכלה עוד הצפינו והוא תמוה דבגמרא סוטה דף י"ב ע"א מוכח דלא כן דמעיקרא הוה מיעברא ביה במשה יעוין שם) ליום זה שהוא יום קדוש וטהור אך מצד נידנוד חטא שחטא באומרו והן לא יאמינו לי כמו שנפרש בע"זה עי"ז נתקיים כח המזל וכדאי הלידה הקדושה והטהורה לכפר על המיתה (כדאיתא בגמ' מגילה דף י"ג ע"ב ולא ידע שבז' באדר נולד משה ובז' באדר מת משה וברש"י שם שכדאי הלידה לכפר על המיתה):
ובזה יש לפרש מה דאיתא במדרש שאמר הקב"ה להמן במלשינות אתה בא על בני ומה יתרון לבעלי הלשון דהנה עיקר שמחת המן הי' שנפל לו הפור בירח שמת משה רבם ולפי מה שפירשנו מיתתו של משה שמצד כח המזל הי' רק מכח נידנוד חטא של והן לא יאמינו לי ואתה בא לספר עליהם מלשינות מה יתרון לבעלי הלשון מה יתרון וזכות יהא לך את בעל הלשון איך יתכן שיוצלח מעשיך ע"י לה"ר במה שמשה רבן של ישראל נלקה ע"י נדנוד חטא של מלשינות:
והנה צריכין אנו לבאר אמירתו של משה שאמר לא יאמינו לי בוודאי שהוא לא כיון רק כדעת הרמב"ן שיאמרו לא נראה אליך ה' דוודאי לפתיות הי' נחשב להם להאמין לאדם שנעלם מהם זמן רב מיום שהלך ממצרים עד בואו (שהוא לפי הרמב"ן בשם רבותינו ז"ל פ' שמות סימן ב' פסוק כ"ג שהי' משה אז בן י"ב שנה כשברח מלפני פרעה וכשבא לגאול הי' שמונים שנה כדכתיב ומשה בן שמונים שנה וכו' בדברם אל פרעה ונעלם הי' מהם לפ"ז ששים ושמונה שנה) שנראה אליו ה' לעשות שליח לדבר גדול כזה וראוי להם שלא להאמין אך אפ"ה האדם צריך לשמור לשונו מאוד שלא להשתמע ממנו שום דבר שיוכל להשמע ממנו שום שמץ דופי ולדייק בלישנא כי הס"ם המשוטט באויר הארץ הוא עומד ומשתוקק על כל דיבור ודיבור שיצא מפי האדם אולי יוכל לעוות אותו ולהפך מטבא לבישא ולכן אמרו חז"ל אל יספר אדם בשבחו של חבירו שמתוך שבחו בא לידי גנותו ולא אמרו בו שמא יבא לגנותו אלא בא אמרו היינו בוודאי יבא לגנותו שהס"ם יהפך הדברים כל מה דאפשר ליה:
ועפ"ז יבואר ענין הפרשה שאמר לו הקב"ה למשה מזה בידך ונקרא בשני תיבות מה זה וכתיב תיבה אחת ויאמר מטה ויאמר השליכהו ארצה וישליכהו ארצה ויהי לנחש וינס משה מפניו ונראה לבאר דהנה איתא במס' סוטה (דך י"ג ע"ב) בשעת מיתת משה הי' המלאכי השרת מספידין אותו ואומרים צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל והקב"ה אמר מי יקום לי עם מרעים ומי יתיצב לי עם פועלי און ושמואל אמר מי כהחכם ומי יודע פשר דבר ור' יוחנן אמר והחכמה מאין תמצא ואפשר לפרש דהנה משה הי' צינור משפיע רב טוב לישראל ע"י קבלתו השפע מהקב"ה והוא הי' הצינור שלהם להטיב להם בכל מיני טובה וע"ז ספדו מלאכי השרת ואמרו צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל אבל הקב"ה לא הי' מספידו ע"ז כי הרבה שלוחים לפניו להטיב והוא כולו טוב ומטיב ואיננו מעצור לו להשפיע גם ע"י צדיק אחר אך מי יקום לי עם מרעים דהיינו שמשה הי' עומד ומחזיק דרך ה' ונלחם בעושה רשעה כמו עם קרח ועדתו ודתן ואבירם עד שנאבדו וטרדם מהעולם וביער הקוצים מכרם ומי יהי' אחריו שימלא מקומו לנקום נקמת ה' ברשעים בעה"ז כי הקב"ה איננו נוקם ברשעים בעוה"ז בעברם על דבריו ומאריך אפו וצריך הצדיק לעמוד בפרץ בבני דורו הרשעים ולבער הקוצים מהכרם ולהחזירם למוטב ושמואל אמר מי כהחכם דהנה הקב"ה וודאי לא חפץ להאביד הרשעים ואיננו נוח לו אם הגדול הדור נוהג בדורו במדת הדין (כדאיתא בברכות דף ז' ע"א בההוא צדוקי דהוה בשביבותי' דריב"ל דהוי מצער ליה טובא ורצה לכוון הרגע בשעה שהקב"ה כועס ולאלטייה כי מטא האי שעתא ניים אמר ש"מ לאו אורח ארעה דכתיב ורחמיו על כל מעשיו וכתיב גם ענוש לצדיק לא טוב ע"כ ובל"ס ההוא צדוקי צעריה רק במילי דעלמא ולא במילי דשמיא וגם שלא הי' חבר לאיש משחית ומרשיע ומחטיא לאחרים) רק מנהיג הדור צריך לידע לפשר הדבר בדרך הממוצע כמו משה מצד א' שהי' נוהג במה"ד להרוג שלשת אלפים איש ולבדוק אותם כסוטות ומצד השני התפלל וריחם על שאר העם ומסר נפשו עליהם שלא ימחו מספר חיים, וזהו יודע פשר דבר את מי לרדות ולטרדו ועל מי לרחם ולדונו בחסד ור' יוחנן אמר והחכמה מאין תמצא, דהנה לפעמים מוטב הוא שמנהיג הדור לא ינקום נקמת שום דבר רק ע"י עסק התורה הרשעים כלים מאליהם כמו שאמרו השכם והערב לבית המדרש והם כלים מאליהם (כדאיתא בגיטין דף ז' ע"א שלח ליה מר עוקבא לר' אלעזר בני אדם העומדים עלי ובידי למסרם למלכות מהו וכו' קא מצערי לי טובא ולא מצינא דאיקום בהו שלח ליה דום לה' וכו' השכם והערב עליהם לבהמ"ד והם כלים מאליהם הדבר יצא מפי ר' אלעזר ונתנוהו לגניבא בקולר) ומי לנו גדול מעסק התורה של משה רבינו לכן אמר והחכמה מאין תמצא (פי' החכמה מאין ע"י החכמה גם אם אין עושה מאומה תמצא החכמה לו מה שהוא רוצה כגון להיות לו מנוחה מהשונאים וטוב לו ע"י עסק התורה בכל מכל כל) היוצא ממאמר זה שמשה הי' לו שתי מתנות מהקב"ה להנהיג בהם בני דורו אחד להטיב לדורו בכל הטוב והשנית לנקום ולהרוג ולהאביד ולהכרית עוברי רצונו של הבור' יתברך שמו:
ובזה יש ליתן טעם למה לא נכתב שם אחר משמותיו של משה רק שם זה משה (שהיו לו עשרה שמות כדאיתא במד"ר ויקרא פרשה) דכוונתו להורות שעיקר שמו הוא "מה" דהיינו ואנחנו מה שהוא מצד עצמותו ובדעתו לא הי' נחשב לכלום אך אות ש הוא מצורף ומשולב בשמו דצורת אות ש הוא מורכבת מאותיות אות ט ואות ז באמצע האות וכוונה בזה להורות על הטובה שהי' בכוחו כדאיתא שאות ט' הראשונה הכתובה בתורה היא טוב (בבא קמא דף נ"ד ע"ב א"ר יהושע הרואה טי"ת בחלום סימן יפה לו ומסיק טעמא הואיל ופתח בו הכתוב לטובה תחלה שמבראשית עד וירא אלקים את האור כי טוב לא כתוב טית) ואות ז' בשמו מורה הוא על הכלי זיין שהי' בידו לנקום מעוברי עבירה, ולכן כששלח יהושע להלחם בעמלק מפני שהי' מזרעו של רחל אמר לו הנה אנכי נצב על ראש הגבעה "ומטה" האלקים בידי ר"ל דע"י שנתן כח הזיין ליהושע ללחום נשאר לו מאות שי"ן רק הטי"ת משולב בשם "מה" (שהוא עיקר שמו) דהיינו מטה:
ולכן כשאמר והן לא יאמינו לי שיש בו נדנוד חטא לה"ר ומצינו בגמרא (ערכין פ"ג במערבא אמרי לשון תליתאי קטיל תליתאי) שלשון הרע הורג שלשה נמצא שהזיין להרוג ח"ו ישראל בידו אמר לו הקב"ה "מזה" בידך דהיינו עכשיו אין שום טובה משולב בשמך רק הזיין משולב בשמו ונשאר רק מזה בידך (היינו משמך נשאר לך רק מזה) והשיבו משה ויאמר מטה ר"ל שאין כוונתו רק טוב שראוי להם שלא להאמין שאני הוא המשולח לדבר גדול כזה ואין שום להר"ע במחשבתי (וכדפירש הרמב"ן בכוונתו) ויאמר לו ה' השליכהו ארצה היינו מכיון שנשלח הדיבור לאויר הארץ ויהי לנחש הס"ם המשוטט מהפכו ומסבבו לבישא ולכן כתיב אח"כ וינס משה מפניו אשר כמעט קשה לדבר כן עיין רמב"ן אבל עכשיו הוא בא להורות כח דמיונו שקבל על עצמו מהיום ולהלן לשמור לשונו מכל וכל ולנוס מפני לה"ר, הרחק כמטחוי קשת:
כתיב ותאמר אסתר להשיב אל מרדכי וכו' ואני לא נקראתי לבא אל המלך זה שלושים יום לכאורה אדרבא עי"ז שלא היתה כבר אצלו זמן מרובה תגדל אהבתו אליה ויחבבנה יותר כעין שאמרו חז"ל טעם להרחקת נדה מבעלה שבעה ימים כדי לחבבה על בעלה והי' די לה במאמרה הראשון כי אשר יבא אל חצר הפנימית אשר לא יקרא אחת דתו להמית ובזה אין הפרש אם היתה מרוחקת זמן רב ממלך או רק אפילו שעה אחת כיון שעכשיו לא נקראה ויש לפרש כי כבר ביארו כל המפרשים שבכל מקום שנזכר במגילה מלך סתם הכוונה על מלך עליון ב"ה (כן הוא במד"ר אסתר פרשה ה' ר' יודן ור' לוי בשם ר' יוחנן כל מקום שנאמר במגילה זו למלך אחשורש במלך אחשורש מדבר וכל מקום שנאמר למלך סתם משמש קודש וחול) ואסתר הרגישה בעצמה שנסתלקה ממנה רוח הקדש זה שלשים יום שהיתה מנודה ומרוחק ממלך עליון וגם היתה מרוחק ממלך התחתון ותשובתה זאת היתה בי"ג ניסן (ואח"כ בי"ד ובט"ו ובט"ז התענו ובט"ז נתלה המן ביום השלישי לתעניתם) נמצא שהתחלת סילוק רוח הקודש שהיתה אז שלשים יום כבר הי' בי"ג אדר וגזירת המן להשמיד ולהרוג הי' ג"כ מיועד לי"ג אדר הבא והנה מאחר שמת משה בז' אדר שלמו ימי אבלו בי"ג אדר והי' המן יודע שאבילת הצדיק יגין עליהן (כמו שהגינו שבעת ימי אבילות של מתושלח על דור המבול שהמתין הקב"ה מלהביא המבול עוד אחר המאה ועשרים שנה עד שכלו ימי אבלו של מתושלח כדאיתא ברש"י פ' נחסימן ז' פסוקד' בד"ה כילימים) ולכך הוצרך לגזור גזירות ביום שכלה אבלתו של הצדיק ועכשיו ביום י"ג אדר יום שכלה אבילתו של משה דמקצת היום ככולו נסתלק ממנה רוח הקודש ונעשית כמנודה למלך עליון ולמלך תחתון לכן חשבה שיש ממש בגזירת של המן ומוסכם בשמים ממעל לכן שלחה לו והודיע זאת למרדכי כדי שעי"כ יתחזקו ויתאמצו ישראל לעשות תשובה ולצום שלשה ימים ולילות כדי שירוחמו מן השמים:
אשר הכין לו (במס' מגילה דף ט"ו ע"ב) תנא לו הכין לכאורה מאי קמ"ל הנה שם אמרו אמר רב ויי והי הדא דכתיב והתמכרתם שם לעבדים ולשפחות ואין קונה (מגילה דף י"א ע"א) ודחיק רש"י לפרש שגזר המן שלא יהי' אדם רשאי לקנות מהם עבד גם מה שמשלו (שם דף י"ד ע"א) משל דאחשורוש דומה לבעל חריץ ובעל תל י"ל מה כיוונו בזה ונראה לתרץ ולבאר דלכאורה קשה להבין מה דכתיב ויגידו להמן לראות היעמדו דברי מרדכי כי הגיד להם אשר הוא יהודי וירא המן וכו' ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו כי הגידו לו את עם מרדכי ויבקש המן להשמיד ולהרוג את כל היהודים וכו' עם מרדכי אטו עד עכשיו לא הכיר המן את מרדכי שהוא יהודי וגם מה שייך לומר דנבזה בעיניו לשלוח יד בו לבדו כי הגידו לו את עם מרדכי ואם מרדכי מאיזה אומה אחרת הי' לא הי' רוצה לשלוח יד בעם מרדכי רק בו לבדו הלא זה מבוזה בעיניו הי' לשלוח באיש אחד לבדו לכן רצה ג"כ להשמיד את עמו גם לכאורה למה הוצרך לשלוח יד בכל עם מרדכי והוזקק לבקש לקנות אותם מהמלך היא גופא קשיא למה לא נקם עצמו באיזה תחבולה במרדכי לבדו אשר חטא נגדו (בסתר שלא יודע בפומבי ואז לא הי' לו לבזיון אשר עמד נגד איש יהודי הבזוי בעיניו אחד לבדו ולמה צריך קנין ומכירה אולי לא יתרצה לו המלך למכרם) וי"ל דידוע שעמלק אי אפשר להמחות אלא ביד זרעו של בנימין וכבר ביארו הטעם בהמדרשים על שלא השתחוה בנימין לעשו ובמס' מגילה אמרו (דף י"ב ע"ב) תנא קרי לי' יהודי אלמא מיהודא קא אתי וקרי לי' ימיני אלמא מבנימין קא אתי ותי' מוכתר בנימוסין הי' ופי' רש"י בשמות נאין ונקרא ימיני ויהודא ובשם ריב"ל אמרו אביו מבנימין ואמו מיהודא ור"י אמר לעולם מבנימין אתי וזה הי' ספיקא של המן מאיזה שבט הוא ובאמת אם ימיני הוא אז אי אפשר שיוכל הוא לנקום ממנו אדרבא אפשר שהוא ימסר ביד מרדכי מחמת שעמלק הוא מוכן לינפול ביד זרעו של בנימין לכן צריך לבקש תחבולה שימסרנו למלך להרגו ונגד המלך לא יוכל מרדכי לעמוד דבנימין הוא נמשל לזאב כדכתיב בנימין זאב יטרף ומלך אחשורוש הוא נמשל לדוב (כדאיתא מגילה י"א ע"א) על פסוק וארו חיוה אחרי דמי' לדוב ולאריה כמו שאמרה אסתר הושיעני מפי ארי' (מגילה דף ט"ו ע"ב) ויתגבר מזלו של מלך נגד מזל מרדכי ואם מרדכי משבט יהידא הוא דנמשל לארי' כדכתיב גור ארי' יהודא הוא בהפך דמלך לא יוכל לו לכבשו דוודאי מזל ארי' שבקדושה יוכל לעמוד נגד מזל המלך אבל ביד המן נפול יפול דכבר השתחוה יהודא לעשו ונכנע תחת מזל עמלק לכן שלח המן שילכו איזה אנשים ולשאלו על הדבר מי אתה והוא השיב תמיד יהודי [כוונת מרדכי הי' בזה שאפילו שטעו בחשבון (כדאיתא מגילה י"ג ע"ב) ונתיאשו כמה בני ישראל מן הגאולה אפ"ה הוא עומד באמונתו שיצמיח מהרה מלכות יהודא] ומכיון ששמע שהוא יהודא אז ראוי הוא שימסור בידו של המן לעשות בו כרצונו וזה אין דרך לבקש מהמלך למכור לו אדם יחיד לכן הלך לבקש מהמלך שימכור בידו כל עמו לעשות בו כרצונו ולא שהמלך ישמיד את מרדכי כי יוכל להיות שמלך לא יוכל לעמוד נגדו ולפ"ז מבואר היטיב הגדה שהגידו לו כי הוא יהודי כי ספקת המן הי' מאיזה שבט הוא כי זה ידע שבר ישראל הוא והנה לפי אמת הי' ימיני ולא הי' ראוי לחול שום גזירה שיפול ביד המן אדרבא נהפוך הוא שראוי הוא שהמן ימסר ביד מרדכי אך התינח אם הי' המן קונה אותם ע"י מכירה והי' ישראל שלו אז לא יוכל שום רעה לבא לישראל על ידו אבל אם המן לא קנה אותם במכירה זו כמו שאמר המלך הכסף נתון לך והעם לעשות בו כטוב בעיניך ולא קבל ממנו הכסף ובאמירה לחוד לא קנה אותם ונשתיירו ברשות המלך ומחמת ציווי המלך נגזר גזירה עליהם ומזלו של מלך גבר על מזלו של מרדכי (כי מרדכי באמת הוא ימיני) כמו שאמרנו למעלה אז ח"ו יש מקום לחול עליהם הגזירה ולכן כתיב והעיר שושן נבוכה שלא ידעו אם קנה המן אותם ויצאו מרשות המלך או לא וזה שאמר רב ויהי ויי והי הדא הוא דכתיב והתמכרתם שם לעבדים ולשפחות ואין קונה רוצה לומר שסברו שהמן לא קנה אותם ולא יצאו מרשות המלך לרשות המן ויהי' ביד המלך וראוי לחול עליהם גזירת הריגה ונפילה ביד שונאיהם אך מכיון שמשל אחשורוש דומה לחריץ ותל ואף שאצל המן הי' דבר חשוב אפילו הכי ביד המקנה דהיינו אחשורוש הי' מתנה מעוטה וקטנה מאוד ואצל מתנה מועטה איתא במס' בבא מציעה פרק הזהב שאפילו בדבר הצריך קנין אין צריך שום קנין וקנה המן אותם ולכן נמסר אח"כ ביד מרדכי וזה שחדשו חז"ל תנא לו הכין כלומר אלו הי' הכין העץ בשביל המלך לעשות שליחות של מלך וליתלות עבדו של מלך לא הי' נפל ביד מרדכי אבל מכיון שקנה המן אותם והכין העץ בשביל עצמו היינו לתלות עליו עבדו הקנוי לו לכן נתלה עליו הוא ונמסור ביד מרדכי ודוק:
ויאמר שמואל אל שאול הלא אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה וימשחך ה' למלך על ישראל וישלחך ה' בדרך ויאמר לך והחרמתה את החטאים האלו את עמלק יש לדקדק על אותו צדיק שנאמר בו בן שנה שאול במלכו ודרשו חז"ל שלא טעם טעם חטא כבן שנה והאיך שייך לומר שלמד ק"ו מנחל דהיינו מעגלה ערופה ואם גדולים חטאו קטנים מה חטאו (גמרא יומא כ"ב ע"ב וירב בנחל אמר רב מני על עסקי נחל בשעה שאמר לו הקב"ה לך והכיתה את עמלק ומה אם על נפש אחת אמרה תורה הבא עגלה ערופה כל הנשמות הללו על אחת כמה וכמה אם חטאו אדם בהמה מה חטאה אם גדולים חטאו קטנים מה חטאו) הלא מקרא מפורש הוא מחה תמחה את זכר עמלק מתחת השמים וגם הנביא הזהיר אותו בפירוש והמתה את כל אשר לו מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק וכו' ולא תחמול עליו ונראה לתרץ דוודאי על תורתנו הקדושה לא קשיא קטנים מה חטאו דבאמת גם הגדולים שבימים ההם לא חטאו יותר אז משאר אומות אלא ע"י החטא של עמלק נחרם כל כוחו אשר נכלל בו עד עולם שכולם ימותו ע"י חטא ההוא כמו ארס חזק שהולך ושורף כמו שמצינו ע"י חטא אדם הראשון נטבע המות בכל באי עולם עד סוף כל הדורות ממש אף בחטא עמלק כן אך שאול ע"י צדקתו וענותנותו לא הי' יוכל לומר תירוץ זה ולכן הוקשה לו קטנים מה חטאו דהנה ידוע ששבט בנימין הי' הירוד שבשבטים ובפרט בימי שאול שהי' לאחר מעשה פילגש בגבעה אך מחמת שלא יוכל עמלק להמסר ביד שבט אחר מחמת שכבר השתחוו ראשיהם אבותיהם כל השבטים נגד עשו ונכנעו תחתיו לכן בחר ה' המלך שינקום בעמלק משבט בנימין שעדיין לא נולד אז ולא השתחוה לו וקשה לכאורה מה מהני שבנימין לא השתחוה לעשו הלא יעקב אביהם השתחוה לעשו כדכתיב והוא עבר לפניהם וישתחו שבע פעמים עד גשתו עד אחיו ועי"ז הוכנעו כל הכוחות שיבאו ממנו תחת כח עשו (ואינני מבין כי במדרש ילקוט בפסוק ומרדכי לא יכרע איתא א"ל בנימין אבי "במעי אמו" הי' ולא השתחו' ויש ליישב כיון שהשתחוו' רחל שהיתה מעוברת עם בנימין שייך לומר שהוכנע גם כח בנימין וצ"ע) ולתרץ קושיא זאת הוצרכנו להקדים דידוע מה דאיתא בספרים מה דכתיב והוא עבר לפניהם וישתחו ארצה והוא קאי על הקב"ה שעבר לפני יעקב והשתחוה יעקב נגד השכינה ואל תתמה הלא מקרא מפורש הוא ויעבור מלכם לפניהם וה' בראשם וממנו למדו חז"ל במס' פסחים (דף ז' ע"ב) דהאי לישנא דאקדומי הוא וזה מחמת שהי' יעקב כולל כל ישראל בכחו והי' כמלך לכן הלך הקב"ה לפניהם כעין שמצינו שהלך עמוד הענן לפניהם והנה שאול הצדיק שהי' חושב בדעתו שהוא הקטן שבקטנים ועניו גדול הי' והחזיק עצמו בתכלית השפלות וגם שבטו הי' הפחות שבשבטים הוא לא הי' יכול להאמין שהשכינה הולכת לפני ראשי הישראל (כי הוא גם הוא ראש ומלך על ישראל ואינו כדאי לזה ואינו הכרח שילך השכינה לפני ראשי הישראל תמיד ומנ"ל להוציא המקרא מידי פשוטו לומר והוא קאי על הקב"ה יותר ניחא ליה כפשוטו דקאי על יעקב) ומה שבחר ה' בו למשחו למלך היינו מחמת ששבטו של בנימין לא נכנע תחת עמלק ע"י השתחוואה, ועכ"ח דיוצאי ירכו (ועובר) לא נכללו בכח השתחוואה דאבות א"כ גם יוצאי יריכו של עמלק לא נחרמו ע"י חטא של עמלק הראשון שחטא א"כ קשה לו שפיר קטנים מה חטאו בשלומא הגדולים אפשר שנגזר הריגה עליהם מכח חטא אחר שחטאו הם בעצמו בעת ההוא אבל קטנים מה חטאו:
ועל זה השיבו הנביא הלא אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה וימשחך ה' למלך על ישראל וישלחך ה' בדרך דהיינו שהשכינה הולך עם ראש האומה והולך לפניו (ולא כמו שאתה חושב בעיניך שאתה שפל וקטן ואינך כדאי שהשכינה תלך לפניך לא מחמת כבוד עצמך ולא מזכותך אלא בזכות הישראל שאתה ראשם ומלכם הולכת השכינה לפניך והשיב שמואל לשאול לשיטתו שהוא חושב שהוא השפל שבכולם וזה ראש שבטי ישראל אתה שמשחך ה' למלך ושליח השי"ת אתה הוא) ועי"ז יתורץ קושיתך ודו"ק:
שאלו תלמידיו את רשב"י מפני מה נתחייבו שונאיהם של ישראל שבאותו דור כליה אמר להם מפני שהשתחוו לצלם ואמרו וכי משא פנים יש בדבר וכו' ואמרו הם מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע והנה על שאמר רשב"י להם מפני שהשתחוו לצלם אמרו לו וכי משוא פנים יש בדבר אמר להם הם לא עשו אלא לפנים עיי"ש באריכות (מגילה דף י"ב ע"א) וכולו תמוה גם מלבד תמיהתו קשה הלא משוא פנים שייך לומר אם אחד יוצא משופט נקי בלי פרעון או עונש הראוי לו אבל הישראל שסברו בדעתם שבאמת נגזר עליהם כליה ממש, רק ע"י תשובה נתבטל להם אח"כ הגזירה כלום משוא פנים שייך לומר על דבר זה הלא תשובה מועלת על הכל ונראה לתרץ דבספר צפנת פענח של מהרי"ט ז"ל מפרש דמה דכתיב מהודו ועד כוש דהיינו בכל העולם (כדאיתא מגילה דף י"א ע"ב) ואח"כ נחלק מלכותו ולא שלט רק בחציין רק בשבע ועשרים ומאה מדינה להורות כדעת המדרש (מד"ר אסתר בפיסקא ויהי בימי אחשורוש שלט בחציין למה בחציין וכו') שבתחילה כשקבל מלכותו מנבוכדנאצר מלך בבל הי' מלך מהודו ועד כוש דהיינו בכל העולם ואח"כ מרדו בו כמה מדינות ונשארו לו קכ"ז מדינות ועי"ז מפרש מה שאמרה אסתר כי אין הצר שוה בנזק המלך ויאמר המלך מי הוא זה כאילו לא ידע מאומה דאיתא במס' פסחים דף פ"ז ע"ב דהודה הגמון אחד ליהושיע ב"ח דאמת הוא שרצונם ומחשבתם תמיד לעקור אומה הישראלית אך מחמת שכל אחד מפחד שיעשה מלכות קטיעא דהיינו שיחסר דבר אחד ממלכותו נגד שאר מלכים דלשאר מלכים יהי' תחת ממשלותיהם מהאומה הישראלית ולא לו לכן כל אחד אינו רוצה להתחיל וזהו הי' מלשינות של המן ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בכל מדינות מלכותך ומלת ישנו מורה על כלו היינו שכל ישראל מסורים תחתיך שכל העם אחד הוא תחת מדינות מלכותיך ולא יהי' אח"כ כלום חסר ממלכותיך נגד שאר מלכים לכן אין שוה להניחם אבל באמת אז כשכבש המלכות מנבוכדנאצר כל ישראל היו ביחד גולים מירושלים ואח"כ כשהי' תחת אחשורוש והוא הי' מלך בכל העולם היו ישראל מתפרדים עצמם לכל ארבע קצוי ארץ ואח"כ בשעת הגזירה זו לא מלך אחשורוש אלא על קכ"ז מדינה ולכן אמרה אסתר אילו לעבדים ושפחות נמכרנו החרשתי דזה לא הי' עושה לך שום בזיון במלכותך אבל עכשיו שלהריגה נמכרנו אין הצר שוה בנזק המלך כי בשאר מדינות יהיו נשארים מאומה הישראלית הזו ואתה תהו' חסר מהם ולכן אמר המלך מי הוא זה אשר רצה ולבית אותי כי הוא אמר לי שכולם המה תחת ממשלתי לזא יהי' לי שום העדר ובזיון ועכשיו שקר הדבר ולכן נבעת המן עיי"ש כי דברי טעם הן והנה לכאורה י"ל הגזירה על כל האומה ולדעת רשב"י הגזירה היתה על שהשתחוו לצלם ובימי נבוכדנצר השתחוו כולם חוץ מחנני' משאל ועזרי' דגם על דניאל שאלו חז"ל ודניאל היכן הלך (סנהדרין דף צ"ג ע"א) א"כ אותם שבשארי המדינות במה נענשו על השתחוואות הצלם אך לפי האמת דלא עשו אלא לפנים ומסתמא גם בשאר המדינה הי' שק ואפר יוצע לרבים (להצטער בצרת אחיהם ואם גבירה לוקה רובם של סנהדרין שהיו שמה שפחה לא כש"כ וכולם עשו תשובה) ועשה הקב"ה גם עמהם לפנים, אבל לפי דעת תלמידי רשב"י, דכליי' ממש נגזר עליהם (דזה לא עלה על דעתם שלא הי' אלא לפנים עד שהשיב להם זה רשב"י רבן) קושיא זו במקומה היא והיינו דאמרי לו וכי משוא פנים יש בדבר לענוש מקצתם ומקצתם לא יענשו (דאותן שלא היו במדינת אחשורוש לא היו בגזירת להשמיד ולהרוג רק צער ואבל גדול הי' להם בצרת אחיהם שנגזרו למיתה אבל המה לא נגזרו למיתה בגזירת המן ואחשורוש שבטל הקב"ה ברחמיו וברוב חסדיו) דעל ע"ז ממש לאו נענשו שאר המדינות בעונש הראוי לעבירה הזו והשיב להם דלא היתה אלא לפנים כמו שבארנו:
נמצא לתלמידי רשב"י הוקשה להם ממ"נ אם מכח חטא השתחווית צלם נגזור עליהם הגזירה כלום משוא פנים יש בדבר ואם מכח שנהנו מסעודה של אותו רשע א"כ בשושן יהרוגו בכל העולם כלו אל יהרוגו לכן בחרו הם לומר שנהנו מסעודה של אותו רשע דעל טעם אחר שהשתחוו לצלם יש עוד קושיא אחרת דבשבת פרק במה מדליקין (דף ל"ג ע"ב) איתא דבשביל אכילת דברים שאינם מתוקנים אסכרה באה לעולם ואמרו חז"ל (כתובות דף ל' ע"א) כל מי שמחויב חנק או נטבע בנהר או מת בסרונכי דהיינו מיתת אסכרה ובס' בית שמואל סימן י"ז מביא בשם ב"ח דמי שנהרג במעשה התליי' על העץ היינו מיתת חנק ואנחנו רואים מה שאירע להמן בדבר זה שהי' בא בגזירה על היהודים בדבר זה נענש ממש מדה כנגד מדה כמו שיסדו בפיוט אשר הניא דמה ללכוד ונלכד בקש להשמיד ונשמד מהרה וע"כ מדנתחייב תליי' ע"כ דגם הוא לא גזר על מיתה חמורה מזו (כגון סקילה שריפה הרג) והנה בשלמא אם חייבי' כליי' הי' מחמת שנהנו מסעודתו של אותו הרשע שנתחייבו ע"י אכילת דברים שאינם מתוקנים ואסורים שעליהם עונש מיתת אסכרה דהיינו חנק לכן נפרע להמן במדה כנגד מדה והומת ע"י תליית העץ שהוא מיתת חנק אבל אם חייב כליי' הי' מחמת ע"ז ורבים שעבדו ע"ז והמה כמו עיר הנדחת עיי' ברש"י יומא (דף ס"ו ע"ב) ומהרש"א בח"א ועיר הנדחת מיתתם בסייף שהוא הרג וחמור מחנק ואיך הוקל דינו של המן אח"כ שהומת רק ע"י התליי' דהיינו חנק ומחמת קושיא שניה הוצרכו תלמידים לומר שגזירת כליי' הי' על שנהנו מסעודה של אותו הרשע והוקשה להם א"כ שבשושן יהרוגו ולא ידעו לכן השיבו לו אמור אתה שאי אפשר להיות הטעם השני שעליו יוקשו שני קושיות ואמר להם מפני שהשתחוו לצלם דר"ש לשיטתו סבר דחנק חמור מסייף ונידון המן בהחמורה בחנק ובזה הקב"ה ייפה דן אותו כי וודאי הי' ראוי לו כל עונשים האמורים בתורה לצורר כזה אך לא להקל עליו ענשו ושאלו אותו וכי משוא פנים יש בדבר והשיב להם שהם לא עשו אלא לפנים אף הקב"ה לא עשה אלא לפנים:
ועל פי דברי צפנת פענח הנ"ל יתורץ קושית הר"ן על הרמב"ן שאמר שמחמת שמוקפין לא הי' בנס כמו הפרזים לכן נדחו מי"ד ונעשו כשושן לקרוא המגילה בט"ו דעיקר הנס שנעשה לפרזים נעשה ותמה הר"ן מה הועיל לישראל הקפת חומה להגין עליהם מאויביהם חוצה הלא גם שונאיהם היו באותו עיר עמהם יחדיו ועפ"י דברי מחבר הנ"ל יתורץ שפיר דלכאורה קשה הנך ישראלים שלא היו תחת אחשורוש שלא היו באותו גזירה על מה מחויבים לקרוא את המגילה וצריכין לומר דגם להם היה נס שבתחילה היו ג"כ כבושים תחת ידו אך ע"י מרידת המדינות נמלטו והי' המרידה הצלה והנס שלהם שלא חל עליהם הגזירה ובשעת מרידה היו הישראלים והנכרים הדרים בכל עיר ועיר באהבה ושלוה והיו מחזיקים זה את זה מסתמא לערוך מלחמה נגד חיל המלך שמרדו בו נמצא שאותם הדרים במוקפות חומה להם לא הי' נס גדול כל כך במה שהצליחו במרדם במלך אחשורוש כי בערי בצורות הם יושבין וקל למרוד אבל אותם היושבים בערי הפרזות להם הי' נס גדול שעמדו אז בכוחם והצליחו למרוד במלכם ועי"כ נמלטו אח"כ מגזירה זו ולכן הוצרכו ערי הפרזות לקרוא המגילה בעיקר יום הנס בי"ד ומוקפות חומה שלא היו צריכים במרדם לנס גדול כל כך הוקבעו כשושן בט"ו ודו"ק:
לדעת מה זה ועל מה זה, א"ר יצחק נפחא שלחה לו שמא עברו ישראל על חמשה חומשי תורה דכתיב בה' מזה ומזה הם כתובים ונ"ל דהנה ידוע דשני דברים יש לאדם שפוטרין את האדם מן הדין אחד שיעבוד מלכיות דאעפ"י שמלכי האומות גומלים חסד עמנו, אפ"ה אין דעתנו צלולה כ"כ ע"י השיעבוד שמוטל עלינו ולתת מסים וארנוניות שנית שאור שבעיסה שגובר תמיד על האדם בכל יום ומי יוכל לעמוד נגד הר גדול כזה והנה בטענת שיעבוד מלכיות יוכל אדם לנקות את עצמו אם חטא בביטל מצות דע"י שיעבוד מלכיות ונתינת המס וארנוניות לא קיים בממונו וגופו מצות עשה אבל אם עבר על לא תעשה והלך בבית ליצנות וטרטריאות ועבר עבירות וכדומה לו לא שייך לומר תירץ זה דשיעבוד מלכיות גרם לו כל כך דאדרבא דע"י שעבוד מלכיות הי' ראוי להיות לו לב נשבר ונדכה והוצרך לתירץ השני דשאור שבעיסה גרם לו נמצא דעל ביטל עשה יש לו תירץ דשיעבוד מלכיות ועל עבירה דלא תעשה יש לו תירץ דשאור שבעיסה וזה אותיות מ"ס ובהיפוך אותיות ס"ם וזהו פי' שאמרו חז"ל מגילה ב' ע"ב מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדין דבשעת מתן תארה הי' ראוי להעביר הס"ם וגם שיעבוד מלכות דחרות היא חירות ממלאך המות ומשיעבוד מלכיות (כדאיתא במד"ר שמות פרשה מ"א ר' יודן ור' נחמי' ורבנן ר' יודן אומר חירות ממלכיות ור"נ אומר חירות ממלאך המות ורבנן אמרי חירות מן היסורים) אך להעבירם מכל וכל אי אפשר כדאיתא בפייט יום שני דשבועות והלוחות היו חרותים מעבר אל עבר נמצא דמצד זה הי' אות מ לפני אות ס דהיינו מס ולצד השני הי' בהיפך דהיינו סם וזה שנשארו הך שני דברים הי' בנס דהיו ראויין ליעקר מן העולם אבל מי שהולך בדרכי הגוים ואוכל ועושה דברים אסורין וכשבא לידו קיום מצוה כמו אתרוג וצדקה לעניים וכדומה לו ואומר שאינו יכול מחמת שיעבוד מלכיות זה תרתי דסתרו אהדדי ואותו אדם אינו יוכל לפטור עצמו מן הדין אך למי שעוסק בתורה אצלו זה גופא נס הוא שיהי' הך שני גורמים כלל במציאות אצלו ולכל הפחות וודאי אינו בא לתרתי דסתרי אהדדי אבל מי שאינו עוסק בתורה והגורמים האלה הם בתוקפם ובכוחם וודאי סופו שיבא לתרתי דסתרו אהדדי ואין לו טענה אח"כ נגד מה"ד המתוחה עליו וזהו ששלחה אסתר לדעת מה זה ועל מה זה דאם לא עברה על קיום התורה וודאי לא באו לתרתי דסתרו אהדדי ואין מקום למה"ד לחול עליהם כל כך אך שמא עברו על חמשה חומשי תורה ולא עסקו בתורה דכתיב בי' מזה ומזה הם כתובים דהיינו מצד אחד ס"ם ומצד השני מ"ס ובאו וודאי לתרתי דסתרו אהדדי וראויה גזירה לבא עליהם ח"ו בדין (לכן צריכים להתענות ולשוב בתשובה גדולה עד שירחם עליהם ממה"מ הקב"ה לגאלם לחיים):
וישם המלך אחשרש מס על הארץ ואיי הים וע"ז דרשו רבותינו דלכך כתיב אחשרש שנעשין הכל רשין בימיו (מגילה י"א ע"א) ולכאורה הלא דרך המלכות הוא לשום מס על יושבי ארצו וגם הלא בתחילה הניח להם מס הראוי לו (שם י"ג ע"א דלי כרגא ולא גליה ליה) לכך הוצרך להשים עליהם מס כבראשונה ולמה נרמז זה שהכל נעשין רשין בימיו גבי נתינת מס, ונ"ל דבמס' שבת איתא עשירים שבא"י במה הם זוכין בשביל שמעשרין שבבבל במה הם זוכין בשביל שמכבדין את התורה שבשאר ארצות בשביל שמכבדין את השבת והנה בדורו של אחשורוש וודאי לא היו מקיימין את השבת דחזינן כמה אזהרות ותוכחות שהוצרך לנחמי' אחר עלייתם לא"י מבבל על מצות שבת מסתמא לא קיימו בגלותם מצות שבת ומעשה אחשורוש הלא ידוע שהי' בשבעים שנה שבין בית ראשון לבית שני ועיין במדרש מה שדרש מה שכתוב ביום השביעי ואל תקרא כשבת אלא כשבת ובתורה וודאי לא עסקו כראוי דמדחזינן שפירשו מיעוט סנהדרין ממרדכי (שם ט"ז ע"ב ורצוי לרוב אחיו ולא לכל אחיו מלמד שפירשו ממנו מקצת סנהדרין ברש"י שם לפי שבטל מן התורה ונכנס לשררה) על ביטול תורה והוא הי' המנהיג בדור ההוא ומסתמא גם רובא דדרא לא הגו בה יום ולילה (וזלזלו בלימודה וממילא כיון שלא היו לומדי תורה כל כך ממילא לא היו מצוים להם לומדי התורה לכבד אותם ולזכות בהם) א"כ במה היו ראויים להתעשר אך יוכל להיות על ידי מעשר דאף שלא היו בארץ ישראל אפ"ה כיון דארץ עמון ומואב ושאר ארצות סמוכים לארץ הם ומחוייבים במעשר דרבנן וגם ע"י מעשר תבואה דרבנן ראוי להתעשר אך תוס' במס' כתובת פירשו דלכך אין אנו חייבים בזה"ז לעשר תבואת ארצינו אפילו מדרבנן דכל השדות הם משועבדים למלך למס והוי יד נכרי באמצע ולפ"ז המלך אחשורוש שעשה הנחה למדינות אמרו חז"ל דלי כרגי זהו כסף גולגלות (שם י"ג ע"א ברש"י) הנהוג במלכות אבל שם מס על "הארץ" ואיי הים (היינו על הקרקע) שלא הי' מקדם ועי"ז נפטרין מן המעשר ולא הי' להם שום דבר שיהיו זוכין ע"י להתעשר לכן נעשים הכל רשין בימיו ולכן נאמר אח"כ וכל מעשה תקפו וגבורתו ופרשת גדולת מרדכי אשר גדלו המלך הלא הם כתובים על ספר דברי הימים למלכי מדי ופרס ולכאורה מה לנו למראה מקום בדברי הימים של מלכי מדי ופרס הי' מוטב שיהי' מפורש בידינו ואם אין צורך לדעת למה נכתב לנו רמז מדבר זה אך באמת אם לא ביטלו ישראל עסק התורה והיו מכבדין את התורה לא הי' שום מקום שיתגדל עליהם שיעבוד המלכות ונתינת המס (כי המקבל עליו עול תורה פורקין ממנו עול מלכות ומכש"כ מכל הצבור כולו) אך ע"י שמרדכי המנהיג הוצרך להתעצל בעסק התורה אף שבאונס הי' מ"מ היו הציבור לומדין מדרכיו ואיתא במס' מגילה דבית גדול הוא בית שמגדלין בו תורה (שם כ"ז ע"א) ולכן אחר שאמר ששם המלך מס על הארץ ונעשים הכל רשים הוא מספר וכל מעשה תקפו וגבורתו היינו של מלך הי' ע"י פרשת גדולת מרדכי דהופרש מרדכי מגדולתו של תורה עי"ז גבר כחו של מלך והואיל שיש בו קצת גנאי למרדכי לא רצה להאריך בו והראה מקום הלא הוא כתוב בספר דברי הימים למלכי מדי ופרס וק"ל:
בהפטרה
לא הבאת לי שה עולתיך וגו' אך העבדתני בחטאתיך הוגעתני בעוונתיך י"ל דרמב"ם כתב במורה טעם הקרבנות משום שהיו שטופים לע"ז והמצריים היו מקריבים טלאים והכשדים עזים ושאר אומות פרים ולהוציאם מרגילותם צוה הקב"ה להקריב קרבנות אלו לו ורמב"ן צווח הרי כבר אדה"ר ונח הקריבו קרבנות ואז לא היתה עדיין ע"ז בעולם אע"כ השיגו סוד נשגב בזה ומהרי"ט בצפנת פענח כתב שהרמב"ם בעצמו סוף הלכוה מעילה כתב שהקרבנות חק הוא אך כוונתו יען עשו אותם או"ה חק לע"ז הי' להקב"ה לשנוא את הקרבנות נמו ששנא המצבה שהיתה אהובה בימי האבות (וכדאיתא ברש"י ריש פ' שופטים על פסוק לא תעשה לך מצבה) אלא משום שהיו ישראל שטופים לע"ז ע"כ בחר הקב"ה בהקרבנות כדי להוציא מלבן חק ע"ז ונ"ל ראיי' לדבריו שהרי נח הקריב מכל מין ומין טהורים והי' לריח ניחוח כדכתיב וירח ה' את ריח ניחוח ש"מ זה הסוד הנשגב שייך ג"כ בכל מיני טהורים ומ"ט פסולים לדורות ורק שור כשב ועז דווקא כשר אע"כ אעפ"י שכולם היו אהובים מ"מ השניאם הקב"ה הואיל והי' חק לע"ז ורק שלשה אלה שהי' שטופים בהם צוה להקריבם לשמו הגדול ונראה שהיינו טעמא דמיעטה התורה מכם להוציא את המומר כי המומר לע"ז אם יקריב לגבוה יהי' לו מזכרת עון שהרי כל הקרבנות שנואים הם הואיל ועשאן או"ה חק רק כיון שעי"ז ירחקו ישראל מע"ז התירם הקב"ה וכיון שזה המומר בין כך ובין כך עובד ע"ז א"כ הקרבתו לשמים שנואה הוא לפני הקב"ה כאלו מקריב חייתו יער והיינו דהוכיחם הנביא לא קנית לי בכסף קנה ופי' במדרש לא הטרחתיך להביא לי חייתו היער וע"כ מטעם שהוא שנוא להקב"ה הואיל ונעשה חק לע"ז אך העבדתני בחטאתיך אותן קרבנות שאתה מקריב לי היא חטאת ואון והגעתני בעונותיך כיון שעובדי ע"ז המה ומקריבים גם לגבוה אם לא שתשובו בתשובה שלימה תחלה: