בפסחים דף ס"ח ע"ב רב יוסף ביומא דעצרתא עבדו ליה עגלא תלתא אמר אי לאו האי יומא כמה יוסף איכא בשוקא ויש לפרש הרי אמרו בשבת פר"ע פ"ח ע"א דהוסיף משה רבינו יום א' מדעתו והסכים הקב"ה עמו וגם בהא דשיבר הלוחות הסכים עמו כדאיתא שם ואיתא במדרש רבה (הובא במג"א סימן תקנ"א בסופו ובמחבר שם) דמי"ז בתמוז עד ט' באב מצויין מזיקין וקטב מרירי שולט וצריך שמירה רבה (שלא ילך יחידי ושלא להכות התלמידים אפילו ברצועה קטנה וה"ה משאר מיני חשש סכנות ר"ל) וגרם לזה הי' חטא ההוא ושבירת הלוחות ולזה גרם הרבה הזמן ההוא העלול לרע ואילו הי' מקדים יום א' נתינת התורה לא הי' יום ירידתו בי"ז תמוז אלא יום אחד קודם וממילא לא הי' בא לידי שבירת הלוחות ואיתא בספרי המקובלים דלשון תרגום דיש לו אחיזה בקדושה בא ע"י שבירת הלוחות לכך אינו רק קליפה דקה ונקרא בפיהם קליפת נוגה ואיתא בתוס' בב"ק דף ט' הא דאמרינן כדמתרגם רב יוסף דרב יוסף הי' סגי נהור ודברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה והוצרך לתרגם ותרגום בא ע"י שבירת הלוחות ושבירת הלוחות בא ע"י שהוסיף משה יום אחד ולולא כן לא הי' יכול ללמוד והי' כמה יוסף בשוקא ובזה שמח נפשו ביום זה (והיינו אי לאו האי יומא דקא גרם דווקא האי יומא שנתנה בהאי יומא שהוסיף משה ולא יום קודם לזה שעי"ז נתגלל הדבר ליום שאח"כ לי"ז בתמוז כמבואר):
אמר אי לאו האי יומא כמה יוסף איכא בשוקא ואיתא במתניתין סוף מסכתא תענית שביוהכ"פ היו בנות ירושלים חולות בכרמים כי הוא יום חתונתו מתן תורה שהי' ביוהכ"פ לוחות שניות שנתנו בו ע"ש בגמרא וקשה למה לא היו חולות בשבועות וצ"ל שהרי אותה קבלה נתבטלה ע"י עגל ונתחדשה ביוהכ"פ משא"כ גדולי ישראל הנשיאים וראשי ישיבות שאיתא בפייטן עפ"י המדרש שכל אחד מהם קבל חלקו בעמדו לפני הר סיני (יעוין מד"ר שמות פרשה כ"ח בסופו וז"ל ולא הנביאים בלבד קבלו נבואתן מסיני אלא כל החכמים העומדים בכל דור ודור כל אחד קבל את שלו מסיני) והנה בלוחות שניות לא עמדו שם וצ"ל ביוה"כ כשנתרצה הקב"ה נתעורר להם רוה"ק שקבלו אז למפרע נמצא עכ"פ לגדולי ישראל כגון רב יוסף ההוא יומא גרים ושארי ישראל חולות ביוה"כ:
בב"ק ס"פ הפרה דף נ"ד ע"ב שאל רבי חנינא בן עגיל את ר' חייא בר אבא מפני מה בדברות הראשונות לא נאמר בהם טוב ובדברות אחרונות נאמר בהם טוב א"ל עד שאתה שואלני למה נאמר בהן טוב שאלני אם נאמר בהן טוב שאיני יודע אם נאמר בהם טוב אם לאו יש לפרש הנה כ' רמב"ן בס' אמונה והבטחון ס"פ י"ט דבלוחות לא נכתב ט' כי הט' מורה על סימן מות כן דרך המלכים בימים קדמונים כשכותבים ט' על אחד הוא סימן מות וכן בקרא וטאטאתי' במטאטאה השמד ודברים הם תמוהים כי מסקינן ס"פ הפרה הנ"ל דחד ט' הוא טוב ולכן לא נאמר ט' במעשה בראשית עד האור כי טוב ותרי טיתן היא סימן מות כדכתיב וטאטאתי' במטאטאה ע"ש ונ"ל כי הלוחות עצמן הם ט' דברות כי אנכי ולא יהי' לך בדיבור אחד נאמרו והרי רומז על טובות ומשו"ה לא נכתב שם ט' דא"כ הוה לי' ב' טיתן אחד דהדברים בעצמן הם ט' ועוד אות ט' והי' חלילה סימן מות ע"כ לא נכתב שם ט' לפ"ז שפיר נאמר ט' בדברות היינו שהמספר הדברוח ט' הוא עצמו טוב אך יש מ"ד במכילתא דאנכי שנאמר עם לא יהי' לך בדיבור א' איננו מכלל עשרת הדיברות ואינו מצוה כלל אך לא תשתחוה להם הוא לאו בפ"ע וזה לא נאמר בדיבור א' עם לא יהי' לך א"כ הו"ל עשרת הדברות ממש ולא נאמר ט' בדברות לא במספר הדברות ולא באותיות והיינו לא ידענו אם נאמר בהם טוב או לא אי הלכה כמ"ד אנכי הוא דיבור ומ"ע ונאמר בדיבור א' עם לא יהי' לך והו"ל מספר ט' ונאמר טוב או כדאידך מ"ד וה"ל עשרת הדברות ממש ולא נכתב ולא נאמר בהם ט' אפילו במספר הדברות וע"ד הנ"ל יש לומר מאמחז"ל מד"ר בראשית והנה טוב מאד מאד זה המות כי טוב פעם אחד הוא טוב מוחלט וב' פעמים טוב יתר כניטל דמי ונוטל חייו והיינו טוב מאד שהוא יותרת על טוב הפשוט הוא המות וי"ל משאחז"ל טטפ"ת טט בכתפי שתים ופת באפריקא שתים ועכ"פ מ"ט רמז התורה בלשון זה טטפ"ת והוא עפ"י שאחז"ל הספר והככר ירדו כרוכים מן השמים ר"ל התורה עם ככר עם מזונותיו יום יום ירד כרוכים הקמח והתורה ועוד אמרו הספר והסייף ירדו כרוכים מן השמים ע"ד הקול קול יעקב אין ידי חרבו של עשיו שולטת וע"כ מרמז בתפילין טט פת טט (שהמה ב' טתין שמורה על מות חרב וסייף) הוא חרב וסייף כנ"ל ופת הוא הככר פת בגו מלכו של עולם ית"ש ורמז בתיבת טף עפ"י שאחז"ל פ' הבונה דף ק"ג ע"ב שלא יעשה טיתן פפין ופפין טתין כי ט' מהופך היא צורת פ' (כי הטי"ת צריכה להיות כפופה בתוכה כמו שדקדק ר"ת כך מזה הברייתא יעוין תוספות שם) ופ' מהופך היא צורת ט' והנה טף הוא ר"ת טוב פי היינו הבל תינוקות של בית רבן שאין בו חטא היינו פה טוב אך בהיפך הקערה על פיה ומלמד לשונם דבר שקר מהפך הפ' לט' והם ב' טיתן ר"ל (וגם) מהפך הט' לפ"א והוה ב' פיפין היינו פי פי שהיא חרב פיפיות אבל טף ישר ולא היפוך הוה טוב פי:
והנה איתא בספרים שלכך אותיות הלוחות תר"ך אותיות תרי"ג אותיות נגד תרי"ג מצות דאוריי' עד אשר לרעך והנך שבעה אותיות של שתי תיבות אשר לרעך נגה שבעה מצות דרבנן ויש לבאר הכוונה מה דמסיים התרי"ג אותיות עד אשר לרעך ע"פ דאיתא בס' חובת הלבבות דחובת איברים יש להן תכלית למספרם דהייני תרי"ג אבל חובת הלבבות אין מספר בכל יום ויום מבין יותר ויותר מגדולת השם ואהבת יתברך שמו והנה איתא במס' שבת בלימוד הילל לנכרי אחד כל התורה כולה על רגל אחד דהיינו ואהבת לרעך כמוך ופירשי' ז"ל שם דגם הקב"ה נקרא רעך וריע אביך אל תעזוב לכן רמז התורה דתרי"ג מצות הייני דוקא עד אשר לרעך כלומר עד אהבת הבורא יתברך כי מצות הלבבות אין להם שיעור:
בפייטן שפייט בסוף דבור לא תשא ביום א' דשבועות שמור שבועת איסור ונדרים תירא מאל נותן שבת לשומרים יש לפרש כך דצריך ביאור מ"ט בלוחות ראשונות כתיב זכור ובאחרונות שמור ואעפ"י שאחז"ל ששניהם בדיבור אחד נאמרו מ"מ אותו הלשון שביתרו הי' כחוב בלוחות ראשונות ושמור שכתב בואתחנן בלוחות אחרונות והטעם כי במס' שבועות מפלפל הש"ס איך ירא משה שישראל יערימו במה שהשביעם לומר שנתכוונו על עבודת האלילים ע"ש ס"פ שבועות שתים בתרא והנה לכאורה כשישביעם שיעבדו ד' אל מוציאם ממצרים ע"כ א"א להערים על שר אחד משרי האומות שהוא לא הוציאם וצ"ל מ"מ יטעו ויאמרו אלה אלקיך אשר הוציאוך ממצרים כמו בעגל אמנם יש לומר בענין אחר דהרי אחז"ל (שבת דף יו"ד ע"ב) שבת אודעינהו לאוה"ע מתן שכרה לא אודיענהו דאו"ה אינם משיגים שכר שבת הגנוז שהרי השר שלהם אינו משיג שם במה שהוא לפנים ממלאכי השרת וכן במה שהקב"ה הודיענו שכר שבת העתיד א"א לכוון בעבודה לאלקים כ"א להיודע אותו השכר כמונו שהודיענו השי"ת והם השרים לא יודעים ולכן בדברות ראשונות לא עשו עדיין העגל הי' די באומרו זכור את יום השבת פי' שיזכור מלפניו שהקב"ה נח ביום השביעי ותו לא הי' צריך להזהיר משום שבועות הר סיני שהרי אמר בתחלה אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים אך עתה שאמרו אלה אלקיך ע"כ אמר אחר לא תשא שיהא שבועות הר סיני למי שיודע שכר שבת לע"ל וזהו שמור את יום השבת שיהיו שומרים ומצפים ליום השבת דלע"ל וזהו פי' הפייטן שבועות ונדרים תירא מאל נותן שבת לשומרים דייקא השומרים ומצפים יום ישועת ה':
וביום הביכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה' בשבועותיכם יל"ד מה לשון בשבועותיכם מה יחוס השבועות עמנו שקראום שבועותיכם אבל נ"ל זהו עופרת רותח יוצק לתוך פיהם של צדוקים ובייתוסים שאומרים עצרת אחר שבת דוקא א"כ מה בשבועותיכם וכן שבעה שבועות תספר לך אינו מדוקדק מה תספר הלא השבתות קבועים ועומדים ונספור ז' שבתות אבל מה לנו למימני ז' שבועות תספר לך מה לך ועתה שמע נא הנה לפי קבלתנו ממחרת השבת הידוע היינו שבת דלעיל מיני' שהוא מחרת יום א' דפסח אך אידך קרא עד ממחרת השבת השביעית תספרו זה קשה הרי השבת השביעית איננו יו"ט ולמה קורא ליום המ"ט שבת השביעית והסביר רמב"ן ואוסיף ביאור בעזה"י הנה ידוע כי תיבת חודש לא נאמר בתחילה אלא על יום ר"ח שבו הלבנה נתחדשת ואפי"ה כתיב מבן חודש ומעלה או עד חודש ימים וכן בלשון ב"א ובנדה כל שלשים יום שהוא זמן מחידוש הלבנה עד חידושה נקרא חודש ויום הראשון של זה נקרא ר"ח שלו ויום האחרון הוא סוף חדשו ואפשר שיארע יום האחרון של זה האדם המונה לעצמו מספרו בראש חדשה של חידוש לבנה ומ"מ היא יום האחרון של חדשו של זה המונה לעצמו וכן נמי בשבת אעפ"י שתחלת הנחת יום שבת הוא יום שבו שבת הקב"ה במעשי בראשית מ"מ כל ז' ימים שאדם מכוין אליהם ויאמר אפי' ביום השלישי שבוע אחת או שבת אחד נעשה כך וכך אזי יהי' תחלת שבועתו ביום ג' עד יום ג' הבא אחריו ויהי' יום הב' הבא שבת לשבוע שקבע זמן לעצמו לענין זה והשתא כיון שאמר הקב"ה שממחרת השבת שהוא יום ראשון של פסח נתחיל לספור יהי' איזה יום שיהי' מ"מ אנו קובעים יום זה להתחלת השבוע שלנו וכל סוף ז' ימים הוא שבת של אותו שבוע שקבענו ויום מ"ט הוא שבא השביעית ואמר עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום וע"כ אמר בשבועותיכם כיון שאיננו שבועות של עולם המתחילים ביום א' ומסיימים בשבת בראשית אלא שבועות שקבענו לנו בכל שנה ושנה לפי קביעות יום א' דפסח והנה אמת נכון הדבר בעזה"י:
בפייט להעביר המות אי אפשר שכבר נגזרה גזרה משמע שלא נעשו חירות ממה"מ ובאותו דיבור ממש מיד אומר אני אמרתי אלקים אתם חבלתם מעשיכם כאדם תמותון והוא ש"ס פ"ק דע"ז וא"כ הוא סתירה מיני' ובי' אבל הכוונה נהי הקב"ה עשה אותם חירות ממה"מ ויחי עוד לנצח מ"מ המה"מ שהוא היצה"ר והשטן לא העביר כי א"א להעבירו שכבר נגזרה גזירה שיהי' בעולם ויעשה את שלו אך ישראל נשתחררו מעמו ושוב עשה הוא את שלו והסיתום לחטוא עד שחבלו מעשיהם ושוב נשתעבדו לו בעו"ה והיינו כאדם תמותון כי גם אדה"ר נקרא חירות ממלאך המות אלא שמלאך המות נמצא בעולם אבל אדה"ר הי' חירות ושוב פיתהו לאכול מעץ הדעת ונפל ברשתו לע"ל יבולע המות ויסיר היצה"ר אז ואכל וחי לעולם בב"א:
פר"ע ג' דברים עשה משה מדעתו שיבר הלוחות מאי דרש ק"ו וקשה לימא שלא דרש כלום ושיבר שלא כדין רק כדי שלא יהי' לישראל דין ארוסה ויתחייבו ובאמת נתחייב משה למקום ע"ז אלא שמסר נפשו בשביל ישראל כמבואר אצלינו כמה פעמים וי"ל הך מימרא ע"כ לא ס"ל הכי דהרי הוסיף יום אחד מדעתו וכ' ב"ש בהקדמתו כי הקב"ה לא חשש ליתן תורה לטבולי יום ומרע"ה החשיב התורה כקדשים שצריכים הערב שמש ע"כ הוסיף יום אחד ועל כן למד ק"ו מפסח כיון שהתורה כקדשים ולפ"ז לא הי' צריך לשבור הלוחות דבלא"ה המקדש אשה בקדשים אינה מקודשת דקדשים אסורים בהנאה כמבואר פ"ב דקדושין ושפיר פריך מאי דריש ששיבר הלוחות ונ"ל הא דהוסיף יום אחד שיהיו מעורבי שמש מטומאת קרי שהתורה כקדשים זה למד מרע"ה מהקב"ה שהרי ציוה לספור מ"ט יום מטומאת מצרים כמ"ש מג"א וז' שבועות במקום ז' נקיים של זב וזבה וקשה הא זב וזבה טבילתם ביום וטהורין ביום האחרון ולמה צריכים נון שהוא יום אחד של שבוע שמינית אלא כקדשים שמחוסר כיפורים עד יום שמיני ע"כ גם מרע"ה שחשש לטומאת קרי הצריך שיהיו מעורבי שמש והוסיף יום אחד מדעתו וניתנה תורה ביום נ"א לספירה כמ"ש מג"א:
כבד את אביך בקדושין (ל"א ע"א) איתא שאל בן אלמנה את ר' אליעזר אבא אומר השקיני מים ואמא אומרת השקיני מים איזה מהם קודם אמר לי' הנח כבוד אמך ועשה כבוד אביך שאתה ואמך חייבים בכבוד אביך בא לפני ר' יהושע אמר לי' כך נתגרשה מהו אמר לו מבין ריסי עיניך ניכר שבן אלמנה אתה הטל להם מים בספל וקעקע להן כתרנגולין יש לדקדק, א) למה לא שאל גם לר"א נתגרשה מהו, ב) איך תלה זה במה שהוא בן אלמנה ג) הקשה מהרש"א בח"א לפירש"י שבן אלמנה היינו שכבר מת אביו לא הי' צריך לאותו השאלה א"כ לא שייך לשון אבא אמר אלא האב אומר, ד) מדוע לא השיבו לו מיד שיטיל להם מים בספל אפי' בלא נתגרשה כיון דאיכא לקיים שניהם בבת אחת ולקושיא האחרונה איכא למימר שאין זה כבוד להאב להיות מקעקע כתרנגול בקערה אחת עמה וכיון שחייבת גם היא בכבודו ע"כ תסבול זאת שתמתין שישתה הוא מקודם וא"כ לפ"ז איכא למימר דגם בן אלמנה ידע שכבוד אב קודם לכבוד אם בכל מקום וזהו שהרי בתורה כתיב כבד את אביך ואח"כ אמך ואם כי ידע דרש חז"ל שלא הקדימו הכתוב אלא מפני שאמו משלדתו בדברים ונזהר בכבודה יותר לכן הקדים האב א"כ מכ"מ שוים הם ואין הוה אמינא שתקדום האם א"כ מה שאל איזה מהם קודם הלא שניהם שוים אע"כ שנסתפק אם יקעקע להם משום שאין להניח האם בהמתנה עד אחר השקאת האב אע"ג שאין זה כבוד כ"כ להאב לקעקע יחד מ"מ האם קודם לענין זה פי' שישתו שניהם בבת אחת או דלמא האב קודם ממש בזמן והשיב לו שהאב קודם והא"ש דלא שאל אנתגרשה משום דס"ל לב"ש סוף מס' גיטין דלא יגרש אשתו אא"כ מצא בה ערות דבר ור"א שמותי הוא ידוע שהי' מתלמידי ב"ש וס"ל נמי הכי וכיון שנתגרשה מסתמא מצא בה ערות דבר ואסורה על הבעל לעולם משום סוטה וה"ל ממש ערוה עיין ביבמות וקיי"ל לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עברה וה"ה לכל העריות שלא יאכלו בקערה אחת וא"כ לר"א א"א לגרושה לקעקע מים עם בעלה בקערה אחת וכיון שא"א ידע שכבוד האב קודם שהקדימו הכתוב אבל לר' יהושע דס"ל מסתמא כב"ה שם דמותר לגרשה אפי' הקדיחה תבשילו שפיר שאל נתגרשה מהו והנה סוף מס' גיטין איתא דאפי' לב"ה המגרש בלא ערות דבר שנוי המשלח ואפי' מזבח מוריד עליו דמעות ומוקי לי' התם בזיווג ראשון ומשמע לי' דהיינו בנושא בתולה שנקראת אשת נעורים וכן משמע בפ"ב דסנהדרין דמייתי עלה דההיא אשה גולם היא ואינה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי (וכן הוא להדיא בפרי חדש ריש הלכות גיטין) ולכן לבה דוה ביותר בגירושין וכן משמע דמייתי עלה דההיא מקרא דרחל שהיתה זיווג שני של יעקב אלא שנשאה בתולה וע"ש מהרש"א ח"א וא"כ הדר דינא דלא יגרש אא"כ מצא בה ערות דבר ולא יכול לקעקע להן כתרנגולין ע"כ אמר לו מבין ריסי עיניך ניכר שבן אלמנה אתה שאביך נשא אמך כשהיתה אלמנה ועדיין שניהם קיימים (ושפיר שייך לשון אבא) ויכול לגרשה בלא ערות דבר ואומרו ריסי עיניך כלומר מרמיזתך ניכר כמו קורץ בעיניו א"כ הטל להם מים וכו' ודו"ק:
כבד את אביך בקידושין דף ל' ע"א איתא דרש עולא רבה אפיתחא דבי נשיאה מאי דכתיב יודוך ה' כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך מאמר פיך לא נאמר אלא אמרי פיך בשעה שאמר הקב"ה אנכי ולא יהי' לך אמרו אוה"ע לכבוד עצמו הוא דורש כיון שאמר כבד את אביך ואת אמך חזרו והודו למאמרות הראשונות ע"כ יש לפרש ידוע כבוד שלא ניתן לשום אדם רק למלך הוא כבוד להמלך כי רק לך הוא יכובד בזה ולא אחר אבל אם אותו כבוד עצמו יותן גם לכל פשוטי המון עם שוב אין אותו כבוד שום כבוד כלל למלך כי ניתן לכל אחד ואחד וזה בשעה שאמר הקב"ה אנכי ה' אלוקיך לא יהי' לך אלהים אחרים על פני חשבו האומות שרק לכבוד עצמו הקב"ה כביכול דורש כיון שאמר כבד את אביך ואת אמך והוקש כבודם לכבודו וינתן אותו כבוד עצמו גם לשפלי הברואים אדם אפר דם מרה גם בעולם התחתון שוב אין אותו כבוד כבוד להמלך הקב"ה כי יותן גם לקרוצי מחומר בני האדם לכן עי"ז חזרו והודו למאמרות הראשונות (מש"מ):
במס' מנחות למ"ד ע"ב הקונה ס"ת כחוטף מצוה מן השוק נ"ל למעליותא נאמר כמו חטוף ובריך סוף מס' נזיר שהוא למעליותא ה"נ כי זה הקונה אינו יוצא יי"ח מ"ע וצריך ע"כ לכתוב לו או שכבר קיים מ"ע של כתיבת ס"ת וס"ת זה שהוא קונה לו למה הוא לו והרי אסור למוכרו ג"כ ואין לו שיווי כסף א"כ אינו קונה אלא לזריזות מצוה או שהמוכר הזה מוכרו ללמוד תורה ולישא אשה וזה רוצה לסייעו לקיים מצוה שלו או שזה המוכרו אינו הגון ומוכרו שלא כדין וזה קונה שלא יהי' בבזיון בזה אינו הגון הלז וא"כ עכ"פ הרי הוא חוטף מצוה וזריז ונשכר:
ואמר כתבו מעלה עליו הכתוב כאילו קבלה מהר סיני נ"ל קצת רמז בזה דהרי אחכז"ל דכו"ע בשבת ניתנה תורה לישראל דכתיב זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מה להלן נאמר זכור בעיצומו של יום יציאה ה"נ זכור את יום השבת לקדשו בעיצומו של יום שהי' אז שבת והנה ליכא לאקשוי' מזכור אשר עשה לך עמלק שלא נאמר בעיצומו של מלחמתו של עמלק דהתם לא כתיב יום אלא זכור בלא יום אבל אי קשיא מקרא זכור את יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחורב שנאמר במשנה תורה ולא הי' בעיצומו של יום מתן תורה וקושיא גדולה היא זו אע"כ כיון שבאותו היום כתב מרע"ה י"ג ס"ת ויום הכתיבה הווה כיום הנתינה ועיין פירש"י על פסוק היום הזה נהייתה לעם לה' אלקיך וא"כ שפיר קאמר זכור את יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך דהווה יום הכתיבה כמו עיצומו של יום:
ואמר הגיה בו אות אחת מעלה עליו הכתוב כאילו כתבו נ"ל להוכיח כן הנה בסנהדרין פ' כה"ג קאמר אעפ"י שהניחו לו אבותיו ס"ת צריך לכתוב שנאמר ועתה כתבו לכם ופריך והתנן מלך צריך לכתוב ס"ת על שמו דכתיב וכתב לו את משנה התורה הזאת ותנא עלה שלא יתנאה בשל אבותיו מלך אין הדיוט לא ומשני לא נצרכה אלא לשני ס"ת ומייתי מדכתיב משנה התורה ופשטינן בש"ס דמלך צריך לכתוב לו שני ס"ת ולא סגי בשל אבותיו ורמב"ם בהלכות ס"ת ובה' מלכים פסק דאם יש לו ספר משל אבותיו להניחו בבית גנזיו סגי לו לכתוב עוד אחד על שמו והוא נראה נגד ש"ס ויפה תי' בספר בני יונה ריש הלכות ס"ת ואין לזוז מדבריו ע"ש אך נהי דלשון ש"ס מיושב מ"מ בקרא משמע שיכתוב לו ב' ס"ת משנה תורה שניהם בכתיבה וי"ל הנה הרמב"ם כ' שצריך להגיה הס"ת שלו מס"ת של עזרה ע"י סנהדרי גדולה והוא מירושלמי דסנהדרין ויצא מקרא דכתיב וכ' לו את משנה התורה הזאת על ספר מלפני הכהנים הלוים משמע שיהי' מוגה ע"י הכהנים הלוים העומדים שם לפני ה' והנה לכאורה יש לדקדק בקרא כתיב משנה תורה שהם ב' תורות על ספר משמע ספר אחד ולא ב' ספרים כי כן דרשינן גבי גט וגבי סוטה ספר אחד ולא שנים ולא שלשה ספרים וא"כ קשה איך כ' משנה תורה על ספר א' אע"כ ה"ק שיכתוב ספר א' כפול ומשנה הא כיצד אחר שכבר נכתב וקיים מצות כתיבה עוד יתנו להגיה לפני הכהנים הלוים שבבהמ"ק וההג"ה הוה כאילו כתבו שנית נמצא כ' ספר אחד שהם שנים מלבד אותו שיש לו מכבר או משלו כשהי' הדיוט או שהניחו לו אבותיו בבית גנזיו וא"ש ועוד הארכתי בדרוש אגדה ואין כאן מקומו:
*בהקריבכם מנחה חדשה לד' בשבועותיכם כ' רוקח ר"ת חדשה לד' בשבועותיכם אותיות חלב רמז לאכול מאכלי חלב בשבועות וכ' מג"א טעם כי ז' שבועות שסופרים המה כשבעת ימי נדה וזבה ודם נעכר ונעשה חלב ע"ש וידוע מאחז"ל שהי' ראוי שיהי' עצרת של חג ג"כ מובדל נ' ימים מסוכות אלא משום שהם ימי גשמים וקשה להטריח ישראל לעלות לרגל ואחז"ל ס"פ המפלת מפני מה נדה ז' ימים מפני שבעלה רגיל בה וקץ בה ע"כ תתרחק מבעלה ז' ימים ושוב הוה ככלה חדשה ע"ש וא"כ ה"נ הרי עצרת היא אהבה רבה ששמח עמהם ז' ימים ואמר קשה עלי פרידתכם עשו לי סעודה קטנה ויען שנתעלסה באהבים ז' ימים רצופים ויהי' רגיל וקץ ע"כ הרחיק נ' ימים ז' שבועות כהרחק נדה שיהי' אח"כ ככלה חדשה ואז דם נעכר ונעשה חלב ע"כ בהקריבכם את עצמיכם מנחה חדשה היינו כלה חדשה אז רמז חלב כי דם נעכר ונעשה חלב הנה פסח זכר ליציאת מצרים היא זכרון למה שעבר וכן סוכות למען ידעו דורותיכם מה שכבר הי' אבל מתן תורה הוא יום מתן תורה בעצמו איננו זכר למה שהי' כי היא כלה חדשה כשעה ראשונה והיום מקבלה מנותן התורה ית"ש:
בעצרת דפסח כתיב בפ' ראה וביום השביעי עצרת לה"א לא תעשה מלאכה ודרשו חז"ל כל דלה' דמקריבין עולת ראיי' וחגיגה ביו"ט דלא כב"ש ובסוכות כתיב עצרת לכם ולא לגוים ובשבועות לא כתיב לא זה ולא זה י"ל הנה רש"י פי' ע' פרים של חג נגד או"ה פוחת והולך ובמדרש אומר או"ה לא ידעו מה אבדו בחורבן בהמ"ק שהרי הקרבנו עבורם ונראה מזה שהקרבנו על קיומם ומה שפוחת והולך היינו דעות הנשחתות שלהם יפחתו וילכו ויתקרבו לקדושה כמו וכל בני בשר יקראו בשמך ונבוא אל המכוון בעזה"י דוודאי לא ס"ד בפסח ושבועות שכל השביתה והשמחה היא שהבדילנו מן התועים ואיך יעלה על הדעת שיהי' מותר לעשות מלאכה לצורך גוים ע"כ לא אצטריך למעוטי לכם ולא לגוים אבל בסוכות שהקרבנו ע' פרים לקרב או"ה אל הקדושה הו"א שיהי' מותר לעשות מלאכה לצורך גוי ע"כ אצטריך לכם ולא לנכרים והנה ההיתר להקריב לצורך גבוה היינו שלא יהי' שולחנך מלא ושולחן רבך ריקם והוא מסברא אך פסח שהוא זכר למה שהי' קודם מתן תורה והו"א עדיין לא היתה השראת שכינה אז גבן שיהי' חברותא כלפי שמיא שולחנינו עם שולחן גבוה קמ"ל בפסח לה' כל דלה' אבל בשבועות שהוא תכלית הדביקות השי"ת עם ישראל פשיטא דנקריב לצורך גבוה אדרבא על זה הזמן נאמר ויחוגו לי במדבר ולא צריך עצרת לה' וגם אז ירדה שנאה לאו"ה ונתרחקו ופשיטא דלכם ולא לנכרים ולא צריך עצרת לכם:
הוסיף מרע"ה יום אחד מדעתו כ' מג"א בשם הרמ"ע לרמז יו"ט ב' של גליות ע"ש הנה הקב"ה לא חשש לפולטת כי אין דברי תורה מקבלין טומאה כהאי תנא במס' ברכות דף כ"ב ע"א דבעל קרי מותר בדברי תורה דאין דברי תורה מקבלין טומאה ומרע"ה חשש לטומאת קרי של פליטה והוסיף יום והנה לשון אין דברי תורה מקבלין טומאה קשה להולמו כי לא על דברי תורה אנו דנין אלא על מקבלי תורה בטומאה אבל האמת כי עיקר התורה היא חיי עוה"ב ואיננו חיי הגוף כלל וכל מעשיה מיוחדים להשי"ת והנשמה היא גופה אותיות התורה כמשאחז"ל כשם שנתינתה בס' ריבוא כך נטילתה בס' ריבוא עיין מגילה כ"ט ע"א ואין הרוחניות שבאדם מקבל טומאה ואין התורה לגוף כ"א לנשמה אך לעולם יעסוק אדם בתורה אפי' שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה נמצא יש לגוף עסק בזה והגוף מקבל טומאה ע"כ הוסיף מרע"ה יום אחד מדעתו כי ידע שלא יוכלו לקבל על אופן הראשון שיהי' כל עבודתם מעיקרא לשמה והיינו גרמא לניצוץ יצה"ר וחורבן בהמ"ק ויו"ט ב' של גליות (על ידי שנתפזרו):
שינוי נוסח ברכת תורה לפניו משלאחריו כבר כתבתי במק"א מה שאמרו המלאכים מה לילוד אשה בינינו ואמר הקב"ה אחוז בכסא כבודי והחזר להם תשובה כלום יצה"ר יש ביניכם כלום למצרים ירדתם (גמרא שבת פרק רבי עקיבא) דהמכוון דהתורה יש בה כל עולמות אצילות בריאה יצירה עשיי' אלא כל אחד אינו מבין ומשיג אלא מה ששייך לעולמו ומלאכי השרת אינם משיגים אלא חלק עולם המלאכים משא"כ האדם נשמתו לעילא ולעילא וגופו למטה ומשיג הכל ע"כ אחוז בכסא כבודי עולם הכסא וגם החזר להם תשובה כלום יצה"ר יש ביניכם כי אינכם משיגים עולם התחתון ואנחנו משיגים עליון ותחתון והיינו בברכה ראשונה אשר בחר בנו מכל העמים היינו ילודי אשה מילודי אשה ונתן לנו תורתו חמדה גנוזה הוא קו' מלאכי השרת ובברכה אחרונה מתרצים אשר נתן לנו תורת אמת הוא מעשה מרכבה וסודות עליונים שזה נקרא תורת אמת וגם חיי עולם הזה נטע בתוכנו ע"כ ראוי לנו ע"ד אחוז בכסא כבודי והחזר להם תשובה:
ממלכת כהנים וגוי קדוש אין להאריך בכאן הנה רש"י פי' קודש ישראל לה' ראשית תבואתו היינו תרומה וכן פי' בשיר השירים בפסוק האלף לך שלמה והנה כל ישראל הם ממלכת כהנים מובדלין מהאומות בני ישראל כן כל האומה ישראלית כהנים מובדלים מתוך שבעים אומות ועוד מאותן כלל ישראל שהם כולם תרומה כהנים מופרש מהם תרומה א' שהם גוי קדוש (הכהנים) והנה (שבת פרק במה מדליקין דף ל"ב ע"ב) הזהיר במצות ציצית משמשים לו כ"ח מאות עבדים עשרה מכל אומה (שהמה שבעים אומות) בכנף אחד עולה לשבע מאות וככה בד' כנפות עולה כ"ח מאות וקשה א"כ יהיו או"ה פרים ורבים שתהי' כל אומה מ' פעמים נגד אומה ישראלית (היינו עתה האומות שהם שבעים נגד אומה אחת ישראל מגיע לכל אחד מישראל שבעים כדי שיגיע לכל אחד שני אלפים ושמונה מאות עבדים צריכים להיות האומות להרבות ארבעים פעמים ככה מ' פעמים שבעים כמובן) ולהנ"ל ניחא דהזהיר במצות ציצית אמרו אשר נאמר עליהם והייתם קדושים לאלקיכם והוא א' מארבעים מסתם ישראל (תרומה בעין יפה שהוא אחד מארבעים וכלפי כל האומה שהיא ממלכת כהנים נקראים המה קדושים) ולהם ישמשו כ"כ עבדים ולא לאחרים ומשו"ה אחר דכתיב בפ' ציצית והייתם קדושים היינו תרומה הו"ל למכתב את משמרת תרומתי השייך לזה אלא שבא קרח בטליתיו של תכלת והפסיק הענין ואחר פ' קרח מיד כתיב הנה נתתי לכם את משמרת תרומתי ר"ת אמת מחובר לסוף פ' ציצית אני ד' אלקיכם אמת אלא שקרח הפסיק בין אלקיכם אמת:
לך רד העד בעם פן יהרסו אל ה' לראות ונפל ממנו רב נ"ל אעפ"י שכבר הזהירם ואמר כי סקול יסקל מ"מ אפשר מכח חשק והתלהבות ימסור נפשו להסקל ורק לקרב אל מקום קדוש לחזות בנועם ה' וימות במקומו ונוח לו בזה ע"כ הודיעו עכשיו כי אם יעבור על גבולו יסתמו ממנו מראות ההשגה ההיא ולא יזכה לראות בנועם זיוו וימות כאחד העם והנה כתיב עלית למרום שבית שבי היינו צירוף י"ב צירופי הוי' גמטריא שבי שהוא ר"ת ש'מות ב'ני י'שראל והיינו דכתיב ביוסף שאמר לאחיו להחיות ע'ם' ר'ב' גמטריא שב"י אך אם יפרוץ לראות יוסר ממנו קדושת צירופים הנ"ל וישאר ע'ם בלא ר'ב ועם הוא לשון פחיתות כידוע והיינו העד בע'ם פן יהרסו ונפל ממנו ר'ב פי' בחינת ר'ב וימות באין מוסר כמו עם ולא כמו ע'ם ר'ב לכן רד העד בעם:
*פן יהרסו אל ה' לראות ונפל ממנו רב דהמן הלשין דמפקי כולי שתא בשה"י ופה"י ויש לפרש אנו חייבים לקיים המצות כאלו היום נתנו וכל התורה כולה צריכה להיות לנו כאלו היום היינו עומדים לפני הר סיני וכן החיוב עלינו להיות בעינינו כאלו היום יצאנו ממצרים ומי שהוא במדרגה זו אז בוודאי לא יבוא לידי חטא וזה שהלשין המן דמפקי כולי שתא בשבועות היום היינו שה"י ופה"י היינו פסח היום יציאת מצרים ולכך אין למלך שוה להניחם ואז לימוד התורה חשוב וגדול והולך ממדריגה למדריגה מעלה מעלה אבל אמנם אם יש לו תשוקה ללמוד לא מצד עצמיות התורה אלא מכח אהבת הידיעה שיש לו כמו לכל דבר חדש אז לא יגביה עצמו למעלה אדרבא יפול ממדרגתו וע"ז אמר פן יהרסו אל ה' לראות שתשוקתם יהי' רק כד"מ לראות חדשות אז נופל ממנו רב יפול ממדרגת רב ממדרגת אבותינו אברהם יצחק ויעקב שעבדו את ה' מאהבה ושמי ה' לא נודעתי להם כתיב לגבייהו:
תחטאני באזוב ואטהר, כי בקשת כתיב זאת אות הברית וידוע אות הוא דכורא וכן ברית אבל זאת היא נוקבא היינו כשאין הדור הגון וצריכין קשת אזי התעוררת מלמעלה מבחינת זכר המשפיע הוא כפלים מהתעוררות דנוקבא דלמטה והתחתונים פותחים רק כחודו של מחט והקב"ה מרחם ע"י ק'ש'ת'י' נתתי בענן, ר"ת "קשתי" ק'דושתך ש'מך ת'ורתך י'מינך כדאמרינן עשה למען שמך, עשה למען ימינך, עשה למען קדושתך, עשה למען תורתך א"כ דור שאינו צריך קשת כדורו של רשב"י וריב"ל (כדאיתא בגמרא כתובות פרק המדיר דף ע"ז ע"ב) לגבייה' הוה התעוררות מלמטה נוקבא כפל משל מעלה שאינו צריך סעד הרבה לתומכו והיינו אני זאת ברית אני וזאת בנוקבא וברית בדכורא ע"כ לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה' מעתה ועד עולם והיינו ר"ת "אזב" א'ני ז'את ב'רית ע"כ תחטאני באזב ואטהר:
זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חוקים ומשפטים הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא וגו' והשיב לב אבות על בנים וגו' רמז מה שאחז"ל ביבמות שאם אליהו יבוא לשנות אפילו רק מנהג בעלמא דהיינו שיאמר שחולצין במנעל אין שומעין לו שכבר נהגו העם בסנדל וטעמא כי מנהגן של ותיקין וחכמי הדור הקב"ה מסכים על ידם (כדכתיב לקל גומר עלי כמבואר בירושלמי ובכמה מקומות) ועוברים עליו משום מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך וזה רמז בו והשיב לב אבות על בנים ולא ישנה את תפקידם של אבות על בנים יקחו ראי' ממרע"ה והיינו זכרו תורת "משה" דייקא היינו מה שהוסיף הוא יום אחד מדעתו והקב"ה הסכים על ידו (כדאיתא שבת פרק ר"ע) ומזה תשפטו כי לא יבוא אליהו אלא להשיב לב אבות על בנים ולא לשנות דבר שכבר הסכים הקב"ה על ידם:
*זבחי חג"י טנ"י דע כי יום שבועות לעולה יום זבוח ב' ימים כי אפי' חל בחול שמקריבים ראי' וחגיגה ביומו מ"מ בכל יו"ט כתיב לבד מנדריכם ונדבותיכם (וצריכים להקריב נדריהם ונדבותם שלא יעבר בבל תאחר או לכל הפחות בעשה דובאת שמה והבאתם שמה כדאיתא בר"ה דף ה' ע"ב) ואין נדרים ונדבות קריבים ביו"ט וע"כ להיות עוד יום אחד של טבוח שהמקריבים אסורים במלאכה ויום טוב להם (כדאיתא בירושלמי הובא בתוספות חגיגה דף י"ב ע"ב שיום הקרבת קרבן אסור במלאכה) ע"כ נרמזו במלת זבחים כל הימים הקדושים ז' ימי פסח ב' ימי שבועות ח' ימי חג י' ימים מר"ה ועד יוה"כ חג"י ר"ת ח'לקנו ג'ורלינו י'רושתינו טנ"י ט'וב נ'עים י'פה ע"ש מה טוב חלקנו מה נעים גורלנו מה יפה ירושתינו:
*השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך היינו ביום חג השבועות שמקריבים שלמי ציבור מה שאין כיוצא בו בשום זמן כי יום מתן תורה הוא תכלית השלום ע"כ שם גבולך שלום וחלב חטים ישביעך שמקריבין ב' לחם חמץ מחטים שיתברכו תבואה שבשדות (מסכת ר"ה פרק א' דף ט"ז ע"א) ובפרט חטים כמ"ש חז"ל בבבא בתרא שצוואת אחיתופל יו"ט של עצרת ברור זרעו חטים וכתיב בתרי' השולח אמרתו ארץ היינו מתן תורה ורמז אמרתו ארץ ועד מהרה ירוץ דברו כי כתיב כה תאמר אמירה רכה לבית יעקב הנשים ותגיד דברים הקשים כגידים לבני ישראל הגדולים לנשים שכר מצות כי לי כל הארץ ואתננה לכם כדכתיב והארץ נתן לבני אדם אחר ברכה אמנם דיבור הקשה מגיע עד תכלית רח"ל ואבדתם מהרה והיינו השולח אמרתו הרכה ארץ נותן לבני אדם ועד מהרה ואבדתם מהרה ירוץ דברו הקשה הרי הפסד עבירה ושכר מצוה זה מול זה:
*איתא בספר יצירה דכל הקדושות נכללים בג' עולם שנה נפש והסימן עליו כלו בעשן ימי בעשן היינו בע'ולם ש'נה נ'פש עולם הוא קדושת המקום ושנה קדושת הזמן והנפש קדושת הגוף קדושת עצמו ואפשר דנגד ג' אלו נקבעו ג' המועדים חג המצות הוא קדושת הנפש ויהי' בקרבו המאכל קדוש פסח ומצה ולקדושת המקום בא סוכות שיהי' המקום דירה קדוש בצל סוכה צילא דהמנותא ושבועות הוא קדושת הזמן של ספירת העומר ולכך לא נכתב בפירוש בתורה בשבועות שיש לו תשלומין דהזמן אין לו תשלומין ויוה"כ הוא כלול מג' קדושות שהכה"ג שהוא מבחר הנפש שאפי' מלאכי השרת אין רשאין להיות שם שנאמר וכל אדם לא יהי' באהל מועד (לרבות אפילו מלאכי השרת כדאיתא במדרש) ומבחר הזמנים שאין רשות לשטן לקטרג דהשטן בגי' שס"ד אית לי' רשות לאסטוני חוץ מיוה"כ (כדאיתא בגמרא יומא) והכהן הגדול הולך לקדשי קדשים מבחר המקומות וגם מקריב הקטרת שהוא מבחר קרבנות וידוע דשם קר"ע שט"ן מסוגל לבטל מחשבות וגזירות רעות וקטרת עם כף (היינו אות כ"ף) בגי' תשכ"ח כמו קרע שטן דקטרת בגי' תש"ט ועמו תצרף האות כ"ף ולאחר האותיות של שם ישראל יש אותיות שבתכ"ם דהיינו אחר י' כ' אחר ש' ת' אחר ר' ש' אחר א' ב' אחר ל' מ' וזהו שייך רק על יוה"כ דשבת בראשית קביעא וקיימא מששת ימי בראשית ויו"ט שאנו קוראים אותו מקרא קודש וב"ד מקדשין אותו אינו שובת מכל ענינים רק יוהכ"פ שהב"ד מקדשים החודש ואנו קובעים אותו ושובת בו מכל מלאכה מקרי שבתכם היינו שבת שלנו והאותיות שהמה לפני ישראל המה אותיות קטרת כ' דהיינו לפני י' ט' לפני ש' ר' לפני ר' ק' וקודם א' ת' (כי הא"ב נעוץ סופו לתחלתו פנים ואחור) וקודם ל' כ' והם אותיות קטרת כ' וע"ז מרמז (כי המזמור הזה אמר אדם הראשון ונדרש בו על יוהכ"פ דכתיב ימים יוצרו ולא אחד בהם דדרשו חז"ל במסכת יומא על יוהכ"פ) אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפך דהיינו אחור הוא שבת'כם הוא יוה"כ וקדם היינו קטרת עם הכ' והיינו ותשת עלי כפיך:
מגילת רות
ויהי בימי שפוט השופטים אחז"ל אוי לדור ששפטו את שופטיהם ועוד אמרו אוי לדור ששופטיהם צריכים להשפט נראה ששניהם אמת כי אב"ד שסרח אין מורידין אותו מגדולתו אלא אומרים לו הכבד ושב בביתך וא"כ אוי לדור שכך עלתה שהאב"ד סרח וצריך להשפט ואוי לדור שחוצפא יסגי ושפטו שופטיהם כי אעפ"י שצריך להשפט לא הי' להם לשופטו:
ויהי בימי שפוט השופטים ויהי רעב בארץ דרשו חז"ל ויהי וי ויהי אוי לדור ששפטו את שופטיהם י"ל על ידי שהיו מושפעים מכל טוב הארץ ויהי' בטלים ממלאכה ומדברי לימוד התורה היו תמיד נאספים במושב לצים ובדברים בטלים ומשיחה בטילה מרעה אל רעה יצאו לשונם תהלך בארץ ודבר בשופטים ובת"ח צדיקי הארץ לכן נעשה להם טובה מן השמים שהי' רעב בארץ והיו טרודים אחר המחיה להביא טרף ולחם צר לביתם ולא היו להם פנאי לשפוט את שופטיהם לפי דעתם הנמבזה וק"ל (מש"מ):
ויהי בימי שפוט השופטים ויהי רעב בארץ נראה עפ"י שאחז"ל ששפטו שופטיהם והשופטים היו צריכים להשפט ושניהם לא טוב כי השופטים שצריכים להשפט ה"ל מעמיד דיין שאינו הגון והוא כמעמיד אשירה ובמקום ת"ח כמעמיד אשירה אצל מזבח והוא כעע"ז כדאיתא בגמ' ונפסק בחו"מ להלכה כל זה ודור ששפטו שופטיהם מגסות ורמות רוחא לא קבלו מרות כמו שאמר כה"ג עם הארץ לשמעי' ואבטליון ייזלו בני עממין לשלם מגאוה ורמות רוחא לא קיבל עליו עול כבוד נשיאי ישראל כדאיתא בגמרא יומא דף ע"ב וכל המתגאה כעע"ז נמצא בין הדור ובין השופטים היו כעע"ז וכתיב ועבדתם אלקים אחרים ועצר את השמים ע"כ ויהי רעב בארץ:
ויהי בימי שפוט השופטים חשב אלימלך הצדיק ע"י שהוא שופט ואינו מקובל עי"ז יתחייבו גלות על עינוי הדין ועיוות הדין והמורים שלא כהלכה על כן עמד הוא וגלה בראש גולים:
וילך איש מבית לחם יהודה וגו' ושם האיש אלימלך וגו' אפרתים וגו' הנה הדור ההוא שפטו שופטיהם ולא שמעו לקול גדולי הדור ומאפס ותוהו נחשבו בעיניהם אך זה דרכם כסל אם יכולים לחלט שם ה' באמרם ראה גדולי הדור ות"ח הלז איך מקולקל מעשיו והיינו בימי שפוט השופטים וילך איש בעלמא מאן דהוא כי לא השגיחו עליו ועל גדולתו בתורה וצדקות ונעימות נעמי אשתו וכלא נחשבו בעיני הדור אך אחר שיצא מא"י לשדה מואב חיללו השם לומר ושם האיש אלימלך גדול הדור ושם אשתו נעמי והם אפרתים שרים גדולים ויצא לגור בשדה מואב (ועד"ז יש לפרש הקרא אשר נקרא שמי עליו לטמאו אם באים לטמא ולחלל שם הגדול קורים עליו שם יתברך שמו שהוא ממשרתיו עושי רצונו ת"ח וצדיק):
ואשתו ושני בניו מדלא כתיב ושני בניו ואשתו כדכתיב גבי נח ש"מ שלא נאסרו בתשמיש המיטה אעפ"י שהיו שנות רעבון ואסור בתשמיש המיטה כבגמרא תענית ונפסק בשו"ע להלכה מ"מ איתא בהירושלמי תואבי בנים משמשים מטותיהם בשנות רעבון וה"נ המה לא קיימו פ"ו שלא הי' להם בנות כ"א בנים:
לגור בשדי מואב וגו' ויבואו שדה מואב ויהיו שם י"ל כשאדם הולך ונוסע ממקום תורה ויראה לארץ ריק מכל מצד ההכרח אזי בדעתו כשיוכל לחזור למקום הראשון אשר נסע משם שיחזור לשם מיד אבל כשכבר הוא שמה כמה שנים בארץ טמאה אזי נשכח ממנו מקומו הראשון וכבר הורגל במעשה אנשי מקום רשע ההיא ויצא מדעתו לחזור עוד שמה ואין לו עוד חשק ורגש לבבו הטהור לחזור למקום מולדתו וזה וילכו מבית לחם יהודה לגור בשדה מואב רק לגור אבל כאשר ויבואו שדה מואב אח"כ ויהיו שמה לגמרי (מש"מ):
ותקם היא וכלותי' וגו' מתחילה קמה ממקומה שלא לשמה רק כי פקד ה' עמו לתת להם לחם ולקחה כלותי' עמה כי העובד לשם שכר העוה"ז ללחם יתן לו ה' כן כמ"ש רמב"ן על פסוק וחי בהם כל אחד חיותו שהוא בעצמו רוצה וע"כ לקחה גם ב' כלותי' עמה שיחיו גם עמה ושוב מתוך שלא לשמה באתה לשמה ותלכנה בדרך לא משום לחם כ"א לשוב אל ארץ יהודה אפי' על מנת ברעב וצמאון אז חשבה שיתן לה השי"ת חיות האמת ואינה בטוחה בפרנסה וחשבה שכלותי' לא תסבולנה את זה ע"כ אמרה שובנה בנותי:
אל תפגעי בי ובתרגום מפרש אל תקניטני באשר תמותי אמות וכו' כה יעשה לי אלקים וכה יוסיף כי אם המות יפריד ביני ובינך וגו' ונראה ג' מדות צריך להיות ביהודי, הא' שאל יתבייש בפני המלעיגים ויהי' עז כנמר ואמרו חז"ל מפני שישראל עזים באומות ניתן להם התורה, הב' שיהי' לו בטחון חזק בה' ואפילו חרב חדה מונחת עליו ועי"ז לא יבעט בהאריך הזמן והקץ הישועה והג' שיהי' עניו וסבלן שאם יענישנו הקב"ה יקבל באהבה וזה שאמרה אל תקניטני ונגד העז כנמר אמרה באשר תמותי אמות וחז"ל אמרו שצריך ללמוד לגר דינים ובמה שאמרה באשר תלכי אלך אמרה לה דיני שבת שלא תלך חוץ לתחום והיינו מצות דרבנן שהוסיפו כגון עירובין ונט"י ובזה עדיף הגר שישראל קבלו התורה שבע"פ בעכ"ח שכפה עליהם הר כגיגית ופי' רמב"ן דהיינו על תורה שבע"פ דתורה שבכתב אמרו נעשה ונשמע ומעשה דרות הי' עדיין קודם אחשורוש (קודם שהדרו וקבלו ישראל כל התורה מאהבה) וגר מקבל הכל באהבה וזה שאמרה כה יעשה וכה יוסיף עוד מצות דרבנן הכל אני מקבל באהבה והעושה מאהבה אין קצבה לעבודתו והיינו דאמרה כי המות יפריד בינינו אתם קבלתם מצד יראת מיתה שכפה הר אבל אני מקבל באהבה:
למי הנערה הזאת וכו' ויאמרו לו נערה מואבי' היא השבה עם נעמי משדי מואב פירש"י וכי דרכו של בועז לשאול בנשים אלא דבר צניעות ראה בה נפלו שנים לקטה שלשה לא לקטה ויש לדקדק מ"מ לא נתישבה הקושיא וכי דרכו של בועז לשאול בנשים ועוד וכי שאר בנות ישראל הלוקטות פרוצות המה ח"ו וגזלנות שלוקטות יותר משנים אבל נלע"ד אמרו חז"ל כתיב אפס כי לא יהי' בך אביון וכתיב כי לא יחדל אביון מקרב הארץ לא יהי' בך אביון אבל יהי' באו"ה ע"ש פ' ראה ואו"ה היינו גרים תושבים הגרים עמנו בהם יהי' אביון לקיים פתוח תפתח וגו' (וחי עמך שמקיים בהם) ולא בישראל והנה בוודאי עניי ישראל הלוקטים מלומדים בצניעות ובדיני לקיטה שנים לקט שלשה אינו לקט אך לא הגרים התושבים המלקטים והנה בימי בועז השופט הצדיק פקד ה' את עמו לתת להם לחם וראוי להתקיים לא יהי' בך אביון ולכל הפחות בעירו של בועז יתקיים לא יהי' בך אביון [דדי זכותו להיות מגין על עירו כדמצינו במס' תענית] ע"כ כשראה נערה מלקטת וכדין בצניעות חרד על הדבר כי ח"ו גרם שום חטא שימצא עני בישראל המלקט ע"כ נזדעזע לשאול למי הנערה הזאת שגרם החטא שתצטרך ללקוט והם השיבו לו חלילה לא תהי' כזאת בישראל כי רק נערה מואבי' היא והיא עני' ולא ישראלית אך צניעותה ודיני לקט למדה מנעמי כי היא שבה עם נעמי משדה מואב:
הגד הוגד לי את אשר עשית את חמותך אחרי מות אישך ותעזבי את אביך ואמך וארץ מולדתך ותלכי אל עם אשר לא ידעת יל"ד הלא עשתה תמיד חסד וגם בחיי אישה כמו שאמרה יעש ה' עמכם חסד כאשר עשיתם עם החיים וי"ל דיכולין לומר מחמת הנאת בעלה גמלה חסד עמה אבל אחרי מות אישה וגם לא היו לה בנים וגמלה עמם חסד ועזבה ארץ מולדתה והלכה לעם אשר לא הי' לה קרוב וגואל לכן ישלם ה' פעלך ומשכורתך תהי' שלמה (מש"מ):
ישלם ה' פעלך וכו' י"ל כפל הלשון הנה גדול המצווה ועושה ומקבל שכר שלם ואינו מצווה ועושה מקבל ג"כ שכר אבל רק כאינו מצווה לבד כדאמרו חז"ל וזאת גמלה חסד עוד בארץ בשדה מואב כשהיתה אינו מצווה ואח"כ כשגיזרה והיתה מצווה ועושה לקטה בעומרים והביאם לנעמי וגמלה חסד עמה וזה ישלם ה' פעלך סתם קאי אדלעיל על כי הוגד לי את אשר עשית את חמותך עוד בארץ מואב ואח"כ ותעזבי את אביך ומשכורתך תהי' "שלמה" על אשר באת לחסות להתגייר ועתה מצווה ועושה לכן תהי' שכר לך שלם:
ישלם ה' פעלך ותהא משכורתך שלמה מעם ה' אלקי ישראל אשר באת לחסות תחת כנפיו במדרש אמר ר' חסא אשר באת הנה פשטות אינו נתינת טעם אלא תואר להשם אלקי ישראל אותו אשר באת לחסות תחת כנפיו ולאפוקי מהמקצצים בנטיעות רחמנא לצלן ואומרים מנהיג ושר של ישראל הוא מלאך שליח ואותו תעבודו רחמנא ליצלן ואלקי האלהים משלם שכר למכבד שלוחו כמותו וכן הובא ברמב"ן בס' אמונה והבטחון בפי' עשרת הדברות עיי"ש וחשש שמא רות חושבת וטועה כן ע"כ למד בועז כי הכל אחד ואותו שבאת לחסות תחת כנפיו הוא המשלם שכר כי הוא אחד ואין שני ובא ר' חסא לומר חלילה לחשוב מחשבה כזו על רות שיצטרך בועז להוציא מלבה אלא נתינת טעם היא מ"ט ישלם ה' פעלך בעוה"ז הלא בישראל שכר מצוה בהאי עלמא ליכא ואמר אין השכר הזה ממעשיך ביהדות אלא אשר באת לחסות פי' כשהיית גוי ובאת בתחילה לחסות על אותו מעשה שהיתה בגויות אותו ישלם לך בעוה"ז:
ואמרתי זה הטעם דאין שליחות לגוי שהם חטאים ואומרים שרים ומזלות הם שלוחים כמותו להבדיל ע"כ לא יהי' להם דין שליח כמותו וישראל השוחטים טלה פסח לבטל דעת האומרים מזל טלה הוא שליח כמותו בשחיטת אותו טלה נרמז שישראל שליח כמותו כדכתב ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל וכי כל הקהל שוחטים ומלמד ששלוחו כמותו:
ותהי משכורתך שלמה אחז"ל שלמה מרמז על שלמה המלך שחיתה רות עד שראתה בן בנה שלמה המלך ע"ה יושב על כסאו כדכתיב וישם כסא לאם המלך אמו של מלכות היא רות ובמדרש אמר ר' חסא אשר באת ומקשים מה חידש רב חסא לנו בזה הנה אחז"ל בזכות שקדמה הבכירה לילה אחת לצעירה זכתה והקדימה ד' דורות בישראל כי מרות עד נעמה הם ד' דורות ונראה גם רות באתה מעצמה להתגייר וקדמה משא"כ נעמה לא נתגיירה מעצמה אלא שנשאה שלמה וע"כ נתגיירה אבל רות רוח ה' בקרבה נמצא אי לא דבאה רות מעצמה בזכות הבכירה שנתעוררה מעצמה לולא כן לא הי' זמן להוציא ב' הפרידות עד ימי שלמה בשעה שיצא פרידה של עמון ע"י נעמי אז הי' זמן להוציא גם פרידה של מואב אלא שקדמה רות ובאת מעצמה וא"כ עכ"פ לא תפסיד מה שהיתה ראוי' להיות חי בימי' ע"כ משכורתך שלמה דוקא ואמר רב חסא מ"ט אשר באת לחסות מאליך לא על ידי התעוררת אדם אחר לכן לא תפסיד עי"ז:
אשר באת לחסות תחת כנפיו לולא דמסתפינא הווה אמינא דלא קאי אהקב"ה דדי לומר מעם ה' אלקי ישראל ואשר באת לחסות שיהי' אותו הולד שלמה המלך ע"ה שרמז עליו אותו הוולד יצא ממי שתבוא לחסות תחת כנפיו ועל עצמו ניבא שבאת רות לחסות תחת כנפיו להנשא לו כדכתיב ופרשת כנפיך על אמתיך:
יש לחקור בדרוש של חז"ל עמוני ולא עמונית מה טעם דכתיב על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים ואין דרכן של נשים לקדם יש לומר ולפקפק היינו נשים שבאותו הדור אבל הזכרים שהי' להם לקדם ולא קדמו יאסרו הם ובניהם ובנותיהם לעולם ומ"מ רות מותרת בקהל כי היתה בת עגלון מלך מואב ועגלון הי' מבני בלק ובלק לא הי' מואבי כי הי' נסיך מדין ולפי שעה נתמנה למלך מואב (כדאיתא ברש"י ובלק מלך למואב "בעת ההיא") אבל הוא לא הי' בכלל האיסור רק שנשא מואבית והוליד ממנה עגלון והלא הנשים שבאותו הדור לא נאסרו שלא הי' להם לקדם ודהע"ה מותר ממ"נ רק על נעמי אשת שלמה יש פקפוק ע"כ אמר דהע"ה (כדאיתא בגמרא יבמות) על רחבעם בן נעמי עלי ועליך נאמר מקרא הזה שתי בנות לוט הנמצאות (עיין דרוש נחמד מאוד בזה בפ' וירא):
לבלתי לכת אחר הבחורים אם דל ואם עשיר יש לדקדק מה רצה לפרוט הדל ולבסוף כתיב חלקת השדה אשר לאלימלך וגו' וקשה מה רצה בזה לא הי' לו להזכיר אלא יבום אשת מחלון כי הוא המבוקש והנה בראשית מחשבה נראה כי ערפה אשת מחלון ורות אשת כליון (אולי יען כתיב ושם שני בניו מחלון וכליון כתיב מחלון תחלה ואח"כ כתיב וישאו להם נשים מואבי' שם האחת ערפה ושם השנית רות כתיב ערפה תחלה שהיא נעמי הראשונה לראשון למחלון) ואמנם כתיב להדיא אשת מחלון קניתי מצאתי בספר שמחת הרגל בשם מדרש כי מת בעלה ונתיבמה ונראה היינו שמת כליון בעלה הראשון ויבמה מחלון ושוב מת מחלון ולפ"ז הרי היא קטלנית ואיך נשאה בועז אע"ג דיש סוברים ביבום לא שייך קטלנית משום שומר מצוה לא ידע דבר רע הכא שאני שהרי כבר מת מחלון שיבמה ולא הגין מצות יבום נ"ל ע"כ הקדים בועז לומר חלקת השדה וגו' ומצות גאולת קרובים היא מצות עשה כמ"ש רמב"ן פ' בהר וכיון שקנין השדה ויבום האשה תליא זב"ז יכול להגין (מצות גאולת השדה על היבום) ע"כ הקדים לומר להגואל שיש כאן מצות גאולת שדה ג"כ כדי שלא יסרב מחמת שהיא קטלנית ונכון לפי מה שכתב בנוב"י לפי הסבר שכתב הרא"ש בתשובה דענין מזלא גרם ר"ל דאין במזלה שתנשא לאיש שיפרנסנה ומשו"ה התיר הגאון שתנשא לעני שהיא תפרנס אותו ולא יחוש לקטלנית מ"מ לדינא לא נ"ל דברי נב"י כמ"ש בחידושי הלכות:
במסכת ברכות איתא למה נקרא שמה רות שיצא ממנה דוד שריויהו להקב"ה בשירות ותשבחות נ"ל דקשיא לי' כיון דכל המגילה נכתבה משום יחוס דהע"ה ה"ל לקרותה מגילת דוד ולא על הגיורת מגילת רות ותי' היינו כאלו אתה אומר מגילת דוד כי רות ר"ל רויות שריוהו להקב"ה בשירות ותשבחות ורצה לרמוז לנו בזה דכתיב תחת אשר לא עבדת את ד' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל ועבדת את אויביך ברעב ובצמא ובעירום וחוסר כל ופי' בו שהי' לך לעבדו בשמחה יותר מאלו יש לך רוב כל וע"ז עבר אלימלך שיצא מא"י הקדושה אל ארץ מואב ולא רצה לקבל עבודת ה' בקדושה יותר מרוב כל ע"כ נתקיים בו כל המבטל מעושר סופו לבטל מעוני ברעב וצמא בעירום וחסר כל וההיפוך רות עזבה עמה ומולדתה לעבוד ד' באה"ק יצא ממנה דוד שריוה להקב"ה בשירות ותשבחות בעת צר בברחו מפני אבשלום בנו ובברחו מפני שאול במערה יענך ה' ביום צרה בשנותו את טעמו לפני אבימלך על הכל שר שירות ותשבחות וסופו קיים התורה מעושר ע"כ נקראת המגילה רות:
כי טוב הוא לך משבעה בנים למה דווקא שבעה כי כאן הי' השתלשלות מלכות בית דוד דור צדיקים יבורך דור אחר דור צדיק בן צדיק ונזדכך בכל פעם יותר עד כי בא דוד רגל רביעי שבמרכבה וילד היולד פה ה' עובד דור שמיני לפרץ כמובא במגילה ומלכינו דוד הוא העשירי וממנו התחיל מלכות בית דוד להאיר וזה כי הוא עובד השמיני טוב לך משבעה בנים הנולדים עד עתה (מש"מ):
ותקראנה השכינות שם לאמור יולד בן לנעמי ותקראנה שמו עובד י"ל למה בין קריאת שם להזכרת השם כתיב תיבות יולד בן לנעמי וי"ל כי סוד היבום שמתגלגלת נפש המת בילד הנולד ואיתא בספרים שנשמה הקדושה באה לאדם בקריאת השם לו וידוע שרות היתה אשת מחלון ונתיבמה א"כ שבה נשמת מחלון בבן הנולד וחזרה להיות לנעמי בן כי מחלון בנה הי' מקדמת דנא ואימת נולדה לה בן בשעת קריאת שם כי אז באתה נשמת מחלון לילד אבל קודם קריאת השם עדיין לא באה הנשמה וזהו ותקראנה השכינות שם לאמר עם זה נאמר יולד בן לנעמי וחזר ואמר ותקראנה שמו עובד (מש"מ):
ליום ב' דשבועות
דרוש בכניסת ליל י"ט ב' דשבועות תקפ"א בבה"כ הקדושה פה ק"ק פ"ב ביום תת שבח והודי' להי"ת על שלום מלכנו האדיר החסיד הקיסר יר"ה ביום תת ה' אויביו לפניו והי' זה שלום מכל עבריו.
תהלים פרשה קי"ז הללו את ה' כל גוים שבחוהו כל האומים כי גבר עלינו חסדו ואמת ה' לעולם הללוי', יש לדקדק במקראי קודש אלו איזה דקדוקים חדא מה נתינת טעם שיהללו גוים ולאומי' את ה' על כי גבר עלינו הישראלים חסדו ומה להם ולנו הן אמת שכל גויי הארץ משבחי' ומהללי' הי"ת על חסדו הכוללת כל העולם כלו ומקרא מלא דבר הכתוב הללו את ה' מן הארץ מלכי ארץ וכל לאומים שרים וכל שופטי ארץ כי נשגב שמו לבדו הודו על ארץ ושמים וכל מאמיני' שהוא אלהי האלקי' ואדוני האדונים ועין השגחתו לטובה על כל ברואי' ועל גוי ועל אדם יחד, אבל שיאמר האומר שיהללו גוים ולאומים שמו הגדול על שהפליא חסדו עמנו בפרט וביתר שאת, מה להם בזה ובאמת כבר נתעורר' חז"ל בזה בפ' ערבי פסחים ודעתם ז"ל דכתוב הדור הוא על דרך קל וחומר והכי קאמר הלא אפי' גוים ולאומים מהללי' שם ה' ק"ו אנחנו כי גבר עלינו חסדו:
אבל עדיין יש לי לדקדק אומרו כי גבר עלינו חסדו דהו"ל למימר כי הגדיל עלינו חסדו כי ידוע כי גדולה וגבורה המה ב' עניני' שונים וכמעט מתנגדי' כי הגבורה יאמר על הגבור המנצח בכחו את החלוש הנתון תחתיו ע"כ יאמרו המושלים כי גבורה הוא מדת הדין וגדולה יאמר על מי שיש לו גודל בנפשו ומתחסד עם חברו יותר ממה שהוא חייב לו משורת הדין והגות הוא בלשון קדמונינו ז"ל כי גדולה הוא מדת החסד ואחרי הוצעה זו אין מובן לתיבות אלו כי גב'ר עלינו חס'דו כי החסד אינינו מתג'בר אלו מת'גדל והול"ל כי הגדיל עלינו חסדו:
תו יש לדקדק אומרו ואמת ה' לעולם, אין לו המשך לכאן כלל כי אין הענין מדבר באמיתתו ית"ש אלא בתת הודיה על חסדיו, ותו אמת ה' לעולם הוא נראה כפל ענין אמתת ה' הוא בעצמו נצחיותו לעולם ולעולמי עולמים ובאמרנו ה' אלקים אמת היינו קיים נצח כי כל דבר שאינו קיים ניצחי אינו אמיתי העל כן נקרא נהרות המתיבשים לעתים מים המכזבים ונהר שאינו פוסק לעולם יתואר אשר לא יכזבו מימיו והכלל באמרנו ה' אמת הכונה לא נעדר ולא יעדר וא"כ אמת לעולם הוא כפל ענין ובאמרנו אמת ה' לעולם כאלו תאמר ולעולם ה' לעולם וזה הוא כפל שאין לו מובן כלל:
והאמנם לא לדרשה קאתינא, כי היום יום קהלה לכל יקהלו בעמק הברכה לברך בהלל והודות לה' כי טוב אשר גמל עם אדונינו האדיר החסיד הקיסר יר"ה לשום לו שלום מכל עבריו וכל ברך לו יכרעו וישתחוו ולהתפלל על העתיד לבוא להאריך ימי ממלכתו ולהרים כסאו הגבה למעלה ואם כי כן חק החיוב כמצווה עלינו מפי השי"ת כתוב בתורה ונביאי' וכתובי' להיות דורש שלום העיר ושלום המלכיות בכל מקומות מושבתינו ובכל זאת עלינו לשבח יותר לאדון הכל אשר זיכנו להסתכך תחת אברת אדונינו החסיד הגדול הקירה ויט עלינו חסד ורחמים לפניו והוא מגן בעדנו בכל מקומו' מושבותינו:
והנה באה אלי השמועה בזו השעה אמרתי מאת ה' היתה זאת כי יומא קא גרים כדאמרו חז"ל במס עירוכ' מגלגלין זכות ליום זכאי והן היום יום שמחת מועד מתן תורתינו הקדושה וי"ט שני של שבועות הוא מעותד ומוכן לזה ביתר שאת כאשר אבאר אי"ה וכמ"ש חז"ל במס' עירובי' אימתי שמחה לאיש במענה פיו כשדבר בעתו מה טוב והכא השתא הוה דבר בעתו:
והוא עפ"י מה שהקשה מג"א רס"י תצ"ד וז"ל ומה שקשה עוד הא התורה ניתנה ביום נ"א לספירה דהא יצאו ממצרים ביום ה' והתורה ניתנה בשבת כבר תי' בעשרה מאמרי' דבא לרמוז לנו י"ט שני של גליות עכ"ל, והכוונה הפשוטה שבאמת ביום וי"ו שהי' יום נו"ן לספירה עשו חג שבועות ויום שלאחריו ניתנה תורה לרמז שעתידים בגליות לעשות ב' ימים י"ט:
ולכאורה מאוד יש להפלא ביום מתן תורה שנקרא יום חתונתו ויום שמחת לבו כמבואר סוף מס' תענית מה לו להקב"ה לרמז לנו גליות וכבר כשאמר הקב"ה למרע"ה אהי' אשר אהי' עמהם בשאר גליות אמר מרע"ה דיו לצרה בשעתה ולמה א"כ הזכיר להם כן ביום שמחת לבו:
והנלע"ד ביישוב קושיא זו כי האמנם רב טוב ה' עלינו בקרבנו לפני הר סיני אל ה' ויאר לנו אור האמת ללמוד אתנו חקים ותורות אשר בחר בנו ונתן לנו את תורתו מ"מ אין הקבלה עיקר אלא הקיום ושתהי' מקוימת בנו לנו ולבנינו לעשות את כל דברי התורה הזאת ועיי' מ"ש רמב"ן בפסוק ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת אך נתינת התורה היא מחסדי ה' והקיום הוא מבחירתינו וטוב לבנו ליראה את ה' כל הימים אשר אנחנו יושבי' על אדמתינו ויש בידינו שבט מושלי' מלכות ושופטי ישראל:
ואמנם אם מפני חטאינו אנו גולים מארצינו ומתרחקי' מעל אדמתינו ונפוצים בארבע כנפות הארץ ואפס עצור ועזוב בישראל, הרי הדעת נתן ח"ו שאין מי יקים דברי התורה הזאת ח"ו ותתבטל הדת חלילה ותשבר כד על המבוע, והנה אנחנו רואים כי בעו"ה אנחנו גולים וסורים, זה קרוב לאלפי' שנים, ותלי"ת יש שיור להתורה הזאת ועדיין מקויימת בידינו, כי הי"ת נתן הכרם כרם בית ישראל לנוטרים מלכיות חסידי אומו' העולם אשר המה לנו למגן ומחסה ועם ד' אלה שומרי' דתם ותורתם בקרב העמים, ולא לבד שאנחנו ניזוני' ומתפרנסי' מזונות ופרנסת הגוף ושומרי' אותנו מכל פגע עוד תורתינו משתמרת בקרבינו כדכתיב בכל מקום מוקטר ומוגש לשמי, ומנחה טהורה ואחז"ל אלו ת"ח שבבבל שעוסקים שם בתורה ושם נאמר כי גדול שמי בגוים, וא"כ לזה הרמז רמז לנו הקב"ה ביום שמחת קבלת התורה, שלא נדאג אולי לא תהי' קבלה זאת סופה להתקיים באם נחטא ואשם ונתחייב גלות בין האומות תתבטל חלילה קבלת התורה, ע"כ רמז לנו י"ט שני של גליות, לומר לא לבד עיקרי מצות התורה יתקיימו בין המלכיות כ"א גם מנהג אבותינו בידינו י"ט שני של גליות כמ"ש חז"ל (ירושלמי ומדרש ילקוט שיר השירים) על פסוק חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך ועל פסוק שמוני נוטרה את הכרמים דקאי על שני י"ט:
עכ"פ בזה נתישבו דברי העשרה מאמרות דמייתי מג"א הנ"ל דלכן רמז הקב"ה לנו י"ט של גליות בשעת מ"ת הקדושה:
והנה היות כן לא אאמין שיספק שום בר דעת בעולם שכשם שחובה עלינו לתת הודי' להשי"ת אשר בחר בנו והראה לנו צדקת פזרונו בין אומה חסידה ותחת ממשלת מלך אדיר וחסיד, כן יש להודות ולשבח להמלך ושריו ועמיו אשר המה שלוחי ה' והמלך יושב מושב אלקי' בארץ ולבו ביד הי"ת המשפיע עליו מדרכיו וחסדיו ורחמיו ולהתפלל לה' על שלומו ורב טובו ולהדוך שונאיו תחתיו בל יקומו אנשי' חפצי ההפכי לשפוט את שופטיהם ויעש האדם כדגי הים ח"ו כי ה' יחזיק במעוזו שלום יעשה לו ובשלומו יהי' לנו שלום וזה ראוי' ליום הקדוש הזה י"ט שני של מתן תורתינו שבו נרמז לנו זה בתחלה ודבר בעתו הוא שמחה לאיש במענה פיו כמ"ש לעיל:
אבוא להיתוך הפסוקים שהתחלנו ונקדים הוצעה א' כי בלשון הקודש ומקראי קדש ימצא הרבה פעמים ענין מושך עצמו ואחר עמו כמו שנ"ל במקרא הזה הללו את ה' כל גוים נמשך גם לסיפי' כאלו כתיב שבחו את ה' כל האומי' וכן תיבת עלינו נמשך וכאלו כתיב כי גבר עלינו חסדו עלינו ועוד אקדים כי את ה' יפורש כמו עם ה' כמו קניתי איש את ה' שפירושו עם ה' וה"נ קאמר הללו עם ה' כל גוים כשתהללו ה' לא לו לבד תהללו כי גם תנו הלל לשלוחיו הגוים נוטרי הכרם ושבחו עם ה' כל האומים המלכיות יר"ה, והטעם כי גבר עלינו, חסדו עלינו, כי כשגבר הי"ת עלינו במדת דינו ופזרינו בין העמים והאומים, מ"מ חסדו עלינו ויט עלינו חסד לפני מלכי ושרי המדינות, וע"י זה החסד ואמת ה' לעולם, פי' אמתיות של ה' שהוא אמתת אמונת תורתינו הקדושה ושמירת דתינו יהי' לעול"ם דייקא בלי הפסק, ועל זה הפרט הללוי', בכל מיני הילולי', ונאמר שירי דוד במזמורי' המיוסדים על כך ותפלה ורנה ותחנה על אריכות ימיו הקירה והצלחותו ובימיו ובימינו תושע יהודה וישראל לבטח אמן: