ויקחו לי תרומה ופי' רש"י לי לשמי י"ל בזה ע"ד משל בענין החתונ' כי כל ענין החתונה וכל ההכנות וצרכי החתונה הוא רק לשמח חתן וכלה ויש כמה אנשים שתופסים הטפל שבאים רק לאכול ולשתות ומשליכים העיקר וכן כל האי עלמא לבי הלולא דמיא והכל מה שברא הקב"ה בעולמו הוא לתכלית המכוון כדי לייחד חתן וכלה ויש כמה אנשים שרוצים לאכול ולשתות ולילך אחר התענוגים ומשליכים העיקר אבל החכם עיניו בראשו והוא מסתכל ועוסק תמיד רק לייחד חתן וכלה שהוא יחוד קוב"ה ושכינתיה ומשליך כל תענוגי עוה"ז אחר גוו וזהו י"ל שמרומז בפסוק ויקחו לי לשמי תרומה לשון הפרשה והיינו שמפריש עצמו מן הטפל והסניפין רק שמחזק בעיקר שהוא לייחד תמיד קוב"ה ושכינתיה וזהו ויקחו לי היינו אותי לשמי היינו אל השכינה שהוא שם של הקב"ה כמ"ש בכל מקום אשר אזכיר את שמי ותרגומו די אשרי שכינתי וכו' היינו שעוסקים לקרב אותי אל השכינה הקדושה ולייחדם ביחוד גמור ואמת והבן:
או יאמר ויקחו לי תרומה ופירש"י לי לשמי ע"ד הידוע קוב"ה הוא ושמו אחד לא כבשר ודם כי שמו בפ"ע והוא בפ"ע ועיין באוה"ח על פסוק ושמי ה' לא נודעתי להם וכן שמעתי מן אא"ז זללה"ה בשם החכם בעחו"ה וצוה הקב"ה שיקח האדם להקב"ה אצלו כמו שמפורש ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ממש אך איך אפשר ליקח הקב"ה כביכול שישרה אצל האדם והיינו ע"י התורה שהוא שמותיו של הקב"ה והיא הקב"ה ממש כנ"ל שהוא ושמו אחד וגם בזוה"ק איתא קוב"ה ואורייתא כולא חד וכשלומד תורה לשם הקב"ה והוא לקיים מצותיו ולשמור הל"ת ומזכיר אותיות התורה שהם שמותיו של הקב"ה בזה הוא לוקח להקב"ה ממש כנ"ל ושורה עליו השכינה כביכול כמ"ש בכל מקום אשר אזכיר את שמי כשיזכיר את שם של הקב"ה שהיא התורה הקדושה שכולה שמותיו אז אבוא אליך וברכתיך נמצא בעוסקו בלימוד תורה לשמה בזה הוא לוקח להשם כביכול וממשיך עליו השראת השכינה הקדושה וזה י"ל שמרומז בפסוק ויקחו לי היינו שיקחו אותי כביכול לשכון אצלם ואיך אפשר ליקח אותו כביכול לכך פירש"י לי לשמי היינו שיקחו שמי וממילא יהיו לוקח אותי כי אני ושמי אחד והיכן הוא והיכן שמו תרומה היינו תורה מ' היינו ע"י התורה כי התור' הוא שמי ממש ואיזה ללמוד ולעשות ולקיים וזהו מרומז תורה מ' היינו כי התורה ניתנה במ' יום כדי יצירת הוולד כי כמו הוולד נצטייר כל אבריו וגידיו במ' יום וכן התורה הקדושה שהוא שמו של הקב"ה הוא כנ"ל יש בה רמ"ח ושס"ה המצטיירים בה במ' יום ולזה נצטיירו במ' יום דווקא כנגד יצירת האדם שע"י האדם הנוצר בארבעים יום מצטיירים מצות התורה בקיום מצותיה ושמירת הל"ת או הלומד על מנת לקיימה והבן:
עוד אבאר בזה לפענ"ד מה שנשאלתי מאחי הרב החסיד המפורסם מוה' ברוך נ"י מה זה אשר דרשו חז"ל על תיבת תרומ' תורה מ' ויש לומ' בזה כי זה גלוי לכל בעלי הדעת ששורש נשמות ישראל הם בתורה רמ"ח מצות עשה ושס"ה מצות ל"ת ומבשרי אחזה אלוה כי אדם נוצר ונברא בארבעים יום בכל פרטי אבריו וגידיו כי קודם ארבעים יום יוכל להפוך מזכר לנקבה ומנקבה לזכר ואחר ארבעים יום אי אפשר עוד להשנות כי בארבעים יום נצטייר כל אבר ואבר עד שניכר בין דכר לנוקבא ואין להשיב הגם שזה צריך ג"כ להבין מפני מה דווקא בארבעים יום לא פחות ולא יותר אך אחר העיון בתיקונים ואחר האיר ה' עינינו למי שיחפוץ לרחמו אפשר זה להבין אך אין אנו עתה בביאור זה עכ"פ עיקר הצטיירות האדם הוא בארבעי' יום לכל אבר פרטי ולכל גיד פרטי ושורש שורשו היא התורה כי הוא האדם הגדול אשר ממנה נתהוה כל העולמות וכל הנבראים בשביל ישראל הנקראים אדם בוודאי אין בפרט אלא מה שבכלל שהתורה ג"כ נצטיירה ברמ"ח מצות עשה ושס"ה מצות ל"ת בכל פרטיהם בארבעים יום כי היה התורה מתחלה בצירופים קדושים אחרים כמבואר לבעלי הדעת ואח"ז נצרפו כ"א לפי צירופי הטהור והבן זה כי לא יכולתי להאריך:
עוד י"ל ויקחו לי תרומה וכו' דאית' בזוה"ק תרומה דא תורה מ' והיינו כי רבנן בצרו חדא והעמידו על ל"ט מלאכות ל"ט קללות ואית' כל העוסק בתורה טל תורה מחייהו והיינו שאינו צריך לעסוק בל"ט מלאכות להחיות את נפשו כי טל תורה מחייהו כי הם עסקו בטל מלאכות למשכן והכניסו קדושה במלאכות הנ"ל:
אבני שהם ואבני מלואים לאפוד ולחושן י"ל בזה ע"ד רמז כי יש שני עניינים בבחי' לימוד יש לימוד שלומד התורה ומזכיר אותיות התורה כמו שהם להבין מה שכתוב בו ויש שלומד בכוונה דלבא במחשבות קדושות וטהורות ואית' בזוה"ק כשלומד כפשוטו אז הוא מוריד שפע מן בתר כתפוי וכשלומד בכוונה אז הוא מוריד שפע מן נגד פניו ע"ש: וזה י"ל שמרומז כאן בפסוק כי ידוע בספר יצירה הוא מכנה התיבות בשם אבנים כדאית' שם תיבה אחת בונה וכו' והוא שאמר אבני שהם היינו יש שהוא לומד ומזכיר התיבות שמכונים בשם אבנים שהם היינו כמו שֶהֵם כפשוטו ויש אבני מלואי' היינו שהוא מזכי' התיבו' בכוונה דלבא וממשיך כוונת קדושות וטהורות בתוך הדיבורים שמדבר וזהו נקרא אבני מלואים שהוא ממלא את התיבות באותיות רבים כפי מה שמחשב בפירושן יש אלפים אותיות בפסוק א' אם היה רוצה לדבר ולפרש בפה מה שמחשב כוונת התיבות וממשי' עליהם מחשבות קדושות בכוונה דלבא והשני בחי' אלו הם לאפוד ולחושן היינו כשלומד כפשוטו אזי הוא מוריד שפע מבתר כתפוי שהוא בחי' אפוד שהוא מאחוריו בתר כתפוי כדכתיב על כתפות האפוד וכשלומד בכוונה הוא מוריד שפע מן פניו כנ"ל שזהו בחי' חושן שהיה על הלב נגד פניו גם הוא רמז שמונח על לבו והלב מחשב מחשבות קדושות בלימודו והבן:
ועשה כרוב אחד מקצה מזה וכרוב אחד מקצה מזה וכו' יש בזה רמז נפלא ע"ד שכתוב בזוה"ק האי עלמא בין תרי צדיקי יתיב והיינו כשיש צדיק למטה לעורר מ"נ אזי מעורר צדיק דלעילא להשפיע מ"ד וזהו ועשה כרוב אחד כרוב הוא אותיות ברוך לשון בריכת מים נוקבין היינו מקצה מזה כשיש צדיק לתתא שמעורר מיין נוקבין לתתא וכרוב אחד מקצה מזה היינו אזי מעורר ברוך היינו בריכה והמשכה ובריכה עליונה הם מים דכורין מלעילא ע"י צדיק דלעילא והבן ויש בזה דרכים עמוקים בענין התפלה ובברכה ראשונה של תפלת י"ח וגם בחי' הארון שרומז אל הדיבור:
ועשית את הקרשים למשכן עצי שיטים עומדים להבין זה איך שהוא נוהג גם בזה הזמן בקיצור נמרץ כי קבלתי מן אא"ז זללה"ה כי קרש הוא אדם ולהבין זה הוא כי באותיות קרש הוא אותיות קשר והוא מרומז על האדם שהוא המקשר כל העולמו' ומייחדם זה בזה ולכן צריך האדם לקשר עצמו ומחשבתו תמיד בבוראו ועי"ז נתקשרו קוב"ה ושכינתי' וכל העולמות מתקשרים ומתייחדים זה בזה ואם חלילה הוא מקשר ומחבר עצמו אל השטות והבלי עולם שאין להם קיום והם דברים שיש להם תכלית וסוף זהו שמקושר בשקר ח"ו שהוא ג"כ באותיות קרש וזהו מה שאמר אא"ז זללה"ה וסרתם ועבדתם אלקים אחרים כי תיכף כשסר עצמו מן הדביקות והתקשרות האמת בבורא יתברך אזי עובד אלקים אחרים יחשב שנתקשר בהם שהם בחי' שקר וידוע שהאדם נברא בט"ור ויש לפניו שני בחי' כמ"ש ראה נתתי לפניך את הטוב וכו' ובחרת בחיים והתכלית העיקר הוא שישתדל בהתקשרות כל הדברים לשורשן ולעשות מרע שבהן טוב ע"ד סור מרע ועשה טוב מן הרע תעשה טוב ולהבין זה כי כל בחי' רע בשורשו הוא טוב ד"מ אכילה ושתיה וזיווג כשהוא מדבק עצמו כשעוסק בדברים האלה לשורשם אזי באכילה ושתיה הוא מעלה נ"ק ובזיווג גורם זיווגים עליונים ובנים צדיקים וח"ו להיפו' אז וישמן ישורון ויבעט היצה"ר מתגרה בו ודי לחכם וזהו איזהו חכם הלומד מכל אדם כאשר שמעתי בזה מאנשי קודש שהיו סביב אא"ז זללה"ה אפי' מן היצה"ר יש ללמוד ממנו ויש בזה דרכים שונים בדרך העבודה ועי"ז מעלין כל הרע לטוב ובזה מהפכין מדה"ד למדה"ר וזה י"ל שמרומז בפסוק ועשית את הקרשים למשכן היינו ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ממש ויהיה בנין המשכן הזה בקרשים היינו בקשרים כנ"ל לקשר עצמו להבורא ב"ה ויקיים בכל דרכיך דעהו אפי' כשעוסק בדברים שהם מצד היצה"ר יראה לקשר עצמו בשורשם ובזה הוא מעלה אותם ונתעלה ונעשה מרע טוב כנ"ל והוא שאמר עצי שיטים היינו עצי לשון עצות שטים הוא מספר שטן ר"ל אותם הדברים שהם אפי' מצד השטן כנ"ל עומדים היינו יהיה להם קימה ועליה ע"ד ויקם השדה לאברהם היינו בשביל שהיה לאברהם היה לו קימה ועליה כן הוא ג"כ כאן הפי' שמעלה ומקים אפי' בחי' הרע שהם מצד השטן ויצה"ר ונעשה מרע טוב ובזה מהפכים מדה"ד למדה"ר ונמתקין כל הדינים כן יהיה בב"א:
שני אדנים תחת הקרש האחד לשתי ידותיו: י"ל בזה ע"ד רמז ונקדים הגמרא כל הקובע מקום לתפלתו אלקי אברהם יהיה בעזרו ע"כ והנה צריך להבין מפני מה דוקא אלקי אברהם גם היה ראוי לומר הקובע מקום להתפלל והנכון בזה לפענ"ד ע"ד כה אמר ה' ליעקב אשר פדה את אברהם והיינו שבזכות יעקב יצא אברהם מאור כשדים כי מאברהם נפיק ישמעאל ומיצחק עשו עד יעקב שהיתה מטתו שלימה ואיתא בזוה"ק וירא את המקום מרחוק המקום דא יעקב ע"ש וכבר אמרתי בזה אשר פדה את אברהם לשון התגלות שע"י נגלה בחי' החסד מדת אברהם שהיה אחיד יעקב בתרין דרועין וזה י"ל הקובע מקום היינו בחי' יעקב והוא שם הוי"ה ב"ה כידוע בהכאה הוא מספר מקום לתפלתו היינו השכינה שנקראת תפלה כמ"ש ואני תפלה והיינו שמייחד קוב"ה ושכינתיה בדחילו ורחימו שהוא יראה ואהבה אז אלקי אברהם יהיה בעזרו היינו שיעקב פדה את אברהם שהוא בחי' חסד ונתגלה ביחוד ח"וג שהם תרין דרועין וזה י"ל שמרומז בפסוק שני אדנים היינו שני בחי' אדני שהוא כביכול קוב"ה ושכינתיה לקרש האחד היינו לקשר האחד ר"ל ע"י האדם שהוא בחי' קשר יראה לקשר ולייחדם באחד ובזה נתקשרו כל העולמות והוא בחי' יעקב כידוע מחז"ל שהיה העולם מתמוטט עד יעקב אבינו ע"ה והוא לשתי ידותיו היינו לתרין דרועין כנ"ל כל הקובע מקום לתפלתו היינו בחי' יעקב ובזה נתאחד בתרין דרועין שהם ח"וג בחי' אהבה ויראה והבן כל זה היטיב כי קצרתי:
וכפלת את היריעה הששית אל מול פני האוהל י"ל בזה ע"ד רמז כי כל החסרונות והרעות שבאים ח"ו על האדם יבין שיש חסרון כזה בשכיגה כביכול וכבר נתבאר זה לעיל כמה פעמים ואית' בזוה"ק יום הששי יום ששי לא כתיב אלא הששי לרבות שביעי ע"ש וזה י"ל הרמז גם כאן וכפלת את היריעה היינו לשון רעה ח"ו כשבא עליך אזי וכפלת לשון כפל היינו חסרונך וחסיון השכינה כביכול וזהו הששית בה"א לרבות שביעי שהוא מדה השביעי' שהוא מלכות השכינה כביכול כנ"ל והיינו להתפלל עבור השכינה וימולא ממילא חסרונך והבן:
או יאמר וכפלת את היריעה השישית כי ידוע ה' תתאה הוא דינא דמלכותא וה' עילאה מינה כל חידו וכל נהירו דאנפין נפיק והוא שמרמז וכפלת את היריעה השישית היינו השביעית כנ"ל ר"ל מדת מלכות שהיא ה' תתאה דינא דמלכותא שמשם דינים ורעות מתעוררים תכפול הה' היינו ה' תתאה עם ה' עילאה דמינה כל חידו כנ"ל ובזה יהיה נמתק הדינין והמשכיל יבין: