מאמר יחידי שנשאר מספרו הגדול חובת האברכים. מה הוא דרך העיון המיוחד של ישראל ותורתו
איתא בבראשית רבה פ' כ"ו וז"ל לפי שבעוה"ז הרוח היא נבזקת באחד מאבריו [במפרשי המדרש, היינו בשכל לבד] אבל לע"ל היא נבזקת בכל הגוף הה"ד ואת רוחי אתן בקרבכם. [יחזקאל ל"ו] עכ"ל המדרש. זהו עיקר ענין הנבואה שיהי' רוח ד' בנו בכל גופנו.
מי הוא האיש אשר לא ישתוקק אליו ית' ואף אם האיש בעצמו אינו משתוקק קול דודי דופק... למה זה ד' יתחמק כבודך ממני אחר שתדפק על לבי, הן התמהמהתי עד שקמתי. הן מאנתי תחילה באמתלאות שונות. אבל הלא יצר בי. הלא מן עפר בראתני... האם אל מלאכי קודש תדמני ואל שרפי א־ל תשוני אשר מועף ביעף וכבר הוא לפני כסא כבודך. הלא חומר אנו ובחומר ישיבתנו. וכמה עבודה לנו... והאם אין העבודה טיסה אליך ד'... יש אשר היאוש יאחזני ואל אחד הבורות יפילני מי יודע אם אוכל להתקרב אליך ד'... ואם לא אתה ד' מי יחזקני, ואם עוד בין כה ובין כה תתחמק מי יעמוד. ועוד יתחזק היאוש... אנה ד' אני רוצה לעבוד אותך ואתה בקדושת רחמיך רחם עלי והורני דרכך.
צדיקנו בעלי קבלה הראשונים דרכם לכנות את הקבלה בשם חכמת האמת. לענ"ד לא בלבד מפני שכל הנאמר בה אמת. ושאר החכמות גם את אשר כבר יסכימו חכמי' שאמת היא, רק לדור ההוא נראה שאמת הוא משא"כ הדור אשר יקום אחריו [או ב' דורות] יכחיש ויראה כי טעה הדור אשר מלפניו. כמו שנהרסו כל מבצרי חכמות בני קדם יון רומי אף מדורות הקרובים אשר לפנינו, והקבלה אמיתתה אמת לעולם ועד. כנצחות התורה, מפני שממרום ברוח הקודש נתנה. לא בשביל זה בלבד רק גם מפני שאת שם חכמה רק לעיון באופן כזה יש לקרא, ושאר החכמות רק בהשאלה כנו אותן חכמה. כמו שמכנים רגל השלחן רגל שלא באמת רק בהשאלה. ולזה צריכים מקודם לדעת ב' דברים. מה היא חכמה ומה פעולת האיש בה.
כנודע פעולת החכמה באיש מתחלת בהחושים, ובהם האדם והבהמה שוים. ועליהם ומהם מתחיל דעת האנושי המותר מן הבהמה להפשיט אותם ולעשותם מושגים. ישנה הפשטה שנשארה מושג לבד. למשל האיש רואה אישיות פרטיים של בהמה שדומים אחד לחבירו, וישנם שאינם דומים. ומפשיט את פרטיות האישים ועלה בו מושג שיש מין, מין בהמה זה וזה. ושוב רואה שגם במינים ישנם הדומים ושאינם דומים ומפשיטם ועולה בו מושג של סוג. סוג בעל חי סוג צומח וכו', והוא בדבר בלתי פועל, שמפשיט ועולה בו מושג. וישנה הפשטה בדברים פועליים שמפשיט ועולה בו כלל. ואחר שעולה בו איזה כללים. מקיש ומסבך כלל בכלל עד שעולים בו ידיעות יותר רחבות. למשל בחוש הראי, ראה שסיר מים עומד על האש ואד יוצא מהם. ובראיה זו הוא דומה לבהמה שג"כ ראתה. ומוסיף דעת האנושי להפשיט כלל מן הפרט הזה לאמר לא עתה בלבד כך הוא רק כלל הוא שכל מים העומדים על האש יוצא ממנו אד, ושוב מביא חוש הראי' לו ידיעה שהאד אם אין לו דרך לצאת דוחה את הדבר אשר יעצור את דרכו, וגם בזה הבהמה שוה לו, כי גם היא ראתה כך, אבל אצלה נשארה ידיעה חושית בלבד, ושכל האנושי עושה כלל ונשארה לידיעה קבועה במוחו שכל אד דוחה הוא. ושוב באה ידיעה להאדם ולבהמה לא מהראיה רק מהשמיעה, קול שריקה, לבהמה נשארה ידיעה חושית בלבד, ודעת האנושי פועל לחבר את ב' ידיעות החושיות הבאות יחד של הראיה ושל השמיעה, הנה אד דוחק ויוצא וקול נשמע בטח זה את זה מסבב, דחיקת ודחיפת האד משמיעה קול שריקה. וכלל חדש זה נקבע במוחו, ומוסיף שכל האנושי לסבך הידיעות והכללים זה בזה, א"כ אפשר לקחת סיר מים גדול ולבשלו ולהוביל את האד למנועי גלגלים, גם אל חליל אשר יוכל לשרוק ויהי למכונת מסילת ברזל אשר תסע וגם תשרוק להודיע את העומדים שם לפנות לה דרך. גם שכל האנושי אשר ישכיל לדעת ולהשיג בלבד לא לפעל בפועל, על ידיעות עביות חושיות נבנה, והיא חכמת התכונה שעיניו רואות שהלבנה מסבכת לכך וכך ימים ושעות ונעשה לו לחק קבוע וכוכב זה לכך וכך ימים ושעות, ואז מסבך ידיעה בידיעה עד שעולה לו שבשעה זו תהיה לקוי חמה או לבנה.
זאת אומרת שאף שפעולת שכל האנושי בלתי חושית ולמעלה מחושית היא, והיא מותר האדם מן הבהמה, מ"מ בנינה על ידיעות חושיות היא ובלעדיהן אי אפשר לשום פעולות אף התגלות שכל אנושית. וכמו שכח הגוף אשר יוסיף ממאכל ומשתה, לא את הלחם ואת המים צורתם נשארים בגוף להחיותו רק היסודות, גם הכח אשר יוציאו כלי העיכול מהם ויפשיטו את מראיתם, אף את כל עצם צורתם והוא מזון הגוף וכחו. וגם השכל אוכל את ידיעות החושיות ומהם ועליהם בונה את בניניו, אבל הבדל גדול ביניהם תחת שצורת מאכלי הגוף נמסים ונאבדים לגמרי בגוף מבלי ראות ומבלי הכר אפילו את זכרם, ורק כחו של אדם וצורתו נראות שמן המאכל נתוספו בשרו עצמותיו וגידיו וכו' בשכל האדם כשמבינים בכלל בדבר השכל אז בשכלנו מבינים אנו את השכל, משא"כ כשרוצים לפרוט ולציין איזה הוא זישכל, מה ואיפה הוא, אז שוב רק ידיעות חושיות רואים ולא השכל, לא מפני שאין שכל בו כלל, רק מפני ששאלתנו שאנו שואלים, בדעה גופנית אנו שואלים, ובו אנו רוצים לקבל תשובה וידיעה, ובדעה וראיה גופנית א"א לציין את השכל שלמעלה מגופניות וידיעות החושיות. כשמביטים בפרטות רואים רק ידיעות החושיות שמהם ועליהם נבנה השכל, הידיעה שהאש מרתיח המים, והכלל שהמים הרותחין אד יוצא מהם והאדים דוחה ושורק, אבל בשכלנו שלמעלה מידיעות החושיות משיגים את השכל ששורה על כללות ידיעות החושיות וצרופיהן גם יחד. ואם לא הי' לנו ידיעות החושיות הבהמיות, כי אז גם ההפשטה האנושית והשכל שעל גביהן לא ידענו ולא השגנו, ומעתה איך ישתטה האיש לחקור בדברים שאינם תלוים בידיעות חושיות, pn מזה שהאיש בשכלו אינו מוכשר בכלל להשיג דברים רוחניים, הלא אפילו בידיעות גופניות כמוהן ג"כ א"א לו לדעת אם אין לו ידיעות חושיות מקודם, אף בדברים רוחניים שאין להם שום ערך ודמיון לידיעות החושיות להשגותיהן. ישנם אנשים שטועים בחקירתם לאמר שכל חקירתם תהי' כעין וכדומה. לא שהעולם הרוחניי הוא כעוה"ז בידיעותיו. רק כיון שבידיעות עוה"ז החקות כך וכך ואופן ידיעתם בדרכים אלו. לכן כעין זה יכולים לשער גם חקירות וידיעות דברים הרוחניים. אבל לא את העולם הרוחניי לגמרי לבד א"א לדמות לעולם הגבול שבעוה"ז. רק גם בעוה"ז דבר היותר רוחניי שבו כגון המחשבה א"א לדמות להגשם יותר שבו. והרי זה דומה למי שיאמר הן המחשבה והדמיון אינם בעלי גבול כשטח קרקע, ולדמות שטח של פרסה אין צריכים שהמוח אשר ידמה אותה יהיה גדול פרסה. אבל מ"מ התדמות של כעין בטח יש. ויחקור כמה שטח יהיה אפילו קטן צריכים במוח לדמות בדמיון שטח של פרסה. וכמה גובה מוח צריכים לראות בדמיון הר גבוה מיל. או האם יאמר איש הן אמת שכל דבר גופני ממש מוכרח להמצא בזמן מדויק. כמה שנים וימים יש לו, עשר מאה שנים וכו' ואת החשבון אין לדייק בזמן מדויק. מ"מ בערך כמה אלפים שנה מתקיים שב' פעמים ב' הוא ד'.
כך נראות הידיעות בהתדמות. והאמת היא שכל שכל אנושי הוא הפעולה על ידיעות החושיות להפשיטן לעשות מהן מושגים להקישן ולהרכיבן זו בזו ולהוציא מהן מסקנות, לכן דברים שהן למעלה מידיעות החושיות אין ידיעת האדם יכולה אפילו לאחו בהן, לא לדעת בלבד א"א לו רק גם לעיין א"א לו. ולא בדברים שלמעלה מהגבול לגמרי ונבדלות מידיעות החושיות לגמרי בלבד כדברים הרוחניים שלמעלה מהטבע לגמרי. אך גם ידיעות טבע העוה"ז רק אחר שנבראו אפשר מעט לעיין את פעולותיהם לעצמם וכל אחד בחבירו. אבל להבין למה ברא ד' אותם באופן זה דוקא מטעם זה וזה, איש שאינו משוגע לגמרי א"א לו שירצה לדעת ולהבין. למשל לכאורה נראה פשוט כ"כ לאמר שלכן ברא ד' שירד מטר על פני הארץ מפני שא"א שיצמיח בלי מים, ולכן את אופן ירידת המטר ברא ד' שאד יעלה מן הארץ, וכמו שאמר רשב"ל בב"ר י"ג שגם עתה עננים עולים מלמטה. מפני שדרך האד שהוא קל לעלות למרום, אבל גם את השכל הפשוט הזה רק אחר שברא ד' את חקות הטבע שלא יצמח בלתי מים. ושהאדים יהיו קלים ויעלו על האויר. יש לך לאמר שכל זה ולא לאמר בזה גם טעם על הבריאה, שלכן ברא ד' באופן זה מפני שכל זה, כי בכלל האם כל האיש ודעתו אמיתיים לעצמם. הלא רק לדעת את החקות אשר חקק ד' יש בכחם. ורק עליהם נסמכים. והשכל הפשוט לעשות מכונה ע"י לחץ האדים אשר יעלו מבישול המים ג"כ רק בחקות אלקים תלויות. ואילו לא הי' דרך האש לפשט את המים לטפות הכי דקות ולהעלותם כמו אד רק לכווץ ולא הי' אד עולה, או לא היה דרך האדים לדחוף רק להתכווץ יותר. ובכלל היו חקי העולם אחרות מעתה כי אז כל שכל האדם לעשות מכונה לא היה קם. או היו כל השכליות אחרות והפכיות מעתה. ומעתה איך אפשר לומר שזה הטעם והוא השכל שברא ד' את העולם באופן זה וזה. ומפני השכל שא"א לצמוח בלא מים וטבע האדים לעלות ממטה למעלה והמים יורדים מעלה למטה, לכן ברא ד' המטר, הלא על העת אשר ברא ד' וקבע את חקות העולם אנו דנים עתה. ויש לשאל למה לא ברא ד' את העולם בחקות אחרות, והיו שכליות אחרות, אם ברא ד' את האדם והבהמה שיצטרכו לשאוף רוח אז ישנם דברים שכליים איך פעולת הנשימה באדם בריאה בלב ובקיבה בעור ובכלו. וכלם מבינים שלא בלבד שא"א להם לחיות בלעדו רק גם אויר מושחת מזיק להם. וכשברא דגים וכל בהמות אף האדם במים כלם מבינים בשבלים שרק במים אפשר להם לחיות ולא ביבשה.
היוצא מזה ששונה הרבה השכל ופעולותיו מהשכל אשר בפעולות ד'. האדם ע"י שכלו פועל. ע"י שכלו יודע. ובפעולות ד' לא בשביל השכל פעל ד' רק מפני שכן רצה, כיון שפעל ועשה חקות השמים והארץ ברצונו ית' באופנים אלו דוקא לכן יצא גם שכל. לא שהשכל שבהם הוא הטעם והסבה לעשותם באופנים אלו. עד שנוכל לומר שהשכל אשר בהם רק אחד מתוארי התגלותו ית' הוא. אחד מתוארי האתרוג הוא שריחו יפה, היינו שמתחילה נמצא היש והפרי ואז גם התואר. ריח יפה נמצא בו. וזה הבדל הרחוק אשר בין חכמה באמת לבין החכמה אשר באדם. החכמה באמת היא דבר יש חיות ומציאות וקדושה אשר גם חכמה אחד מתואריה והתגלותיה, ולכן בספ"ק מדברים מחכמה וחיות כמדבר אחד, וחכמת האדם היא דבר ריק בלא מציאות ולא חיות, החכמה רק סבה היא שע"י יוכל לעשות להרכיב כח בדבר שאין בו כח שיניעה כמו שקושרין סוס במרכבה שיניע את המרכבה, והאם נאמר שכח נמצא בדעת האיש שהניע את המרכבה רק הסיבה היא שהסב את התנועה ומי הוא המנענע הכח אשר בסוס, ומה המה ההשערות והשכליות שיודע ומשער בגרמי השמים וחושב מחשבות מתי יהיה לקוי או פלא אחר רק בתואר החכמה אשר מתגלה מכח ובריאה אשר ברא ד' הוא משער. אבל אין לו לא עצם , ולא כח. השמש והלבנה אפשר תסבב ידיעתו אשר יוכל לשמש בהם ובכחם. אבל רק סבה היא. והחכמה בעצמה של האיש דבר ריק בלא חיות ובלא מציאות.
ומעתה בין תבין למה בסדר הספירות שהיא השתלשלות התגלות הבריאה אשר ברא ד' ראשית ההתגלות היא כתר ואח"כ חכמה, והכתר אינה נמנה בין הספירות לדרי מטה כמו שאיתא בפרדס הק' מפני גודל העלמו, ועוד איתא בספ"ק שכתר הוא גם לשון רצון. שראשית התגלות הויה הרצון הפשוט. ולהנ"ל באיש הראשית היא החכמה וע"י בא לעשות, והיא רקנית, ולהבדיל בהתגלות במרום החכמה אינה לעצמה ולא דבר ריק וחושך רק יוצא מעצם חי נמצא, ואם נשאל מה הוא העצם, אז נשיב מה לנו מה העצם במרום, והאם מה הוא העצם בכל דברי הבריאה למטה נדע, אך את תוארו האחרון אנו רואים. אם ישאל מי איך נראה אתרוג מה צורתו ותואריו, נשיב, ריחו יפה טעמו מר [או מתוק כשיגמר] צבעו ירוק וכו'. ואם ירצה מי להתחכם יותר יוסיף עוד שכך וכך יסודות בו, אבל מה העצם שינק אל קרבו דוקא מספר יסודות אלו וצורה זו לו, א"א לנו לדעת מפני שעצם כל דבר הוא השתלשלות וניצוץ בחי' כתר שבו שא"א לדעת, ורק תואריו יודעין, ומה לנו לשאל לבחי' כתר ועצם של מעלה. לכן אין הכתר נמנה לנו מפני שאין אנו משיגים אותו רק מחכמה שהיא מתוארי הכתר, וא"א לנו לאמר שבשביל החכמה והשכל שבכל דבר ברא ד' כך. רק מרצונו הטוב וכתר הוא גם רצון. וכיון שעלה כך ברצונו הפשוט וקבע חקים אלו נעשה שכליות וחכמה.
היוצא לנו מזה שהחכמה שלנו רק בשם המושאל מתארים בשם חכמה כרגל החי הנמצא שמו רגל. ושל השלחץ בלא חיות רק משום צורתו והשתוותו נקרא ג"כ רגל. חכמת האיש ריקנית בלא חיות ומציאות, וחכמה אמיתית במרום היא דבר יש חיות ועצם. לכן כשהודיע ד' לישראל חכמה ודעת רק בחכמת אמת הודיע, הנבואה היא שדיבר ד' אף הראה את הדבר אשר יעשה, לא בחכמות ומושכליות ריקניות ח"ו הודיע רק במציאות וישות, דיבור ד' הוא ישות וחיות שבא בנביא עד שרחפו עצמותיו ויהי בו כאש אשר לא יוכל הכיל [ירמיהו כ']. אף המעשה אשר יעשה ד' כבר ראה בפועל כי ידיעתו מציאות וישות היתה. האיש יודע לצייר צפור שאין בו לא עצם לא ישות וחיות. ובמרום אין רמי' וחושך זה נמצא, רק ד' ברא צפור חי ונמצא. וגם חוץ הנבואה כל התקשרות ישראל בד' וידיעתם את שם קדשו הכל בישות חיות ומציאות. כי רק האדם המציא את הריקנית החושך והציור בלא מציאות, ציור איזה דבר בלא אותו הדבר וחכמה בלי ישות וחיות, ובמרום יש רק חיות וישות.
האמונה מי שמאמין רק מפני שיודע בדעתו שמחויב להאמין שוב דבר ריק הוא בדעתו בלבד, אף אנשים פשוטים רואים שאמונתם בד' בתורה אף אמונת חכמים אצלם לא מפני שיודעים בדעתם שמחויב כל איש ישראל להאמין בלבד, רק כל עצמם מלא בידיעה זו וודאות זאת שד' ית' ברא ומנהיג את העולם בכל פרט ופרט. וכל המתרחש אצלם הכל הוא ית' פועל, והאמונה אצלם ידיעה היא אך לא בשכל לבד כידיעה אנושית רק ידיעה אמיתית עם מציאות וישות כדעת עליון. וזה הדבר אשר הקבלה נקראה חכמת האמת, חוץ מזה שכל הנאמר בה אמת, רק גם האיש לא בחכמת האיש שאינה חכמת אמת ילמדה, רק בחכמת אמת, בחכמה של ישות וחיות, לא הידיעה לבד העיקר הוא בקבלה רק העבודה עמה לכוון עניניה בתפלה ובמצוות, אם לא בפרטיות עכ"פ [כללות] הענינים בה, כמו שכבר הבאנו את דברי המכתב הק' בסידור הרב זצוקללה"ה... ולא בכוונה במוח בלבד רק גם בכל גופו, גם במלבושיו אם להתלבש לבנים להמשיך חסד ואם שחורים וכו', וכבר אמרנו בההקדמה איך שהקבלה וביותר החסידות, לא לימוד לבד הן רק המשכה והשתלשלות.
החכמה בה היא בחי' הארת מחכמת אלקים שהעיקר בה הוא העצם, וכיון שנמשך בו העצם גם החכמה נתגלה בו, הוא לומד ובין מה שמבין בשכלו ובין לא, דברים הקדושים נכנסים אל קרבו וממלאים אותו והם ודאים וברורים לו, וישנם דברים שגם לשכלו מגיע ומשיג ורואה שכן הוא וישנם שאין משיג בשכל, אבל גם כשמבין בשכל אין ידיעתו מפני שכלו, רק בידיעה ופשטות יותר ברורה וחזקה עד שידיעת השכל אצלו רק הארה מן ידיעתו אשר בקרבו. לכן גם בשעה שאינו מבין בשכלו אין ידיעתו נפגמה, כל למודו אמונתו ועבודתו בפשטות וידיעה ברורה יותר מאשר בהירות היום. ובפרט כשמתפלל ממש עומד הוא לפני ד' משבחהו ומתפעל מן עמידתו לפני כסא כבודו אף מבקש לו על צרכיותיו.
ומה היא הידיעה אם אינה זו של שכל האדם. אבל הלא כבר אמרנו שגם בדבר גופני א"א לנו לאמר אף לדעת מהו מהותו וישותו מפני שהיא הארת בחי' הכתר שבדבר, ורק תואריו וציוריו יכולים לתפוס, ומכש"כ ביש רוחני ומציאות וחיות קדושה אשר הוא מתמלא, שא"א לדעת מה היא, רק את הפעולות והתוארים ממנה יודעים, כל פעולות בעבודה תרארים מהיש ומציאות הקדושה אשר התמלא בו הן, וזהו הסימן מי שחכמתו שמשיג בו איזה דבר קדושה רק שכל אנושי הוא, אז רק הבנה בו ולא פעולת קדושה אחרת. למשל אהבה חסרה לו ואם מתעורר רק אהבה לו ולא דעת ולא יראה מפני שרק ציור הדבר ולא העצם בו ובציור רק מה שמצייר מצייר ולא השאר, אם צייר ראש הצפור רק ראש הצפוד מצייר ולא יותר, משא"כ כשיחד עם חכמתו גם אהבה וגם יראה מתעוררת בו סימן הוא שגם עצם וישות בו לכן כל הפעולות והתוארים בו נתגלו. וזהו שאומר המדרש הנ"ל לפי שבעוה"ז וכו', זהו רוחי אתן בקרבכם רוח הנבואה של לעתיד. שלא בשכל לבד יבין רק גם בכל הגוף מפני שלא שכל לבד רק יש ועצם יהי' בנו וכל התוארים בכל גופנו יתגלו.
זהו ראשית דעת שלא ידמה האיש את ידיעת הארת ד' וקדושה לידיעת העולם וחכמותי', כלומר שגם באדם וידיעותיו שיודע בהם אינם שוות, הידיעות נבדלים הם כרחוק מזרח ממערב..., ידיעת הקדושה היא בישות וחיות, ולא בשכל לבד רק גם בכל הגוף, והוא רוח הנבואה שבכל איש רוחי אתן בקרבכם. והשכל אשר באיש שכל האנושי הריק אשר בו בתחילה צריך לשמש בו רק איך ליישר א"ע ולהכין לו לידיעה אמיתית. ואת כל עצמותו צריך להכין כי זה הוא ... וזה כוונתנו בחיבורנו הזה בסיעתא דשמיא ... לכן לא יהי' מרחק לנו בדיבורנו בין חכמה למדות האיש, בין הדברים אשר יבין לבין אשר יתרגש אף יעשה, כי העיקר בנו ישות הדעת אשר החכמה ההתרגשות אף העשי' תואריה ופעולותיה