מסירת מודעה שכתב רבינו זצ"ל כהקדמה לרשימות הזוהר פי' על ספר הזוהר הקדוש שנאבד מאתנו בשואה. ונשאר רק מאמר אחד המובא להלן
עזרא הסופר. כאשר שב לד' והתודה בשם כל ישראל על בגידתם אשר בגדו. אמר: ועתה מה נאמר אלקינו אחרי זאת כי עזבנו מצותיך (עזרא ט' י'). יש קצת לדקדק על לשון עזיבה שמשמעותה שאין פוגמים בידים את הנעזב בעת שעוזבים אותו. רק אח"כ נתקל ע"י דבר אחר, כמו שנאמר במצריים. ואשר לא שם לבו וכו' ועזב את מקנהו בשדה, שהעוזב לא הרג את מקנהו רק אח"כ הכה אותם הברד וכדומה. משא"כ המצות כשאין מקיימין אותן לא עזיבה גרידה. רק בטול הוא כמו מי שמבטל מצות סוכה. האם רק עזב את מצות סוכה לנפשה, הלא בטלה, ופרט שם בעזרא שעשו עבירה בפועל ממש ר"ל, בנשים נכריות שעליה התודה מדוע אמר לשון עזיבה.
אמנם כאשר הסתכל עזרא אז בכל התנהגות ישראל, ובסקירה אחת סקר את כל שלשלת מעלליהם מאז ועד עתה. אמר: כי מימי אבותינו אנחנו באשמה גדולה עד היום הזה (שם פסוק ז'). רק יחידים הם צדיקים, ולא שאר ההמון והצר לו מאד ע"ז. כי את התורה נתן ד' לכל בית ישראל מפני שכולם יחד הם קומה שלמה וגוף אחד, ולא יפטר הכלל באחדים הפרטיים שבהם אחד בעיר ושנים במשפחה, וביקש עצה ותחבולה איך לרפא את שבר עמו ואת פצעי התורה אשר חלו עובריה בה. וישא את עיניו וירא והנה התורה עצמה ורוחה עומדת מחוץ לישראל, כל תחנוניה לא הועילו וגם אחרי כל קריאתה פתחי לי אחותי וכו'. בתוך לבם לא הכניסוה ובסתר נפשם לא הסתירוה. ויגש למצא את הדרך ואת המבוי אשר מובילים אל מעמקי האיש ואשר בהם יכניס את התורה. וירא והנה ההרגשה והשכל הן המה דרכי האיש אשר על ידיהם כל דברי העולם עם כל שטותיה נכנסות. דעות נפסדות, מחשבות, תאוות ודמיונות שוא. מצא כשהם זורמים אל קרבו ממלאים את רוחו ומפגלים אותו. ועל ידיהם כל מעשה האיש ותחבולותיו נחרתות. והתורה שהיא היתה צריכה להיות חיינו נשמתנו וגבורת לבבנו. עומדת בעלבונה בחוץ ורק אם תרשה השפחה שירשה את מקום גבירתה, לתת איזה נדבה ומצוה קלה לתורה ברתא דמלכא שעומדת בנזיפתה בחוץ. עושה האדם.
והאם כך היא דרכה של תורה, והאם מי שאין כל עצמותו וחייו משועבדים לד' ותורתו, יאמר אשר בשם ישראל יכונה
אבל איך אפשר להכניס את התורה נשמתה ורוחה, שארוכה מארץ מידה. דרך פתח לב האדם אם אין פתחו כפתחו של אולם. כאשר בבני עליה. שהם מועטים וע"ז התפלל והתמרמר, כי מימי אבותינו אנחנו באשמה גדולה עד היום הזה, כי עזבנו מצותיך. כי אפילו המצוה שעשינו לפעמים, היתה רק בתורת נדבה לעצם התורה שעזבנוה מחוצה לנו. ויורהו ד' והעיר רוח הקודש בו ובשאר הצדיקים שעמו, שיגלו את התורה שבע"פ, אבל לא בדינים קצרים ובמסקנות בלבד. רק מהתורה יגלו שכל והרגשה מתאימים לשכל והרגשת האדם, למען יוכלו לעבור דרך שערי האדם לדור בקרבו ולהתאחד עמו. לכן במשנה שהתחילה מעזרא ואנשי כנה"ג (אבות א' א') [ועוד שם איתא משנה, מן שמעון הצדיק שהיה משיירי אנשי כנסת הגדולה שיסד עזרא], לא אמרו את מסקנת הדינים בלבד רק גם פלפול שקלא וטריא. אשר כל איש לפי מצבו יוכל מעט להבינו ולהכניסו במוחו. (עיין אבות ה' וסוכה פ"ב דף כ"ח) בר' יוחנן בן זכאי דבר קטן הויות דאביי ורבא. שהיה להם בזמן המשנה גמרא ופלפול. ובזה אפשר להבין למה לא נשארה לנו הגמרא של זמן המשנה. מפני שעיקר כוונתם ז"ל בנתינתם לנו את הגמרא היתה לתת לנו שכל התורה, למען נוכל להאחז בה. וכיון שנתגלה לנו פלפול הגמרא של האמוראים ז"ל נגנזה זו של התנאים ז"ל. והיה כאשר יעמיק האיש בשכל התורה שזהו דעת ורצון אלקים, כי כן רצה מדד והבין הוא ית' שזו מצוה וכו' כבר נכנסת התורה במוחו, וד' אלקי ישראל שוכן בקרבו כנודע.
אבל אם בגמרא דברו חז"ל אל שכל האדם, ודרך בו הכניסו בקרבו את התורה. דברו במדרש ובאגדה, אל הרגשת לבו. כמו שאמרו בגמרא שמושכת את לבו של האדם כאגדה, דוקא לבו. כלומר חז"ל צמצמו בדברים אלו דברי המדרש, את אשר הרגישו והתפעלו הם בכל מצוה ומצוה, ודבר מדברי התורה, למען יוכל כל איש לפי מצבו ג"כ להתפעל ולהתרגש ולהתלהב כאשר ילמד וידבר בפיו את דבריהם דברי המדרש. וזהו ההבדל בין דור לדור. בדברי התורה. הנביאים. והכתובים. יש בו די בער ודי עולה. להעלות נפש כל איש ישראל באש של מעלה בהתלהבות והתפעלות עד שיתמוגג וימס הלב ויתבטל מגודל התרגשותו והשתוקקותו לד'. וחוץ מהאור שמאירים כתבי הקדש בלב כל איש ישראל. והקדושה שכל אות זורקת בו בלי ידיעתו. כמה מתרחב ומתלהב לב הישראלי באומרו. כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כד' אלקינו בכל קראינו אליו. וכדומה מן הפסוקים. אבל כתבי הקודש שנתגלו בדורות הקודמים בזמן שישראל היו קרובים יותר אל האחדות פשטות. וכללות עם אחד ישב יחד בארץ אחת תחת עיני ד' אחד. ועוד לא נעץ הצמצום את צפתי הפרוד בהם, להפריד בין איש לחברו שיהיה כל איש מתגאה לעצמו. ואף באיש עצמו שיהיה כל כח וכל אבר יש בפני עצמו נפרד מאחדות הלב והנשמה. אז לא היו צריכים להלהיב כל כח וכל אבר שבו. מכל מצוה שעליו לעשות. ולהשכין ולהרכיב את כל נשמת מצוה ופסוק באברו ובכחו של האדם בפרטיות. והיה די לעוררם בכלל לקשר את אחדותם בד' אחד. ואם לא יבינו את ד' בשכלם ירגישוהו, וניצוץ גדולתו ית' עליהם יתגלה, ומן האור ההוא אשר עלה על כל גדות לבם יתלהבו ויתאחדו בו נפש בנפש. וכל שאר אבריהם וכוחותיהם יתבטלו ויכללו במצות ורצון לד' שהתקשרה ונתאחדה נפשם בהם. לא כן היה אח"כ בימי עזרא. דורות אחרונים שירדו יותר להפירוד ועיקבות פזור הגלות, פזור ופרוד הנפש נכרו ונחרתו בהם. עד שיכול להיות איש ישראל קרוב מאד בלבו ומוחו לד' ואבריו וכוחותיו הכל יש בהם, עושה מתאוה וחושב אחרת. הוצרכו עזרא ואנשי כנה"ג, התנאים והאמוראים בזמן ההוא וכו' לקשר כל מצוה וניצוץ תורה בישראל, ולהכניסם באישיות, פרטיות כוחם, ודעתם, ע"י רוח הקודש אשר בדברי המדרש.
לכן בתנ"ך הדינים נאמרים בקיצור ובצו וזירוז. וכשבא לקרב ולהלהיב את לב האדם בידיעתו, היינו בדעתו ומחשבות לבו. חוץ מן הקדושה שכל אות מוספת בו, הם מלהיבים רק בדרך כלל. מד' ית', בריאתו וממשלתו על העולם. כמו אתה הראת לדעת כי ד' הוא האלקים וכו' אין עוד מלבדו. שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה וגו', כי אראה שמיך וגו' וכדומה. וכן מהתקרבות ד' לישראל וישראל לד'. ומן התורה בכלל, ודרכיה דרכי נועם שאשר ד' בהם את ישראל. כמו מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו. ואשר לו חקים ומשפטים צדיקים וכו' דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. וכן מרככת התורה שבכתב את הגוף והלב לב האבן של האדם, ומוציאה את נפשו ומלמדת אותה להשתוקק לד' ולהשתפך בחי' אביה בשירה ובזמרה ומקרב לבה אומרת למשל, טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון. וכאשר איש ישראל סוגר עיניו ומסב עיניו אל הקיר. ובפרט בערבי שבתות בתפלתו ואומר טוב להודות לד' וגו'. ונראה נא אל מי הוא מדבר עתה. דרכו של איש שאינו מדבר לעצמו רק לזולתו, וזה עומד ומדבר אל הקיר. אבל הניחו לו לישראל עתה. שיח לו עם הקב"ה ונפשו ממעמקיו שרה לה' ואומרת טוב להודות לד' ולזמר לשמך עליון, אבל רבש"ע כ"כ גדול רצוני לדבר אליך וכ"כ רבה תשוקתי להודות לך עד שאין די במו פי רק עלי עשור ועלי נבל, בכל מיני תוף וכנור וכו'. ולפעמים משתאה האיש מעצמו. מה זאת נעשה עמי. מי אני שאקרב כ"כ, ולדבר עם האין סוף ואין תכלית כמעט ברעות, ולאמר לפניו לזמר לשמך עליון. וממש מרגיש הוא איך שלקחוהו עתה בציצית ראשו, והעלוהו מחול אל עולם טהור, בין מי שהוא טהור ומשרתיו טהורים, ונפשו תשיר בשירה ובזמרה לחי עלמין. ומנצוצי נפשו פנינים יקרים, אשר מקרבה נתזים ובאהבתה שוטפים תעשה עטרות לעטר בהן את דודה ומלכה. וכאמור כבר היה די בזה ובכיוצא בזה לקשר את העם האחוז באחדות מופשטת ובאחדות נפשו בד' אחד, וכל אבריו כוחותיו ועשתונותיו היו בטלים לאחדותו, לעשות ולרצות רק את רצונו יוד. אבל אח"כ כאשר נתפרדו ונתפוררו, הוצרכו להלהיב ולקשר חוט בחוט נימה בנימה, כל כח במצוה וכל רחש מרחשי נפשו בפרטי כל פסוק מפסוקי התורה. ע"י הנימים וחוטי רוה"ק שגילו חז"ל והסתעפו מגוף דברי התנ"ך.
לכן גם הפשט אשר בדברי המדרש ואגדה, אינם דברים אשר יתפלפל בהם ויחקרו בשכל. רק דברי הלב המה והרגשותיו אבל לא בהרגשות והתפעלות אנושיות, אשר בלבו של האדם נולדה, בדמותו כצלמו כרצונו ומחשבתו שמתרגש בהם תמיד כדרכו בהתפעלויותיו הגופניים, אף מאהבה נפולה ומכל מדות נפולות. רק ארון הקודש, שבו כל קדושת ישראל וקדושת אלקי ישראל צבור. היא התורה פותחת את שעריו, כל תיבה ואות פותחת את פתחו, ורוח הקודש יוצא וקורא מקרא, ולהוציא את רוחו של ישראל מנרתיקו. ובתרועת שמחה והתלהבות זה בזה מתעטף, וזה אל זה מזדווג. ומעתה מי שמתעקש ללמוד את המדרש רק בשכלו. יתקשה על כל דבר, ורק מי שיודע שזוהי מלאכת הלב שהלב צריך לקלוט את המדרש אל קרבו. אז לפי מצבו יבין ובאורו יסע ילך.
למה הדבר דומה. למי שרואה את חבירו צועק ובוכה בתפילתו. ורואה הוא שאין זאת בכיה של צער ולא צעקה מתוך כאב. ומשתאה עליו מה צעקתו ומה בכיותיו ורוצה הוא להבין בשכלו מעשה חבירו זה. אבל רק אם לב ישראל לך. וגם אתה תתפעל מהתפעלויותיו ותשתוקק מהשתוקקותו לבך יבין לו ובשכלך לא תחקור מאומה. לכן אגדה זו. למשל בגמרא שבת דף ל"א שאיל שאילתא לעילא מר"ת וכו' וסיים נשמתו של אדם קרויה נר. והנר קרוי נר. מוטב שיכבה נרו של בו"ד ולא יכבה נרו של הקב"ה. ופרש"י הגם שמן הפסוק וחי בהם דרשו על פקוח נפש שדוחה שבת, אך כיון שבאו נשים וע"ה לשמוע את הדרשה הטעימן באגדה המושכת את הלב. אבל דברים הללו רק לנשים וע"ה נאמרו ובן תורה שלומד את הגמרא הזו ידלג את הדרש הזה אפילו כלנו חכמים וכו' כלנו יודעים את התורה מצוה עלינו ללמוד את הדברים הללו, ורש"י ז"ל אך מתרץ למה עזב את עיקר הדרש של וחי בהם ואמר להם את האגדה בלבד, מפני נשים וע"ה כדי שהם יבינו, אבל גם זאת תורה. אגדה שמושכת את הלב היא, כיון שמן הלב יצאה כנ"ל, מלבו של ר' תנחום, והרגשתו שהתרגש משאלתו הוציא באגדה זו. כי כיון ששאלוהו אם לכבות נר בשבת עבור איש ישראל חולה שיש בו סכנה נבהל להציל את איש ישראל ונתפעל מנועם צדקת המצוה שצותה וחי בהם לחלל שבת בשביל להציל את איש ישראל. ותהי עליו רוח ד' וראה את אור העולם נשמת ישראל שהאיר ד' במקום זה ובחשכה זו. ואמר כל מה שיש לעשות בשבילה יעשה. כי כל העולם כולו כדאי הוא לה, מוטב שתכבה נרו של בשר ודם ולא תכבה נרו של הקב"ה. לא אגרה בשביל נשים וע"ה בלבד אנו רואים בזה, רק נפשו של ר"ת מזדעזעת ומפרכסת להציל את נר ד' אור העולם מכליה לפנינו.
וכן הגמרא למשל (תענית ה' ע"ב) אר"י יעקב אבינו לא מת, א"ל וכי בכדי ספדי ספדנייא וחנטי חנטייא וכו', א"ל מקרא אני דורש וכו' מקיש הוא לזרעו מה זרעו בחיים אף הוא בחיים. כמה פשטים שנרצה לומר בשכל על הגמרא הזו תשאר פליאה, וכיון שהוא דורש את הפסוק אזלא לה הקושיא וכי בכדי וכו'... ורש"י ז"ל פי' שנדמה להחנטייא שמת. עכ"פ קשה להבין הא תינח הסופדים יאבל החונטים הלא מעשה עשו, ואם גם להם נדמה למה לו לאמר מקרא אני דורש עיקר תירוצו חסר, ישיב בקצרה שנדמה להם שמת ובאמת לא מת. ושמעתי מתרצים שכיון שזרעו בחיים הבחי' יעקב קיימת, כי עם ישראל נקרא יעקב כנודע. אבל לפי זה כל עצם פשטו של הדבר שאמר בראשונה יעקב אבינו לא מת חלפה לה, כי לא על יעקב אמר, רק על העם יעקב. ולמה לא השיבו בקיצור שכונתו על העם יעקב כנ"ל.
אבל כאשר מדברים מיעקב, לא בתור אדם מדברים, רק בתור אחד מן האבות ובחיר האבות מדברים. האבות העמידו את עם ישראל, והבדילו קבוצת אנשים זו, משאר אנשי העולם. בזה שהשקיעו רוח קדושתם. וכל צורות עבודתם בהם. כל אחד כדיוקנו ומהותו. אברהם הנחיל בנו חסד ואהבה לד' ולישראל. יצחק גבורה ויראה. ויעקב רחמים, שהוא מן עבודה והתקשרות, שכלול בה שניהם אהבה ויראה. זאת אומרת שאין צורות אלו צורת ותוכן קדושת הנפשות והעבודות שנתגלו מלפנים בצורות ודיוקין אנשי קודש הללו. ועתה בנו בני ישראל מדברים עתה. וכמו הנביא ששרה עליו רוח ד'. ונתעלה אל עולם הנשמות, שלא הביט בחומריות כל דבר, רק בנשמתם גם בנפש חומריותם הסתכל איך הן משתלשלות ומתרקמות בצורות עוה"ז. בנבואה זו ראה מקל שקד, ובאחרת מנורת זהב. לא שהנביא נתן סימן לבד במקל שקד או במנורת הזהב, רק באמת ראה, מפני שבעיניו הפקוחות עיני ד' אשר בו ראה את העצם המופשט עצם השקידה ועצם העונש שד' מלקה בה כשהוא מתלבש בגוף מקל שקד. כן התנא או האמורא שדרש, רוח ד' פעם בו. התפעל והתלהב בשעה שדרש. ואת זרעו של יעקב לא ראה בתור אנשים, רק את קדושתם ועבודתם אשר שקועה בהם בדמם ונפשם. לא בשכלו לבד התבונן. כמו שיכול זאת כל איש, רק ראיה ממש, ראית נביאות שראה את ישראל סבא. צורתו ונפשו פורש על עם ישראל ומתפשט בלבם וכל אבריהם ממש, עד שכל ישראל הם אברים ליעקב אחד שנראה בהם, כמו שראה הנביא מנורת זהב וכו'. וע"ז השיב מקרא אני דורש. וכיון שאני במצב של דורש ורוח ד' בי אני רואה ממש את זרעו, ליעקב חי.
ובדרך זה מפרש המדרש כל פסוק וכל מצוה לעצמה, עד שכל אבר וכוח נתלהב ונאחז במצוות שעליו לעשות. ובדרך זה המשלים הנזכרים במדרש, שיש שאיזה תנאים אמרו כ"א משל אחר על דבר אחד, ובדרך השכל קשה למצא חילוק בולט בין משל אחד לחבירו. כמו במדרש שה"ש א' ח'. וכדומה. אבל כנ"ל בהתפעלם התפעלויות אשר רוח נבואה בה, ראה כ"א דמות אחרת. ורבה ור"ת מסדרי המדרשים כתבו את כל ראיותיהם של התנאים ושלהם.
אבל אם אנו קרוצי חומר לרוח נבואה לא הגענו. ודרכם דרך הדורש מאתנו נסתם אל נא נתיאש מלזכות עכ"פ לנובל שבנובלות. ולאבק שבאבק. ניצוץ־התלהבות והסתכלות של הדורש.
וגם ע"פ שכל פשוט אפשר להבין מעט. כי חכמת אדם תאיר פניו. וכל אחד מכיר בין רב למעט בצורת זולתו, אם חכם או טפש הוא. אם מגושם או בעל נפש הוא. היינו אף שמביטים בפניו של בשר ועצמות, מ"מ גם רוחו נראית בו, רק כיון שחוש הראיה שלנו מוכשר לתפוס רק דברים גופניים, לכן א"א לנו לראות רוחו של איש מפשטת לבדה מגופו, ורואים אותה רק דרך אגב, ובעיקר הבשר ועצמות רואין. אבל מאין נבדלת איכות כל חוש הראיה בצורתו, שמהדברים הנראים יבחר לראות את זה בעיקר, והשני היינו רוחו ג"כ דבר הנראה לו כנ"ל חכמת אדם וכו' רק דרך אגב. ולמה זה תחדל ראיתו של האיש כאשר יסגור את עיניו ולא יביט עליהם זמן מרובה. אבל דברי העולם דברים הנראים מוציאים את חוש הראיה ומרגילים אותה לראות רק בדמותם דמות העולם ובצורה ואיכות זו מגבילים אותה. וכשסוגר את עיניו. ולא יתן לדברי העולם שיוציאוה ויחזרו ויוציאו ממנו את ראיתו. תעלם שוב ראיתו באחדות נפשו. כמו שדברנו כבר מזה באריכות בענין הראיה ובשאר החושים. ולפ"ז מי שמרבה לעורר ולהלהיב א"ע ולהוציא את נפשו ממאסריה, ומתמיד בהתלהבותו וברוחו אשר גבר להתפרץ על גדות גופו, מרבה להסתכל בעצם רוחו של כל דבר, וחדר בתוך כל דבר לפגוש שם את צורת נפשו ורוחו של הנראה, שמזה לא יבצר ממנו לגלות בקרבו ניצוץ ראיה עילאה לראות צורת דיוקין הנפש של כל דבר. לא שיראה האדם א"ע בדמיונות שוא, וידמה לו מגדל הפורח באויר צורות דמויות, רק כשמסתכל על האדם וכדומה יראה באמת את צורת רוחו וחכמתו של הנראה בעיקר, ואת גופו דרך אגב. עד שיזכה להסתכל בנפש כשהיא לעצמה כפי הצורה ולבוש שתשתלשל ותתרקם בו.
נחזור לנ"ל. בדברי המדרש אמרו חז"ל להכניס את התורה עם אדונה, אדון עולם בקרב איש ישראל ע"י מפתחי לבם והרגשותיהם, בזה שאת התלהבות רוח קדשם מכל פסוק ומצוה צמצמו בדברת בני האדם ועשו אזנים להתלהבותיהם ולמראות הקודש שראו הם. מה שיכול הלב לשמוע. אבל אם בדברי המדרש צמצמו חז"ל עוד את מראות דרשתם ושפע קדושתם בלבוש אנושי, עד שיהיה עוד הלבוש הולמתו, האוזן תוכל לשמוע והלב להבין. העמידו בזוה"ק את התלהבות רוח קדשם כמעט ערומה כמות שהיא אם מפני שאת הזוה"ק למדו במדבריות ומערות הרחק מישוב בני אדם, והתעלו ע"י השגותיהם ומחשבותיהם עד שרשב"י כשיצא מן המערה בפעם הא' לא הבין למה זה קוצר וזה זורע. או פשוט כיון שרוב דברי המדרש דרשו לעם שבאו לשמוע כמו שפרש"י ז"ל בשאלת ר"ת שהשיב נר קרוי נר והנשמה קרויה נר וכו', לכן צמצמו את רוח התלהבות קדשם בדברים אלו, שגם העם יוכלו להבין לכאורה מעט לפי מצבם. משא"כ את הזוה"ק שלמדו התנאים רק זה עם זה, שלא הוצרכו לכווץ ולצמצם את דבריהם צמצום אחר צמצום בדברת בני אדם, והיה די להם ברמז אשר הם בעצמם יבינו זה את זה. לכן חוץ מן הקבלה, גם הדרוש אשר בזוה"ק שונה הוא בזה משל הדרש והאגדה שבגמרא. שיוצא הוא מעל גדות השגת האדם, והתלהבות רוח הקודש אשר בו בוער באש ערומה. ואין שכל והשגת האדם מקפת ומגבלת אותו. אבל לא רק הדרוש שבו הוא מהדברים שבלב, רק גם איזה שכל שאנו מבינים לפעמים בזוה"ק אם בקבלה שבו או באופן אחר, ג"כ דברי הלב והנפש הוא. השכל הוא רק שכל לנו. ולהם היה גם זה רק מין רוה"ק ואש של מעלה שנתגלה להם. ולמה הדבר דומה, למי שמתרגש משמחתו ומספר את שמחתו לחבירו, והנה כל עוד שהתרגשות לבו משמחתו מצומצמת יכול הוא לספר אותה בדבורים, משא"כ כאשר מתגברת התפעלותו ביתר שאת עד שמתפרצת מעל גדותיה וחושיו מתבטלים ומאבדים ממנו, אז אינו יכול כבר להוציא את התפעלותו בדבורו, רק מתחיל לרקוד ולצעוק בקול תרועת השמחה, באין אומר ואין דברים וכו'. והרואה אותו בכך, רק אם בעל שכל הוא יכול הוא להבין מעט בשכלו, מרמיזותיו ותנועותיו את שמחתו וסיבת שמחתו וכו'. והאם יען שהרואה צריך לשמש בשכלו להבינו. ודברי שכל לפניו, האם בשביל זה גם לשמח ולרקוד בעצמו רק דבר שכל הוא. שמחתו. פשוט הוא. שאצלו רעידת והתפרצות כל אברי הנפש היא, ולא פעולת המוח בלבד. כן הם גם השכליים אשר אנו מבינים בזוה"ק. ובקבלה שבו.
התנאים ז"ל בעלי הזוה"ק התרחקו מכל העולם. לא שהתרחקו בלבד. אלא אף הועלו מכל העולם. והגיעו אל מקום אשר כל השגותיהם ומושגיהם של בני אדם, תשוקותיהם ומטרת תשוקותיהם אינם מגיעים, וכל צורת העולם שנתנו לבני אדם שם חדלה. והגיעו אל מקום הטהרה והנקיון אחדות ופשטות. ואת אין סופיותו של הא"ס ראו. ואת אין תכליתו של הבלתי ב"ת השיגו. כי לא יסתפק האדם לאמר אין סוף רק במו פיו, ולא יפטר את עבודת מחשבתו והשגתו בטמטום לבו ועכירת מוחו לאמר, ולא ישיגוהו משיגי הגוף בלבד. כי גם לדעת שאין סוף הוא, הכרה היא. וכאן שזיו כבודו ית' עליהם התפשט ובאורו עלו הלך ועלה. הלך והתקרב. עוד צעד ועוד פסיעה, וכבר נתבטלו מכל וכל, ושום רשות ופרטים מהם לא נשאר. וכאור השמש בשמש. וכנר בפני אבוקה נתכללו ונתבטלו. אבל גם שם. במקום להבת שלהבת, את גדולתו ית' אינם משיגים ואת מדותיו אינם רואים. ויחד עם מלאכי מעלה תוהים ושואלים איה מקום כבודו, התשוקה רבה והצמאון כבר לחך את לשד גום, ועצמותיו כמוקד נחרו וכאיל תערוג וכו' נפשם תערוג גלה כבוד מלכותך עלינו. אבל גדול אדונינו ואין חקר לתבונתו, ורק שם ממרחק דוקא מתחת, במקום אנשים, ראו אור גדול היא התורה, אשר האיר ד' עיניהם לראות איך שבתורה זו דעשיה דוקא. גלה ד' את גדלותו ואת השתלשלות התגלותו. הספירות והכסאות. הכתות והגלגלים. העולמות הבחינות. "האלף ביתים" וכו', כולם נמצאו בתורה. ויהי כאשר גילו בעלי הזוה"ק את גדלות אלקותו ית' בתורה. ואת כל העולמות העליונים עם גילוי האור כמו שהוא למעלה מהעולמות הביאו אותם לעשיה. וכל אות שנכתב ע"ג עור בהמה. ובכל מצוה מעשית ראו את פני מלכם שוכן, לא יכלו להקיף ולצמצם את כל חשקם בדבורים תיבות אף אותיות, ונשארה כל תורתם ערומה בלי לבוש. כעין המשל מהתגברות שמחתו של האיש (אבל רק כעין המשל מפני שאינו דומה לנמשל). רק אנו בני אדם כשבאים לרדות מעט דבש מקצה המטה. מטה אלקים אשר בידם, ולהבין מעט את בחינות סודותיהם, ולהבין מרמיזתם ומתנועות אותיותיהם, את מראות קדשם, ואת הרוח האלוקית המרחפת בלבם, יכולים רק אם יש לנו שכל להבינו. אבל להם לא היה זה דבר מצומצם בשכל לבד, רק התגלות תורת האצילות בתוך עולם העשיה. וג"ע העליון בתוך עולם השפל. ומי שחושב להבין בשכל בלבד בזוה"ק והקבלה, הרי זה דומה לחרש משוגע שדי לו הקריצות והרמיזות לבד, ללא תוכן וללא מחשבה.
ומעתה הזוה"ק בכללו. הקבלה והמדרש שבו, אינו שכל ללמוד בלבד, רק עצם אוצר התורה והחכמה שהורידוהו רשב"י וחבריו ז"ל לעוה"ז כמו שהוא במרום טרם התלבש והתרקם באיזה צורה ומאמר. לכן כמו כל דברי נבואה אשר נשמתם גדלה מגופם היינו מגוף דבורם ורוח קדשם גדולה מתיבותיהם, נראים בהרבה גופים, ומובנים בהרבה פשטים. ואפילו דברי המוסר אשר במשלי וקהלת יכול כל איש למצוא בהם את דרכי חייו. עד שהרבה פעמים כשעומד אדם על חסרונו בהליכותיו הן בין אדם למקום, הן בין אדם לחבירו, נופל לו פסוק בקהלת או משלי בפיו, ודומה לו שרק בעבורו אמרו שלמה המלך להורות לו דרכי חייו, ורואה הוא בזה פירוש חדש בפסוק אשר לא נמצא בשום ביאור. וכל זה הוא מפני שהמופשט אשר בהם גדל על המלובש, והנשמה יתירה על גוף המאמר תיבות וצורות פשטיהם, עד שהמופשט העודף מתלבש במעשיו של הדורש אותם ונראה בהליכותיו של הסר לראות. כן אוצר התורה והחכמה הערטילאה שנקרא זוהר יכול האדם למצוא בו כל מחשבות הלב והמוח, וכל דרך טוב שהוא לעבודה בין שהיא עבודה למקום ובין במוסר לעצמו, איך לזכך ולכבס כל הגוף רוח ונפש שלו. בכולם מופשט הזוה"ק מתגלה.
היוצא לנו מכל זה אשר בכלל לאמרי פשט בדברי הזוה"ק שזאת כונתו. וצורת הפשט הזה בו מצויר, יכול רק צדיק מבני עליה שקרוב הוא למצבם של הרשב"י וחבריו ז"ל ובעליותם עלה, ולא אנו קרוצי חומר. כי הפשט אתה מבין בשכלך, שכל כזה אשר החכמה שבו אסורה בבית הכלא של בינתך. ומצומצמת בדמיונך אף ברצונך ובסבותיך שסבבו את עליות רצונך, עד שצורת כל שכלך ופשטיך שאתה מחדש הוא שביב נשמה כשהיא מהולה בערבוביה של חמדות, רצונות מחשבות, ודמיונות של דורך ודורות הקודמים לך אשר מורכבים בדעתך. ואיך תתפוש בכלי זה את הנשמות הערטילאות שבזוה"ק ותפרש בה את הכוח מה שבחכמה שהוא בעצם טהרתו ונקיותו. ולמה זה תעפיל על הזוה"ק לדחוק ולהכניס בו את פשטיך וצורת דעתך.
איש ישראל כשבא ללמוד זוהר יכין את לבו ויתבונן בדעתו איך שצריך הוא עתה לעזוב על שעה עכ"פ את העולם והמונו, ובפסיעה אחת עליו עתה לפסוע מתחתית העשיה עד ריש האצילות. כל חכמתו ושכלו שרחש לו בעוה"ז לא יועילו לו שם בעולם האמת ובמשכן זוה"ק. וכל השתדלותו צריכה להיות שידור עם נפשו. לפני ולפנים מן הפרגוד. ויבוא עד מקום שהסנה בוער באש וניצוצות דינור יכנסו בקרבו. ויאירו את רוחו ויזכה לתפוס משהו מן האור הזה של נפשו. לשלשלו לחכמתו ולציידו בתבונתו. כי נודע מזוה"ק שה"ש מובא בפרדס שעיקר הטעמים בגין דאמת אוירא דכיא דלא אתפס כלל. ומה שאיתפס בשכלו ובינתו יתראה לפניו בצורת פשט מפשטי הזוה"ק, כי זה הוא אור מאורות נפשו שהאיר בו הזוה"ק. ובא לידי גילוי בחכמה ובינה שלו. אבל רק אור נפשו הוא. ואור עצם הזוה"ק נשאר טמיר וגנוז מחכמתו וציורו תבונתו כמו שהיה, הארה דהארה היא. בחי' בני בנים של זוה"ק הוא.
לכן אני מוסר מודעה זו. בריש קונטרסי הדל, שאני רושם בו רק רשימות הזוה"ק היינו הרשימות אשר יעזור ד' ית' וירשם בי זוה"ק, ואשר יעלה בידי בעזה"י לתפוס מה מהם ולציירם בחכמה ובינה העניות שלי. ובגלל זה גם ציורי החכמה בינה שבהם אני רוצה בעזרת החונן דלים לצייר ולדבר, ג"כ רק איך הם באיש הישראלי, ואיך צריך האיש לזכך בהם את נפשו וחייו לעבודת ד'. וגם זאת לא לפרש את כל הענין האמור בזוה"ק. והיה אם אזכה שיגלגלו דברי ליד איש ישראל וישמש מי שהוא מזה להבין משל ומליצה, בבחי' מבשרי אחזה וכו', וכמו שנודע. בבחי' דע מה למעלה ממך, אם תרצה לדעת למעלה תדע זאת ממך. אז אודה מעתה לד' על הטוב שגמלנו, ועל החסד ורחמים שיחוננו. ובנמיכת רוח וכפיפת קומה אני שופך את לבי בתפלה לפני אב הרחמן המרחם גם על בניו הנדחים להשיבם ולקרבם, ובגודל חמלתו שלח את הרשב"י וכל צדיקיו בעלי הקבלה והחסידות ז"ל להוריד את נרו ואורו לכל המדרגות הנמוכות אשר ירדו בניו ובאש של מעלה אשר בידם את כל העולם ידליקו. עד שכל איש ישראל כשמסתכל על העולם לא יראה עולם מת, עולם מזוהם, רק מנורת זהר ונר אלקים אשר רשפי שלהבת י ה ממנה מתנוצצים ואת כל מקום חושך, ואת כל לב כהה מאירים. שירחם גם עלי ויאיר גם את עיני ולבי ע"י תורתו, וכל מקום כהה ושכל אנושי אשר בי יזכה להתהפך לחלוקי דרבנן שיתלבשו ויראהו בהם אור התורה ודברי הזוה"ק כדי שיזכו גם גופי רוחי ונשמתי וכו' להכלל בתורה ואור החיים אמן.