דרשת שבת־תשובה מאדמו"ר זצוקלל"ה בבהמ"ד בפיסעצנא
ב"ה. מה שאמרתי בבהמ"ד בשבת שובה
המדרש אומר בפרשה זו וילך עה"פ הן קרבו ימיך למות שאמר ה' למש"ר, למה נגזר עליו מיתה בלשון הן. רבנן אמרו למה הדבר דומה, לאחד שכיבד את המלך והביא לו דורן חרב חדה. אמר המלך התיזו את ראשו בה. א"ל אותו האיש, אדוני המלך במה שכבדתיך בה אתה מתיז ראשי, כך אמר משה. רבש"ע בהן קלסתיך הן לה' אלקיך השמים ושמי השמים וכו'. ובהן אתה גוזר עלי מיתה, א"ל הקב"ה אי אתה זכור בשעה ששלחתיך גאול אותם ממצרים, ואמרת הן לא יאמינו לי, הוי הן קרבו ימיך וכו' עכ"ל המדרש.
מה מאד מתפעל ומתרגש האיש הישראלי מזה. משה רבינו, הביא דורן לקב"ה ושבח ורומם לה' בלשון הן, והיה הדין נותן שבו בלשון יתעלה מש"ר. אבל כיון שדבר בלשון הזה על ישראל. אמר הקב"ה כל תהילותך וכל הדורן שהבאת לי לא יועילו מפני שדברת על ישראל אהובי בני רחומי, ובשביל זה בו בלשון הן, נגזר עליו מיתה, הן קרבו ימיך, ואיזה דבור רע דבר משה רבינו על ישראל, לא שגנבו ולא שרצחו, רק שלא יאמינו ח"ו, הן לא יאמינו לי, וזהו הרע מכל, כי האם יש עוד דבר רע ושפל מזה שלא להאמין בה', כשהוא ית' אוהב אותנו כ"כ ומעלה אותנו על תהלותיו כביכול.
האמונה היא בלא טעם וסברה רק אמונה פשוטה היא. והרי זה כבן האוהב את אביו. קשור בו וכרוך אחריו, בלא טעם ושכל. בני אדם אוהבים את זולתם בגלל איזה סברה וטעם, או בגלל איזה טובה, או ברוב הימים נכרתת ברית אהבה ביניהם. ואת האב. הבן אוהב בלא סברה וסבה רק מפני שקשור הוא בו, בגופו ובנפשו, התקשרות פנימית. ואם ישאלוהו, למה אתה אוהב אותו כ"כ וכרוך אחריו, בעצמו לא ידע מה לענות, רק אבי הוא ואני קשור בו. וזהו כל ענין קיום התורה ומצות של ישראל. אם נקח כפרי ונכריחהו שיתנהג בכל דבריו כבן מלך באכילתו דבורו וכו', אז אף אם נפרט לו כזאת וכזאת תעשה, וכזאת וכזאת לא תעשה, לא יוכל להתנהג ככה. כ"כ הרבה ציווים וכ"כ אזהרות קשות יצעק, איך אפשר לקיים, ואיך אפשר בכלל לזכור בכל רגע ורגע. כשלוקח אני את הכף לאכול. שלא לחטוף ושלא לפתוח את הפה יותר מדי, בדבור, בהלוך וכו' איך אפשר לזכור הכל, ובן המלך אינו מרגיש שום עבודה בכל אלה, האם אפשר להתנהג אחרת. אדרבה אם יאלצוהו להתנהג ככפרי עונש קשה הוא לו, מפני שנפש זכה, נפש אביו המלך בו, והכפרי שנפש גסה ומגושמה לו, בעיניו כל אלה צווים קשים ומרים הם, כן מי שהוא באמת ישראל לא כחיה ובהמה, רק נפש ישראלית בו והוא קשור בה', מרגיש א"ע לאיש זך וא"א לו להתנהג אם לא בדרך התורה. ולמשל כל. היהודים הנמצאים עתה פה, באם יאנסו ח"ו לאכול דבר אחר. או חמץ בפסח. כמה צער ויסורים מרים יסבל מזה ולמה הוא מצטער ע"ז כ"כ האם באמת מרים הם כ"כ. אבל נפש קדושה בו נפש אלקית היא. וא"א לה להתנהג רק כפי התורה ובהנהגת הכפרי מצטערת היא, וכן הוא בכל המצוות במדה שהאיש הישראלי מתקרב יותר אל ה', אף אם הוא סוחר בעל מלאכה, אבל שידע שהוא איש ישראל אשר התורה כתבה עליו בנים אתם לה' אלקיכם, ואינו אומר נהיה ככל הגויים, במרה זו אין המצוות קשות עליו לעשות ולא רבות הן בעיניו, אבל מי שחושב א"ע ככל הגויים ח"ו גם המצוות קשות עליו.
האמונה היא עילאה (געהויבענקייט) וגדלות, שמרגיש האיש שקרוב הוא לה', והוא בן מלך, וקשור ומאמין הוא בה בלא טעם ושכל רק כבן באביו, וחסרון האמונה היא נפילה וגסות. ואמונה ואהבת ה' יסוד לאהבת ישראל היא, איש המעלה הזך שרואה א"ע כאיש ממרום. גם על ישראל יביט כך. גם הוא איש ממרום נשמה טהורה בעולם הזה, וגם את ישראל חבירו אוהב מכבד ומוקיר, ואם אמונתו בד' ח"ו נפגמה וכאיש גם מרגיש א"ע, כמו כל חיתו ארץ, אז חברו גם חיה בעיניו, ורק לנשך רוצים אלו את אלו, וחז"ל אמרו ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה, וביותר צריכים להזהיר זאת בעירנו. ששתיהן ירדו כ"כ עשר מעלות אחורנית. שמירת התורה ואהבת ישראל. וכ"כ נתגברה שנאת איש לרעהו. עד שכ"א אינו יודע אחרת רק איך לעקור את זולתו, ואם ישאלו את כל אחד על מעשיו יענה שאתו הצדק ורק חברו בעוכרו, אבל גם עם חברך כאשר ידברו גם הוא כן יענה. כלם צודקים וכלם שונאים זה את זה. והנה היום שבת תשובה מעבר מזה הי' לנו ר"ה, ומזה יוה"כ מתקרב ובא. ואנו בתוך. ומי יתפאר לאמר שהוא צדיק, עכ"פ נהי' כבינונים שהם תלויים ועומדים עד יוה"כ. ומחכים בשמים. מה נעשה עד יוה"כ, אם נשוב ונטהר את עצמנו או ח"ו לא. והנה באם רק יעשה האיש חשבון הנפש מה המה ימים אלו, ומה הוא משפט עליון עליו, כבר הי' זה די לו לעורר אותו משפלותו של כל השנה, כי מי הוא האיש אשר לא יחוס על נפשו כמו שאיתא בספרי כ"ק אא"מ זצלל"ה. הלא גם הבהמה יראה לנפשה, ובידעו שבימים אלו דנים מי יחיה ומי ח"ו לא. מי יתפרנס ומי ח"ו לא. למי יהי' נחת ושלוה בביתו. וביתו של מי יהי' ח"ו מקום של דאגה ואנחה, כבר יקום לשוב, אבל האיש כבר מורגל. גם ביום הדין. מורגל הוא כבר שבימי הסליחות לוקחים הסליחה. בר"ה את המחזור של ר"ה. ביוה"כ של יו"כ. יו"ט הוא. ואוכלים מוציא עם דבש וזה הכל אצלו ולא יותר. ואינו נותן לב שהיום יום הדין. שגם המלאכים יחפזון וחיל ורעדה יאחזון, ואינו שואל א"ע האם אני ראוי להקרא בשם ישראל, ה' אמר לישראל כי עם קדוש אתה לה' אלקיך. והאם קדוש אני, במה אני מובדל משאר בני אדם הנמוכים שכל שנותיהם מבלים באכילה ושתיה כבהמה, ובקרוב קיצם מביטים ע"ע מה פעלתי ומה עשיתי בעוה"ז, ולמה אינו שב ולמה אינו מעלה א"ע להיות ישראל, כל זה נשכח מלבו. ויתכן שזהו הרמז באין מליץ יושר מול מגיד פשע תגיד ליעקב דבר חק ומשפט וצדקנו וכו', אשר פשוט קשה להבין, באם אין מליץ יושר צדקנו, ומהו תגיד ליעקב דבר חוק ומשפט. אבל באם איש ישראל שב בתשובה כבר יש לו מליצים ישרים, וכל החסרון הוא שאין שמים לב כנ"ל, לכן מבקשים באין מליץ וכו' וכל זה הוא מפני שאין שמים לב שהיום יום המשפט, אז תגיד ליעקב וכו' אמור להם שהיום יום המשפט תן בלבם יראה. וכן תן פחדך, ואז ישובו, וצדקנו במשפט.
והנה לעורר ולהטיף מוסר עתה על כל פרט ופרט שצריכים לשוב ולתקן. הן על דברים שבין אדם למקום, והן על דברים שבין אדם לחבית. שכ"א שונא את חברו. ודומה הוא בזה לאיש שראה והנה ידו צבה, והניח עלי' סמרטוט ואח"כ ראה שגם רגלו צבה והניח גם עלי' סמרטוט. וגם רגלו השניה, וגם פניו וכו', עד שכסה את כל גופו בסמרטוטים. ואח"כ בא אליו איש מבין, ויאמר לו הלא בטח יש יסוד למחלתך אם מן הכליות באה הנפיחות או ממחלת הלב ר"ל דרוש את עיקר סיבתה ורפא אותה ואם לאו. לא תועיל ברבוי סמרטוטיך. כן כל החסרונות הן בדברים שבין אדם למקום הן בדברים שבין אדם לחברו יסוד יש למחלות אלו, והוא חסרון האמונה, ההתרחקות והנפילה וגסות ושפלות, נפילה מבן מלך שמרגיש התקרבות קדושת המלך, לגסות של שור וסוס, וכשכן המלך נעשה כפרי גם הוא שואל, איך יכול הוא לעשות כ"כ הרבה מצוות כנ"ל. וכשהרגיש שהוא בן מלך זך בקדושה המצוות אינן קשות לו, אדרבה לא ידע איך אפשר להתנהג אחרת, בדברים שבין אדם למקום, ואיך יתכן שלא לאהוב את ישראל.
ויתכן זהו רמז הגמרא מעשה בגר שבא לפני שמאי. וא"ל גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כשאני עומד על רגל אחת וכו'. בא לפני הלל אמר לו, דעלך סני לחברך לא תעביד. ופרש"י רעך זה הקב"ה, ועל פי פשוט. למה דוקא כשאני עומד על רגל אחת, ואם כונתו שילמדנו במהירות, הי' לו לומר למדני ברבע שעה. ומה הסימן דוקא. כשאני עומד על רגל אחת. ולמה מהר את עצמו כ"כ. וכן תשובת הלל דעלך סני לחברך וכו', דבר מאהבת ישראל. וכיון לאהבת ה', כפרש"י, ולמה לא אמר לו פשוט מקרא מלא, ואהבת את ה' אלקיך.
אבל הנה נודע משמונה־עשרה, שבשמ"ע צריכים לחבר את ב' הרגלים יחד, שיראו כאחת, והטעם שנראה כמלאכים שכתוב בהם ורגליהם רגל ישרה שהיא אחת, וגם בזה צריכים להבין. למה דוקא, ברגלים צריכים להדמות למלאכים. והאם כיון שיש כנפים למלאכים. גם בזה צריכים להדמות להם. אבל נודע שכל דבר טוב ודרך הישר נקרא ימין, והרע נקרא שמאל, לב חכם לימינו. ולב כסיל משמאלו, וגם רגלי האדם, יש בו רגל ימין ושמאל. מי שהולך בדרך הישר זהו בחי' ימינו. ומי שהוא בחי' רגליהם לרע ירוצו זהו שמאלו. ולא בהילוך בפועל ממש ברגליו, ני גם מי שעומד על מקום אחד וח"ו עושה עבירות ג"כ נקרא שמאל. ורגליהם לרע ירוצו. והנה תמיד יש לישראל מלחמה זו, הרגל המנית מושכתו ללכת בדרך הישר, והרגל השמאלית לרע, והמלאכים שאין להם יצה"ר אין להם רק רגל ישרה בלא שמאל, לכן כשבא האיש לשמ"ע, אמרו חז"ל, עתה כשאתה עומד לפני ה' בתפלה, השלך את השמאל והריצה לדרך הרע ממך, והדמה למלאכים שאין להם רק רגל ישרה. והגר שהי' גוי והרגיש שנמשך דוקא לשמאל ולדרך הרע ככפרי הנ"ל. ובקש למדני כה"ת כשאני עומד על רגל אחת כשמ"ע, ורק דרך ישר יהי' לפני, והשיב לו הלל לשון שמשמע לתרי אפי, אהבת ה' וישראל, אם תתעלה ותתקרב להיות בן מלך אמונה אהבה בה' ולישראל, אז נפשך מעצמה רק את המצוות תחפץ.
אבל איך באים לזה. בן המלך שגורש מעל אביו ונתגשם ונעשה כפרי איך ישוב ויתעלה וידע שאינו כפרי, או כחיה ובהמה. שדרכה רק לאכול לשתות ולנשך את זולתה, רק ירגיש בקרבו התרוממות וקדושה עד שיאמין בה' ויאהבו בלא שום שכל רק כבן את אביו. ע"ז אמרה תורה שמע ישראל וכו' ה' אחד, שהיא אמונה ואהבת ה' וכו'. ואיך תבא לזה והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך וכו' שתעשה ותקיים את התורה ומצוות ותהיה קשור בהם. עשית המצוות פועלת על ישראל להעלותו מרפשו, ולקרבו למי שהוא טהור ומשרתיו טהורים באמונה ואהבה, ומי שרחוק מהתורה ומצוות ח"ו. ואינו מקיימן בפועל, נתרחק מה' נתגשם ויורד לבחי' בהמה. איש ישראל שאינו מקיים את התורה ומצוות, לא זו בלבד שחוטא נגד ה', רק גם נגד עצמו חוטא, שאת איש ישראל זהם וגשם. וישעיה הנביא מיסר את ישראל, עזבו את ה' נאצו את קדוש ישראל נזורו אחור, אשר לכאורה רק תיבות כפולים רואים כאן, עזבו את ה' חטא נגד ה', נאצו את קדוש. ישראל. שוב חטא נגד ה', ונזורו אחור שוב הנ"ל. אבל להנ"ל אמר הפסוק, עזבו את ה' וחטאו נגדו. ולא נגדו בלבד חטאו אלא גם נאצו את קדוש ישראל. ישראל ממש. קדושת ישראל עצמם נאצו בזה שנזורו אחור ונתרחקו מה' ומקור הקדושה. והנביא אומר הלאה חודש ושבת קרא מקרא לא אוכל און ועצרה. ולמה החדש שהוא הימים טובים התלוים בחדש, והשבת. און ועצרה. אבל על וביום השמיני עצרת תהיה לכם. פרש"י עצורים מעשית מלאכה. זהו האון והכשלון מה שחושבים את היו"ט ואת השבת שנתן ה' רק לטובתם ותענוגם בלבד, ליום שביתה ממלאכה, וליום מנוחה, וכיון שע"פ טעותם רק יום מנוחה לעצמם הוא, אז רק בהם תלוי הדבר ואם אחד מתענג ממשחק התיאטרון בשבת זאת מנוחתו, ואם צריך הוא להרויח מעות כש"כ שמותר לו שלא לסגור את חנותו קודם הדלקת נרות או בכל השבת ח"ו. חדש ושבת וכו' און, זהו האון מפני "ועצרה" שהשבת היא לכם רק ליום מנוחתכם ממלאכה. אכל איני מבין איך בני אדם כ"כ מתטפשים לחשוב שטות כזו, הלא התורה אמרה מחלליה מות יומת על שבת. ואיך יתכן לאמר לאיש את טובתך אני מבקש שתאכל מגדנות ואם לא תאכל אהרוג אתך. כמה יקר נפש ישראל בתורה, כדי להציל נפש ישראל ממות מותר לבטל את הכל כמעט, ומזה רואים את גדלות השבת שכל המחלל שבת אמרה התורה מות ימות עליה.
השבת אינה בשביל זה וזה. שהוא ישבות והוא ינוח, רק מצוה וגזרה שגזר ה' ככל המצוות היא. ולא ככל המצוות בלבד רק שקולה שבת ככל התורה, וכל המחלל שבת בפרהסיה הרי הוא כעכו"ם לכל דבר, פתו פת עכו"ם, ויינו יין נסך. כך עלתה בימינו. שבעירנו שהיתה תמיד עיר חרדית נצטרך לדרוש בדבר חלול שבת, ונצטרך לבקש יהודים אל תשמדו את עצמכם ח"ו. אבל כנ"ל אין האדם מחלל את השבת בלתי אם רואה את השבת ליום מנוחה שלו. טעות היצה"ר הוא, שהיצה"ר מטעהו. בכל העולמות הוא השבת, אף הנשמות בעולם העליון שומדות את השבת, מפני שגם ה' שמר ושומר את השבת, לכן לפנים לא הוצרכו לדבר ולעורר בדבר שמירת השבת, מפני שכל איש ישראל ראה את השבת ליום של ה', יום של עוה"ב של טהרה וקדושה. האיש הישראלי פנה א"ע מכל העולם ושפלותו, אין מסחר ולא מלאכה, אין ערמה ולא תחרות אף לא דאגה על אכילת היום, וממרום אור של הג"ע, שבת של הנשמות מופיע עליו. ובביתו אור ושמחה ובלבו טהרה.
וכן היה בעירנו תמיד. מי שרצה להסתכל על יהודים ועל בתי ישראל בערב שבת עם דמדומי חמה, ראה והנה ענן ה' יורד ומתפשט עליהם. כ"א רץ למקוה לטהר את נפשו מכל חלי וכתם. כי כך אמרה התורה שמקוה מטהרת. ושב לביתו והדליקו את נרות השבת. לא נרות פשוטים היו. המדרש אומר בדבר המנורה, ישראל מאירים למי שאמר והיה העולם, בכח ישראל להאיר אור עליון, נר תמיד של קדושת ישראל שבכל השבוע כהה הדליקו והאירו אז, והאיש הרגיש א"ע בפעם אחת והנה אחר הוא, לא האיש השפל של כל השבוע. של החנות והסוס, איש מרומם הוא, ממש כאילו יכלו לכנות שיש ב' מיני יהודים, יהודי של חול ויהודי של שבת. וכשיצאתי לפני שנים בלילות השבת בעיר, ושמעתי קולות שונים מחלוני ישראל, מזה נשמע קידוש, ומזה נגינה של זמירות, מזה העברת הסדרה שנים מקרא ואחד תרגום, ומזה שבחן איש את בנו בחומש או בגמרא שלמד בחדר, ונדמה שכל אלו הקולות והנגינות הקדושות כשנשמעות יחד בשמים נגינה ושיר אחד נשמע מהם. כך דרך המקהלה המנגנים כ"א מנגן תנועה אחרת, ומכלן שירה אחת נשמעת. מכל בתי ישראל נשמע עתה שירה אחת לה'. מעין שירת הלוים בבהמ"ק. הפסוק אומר ושמרו בנ"י את השבת וכו' ביני ובין בנ"י אות היא לעולם. אין השבת דבר פשוט רק לנוח אלא טעם והרגשה עלאה יש בה. שרק בינו ובין בנ"י סוד הוא. וא"א לפרשה ולא להודיעה לאחר. ואף במאכלי שבת אמרה הגמרא שאנטונינוס מלך עכו"ם שאל את רבינו הקדוש, למה מאכלי שבת יש להן טעם טוב לעצמן ולא של חול, אמר לו תבלין יש לי ושבת שמה. ומזה טעם המאכל של שבת, א"ל תנהו לי, א"ל רבי, כל ששומר שבת טועם אותה. ושאינו שומר שבת אינו טועם. גם בהם יש דבר שא"א לפרש וליתן לאחר. ורק השומר שבת מרגישה. כל השבת הוא ענין התרוממות קדושה והרגשה עילאה. שרק ביני ובין בנ"י אות היא לעולם וא"א לפרשה לאחר, ולא שבשבת לבד מרגיש האיש שנתעלה שוב מכפרי לבן מלך, מגסות ובערות, להתרוממות טהרה וקדושה, אלא גם בכל השבוע רשימה של קדושה זו נשארת לו, ואף כששב למסחרו ולמלאכתו מרגיש הוא, שהוא קרוב לה', בה' מאמין, ואת ישראל חברו אוהב, וכל מעשיו הם כמצות התורה. אבל עתה שירד השבת גם אצל שומרי השבת, שבת רק יום של מנוחה היא. ולשתות שכר. כל האיש הישראלי ירד, ויש בוגדים שגם מנסים לחלל את השבת ח"ו. כי חושבים שרק להם לבדם נמסר השבת כנ"ל. אם רוצה מי לשתות שכר ישקהו. אבל הכל כישראל בן המלך.
למה תעבור השבת לריק עשו לכם חבורות ללמוד בהם, אותם שיכולים ילמדו יחד בעצמם, ושאינם יכולים יקחו להם רבי והוא ילמד עמהם, חומש משניות מדרש עין־ יעקב וכו' גם הבחורים לא יתביישו לעשות חבורות כאלה, בושה היא ללכת בטל ולדבר כל השבת דברים בטלים, ולהיות כסוס וכשור שאינו יודע יותר רק לעבוד ולאכול, וללמוד ולדעת מה דיבר ה' ולזכך בהם את הגוף והנשמה אין זו בושה, ואם יש בכם חברים אשר ישחקו לכם, לא תפלו בעיניכם עי"ז, כי מי הוא שיתבייש משוטה ומשוגע ומן השחוק שלו, כל יהודי פיאסצנא צריכים להתחבר לחבורות ללמוד בשבת, בין הזקנים בין הבחורים איפה אתם בחורים, אתם הייתם תמיד עדי עם ישראל המרגליות שבצואר העם.
וכמה פעמים מצינו שהתורה מתפארת בבחורים גן נעול וכו' אלו בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא. ועתה ישנם בחורים שכ"כ התרחקו מעם ישראל ותורתו שאינם יודעים מאומה מן התורה. ומה ה' מדבר אליהם אין נוגע להם. ראו נא בווארשא ישנם חברות בחורים בעלי מלאכה. חברה אחת נקראה "תפארת־בחורים", והיא באמת תפארת ויופי. סוחרים שכירי יום. וכשדברתי עמהם ראיתי והם בני תורה. ושאלתי את אחד מתי אתה לומד, והשיב לי בשעה שהאחר הולך בטל ומדבר דברים בטלים. וחוץ מזה שילמדו, בכלל הלמוד בחברה נעים מאשר הלומד יחידי, וכמו שאמר רש"י ז"ל אין דומין מועטין העושין את המצוה, למרובין העושין. ומובן בזה המדרש. אמרה שבת לפני הקב"ה לכולם נתת בן זוג כי יום א' וב' זוג, ג' וד' זוג. ה' וו' זוג ולי לא נתת בן זוג. אמר לה הקב"ה כנסת ישראל היא בן זוגך. ונבין נא מה ענין הזוג של יום א' וב' וכו' עד שיחסר לשבת הזוג. ולמה כנסת־ישראל תהי' בן זוגך, ולא ישראל. אבל איתא בתנאים שלוו מן הימים ושלמו, היינו באם לא יכלו ביום הזה ללמוד ככל אשר קבלו עליהם, השלימו זאת ביום אחר, וכמו שכל ישראל עושה בעצמו, כשאינו יכול ללמוד ביום א' כל שעוריו, מקדים לקום ביום ב' ומשלים, והנה הלמוד של ימות החול יכול האיש להשלים ביום של חול חברו, כי הטעם של הלמוד אשר ביום הזה לזה. אבל הטעם שאיש ישראל מרגיש בתפלת שבת, בהעברת הסדרה ובכל דבר שלומד בו. אינו יכול להרגיש כשילמד בחול. וזאת טענה השבת, לכלם נתת בן זוג ואשר יחסר לו ביום זה משלים ביום השני. אבל לי לא נתת בן זוג, וא"א להשלים את יום השבת ביום אחר. ואיך אפשר שילמד ויעשה האיש הישראלי ביום אחד של שבת, ככל אשר עליו לעשות וככל תשוקתו לעשות, וע"ז ענה ה' כנסת ישראל שיתכנסו ויתאספו ויעשו חבורות ללמוד זה בן זוגתך, ומה שלא יעלה ביד היחיד תעלה ביד החברה לגמור וללמוד.
אבל כאמור שמירת השבת ירדה פה הרבה לדאבוננו, לא שמירת השבת בלבד רק גם שמירת המצוות, ויש אבות אשר רואים בניהם מחללים שבת או עוברים שאר עבירות ר"ל ושותקים, ואם לפעמים מזכירים עצמם שיש בורא עולם, ולא לעולם יחיו וסוף אדם למות, ומה יענו לאחר מאה שנים ליום הדין על שרואים בניהם או בנותיהם יוצאים ח"ו לתרבות רעה ושותקים ואינם מוחים, נאנחים הם ואומרים ומה נעשה, כך הוא העולם הזה מוכרחים לשתוק ולסבול, אבל אתם אבות ואמהות מתי נעשיתם שתקנים וסבלנים כ"כ. לו נגעו בקצה דבר מצרכיכם, כי אז לא שתקתם ולא סבלתם. לו שרף אחד מבניכם את חנותו של אביו או כלי מלאכתו, אז צעקתכם היתה נשמעת בכל העיר. האב הסבלן היה צועק רוצח, מה אתה רוצה ממני ומחיינו, והאם השתקנית היתה מתפלשת בעפר וצועקת למה לי חיים, ורק כשהם מחריבים את עיקר קדושת ישראל ועושים עברות ובכלל גדלים ללא תורה וללא מצוות נעשיתם שתקנים וסבלנים, ולבית יעקב אלו הנשים צריכים לאמר, הרבה הרבה ירדתן ממעלתכן. אם אז לא רציתן לתת את הנזמים, לברכה נכתב לכם עד עולם, עתה החלק הגדול מירידת התורה עליכן. רואות אתן איך בניכן גדלים בלא ניצוץ ישראל. וכאילו לא נגע הדבר בכן, מגדלות אתן את בניכן בביה"ס הנכרי. ואין אתן עוזרות להקים או לקיים את ביה"ס היהודי. ומה יהי' הסוף מזה. שום אדם אינו חי לעולם. ומה תשאירו אחריכן. דורות של הפקר, דורות ודורי דורות של מחללי שבת ועוברי עבירה ח"ו. והכל יהי' נמשך מהתרשלותכן, שלא רציתם לעמוד בפרץ. ולגדל את בניכם ובנותיכם לתורה ומצוות. הדבר הגיע לידי כך, עד שאני כאשר התחלתי פה לעסוק בעניני תקוני שבת. שלחו לי שילשינו עלי בעניני משרד הרבנות שלי, אבל בערים שוטים, בזה הם רוצים להפחידני. שאחדל מלעשות תקונים למצוות ה'. האם רק את משרת הרבנות בלבד מוכן אני להפקיר בעד ה'. הלא גם את צוארי מוכן אני להפקיר, האם אין אתם יודעים שאיש ישראל, כשאומר שמע ישראל וכו' ה' אחד, מוכן להדקר להשחט להתלות ולהשרף בעד ה'. אבל מבקש אני שלא תדברו מהדבר הזה, ולא ירצה שום איש לתבוע את עלבוני בדבר הזה. רק דואג אני רק ע"ז שישנם אנשים שחושבים שאת התקונים בדבר השבת שעושים כונתנו רק נגד זה או זה. אבל התיקונים גם העונשים שעונשים בדבר שמירת שבת הם כמו התוכחה בתורה, האם רוצה התורה לענוש זה או זה, הן אמת שהעובר על התורה ח"ו יענש, אבל כונת התורה לקרב את ישראל שלא יעברו ולא יענשו, אף אלה שעברו עד עתה כונתנו לקרבם שמעתה ישובו. הן אמת שכאשר רואה אני בעיר אחרת מחלל שבת, שונא אני אותו יותר מעכו"ם, כי אפילו אחים בני אב ואם אחד שאוהבים א"ע מאד. כאשר יראו שאחד מהאחים לוקח סכין ודוקר את אמו עד ללבה. דמה זורם והיא נופלת. האם גם אז יאהבוהו ויאמרו לו אחינו אתה. האם לא ישנאוהו עד מות. ובכלל רואים במחללי שבת את צעקת הנביא ההמיר גוי אלהים והמה לא אלהים ועמי המיר כבודו בלא יועיל, אוה"ע שיום השביתה שלהם הוא רק יום מנוחה כ"כ משתדלים לשמור אותו. עד שאפילו ליהודי אינם נותנים לחללו. מפני שיודעים, שהגוי כשיחלל את יום השביתה שלהם את כל עמם שובר ומחלל הוא. ואנו ישראל שיום השבת שלנו יום קדושה הוא. ימצאו יהודים שהם בעצמם יחללוהו. ההמיר גוי וכו'. הלא גם אוה"ע אינם עושים כן. ואם רואה אני בוגדים כאלה שהם שונאי ה' ושונאי ישראל, האם יתכן שלא לשנוא אותם. אבל פה בעירנו בתורת רב, כשרואה אני כזאת. לא שנאה מתעוררת בקרבי. רק רחמנות על הבן הזה ששורף את נפשו באש, ולא רחמנות בלבד רק גם בקשה, בקשת המלכה האומללה.
מעשה במלכה עשירה מאד שהיו לה ערים ומדינות, היו לה בירנות ומבצרים וצבא רב. וכרוב עשרה כן רבו שונאיה ומלחמותיה, אבל בכל פעם כאשר ראתה את עצמה בסכנה מפני השונאים הסתירה א"ע באחד ממבצריה, שהיה מיוחד בחזקתו ונצלה, ויהי היום ובמלחמה איבדה את כל עשרה עריה ומדינותיה בירנותיה ומבצריה עם צבאה, מלבד המבצר הזה שברחה שמה עם בניה, אבל שונאיה לא הסתפקו על כל אבדותי' שאבדה כבר, ושפכו סוללה גם על המבצר החזק הזה, וירו עליו באבני בלסטיראות חזקות ולא יכלו לו. ויהי בינם בן אחד סכל, וחשב שכל שנאת השונאים היא על שיש להם מבצר. וכשלא יהיה להם מבצר יתקבלו בין שונאיהם לאוהבים, ויקם בבוקר בשעה שכלם ישנו והתחיל לשרוף את המבצר, המלכה קמה וראתה והנה אחד מבניה מדליק תבערה לשרוף את המבצר הזה שמסתיר אותם זה כמה, וצעקה בקול מרי. בני קומו ראו נא, כלנו אבדנו ח"ו, כל זמן שהמבצר הזה היה קיים היתה לנו מחיה, ועתה שגם המבצר נשרף ונפלנו ביד שונאינו ויטרפו אותנו כחיות טורפות. בני יקירי בקשו את אחיכם זה, מה הוא רוצה מאתנו. כל השונאים מבחוץ לא יוכלו לסתור את המבצר ויש עוד לנו תקוה, אבל בני זה מבפנים בקלות יוכל לו. הוי בני רחם נא עליך עלי ועל בני אחיך. אל תסתור את המבצר האחרון שמסתיר אותנו.
הנמשל מובן מאליו. כנסת ישראל בחינת ספירת מלכות היתה מלכה עשירה. לה א"י. לה בהמ"ק, לה נביאים כהנים לווים וצבא רב של ישראלים וכלם הגנו על ישראל שלא יאבדו בין האומות, אבל בין המבצרים האלה היתה השבת המבצר החזק, ועוד במצרים בחר מש"ר בשבת, וקודם קבלת התורה לא יכלו בנ"י להמתין עם השבת עד שיקבלו את כל התורה, והקדים ונתן להם את השבת במרה. וגם השונאים ידעו שזהו המבצר החזק, וכשרצו לגזור שמד על ישראל ח"ו. ולא יכלו, התחכם אנטיוכוס מלך יון בימי מתתיהו כהן גדול, לגזור עליהם שיבטלו חודש, שהוא ימים טובים שבת ומילה. וידע שבאם השבת תשבר ח"ו יתבוללו (אויסגעמישט) לגמרי בין העכו"ם, אבל אז עמדו מתתיהו ובניו ומסרו נפשם והצילו את המבצר הזה, השבת. וכשהמבצר קיים כלנו קיימים. אבל עתה אשר לא שערנו נעשה. אחדים מבניה של המלכה קמו להם, בעצמם אמרו לשרוף את המבצר הזה, ולחלל את השבת, ומלכות שהיא כנסת ישראל צועקת חוסו רחמו מה אתם עושים, כ"ז שמבצר זה קיים לא יכלו לכם. ועתה אבדנו. כלנו אבדנו ח"ו, כ"ז שרק השונאים מבחוץ ירו על המבצר לא יכלו לו, אבל כשהבנים מבפנים אמרו להרוס את מבצרינו האחרון שמסתיר אותנו זה אלפי שנים, בקלות יהרסו, והיינו ח"ו טרף בשיני אריות מבחוץ. עם ה' חזקו ונתחזקה בעד ה' ובעד קיום עמו ותורתו, זה הרבה שבשרנו היה מאכל לשונאנו ודמנו יין לאויבי נפשינו, את בשרנו אכלו, ואת דמנו שתו, ואנחנו לא נסוגנו אחור, את ה' לא עזבנו ואת תורתו לא הזנחנו, והאם עתה נניח שמעם ישראל ותורתו לא ישאר שריד ופליט. הם שורפים את מבצרנו ואנחנו נשפוך מים ונכבה, ואם ימעט ולא נכבהו, אז את עצמינו נשליך בתוך להבות האש ונכבה...
ובכלל רציתי לאמר שאת החברה שומרי שבת לא תראו בעיניכם "כזונדריס" אשר ח"ו את רעתכם מבקשים ולא תתקוטטו עמהם, כבמתנגדיכם. דעו נא שבשעת השרפה ח"ו ובפרט שרפה כזו שגם הגופות וגם הנפשות בלהבי אש ח"ו. כל העיר מחויבת לעמוד ולבכות, והאם ימצא אז איש אשר עוד יתקוטט עם החברה מכבי האש. על שקבלו ע"ע עבודה קשה ונחוצה כזו. אדרבה בכל דבר יעזר להם, וכעל מלאכי עליון להציל יביטו כלם עליהם.
חזקו ונתחזקה ואז נבטח שה' יגמור חתימתנו לטובה.